אולי אסתר

הייתי מעדיפה לא להתחיל את הנסיעה שלי כאן, בשממה שמסביב לתחנת הרכבת, שעדיין מעידה על חורבנה של העיר הזאת, עיר שהופצצה ונהרסה במהלך קרבות ניצחון, בתור נקמה, כך נדמָה לי, כי מהעיר הזאת יצאה המלחמה שחוללה חורבן גדול פי מאה, בכל קצוות תבל, בְּלִיצְקְרִיג אינסופי על גלגלי ברזל, עם כנפי ברזל. זה קרה מזמן כל כך, עד שבינתיים העיר הזאת הייתה לאחת הערים השלוות ושוחרות השלום בעולם, והיא מנהלת את השלום הזה כמעט בתוקפנות, כמְשמרת את זכר המלחמה.

תחנת הרכבת נבנתה לא מזמן במרכז העיר הזאת, ולמרות השלום, תחנת הרכבת הייתה לא נעימה, כאילו גילמה את כל האבֵדות ששום רכבת אינה יכולה להחזיר, זה היה אחד המקומות הכי לא נעימים באירופה שלנו, המאוחדת לכל אורכה ורוחבה ואף־על־פי־כן מצומצמת מאוד, מקום שתמיד נושבת בו רוח פרצים, ושהמבט משוטט בשממה השוררת בו בלי שיוכל להיתפס בסבך עירוני, להתעכב על דבר מה לפני שנוסעים מכאן, מן הרִיק הזה בלב העיר, ששום ממשל אינו יכול למלא, לא עם בניינים רחבי מידות ולא עם כוונות טובות.

גם הפעם נשבה רוח פרצים כשעמדתי על הרציף ומיששתי שוב במבטי את האותיות הגדולות Bombardier Willkommen in Berlin, בּוֹמְבַּרְדִיר ברוכים הבאים לברלין, מתחת לקשת הגג המעוגל, מיששתי את קווי המתאר, משועממת ועם זאת מופתעת מחדש מקבלת הפנים הצוננת הזאת. רוח פרצים נשבה ואדם מבוגר אחד ניגש אליי ושאל אותי למה Bombardier.

חושבים מייד על פצצות, הוא אמר, על נשק כבד, על המלחמה הנוראה, הבלתי־נתפסת הזאת, ולמה דווקא ברלין צריכה לקדם ככה את פני הבאים, העיר היפה, השלווה, המופצצת הזאת, שמודעת לכל זה, הרי לא יעלה על הדעת שברלין תפציץ ממש את פני הבאים אליה, כמותו, במילה הזאת, באותיות קידוש לבנה, ומה הכוונה כאן ב"ברוכים הבאים", מי בדיוק אמור להיות מופצץ כאן ובמה. הוא מבקש לדעת זאת בדחיפות, כי הוא תיכף נוסע. עניתי – מעט מופתעת מכך שקולי הפנימי פנה אליי בדמותו של גבר מבוגר עם עיניים שחורות ומבטא אמריקני, קצר נשימה ונסער יותר ויותר, שהתנפל עליי באופן כמעט משולל רסן בשאלות שעברו במוחי כבר מאה פעמים, play it again, חשבתי, הולכת ושוקעת בשאלות האלה, במרחקי השאלות האלה על הרציף – עניתי שגם אני חושבת לעיתים קרובות על מלחמה, כלומר שזאת לא שאלה של גיל, אני ממילא חושבת תמיד על המלחמה, בייחוד כאן, בתחנת המעבר הזאת, שאינה התחנה הסופית של שום רכבת, אל דאגה, ממשיכים תמיד לנסוע, חשבתי, ושהוא לא הראשון ששואל את עצמו וגם אותי את זה. אני נמצאת כאן לעיתים קרובות מדי, חשבתי לרגע, אולי אני стрелоцник, סטרלוצ'ניק, שומר־גבול, ושומר־הגבול תמיד אשם, אבל רק ברוסית, חשבתי, כשהאיש המבוגר אמר,

My name is Samuel, Sam.

