אולטימטום

1

הריח שעלה מהמטבח העיר את שר המשפטים יספר סטנבריי. בייקון וביצים, קפה טרי. הפנקייקס האמריקניים העבים שהבנות אוהבות להטביע בסירופ מייפל.

הוא קם מהמיטה ולבש את החלוק. השעה הייתה רק קצת אחרי עשר. הוא ישן כמעט שמונה שעות. שמונה שעות של שינה עמוקה, בדיוק כמו שצריך. חלפו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שסבל מסיוטים, סימן טוב שהמוח שלו המשיך הלאה. שהוא הניח מאחוריו את כל מה שהתחולל בחורף שעבר.

בחדר הרחצה התיז מים על פניו. הוא התאמן על הבעות הפנים האמינות ביותר שלו. עניין, דאגה, שקיעה בהרהורים. נראה שהכול פועל כשורה, והוא קרץ לבבואתו.

כשירד במדרגות שמע קולות מהמטבח. קרולינה והבנות, כמובן, אבל וגם קול גברי שהוא קיווה לחמוק ממנו. אבל אחרי הערב הקודם ברור שזו הייתה משאלת שווא.

"בוקר טוב, יספר," אמר חותנו.

"בוקר טוב, קארל־אֶריק. בוקר, יקירה." הוא הדביק על פרצופו חיוך מנומס, נשק על לחיהּ של אשתו, ולקח את ספל הקפה שהיא הגישה לו.

"חשבנו שמגיע לך לישון עד מאוחר," אמרה קרולינה. "היית מוצלח מאוד אתמול - נכון, אבא?"

"בהחלט. כל העיתונים מסכימים שעשית עבודה מצוינת. אפילו המאמרים הראשיים של עיתוני האופוזיציה מביעים הערצה מסויגת."

סטנבריי לגם מהקפה. ניגש לשני ילדיו ונישק אותם על הראש.

"ראינו את זה בטלוויזיה אתמול," אמרה בתו הצעירה והרימה את עיניה מהאייפד.

"ומה חשבתן?"

"היית ממש טוב. אימא הרשתה לנו לשחק באייפד כדי שלא נעיר אותך."

סטנבריי משך כיסא והתיישב מול חותנו. הוא החליט להקדים תרופה לכל ביקורת.

"יכולתי להיות תקיף יותר נגד האופוזיציה. יכולתי להבהיר אפילו יותר שהיא רכה מדי ביחס שלה לפשיעה ולטרוריזם."

חותנו הניע את ידו במחווה של הרגעה.

"בשבועות הבאים יהיו לך הרבה הזדמנויות לעשות את זה. הדבר העיקרי הוא שאנשים ראו שאתה מסוגל להתמודד עם שאלות קשות. שאתה שומר על קור רוח, ונשאר יציב ומכובד תחת לחץ וללא תסריט."

"הוא התנהג כמו מדינאי. נכון, אבא?"

קרולינה הניחה צלחת של בייקון וביצים על השולחן ליד סטנבריי, חצי מהכמות שהיה רוצה. הוא הבחין שהיא החליפה מבט מהיר עם אביה.

קארל־אֶריק קם על רגליו וטפח לו על הכתף. "הגיע הזמן שאלך."

"אתה לא רוצה ארוחת בוקר?" קרולינה נשמעה מאוכזבת קצת.

"תודה, אבל אין לי זמן להישאר. רציתי רק לקפוץ ולברך את יספר על ההופעה שלו. בּוּמָן מחכה לי במכונית."

"אבל למה לא הזמנת אותו להיכנס? ניסֶה תמיד רצוי כאן; הוא חלק מהמשפחה. נכון?" קרולינה שלחה מבט מעודד בסטנבריי, והלכה אחרי אביה כשיצא מהחדר.

"כמובן, בהחלט. ניסֶה רצוי תמיד," הוא מלמל בעקבותיהם.

ניסֶה בּוּמָן היה הנהג של חותנו ויד ימינו בשלושים השנים האחרונות, ואולי אף יותר. לפני כן, מתישהו בתקופת האבן, הוא היה השליש של קארל־אֶריק בצבא. הוא היה מאז ומתמיד בסביבת קרולינה, והיא ראתה בו אב נוסף. האיש הנמוך והמגויד היה תמיד מנומס, מעולם לא התנהג אלא בקורקטיות צבאית כלפי הסובבים אותו. הוא דיבר רק כשהיה לו משהו חשוב להגיד, וזה לא קרה לעיתים קרובות. הוא גם היה מתחשב, כמעט מגונן, כלפי קרולינה והבנות. אבל היה בבּוּמָן משהו שהרגיז את סטנבריי. משהו בעיניים שלו, שבהיעדר תיאור טוב יותר היה "לא נעים באופן פעיל". הן היו כחולות בהירות, קרות. כמעט כמו עיני דג. תמיד היה נדמה לו שהן צופות בו ושופטות אותו. ולא לטובה.

