אולי בכל זאת

פרק 1היכרות אביב 1932, פרייביצה, צ'כוסלובקיה

"מתחיל להיות מאוחר," חשבה לעצמה בעודה עוסקת בהכנות אחרונות לקראת היציאה לתחנת הרכבת. גיהצה את שמלתה הטובה ביותר, בחרה את גרביה הלבנים וצחצחה את הנעליים שנשמרו בקפידה מתחת למיטה בקופסה שבה נקנו. מעט אודם לשפתיים, צביטות קלות בלחיים כדי להסמיקן.

זהו.

מבט אחרון במראה.

היא מוכנה.

האור החזק שהציף את פניה בעת שפתחה את דלת היציאה אל הרחוב, סנוור אותה לרגע קט. אחר כך התרגלו עיניה לאור הבהיר ונשימתה נעצרה לרגע.

הרחוב היה מקושט בעשרות דגלי המדינה.

שרשראות של דגלים קטנים עיטרו את הכיכר, תלויים בין פנסי הרחוב ובין פינות הבתים הצופים אל הכיכר.

המון בני אדם לבושים חג, צועדים נמרצות לכיוון תחנת הרכבת.

היא מצטרפת אל זרם האנשים, ובו בזמן מנידה בראשה לשלום לקרובים ומכרים כשהיא חולפת על פניהם.

דוכנים קטנים צצו בצדי הדרך הראשית, מוכרים מיץ קר או כופתאות מטוגנות.

יוזמה פרטית של אלו המנסים להגדיל מעט את הכנסתם ולגרוף רווחים נאים ביום חג זה, שבו האנשים צמאים ורעבים, ולבם וכיסם פתוחים מתמיד.

בתחנת הרכבת קידמו את פניה המולה צוהלת וצחוק משוחרר של אנשים שמחים. אי אפשר היה להכיר את פרייביצה.

העיירה הקטנה, המנומנמת, קלטה לתוכה בשעות האחרונות רכבות מכל המחוזות במדינה, והן פרקו את מטענן האנושי, הצוהל, דוחף ונהדף, שר ומנפנף בדגלי הארצות שמהן בא.

עשרות צעירים וצעירות, לבושים בהידור, מהם רבים הלבושים בצבעי הדגל המייצג אותם, שרים את ההמנון הלאומי. שלובי ידיים צועדים על הרציף בקולות סואנים, עליזים, חסרי בושה וחסרי מעצורים.

חבורות חבורות ישובות על הספסלים ברציף, על מדרגות התחנה, על הדשאים שמסביב, על שולי המדרכות. מקצתם אוחזים שלטים, ועליהם מתנוססים שמות קרוביהם. מקצתם אוחזים שלט, ובו מילה יחידה, שם של פנסיון שהם מתעתדים להתאכסן בו, בזמן שהותם בעיירה או שם של איש הקשר שהם אמורים לפגוש כאן בתחנה.

רבים מתגודדים סביב דוכני השתייה והמזון ומשביעים את רעבונם לאחר הנסיעה הארוכה, תוך כדי שהם מסירים את מגבעותיהם ואת כובעי הקסקט מעל ראשיהם המיוזעים ומנפנפים בהם להשיב רוח על פניהם המשולהבות.

"היי פרידה! אנחנו כאן!" שמעה לפתע את קולה של קָרוֹלִינָה חברתה.

"טוב שמצאתי אתכן!" קולה של פרידה עולה כדי לנסות לגבור על הקולות שמסביב.

קרולינה ופָאנִי, חברותיה עוד מימי בית הספר, אכן נידברו להיפגש כאן בתחנה כדי לחבור אל יתר הצעירים ויחד ולקבל את פניהם של היורדים מן הרכבות ולעודד אותם, אך נראה כי במהומה שנוצרה לא היה ברור מי מעודד את מי, ואת מי בדיוק עליהן לפגוש.

בחודש מרץ של שנת 1932 נפתחה המכבייה הראשונה בארץ ישראל. הידיעה על כך הגיעה גם לצ'כוסלובקיה והסעירה את לבבם של היהודים המתגוררים במחוזות השונים.

