אוליבר טוויסט

Oliver_Twist-6 פרק 1 בו יסופר על מקום הולדתו של אוֹלִיבֶר טְוִויסְט, ועל נסיבּוֹת המקרה

בין בנייניה הציבוריים של עיר אחת, שלא אנקוב בשמה וגם שם בָּדוּי לא אתן לה, עומד מוסד אחד שכמותו ניתן למצוא זה כבר עידן ועידנים כמעט בכל עיר, גדולה כקטנה; הוא בית המחסה. בבית המחסה הזה, ביום ובשעה שאף אותם אין טעם לציין שכן בשלב זה לא תצמח מהם תועלת לקורא, נולד בן התמותה ששמו מתנוסֵס בכותרת הפרק.

זמן רב לאחר שהוכנס בידי רופא זוּטָר אל העולם הזה של סבל ותלָאוֹת, ספק גדול היה אם יזכה לשרוד ולשֵׂאת שם. אם לא היה זוכה, סביר להניח שזיכרונות אלו לא היו נכתבים. אילו היו נכתבים, היו מסתכמים בלא יותר משניים־שלושה עמודים, והיו מוּכתָרים, ללא ספק, בתואר הביוגרפיה הנאמנה והתמציתית ביותר שנכתבה מאז ומעולם בכל תולדות הספרות.

לרגע לא אטען כי היוָולדוּת בבית מחסה היא, כשלעצמה, החוויה המענגת ביותר או מעוררת הקנאה ביותר בחיי אדם. עם זאת, אני מוכרח לומר כי בנסיבּוֹת הולדתו של אוֹלִיבֶר טְוִויסְט בשעה המסוּימת ההיא, זו היתה האפשרות הטובה ביותר. עובדה היא, כי נדרש מאמץ כַּבִּיר לדַרבֵּן את היִילוֹד ליטול על עצמו את מלאכת הנשימה - טורַח מעיק אך חיוּני לקיומנו הבסיסי. זמן מה היה שָׂרוּעַ מתנשם לאט ובכבדוּת על מצָעוֹ הסמרטוּטי, תלוי ומתנדנד בין העולם הזה לעולם הבא אחריו - עם נטייה ברורה לזה האחרון. אילו היה אוֹלִיבֶר, בפרק זמן קצר זה, מוקף בסבתות דאגניות, בדוֹדוֹת חֶרדתיות, באחיות מנוסות וברופאים מלומדים, אין שֶמֶץ של ספק שהיה מת מייד. מאחר שהמיילדים היו זקנה מעוּרפֶּלֶת משתייה מוּפרזת ששימשה כאחות לעת מצוא, ואותו רופא מקומי, שעשה את המוּטָל עליו ותוּ לא, נאלצו אוֹלִיבֶר והטבע להילחם זה בזה עד חוֹרמָה. התנהלו כמה קרבות וזו תוצאתם: אוֹלִיבֶר נשם, התעטש, וכך בישֵׂר ברחבי בית המחסה על קיומו כעוֹל חדש על צוואר הקהילה. צווחותיו, נציין, היו רמות בכל קנה מידה, בטח ובטח בשביל יִילוֹד בעל ניסיון של שלוש דקות ורבע באותו אביזר שימושי - מיתרי הקול.

עוד אוֹלִיבֶר מספק הוכחה ראשונה לפעוּלתן התקינה והחופשית של ריאותיו, רישרשה שמיכת הטלאים שהיתה מוטלת ברישול על מיטת הברזל. פנים חיוורות של אישה צעירה הורמו בקושי מהכר והיא מילמלה בקול רָפֶה: "תנו לי לראות את הילד ולמות."

הרופא, שישב ופניו אל האח המבוֹערת, חימם את כפות ידיו מול האש. הוא חיכּכָן זו בזו הציגן מול האש, וחוזר חלילה. למִשמַע דברי הצעירה, קם, ניגש אל ראש המיטה, ובנימה שהיה בה רוך רב הרבה יותר מכפי שהיה ניתן לצפות ממנו אמר:

"לא לא, אל תדברי על המוות, עוד לא."