אשתו חזרה למטבח.

"אבא עדיין לא רוצה להגיד לך כלום," היא אמרה והוא שמע את ההתרגשות בקולה. "אבל יש לו פגישה רשמית עם ראש הממשלה היום אחר הצהריים. סקרי דעת הקהל מדאיגים את ראש הממשלה, והוא חושש שאנשים יחשבו שהוא זקן ועייף, בעיקר עכשיו, אחרי הניתוח, כשהוא הולך עם מקל. הריאיון אתמול היה המבחן האחרון, ועברת אותו. ראש הממשלה ישאל אם תהיה מוכן לעמוד לצידו בחלק האחרון של מסע הבחירות. יורש העצר הלא רשמי שלו."

סטנבריי הנהן. הוא הרגיש שפניו מעבירים אוטומטית את ההבעה הנכונה, ואשתו המשיכה לדבר.

"כל החלומות שלנו מתגשמים. אחרי כל העבודה הקשה שלנו. ומוקדם מכפי שקיווינו. ראש הממשלה יספר סטנבריי - איך זה נשמע? הזמנתי לנו שולחן ב'דיפלומט' לאחר הצהריים כדי לחגוג. לינה תישאר שעתיים עם הבנות."

סטנבריי המשיך לחייך אל אשתו. שום דבר לא יכול להרוס את הרגע הזה, הוא אמר לעצמו. שום דבר ושום אדם.

* * *

"שלום, אדוני השר," אמר אוסקר ואליין בקול צוהל מדי כשנכנס למשרדו המרווח של סטנבריי.

הוא נעצר בצייתנות מאחורי אחת מכורסאות העור שהוצבו בדיוק בזווית שתאפשר לאורחים לראות גם את בניין העירייה וגם את מימי הרידַארפיֶירְדֶן דרך החלונות הגדולים המשקיפים על פארק רוֹסֶנבָּאד.

"ברכות על ההופעה המצוינת בטלוויזיה אתמול בערב. נראה שאתה שולט באולפן. המזל לא שיחק במיוחד לעיתונאי הקטן והאכזרי הזה. המאמר הראשי בעיתון שלי הצהיר שאתה עתיד המפלגה, אולי אפילו ראש הממשלה הבא."

"שלום, אוסקר. שב." סטנבריי החווה בראשו על הכיסא מעבר לשולחן. "רצית לדבר איתי?" הוא הוסיף לפני שהיה סיפק בידו של ואליין להמשיך בחנופה הצפויה.

ואליין פתח את התיקייה הכחולה שנשא מתחת לזרועו, והניח אותה ברוב טקס על השולחן ביניהם. סטנבריי עשה כמיטב יכולתו לשמור על ארשת ניטרלית.

"רק רציתי לעדכן אותך בקשר לגופה שנמצאה בשלסטאביק בסוף השבוע שעבר. חשבתי שיהיה טוב אם תדע. הגופה נמצאה כמטחווי אבן מבית הנופש של החותן שלך בכפר. אני משער שבמוקדם או במאוחר מישהו יתחיל לשאול שאלות."

סטנבריי נופף בידו. "כמובן. אבל אם לא אכפת לך לקצר."

ואליין התחיל לדבר, אבל סטנבריי הקשיב רק למחצה. הוא ידע שאוסקר ימסור למזכירה שלו מזכר מפורט. כדי להראות עד כמה הוא פיקח וחרוץ. הבעיה עם אוסקר ואליין הייתה שהוא התאמץ יותר מדי, בעיקר כשעשה משהו לא בסדר, ואז הוא נראה חלקלק ומתרפס במקום אמין ומהימן.

אוסקר ואליין התחיל להימאס עליו ממש. החזות הנערית שלו, התלתל הקטן בשערו, נעימת קולו העולצת. שלא לדבר על זה שנמאס לו ממשחק התיקיות. ואליין הוא אדם אינטליגנטי - אינטליגנטי מאוד אפילו, לפחות במובנים מסוימים. אבל במובנים אחרים הוא אידיוט מושלם. בחורף שעבר עשה ואליין טעות חמורה כשנשך את היד שמאכילה אותו. אבל לא נראה שהוא קולט שהוא היה צריך להגיש את התפטרותו במקום להדס במסדרונות, לחפש לעצמו תעסוקה ולהיראות חשוב.