ואז סיפרתי לו ש־"Bombardier" הוא מחזמר צרפתי, שמוצג בברלין בהצלחה, הרבה אנשים באים בגללו לעיר הזאת, תאר לך, רק בגלל "Bombardier", זה על הקומונה הפריזאית או משהו כזה מִפעם – ושני לילות במלון פלוס מחזמר הכול כלול, ושכבר היו בעיות מפני שבתחנת הרכבת תלו פרסומות ל־Bombardier רק עם המילה האחת הזאת, בלי שום הסבר, כבר כתבו על זה בעיתון, אמרתי, אני זוכרת, אמרתי, כתבו שהמילה הזאת מעוררת אסוציאציות שגויות, אפילו התנהל משפט במסגרת המאבק של העיר נגד המחזמר, הוזמנו בַּלשנים, תאר לך, שבחנו את פוטנציאל האלימות של המילה, ובית המשפט פסק לטובת הפרסומת החופשית. האמנתי יותר ויותר במה שאמרתי, אף־על־פי שלא היה לי מושג מה זה ה־Bombardier הזה על קשת הגג של תחנת הרכבת ומנין בא, אבל מכל הדברים האלה שסיפרתי בהתלהבות ובפזיזות גדולות כל כך ושלא הייתי מכנה אותם שקרים בשום אופן, קיבלתי תנופה כזאת שהמשכתי להרקיע שחקים בלי לפחד ולו לרגע שאפול, חגתי במעגלים המתרחבים של פסק הדין הזה שלא ניתן מעולם, כי מי שלא משקר לא יכול לעוף.

לאן את נוסעת? שאל אותי האיש המבוגר, ואני סיפרתי לו הכול בלי להסס שנייה, באותה תנופה, כאילו בכוונתי לחרוץ את דינו של המחזמר הבא, סיפרתי לו על העיר בפולין שממנה עברו קרובי המשפחה שלי לפני מאה שנה אל ורשה ואחר כך מזרחה, אולי רק כדי להוריש לי את השפה הרוסית שעכשיו איני מרעיפה בנדיבות כמו שלהם על אף אחד, כלומר dead end וזהו זה, לכן עליי לנסוע לשם, סיפרתי, אל אחת הערים העתיקות בפולין, במקום שבו הם, אבותיי, שאיש אינו יודע עליהם דבר, באמת, שום מושג קלוש איפה חיו במשך שתיים, שלוש או אפילו ארבע מאות, אולי מאז המאה החמש־עשרה, כשהיהודים בעיר הפולנית הקטנה הזאת קיבלו את הערבויות והפכו לשכנים ולאחרים. And you? שאל סם, ואני אמרתי שאני רק במקרה יהודייה.

גם אנחנו מחכים לרכבת הזאת, אמר סם אחרי הפוגה קצרה, גם אנחנו נוסעים ב־Warszawa-Express. ברכבת הזאת, שנראית כמו סוס גזעי, כשהיא מגיחה כעת מן הערפל, רכבת אקספרס שנעה אומנם לפי לוח הזמנים אבל נגד הזמן, אל הזמן של Bombardier, for us only, חשבתי, והאיש הזקן המשיך ואמר שאשתו מחפשת את אותו הדבר, כלומר את העולם של סבתה, שהגיעה לארצות הברית מכפר בלארוסי קטן ליד בּיאלא פּוֹדוֹלסְק, ואף־על־פי־כן זאת אינה מולדתו ולא המולדת של אשתו, זה היה לפני מאה שנה ודורות רבים, וגם את השפה אף אחד מהם לא יודע, אבל בּיאלא פּוֹדוֹלסְק נשמע לו כמו forgotten lullaby, אלוהים יודע למה, מפתח ללב, אמר, והכפר נקרא יאנוֹב פּוֹדלׇסקי, וגרו בו בעבר כמעט רק יהודים ועכשיו רק האחרים, ושניהם נוסעים לשם כדי להסתכל בזה, הוא באמת אמר כל הזמן ו..., ו... כאילו הוא מועד על מכשול, לא נשאר שם כלום, כמובן, הוא אמר "כמובן" ו"כלום" כדי להדגיש את חוסר הטעם שבנסיעתו, גם אני אומרת לעיתים קרובות "כמובן" או אפילו "באופן טבעי" כאילו ההיעלמות הזאת או הכלום הזה טבעיים או מובנים מאליהם. אבל הנוף, שמות היישובים וחווה אחת לגידול סוסים ערביים שקיימת מתחילת המאה התשע־עשרה – שנוסדה אחרי מלחמת נפוליאון ובין מביני דבר היא הכתובת הראשונה – כל זה עדיין שם, המשיכו לספר, הם גיגלו הכול. סוס יכול לעלות שם מיליון דולר בלי בעיה, מיק ג'אגר כבר בדק סוסים מחוות הגידול הזאת במכירה פומבית, המתופף שלו קנה שלושה, ועכשיו הם נוסעים לשם, חמישה קילומטרים מהגבול עם בלארוס, השבח לגוגל. אפילו בית קברות לסוסים יש שם, לא, בית הקברות היהודי לא נשמר, גם זה כתוב באינטרנט.