הוחלט על קיום משחקים מקדימים שצעירים יהודים מכל רחבי אירופה יתחרו בהם על הזכות להשתתף במכבייה הבאה. אם יצליחו לזכות במקומות הראשונים יוכלו לנסוע לייצג את מדינתם באירוע הספורט שיתקיים, כמובן, בארץ ישראל.

הנסיעה לשם לא תהיה פשוטה או קלה. גם תנאי המגורים בארץ הרחוקה לא היו ברורים לאשורם, אך הכבוד לזכות בנסיעה זו, שתמומן כולה על ידי ארגון המכבי העולמי, ולבקר (ואולי אף להישאר), בארץ ישראל, היו מטרה שרק ספורטאים מעטים היו מוכנים לוותר עליה.

וכך קרה שבעת שבארץ התקיימה המכבייה הראשונה, התקיימו באירופה תחרויות מקומיות כדי להתכונן למכבייה הבאה שאמורה הייתה להתקיים כעבור שלוש שנים.

האביב של שנת 1932 היה חם מהרגיל, והיום בו יצאו בני העיירה אל תחנת הרכבת היה יום אביבי בהחלט.

העצים החלו ללבלב, השמש חיממה את הגוף ואת הלבבות, ומצב הרוח היה מרומם.

כל התנאים היו טובים מעל למצופה והכול חשו שהתחרויות ייפתחו בסימן של מזל ושל הצלחה.

האכסניות בעיירה לא היו רבות, ולכן נעתרו משפחות רבות לבקשת ראש העיירה לפתוח בתיהם להכנסת אורחים. תמורת סכום כסף לא גדול התחייבו המשפחות המארחות להעניק מיטה חמה וארוחות קלות שתֵּאָכֵלְנה עם בני המשפחה.

עגלות קלות רתומות לסוסים חנו בכניסה לתחנת הרכבת, ממתינות להסיע אורחים שלא יימצא להם מקום לינה, לעיירות הסמוכות. סבלים עם עגלות יד המתינו בסבלנות ללקוחות.

בעלי משפחות רבים עמדו על הרציף כדי לנסות למשוך אליהן צעירים להתארח.

אין לזלזל בכסף שייכנס לחשבון המשפחה, ומלבד זאת, הרי כבוד גדול הוא לארח ספורטאי ממדינה שכנה ולהנעים את זמנו, בעת שהוא מתכונן להתחרות על הזכות לנסוע למכבייה.

על התחנה שרתה אווירה של ציפייה דרוכה ועליזה.

 

"בואי, תכף תיכנס עוד רכבת!" משכה קרולינה בידה של פרידה.

עם פאני, רצו שלושתן, קלות רגליים וסמוקות לחיים, אל תוך מתחם הרציפים בדיוק ברגע שהכריז הכרוז: "הרכבת מהונגריה תיכנס לתחנה בעוד חמש דקות, אנא, התרחקו מהרציף ואפשרו לנוסעים לרדת בבטחה!"

בזריזות שלפה פאני מתיקה דגלים קטנים בצבע אדום, לבן וירוק, צבעי הדגל ההונגרי, חילקה אותם לבנות והיטיבה את כובעה לראשה.

אז, באותו הרגע ממש, נכנס קטר הברזל השחור אל תוך התחנה, מושך אחריו קרונות עמוסי אדם, מקצתם מנופפים מן החלונות צוהלים וצועקים, מקצתם עומדים קרוב אל גרמי המדרגות, שמיד יגעו ברציף.

נחיל האדם שנהר מן הקרונות החוצה, הוסיף עוד על ההמולה ששררה ממילא על הרציף.

בליל של שפות התערבב בריחות זיעה, בושם ואוויר דחוס שנפלט מן הקרונות.

חבורות חבורות, כמו להקות ציפורים צבעוניות, גלשו הצעירים מן הרכבת, כשכל אחד תורם את קולו לקקופוניה שסביבו.

פרידה הייתה בת עשרים ושלוש. נמוכת קומה ודקת גזרה. שיערה חום בהיר ועיניה הכחולות ערניות, חודרות וקולטות כל מה שמסביבה.