במשך יומיים בסביבות חג המולד של השנה שעברה היה סטנבריי מודאג. ואליין ציין שהוא מצא טיפת דם בדירה של סופי טורנינג. הוא החזיק את המסמכים בתוך אחת התיקיות הכחולות שלו, ורמז שהוא יכול לקשר את סטנבריי לסופי, אולי אפילו להתאבדות שלה. תחילה הוא שקל להיכנע לדרישה של ואליין ולמנות אותו למפכ"ל המשטרה הארצי החדש. אבל אז הוא נרגע, הבין שלמעשה ואליין משחק פוקר ומבלף. ואליין דאג שעשרות מפקדי משטרה בולטים יאבדו את משרותיהם ואת זכויות היתר שלהם. ללא הגנה פוליטית, גורל הקריירה שלו במשטרה נחרץ. אולי אפילו במערכת המשפט כולה. והאדם היחיד שהגן עליו היה סטנבריי עצמו.

אם כן, הוא חשף את הבלוף ובעקבות כך שלל מוואליין את תפקיד חייו. ואליין לא יכול לעשות דבר כדי לעצור בעדו. רק כעבור שלושה ימים הוא הופיע שוב במשרדו של סטנבריי עם חיוך כנוע ועם תיקייה כחולה מתחת לזרועו. אבל אז כבר התחיל סטנבריי לפקפק אם היה דם בכלל.

הוא שקל להתנהג כמו חזיר עד הסוף ולפטר את ואליין. או טוב מזה, להטיל עליו איזה תפקיד מייגע באיזו חקירה משמימה עד שהקריירה שלו תגווע. הוא כבר קיצץ את התקציב של ואליין ודאג שיאבד את כל פקודיו. נדרשת רק משיכת עט אחת, והוא יהיה כלא היה.

אבל התיקייה הכחולה שוואליין נשא איתו עדיין הייתה סימן. אם ואליין יושפל לגמרי, יש סכנה שהוא יתחיל לדבר עם יוּן טורנינג, יגלה לו שסטנבריי ניהל רומן חשאי עם בתו במשך שנים ויאמר שיש לו חשד כבד שסטנבריי היה שם כשהיא התאבדה.

סטנבריי לא העז לקחת את הסיכון שהמנטור שלו לשעבר יהפוך לאויבו. הוא עדיין היה זקוק לתמיכתו של יון, ולו רק משום שהיה המזכיר הכללי של לשכת עורכי הדין. לכן ואליין הורשה להישאר במשרדו, לפחות לפי שעה.

ואליין עדיין דיבר. הוא היה באמצע תיאור ארכני על האופן שבו גופות נרקבות במים. משהו בקשר לשוכני קרקעית שאוכלים את הגופות.

סטנבריי לא יכול שלא לחשוב על סופי, על גופה הדק והיפה ששוכב בארון מתחת לאדמה. עור ורקמה שהופכים לאיטם לשעווה. אם התולעים לא מגיעות קודם.

פתאום הייתה לו בחילה. הוא קם במהירות וניגש לאחד החלונות. העשן מאוניית הקיטור ששטה ליד בניין העירייה נישא על הרוח מעל רידַארפיֶירְדֶן.

מטרים ספורים מחוץ לחלון דאה שחף, כמעט חסר תנועה. הוא הביט בו בעיניים ריקות, מתות.

* * *

כשאוסקר ואליין סגר את הדלת למשרדו, שעון היד שלו נחבט בידית בקול גדול. זו הייתה מתנת חג המולד שלו לעצמו, פּאטֶק פיליפ, בדיוק כמו זה שיספר סטנבריי עונד. לפני שהתיישב מאחורי השולחן בדק בחרדה שהזכוכית שלוטשה ביהלום לא נפגעה. אימו העירה על השעון כשנפגשו לארוחת ערב בזמן האחרון. מתנה, הוא אמר לה, על הישגים מקצועיים. "מהשר?" היא שאלה, אבל נימת קולה גילתה שהיא כבר יודעת את התשובה. הוא הצליח לחמוק מהמלכודת.

לפני שש שנים הוא עזר לסדר לה דירה ביָארדֶט, כמטחווי אבן מהדירה שלו. הוא הוציא אותה מהפרבר המשעמם שאליו הגלה אותם אביו והעביר אותה לדירת ארבעה חדרים, תשעים מטרים רבועים, שהשקיפה למרכז העיר. הוא היה צריך למשוך בחוטים רבים כדי להשיג אותה, אבל כמובן, הדירה לא הייתה וילה מפוארת, כפי שציינה אחרי דקות ספורות.

כל שנות ילדותו היא חיכתה. בכל ערב היא אילצה אותו להתלבש לארוחת ערב. "אביך יתקשר בקרוב, אתה תראה, ואתה חייב להבטיח שהפעם תהיה ילד טוב."