"חס וחלילה, 'לוהים ישמור!" התערבה בשיחה הזקנה, מזדרזת להטמין בכיס בִּגדהּ בקבוק זכוכית ירוק, שאת תכולתו טעמה רגע קודם לכן בפינת החדר בסיפּוּק ניכר לעין.

"שאלוהים ישמור ת'נשמה שלה! אם היא היתה חיה הרבה כל כך, כמוני, האדון רופא, והיתה מביאה שלושה־עשר ילדים, שכולם מתו חוץ משני אלה שפֹּה איתי בַּבית–מחסה, אז היא לא היתה מדברת ככה. שאלוהים ישמור ת'נשמה שלה! רק תחשבי מה זה להיות אמא! תראי את הקטן הזה, מתוק ורך כמו טלה!"

אך השקפה מנחמת זו על הייעוּד האמהי לא השיגה את התוצאה המיוּחלת. המטופלת ניענעה ראשה והושיטה יד אל התינוק. הרופא הניח אותו בזרועותיה והיא הטביעה את שפתיה הלבנות, הקרות, במצחו. אחר העבירה את ידיה על פניה, אז ניצַת בעיניה זיק פראי והיא פִּירְכְּסָה, צנחה אל הכר ומתה. לשווא עיסוּ את חזהּ, את ידיה ואת רקותיה - דמה קפא בעורקיה לעד. שני המטפלים, זרים שהמוות קירבם זה אל זה, דיברו על נחמה ועל תקווה.

"זהו, גברת תִינְגָאמִי, היא מתה." אמר הרופא לבסוף.

"אוי, מסכנה," אמרה הזקנה בעודה מלקטת מן הכר את פקק הבקבוק הירוק שנפל בעת שגחנה להרים את התינוק. "אוי, איזה מסכנה!"

"אם התינוק יבכה, אחות, אל תקראי לי," אמר הרופא, ובאיטיות רבה עָטָה את כפפותיו. "הוא בטח יעשה צרות. תני לו מעט דייסה." הוא חבש את מגבעתו ונפנה לצאת, אך כשעבר לצד המיטה הִשתַהָה מעט והוסיף, "נערה יפה. ידוע לך מנַין היא?"

"הביאו אותה אתמול בלילה," השיבה הזקנה, "בהוראה של המפקח על הסַעַד. מצאו אותה שוכבת ברחוב. לפי הנעליים הקרועות שלה היא באה מרחוק, אבל מאיפה או לאן רצתה להגיע, אף אחד לא יודע."

הרופא גחן מעל הגופה ובחן את ידה השמאלית. "תמיד אותו סיפור," אמר ונד בראשו. "אין לה טבעת נישואים. נו, טוב... לֵיל מנוחה!"

האדון הרופא הלך לאכול ארוחת ערב, ואילו האחות, תחילה נטלה לגימה נוספת מן הבקבוק הירוק, ואחר התיישבה על שרפרף מול האח והמשיכה במלאכת הלבשת התינוק. הרי לכם דוגמה מאלפת לחשיבוּת הלבוש! כל עוד היה אוֹלִיבֶר טְוִויסְט עטוּף בשמיכה שהיתה כסוּתוֹ היחידה, היה יכול להיות בן אֲצילים ולחלופין קבצן. כל הרואה אותו, ואפילו היה דק הבחנה, היה מתקשה לקבוע לאיזה מעמד חברתי הוא משתייך. ואילו כעת, מרגע שגופו הוּלבש באותו בגד צהבהב מיושן, מייד הוּחתם, סוּוַג, מצא את ייעוּדו. הוא יהיה חוֹסֶה, יתום עלוּב, עלה נידָף, עֶבד נִקלֶה ומְזֵה רעב - כולם יבוּזוּ לו ואיש לא ירחם עליו.

אוֹלִיבֶר צווח במלוא גרונו. אילו ידע כי הוא יתום, נתון לחסדיהם של פקידי סַעַד, שַמָשֵי הכנסייה ודומיהם, היה בוכה אפילו חזק יותר.