I´m a Jew from Teheran, אמר האיש הזקן כשעדיין עמדנו על הרציף, סמואל הוא שמי החדש. הגעתי לניו יורק מטהרן, אמר סם, הוא יודע ארמית, הוא למד הרבה והוא נוסע תמיד עם הכינור שלו. בארצות הברית הוא היה אמור ללמוד בעצם פיזיקה גרעינית, אבל הוא נרשם לקונסרבטוריון, נכשל בבחינת הקבלה, וכך נהיה בנקאי, וגם זה הוא כבר לא. גם אחרי חמישים שנה, אמרה אשתו כשכבר ישבנו ברכבת וקשת המתכת Bombardier Willkommen in Berlin כבר לא העיבה על ראשינו, אמרה אשתו, לא משנה אם הוא מנגן ברהמס, ויוואלדי או באך, הכול נשמע איראני. והוא אמר שהגורל רצה שניפגש, אני נראית כמו הנשים האיראניות של ילדותו, הוא רצה לומר אימהות איראניות, אולי אפילו רצה לומר "כמו אימא שלי", אבל נמלך בדעתו, והוסיף שגם זה גורל, שאני בקיאה בחקר משפחות יותר מהם ושאני נוסעת לפולין עם אותה מטרה ובאותה רכבת – אם אפשר בכלל להגדיר כמטרה את הדחף לחפש את מה שאיננו עוד, עניתי. ולא, זה לא גורל, אמרתי, כי גוגל פוקח עלינו עין כמו אלוהים, וכשאנחנו מחפשים משהו הוא נותן לנו אחר כך רק את מילות החיפוש שלנו, בדיוק כפי שהרבה זמן אחרי שקנית מדפסת באינטרנט הוא מציע לך מדפסות, וכשקונים ילקוט מקבלים במשך שנים אחר כך פרסומת לילקוטים, שלא לדבר על חיפוש זוגיות, ואם אתה מגגל את עצמך, באיזשהו שלב נעלמים אפילו האנשים האחרים שקרואים בשמך, ונשאר only you, כאילו שאם תעקם את הרגל ותצלע, כל העיר תתחיל פתאום לצלוע, אולי מתוך סולידריות, מיליוני צולעים, הם מהווים קבוצה, כמעט הרוב, איך דמוקרטיה אמורה לעבוד אם אתה מקבל רק את מה שכבר חיפשת, ואם מה שאתה מחפש הוא אתה עצמך, ככה שאתה לא מרגיש לבד אף פעם או תמיד, כי אין לך סיכוי לפגוש את האחרים, ואותו דבר עם החיפוש שבמהלכו פוגשים אנשים עם אותה כוונה, אלוהים מגגל את דרכינו כדי שלא נסטה מהן, אני פוגשת בלי הרף אנשים שמחפשים אותו דבר כמוני, אמרתי, ולכן נפגשנו כאן גם אנחנו, והאיש הזקן אמר, זה בדיוק גורל. היה ברור שבפרשנויות הוא מבין יותר ממני.

פתאום נזכרתי במחזמר, שבאמת הִכה כאן גלים לפני שנים, כשעל שלטי הפרסומת של העיר הופיעו המילים Les Misérables, בלי שום הסבר, שלא כמו בסרט עם אותו השם שבו כונו עלובי החיים המסכנים "אסירי הגורל". המחזמר פנה אל כולם במילים Les Misérables, כאילו צריך לנחם אותנו כל הזמן – איזה מסכן! – או שהוא רמז שלא רק אחד מאיתנו עלוב ומסכן אלא שכולנו יחד עלובים ומסכנים, מאוחדים בעליבותנו ובמסכנותנו, כי לנוכח אותיות הענק האלה, לנוכח השממה הזאת בלב העיר, כולנו עלובי חיים ומסכנים, לא רק האחרים, אלא גם אני. וכך האותיות של Bombardier שעל קשת הגג של תחנת הרכבת ממלאות אותנו בהדהודן, כמו שנגינת עוגב ממלאת את הכנסייה, ואיש לא יכול להתחמק.

ואז גיגלתי באמת: Bombardier הייתה אחת מחברות בניית הרכבות והמטוסים הגדולות בעולם, וה־Bombardier הזאת, שמנתבת את דרכינו, פצחה לא מזמן בקמפיין הפרסום Bombardier YourCity. גם מהר וגם בטוח. ועכשיו נסענו ב־Warszawa-Express מברלין לפולין, בחסות Bombardier, מוקפים בווילונות ובמפיות שעליהם מוטבעות האותיות WARS, ראשי תיבות כל כך של פעם, מיושנים כמו Star Wars ומלחמות עתיד אחרות.