נראה שהעובדה שהפרופסור המיר אותה באישה צעירה ממנה בחמש־עשרה שנה, ושהווילה מאוכלסת עכשיו במשפחתו החדשה, לא שינתה הרבה. היא המשיכה לחכות, לקוות, ושום דבר שעשה לא יכול להחליף את מה שנלקח ממנה.

כנער בגיל ההתבגרות הוא חזר מדי פעם לבית הישן, נכנס בחשאי דרך שער הגינה, עמד שם בחשכה והסתכל מבעד לחלונות הגדולים. הבית שבו לא היה רצוי עוד. המשפחה המושלמת שהוא לא היה חלק ממנה. אב, אם, בת, בן. אפילו גולדן רטריבר שלא היה לו השכל לנבוח בפעמים שבהן מצא אותו בגינה. הוא רק ליקק את ידו וכשכש בטיפשות בזנבו, כאילו ציפה שהוא ישחק איתו.

מדי פעם בפעם הוא עדיין חיפש את משפחת אביו. אחיו ואחותו למחצה למדו בבתי ספר משובחים, נסעו בעולם, והשלימו את השכלתם בארצות אחרות. לעומתו, לא היו להם חובות סטודנטים, והם לא היו צריכים לעבוד בעבודה חלקית ולקחת קורסי ערב עם כריכי גבינה מזיעים וקפה בתרמוס. ולמרות כל אלה הם חסרי ערך. אידיוטים ללא שאיפות להשיג משהו, להשאיר חותם ארוך טווח.

הוא תמיד ידע שהוא שונה. שהוא נועד להשיג דברים. דברים גדולים. מבחינה זו, הוא ויספר סטנבריי די דומים. הם לא מסתפקים בקיום בלבד, אלא יודעים שנכונו להם חיים בעלי משמעות. הם מציבים לעצמם מטרות שאפתניות, ועושים כל מה שנחוץ כדי להשיג אותן. עד לפני זמן לא רב היה יספר דמות המופת שלו. מישהו שהוא ראה בו מנטור שלו. עכשיו הכול שונה. הוא לא הבין שסטנבריי מינה את אווה סוונסק למפכ"לית המשטרה הארצית כדי להשיג תמיכה בתוך המפלגה. הוא הרגיש אכזבה, התעלמות, בדיוק כמו בנעוריו. והוא היה טיפש ומגושם כשניסה להכריח את יספר לשנות את דעתו. מאז יחסיהם התדרדרו מאוד.

ואליין רצה רק להוכיח את היקף הנאמנות שלו, זה הכול. שהוא האיש המתאים לשמור את סודותיו של יספר, ושהוא יוכל לעשות זאת טוב יותר כמפכ"ל המשטרה. אבל סטנבריי לא הבין כהלכה את כוונותיו, וגזל ממנו כמעט כל מה שהוא בנה. את הדלת הפתוחה, את עובדיו, את כל העוצמה שבגללה פחדו ממנו עמיתיו. אותם עמיתים שנהגו להפציר ולהתחנן לחמש דקות פגישה מתרחקים ממנו עכשיו או לועגים לו בגלוי.

יחסיו עם שר המשפטים נפגמו קשות; הוא לא יכול להכחיש זאת, אם כי הוא עשה כמיטב יכולתו לשפר את המצב. הוא ניסה בכמה דרכים דיסקרטיות להביא לכך שסטנבריי יבין שסודותיו עדיין נתונים בידיים טובות, ושהוא יכול לבטוח בו. אם לשפוט על פי השיחה שזה עתה ניהלו, הטקטיקה הזאת נכשלה.

אבל עדיין הייתה לו המשרה במשרד המשפטים. כלומר, עדיין יש לו סיכוי. הוא הרים את מבטו אל הציטטה של רוברט קנדי על קיר חדרו:

"רק המעזים להיכשל ישיגו הישגים גדולים."

הוא נכשל. זה הכול. אבל הוא עדיין לא הובס. כך או כך, הוא יעשה את דרכו בחזרה לצמרת. הוא יטפס גבוה מכפי שמישהו העלה בדעתו. עמיתיו, וכל אדם אחר שהמעיט בערכו במשך השנים, ייאלצו לשנות את דעתם. הוא ליקק את פצעיו די והותר, מילא את תפקיד מלחך הפנכה הצייתן. הגיע הזמן לאסטרטגיה חדשה.

הוא הוציא כרטיס ביקור מהמגירה העליונה בשולחן הכתיבה שלו, הרים את הטלפון וחייג את המספר הישיר שהיה רשום מאחור.

קול גברי ענה אחרי הצלצול השני. נביחה קצרה ובטוחה.

"יון טורנינג."

"שלום, מדבר רב פקד אוסקר ואליין. אני תוהה אם יש לך זמן לפגישה שדיברנו עליה."