צמודה עמדה ליד חברותיה, חוששת מעט פן תאֹבַדְנה לה בזרם האנושי שהציף את הרציפים, לא הסירה את ידה מיד קרולינה וזו החזיקה את פאני בידה השנייה, אך עיניה תרו סביב סביב כמחפשות דבר מה.

הייתה זו חבורה עליזה שמנתה חמישה בחורים.

רעננים ומטופחים בלבושם צעדו מולן על הרציף, כאילו לא ירדו זה עתה מנסיעה ארוכה ומתישה של שש שעות. הם שידרו הרגשה של חופש, של שמחה ושל מעין קלילות, וכל גופם דרוך לאמור:

"הנה באנו, ומה צפוי לנו כאן כעת?"

בהתקרבם אל שלוש הבנות, האטו מעט את צעדיהם ותרו סביבם כמחפשים דבר מה. עיניהם שוטטו על פני הרציפים ההומים אדם, על פני קהל מקבלי הפנים האוחז בשלטים, ועננה קלה העיבה לפתע על פניהם.

"איפה נלון הלילה?" שאל הצעיר ביניהם.

"נראה שלא חסרים פה מקומות להתאכסן!" ענה לו חברו, שנראה דומה לו להפליא, אך מבוגר ממנו במקצת.

"ניגש ליציאה ומיד נמצא לנו איזה בית מארח במחיר סביר."

הגבוה שבהם שתק. עיניו החודרות הביטו בערנות לכל עבר, קולט כל תנועה וכל קול מסביב. לפתע פתאום ספק ידיו במין תנועה של אכזבה. חבריו, שנראה כי הם מחשיבים מאוד את דעתו, והוא להם מעין מנהיג, הביטו בו משתאים. מה לו כי אינו מרוצה? ומה פגם מצא ביום המושלם הזה שהוא ככה מביע את אכזבתו?

"מה לך בָּנְדִי?" שאל הצעיר שבהם.

"כן," החרו החזיקו אחריו האחרים.

"מה קרה שאתה אינך מרוצה? אין לך סיבה לדאגה. תכף ומיד נמצא ודאי מקום ללון, יש כאן די והותר הזדמנויות לכולנו."

"אינכם מבינים," ענה בנדי תוך כדי שעיניו ממשיכות לשוטט מסביב. "איש אינו מדבר הונגרית פה!"

הבחורים השתתקו. לזה לא ציפו. הרי במקום שהם באים ממנו, מבודפשט הגדולה, מעולם לא חוו מצב כזה.

שם כולם דיברו בשפתם, ולא הייתה להם שום בעיה של תקשורת עם אנשים, ועתה, במקום החדש הזה, עם בליל השפות והדיאָלֵקְטִים שמסביב...

לפתע פתאום, חש בנדי ביד קטנה הנוגעת בידו. כמין רפרוף פרפר. הביט סביב, חיפש ונאלץ להנמיך את מבטו מטה מטה, עד לגובה מותניו כמעט. ושם, במפתיע, הוא פגש שתי עיניים כחולות, ערניות, מתריסות ורציניות כאחד, מביטות ישר אליו.

בקול רגוע, אך חזק ומכוון היטב לאוזניו של בנדי, שאלה פרידה, בהונגרית שוטפת, ותוך כדי שהיא מוסיפה לדבריה גם לחיצת יד קלה.

"אולי בכל זאת?"

דקה שלמה של שתיקה ומעין הלם אחז בחבורה.

אחר כך הניח בנדי את שתי ידיו על כתפיה הדקות של הנערה הקטנטונת ובפיו שאלה:

"את דוברת הונגרית?"

"אִיגֵן," ענתה, ושפתיה התעקלו לחיוך.

"יש לנו גם מקום שתוכלו לישון בו. כמובן, כמה מכם יצטרפו לחברותיי, והאחרים יבואו איתי לביתי," הוסיפה.

בנדי ההמום הסתובב אל חבריו. רוצה לתרגם להם את דבריה אך נזכר שהיא דיברה בהונגרית, וכיוון שכך, בוודאי כל מילה שלה הובנה היטב.

חיוך גדול התפשט על פניו, מתחת לשפמו הגזוז בקפידה וסביב עיניו הבהירות.

"אז קדימה," הוא שואג כדי לגבור על המולת התחנה, "למה אנו מחכים?"