§
קיץ בחוף הים הצפוני, ובקתות הרחצה הססגוניות זוהרות בשמש. שטפן צווייג יושב במרפסת בקומה השלישית בבניין לבן על השדרה הרחבה של אוֹסטֶנדֶה. הוא משקיף אל שפת הים. מאז ומעולם חלם להיישיר כך מבט אל הקיץ, אל החלל הריק, לכתוב ולהביט. בקומה מעליו מתגוררת מזכירתו, לוטֶה אלטמן, שהיא גם מאהבתו זה שנתיים; עוד מעט היא תרד אליו ותביא איתה את מכונת הכתיבה והוא יכתיב לה את ״האגדה״ שלו ותמיד יחזור אל המקום התקוע, שהוא לא יודע להמשיך ממנו. כך קורה כבר כמה שבועות.
אולי יוזף רות יוכל לעזור — החבר הוותיק שהוא יפגוש אחר כך בביסטרו, כמו בכל אחר צהריים בקיץ הזה. או אחד האחרים, אחד הלגלגנים, אחד הלוחמים, אחד הציניקנים, אחד האוהבים, אחד הספורטאים, אחד השתיינים, אחד הנואמים, אחד המתבוננים בשתיקה. אחד מאלה שיושבים שם למטה, בשדרה של אוסטנדה, ומחכים לאפשרות לחזור למולדתם. מאלה ששוברים את ראשם יום־יום בשאלה איך יעזרו לעולם להפוך את כיוון סיבובו ויפה שעה אחת קודם. כדי שיוכלו לחזור לארץ שהם באו ממנה, כדי שאולי בבוא היום יוכלו שוב לבוא לכאן. לחוף הקיט הזה. בתור אורחים. עכשיו הם אנשים במנוסה בעולם של נופש. הרמן קֶסטֶן הנראה שמח תמיד, אֵגוֹן ארווין קיש המטיף, וילי מינצנברג הדוב, אירמְגַרְד קוֹיְן מלכת השמפניה, ארנסט טולר השחיין הדגול, ארתור קסטלר האסטרטג, חברים, אויבים, מספרי סיפורים שמצב הפוליטיקה העולמית הטיל אותם בחודש יולי הזה אל החוף הזה. מסַפְּרים נגד החורבן.
שטפן צווייג בקיץ 1936. הוא משקיף על הים מבעד לחלונות הגדולים וחושב בתערובת של ריגוש, חשש ושמחה על קהילת הבורחים שבקרוב שוב יצטרף אליה. עד לפני שנים מעטות היו חייו עלייה בלתי פוסקת, נסיקה שרבים העריצו, שרבים קינאו בה. עכשיו הוא פוחד; הוא מרגיש כבול במאות התחייבויות, מאות אזיקים בלתי נראים. אין פתרון, אין עצירה. אבל ישנו הקיץ הזה, ובו הכול אמור לחזור שוב לתקנו. כאן, בשדרה הרחבה מדי ובה בניינים לבנים יפהפיים, והקזינו הגדול, אותו ארמון מזל מופלא. תחושת חופשה, רגיעה, גלידה, שמשיות, עצלוּת, רוח ובקתות עץ ססגוניות.
*
זמן רב חלף מאז היה פה לראשונה, במקום הזה שאסון 1914 התחיל בו; התחיל עם החדשות, עם הנערים מוכרי העיתונים בטיילת החוף, שצרחותיהם נעשו נרגשות יותר מיום ליום, נרגשות ועליזות, כי מבחינתם העסקים פרחו יותר מאי־פעם.
בייחוד הנופשים הגרמנים תלשו את העיתונים מידיהם. הנערים שאגו את הכותרות בצרפתית: ״רוסיה מתגרה באוסטריה״, ״גרמניה מכינה כוחותיה״. וגם צווייג — חיוור, לבוש בהידור, מרכיב משקפיים במסגרת דקה — עלה לחשמלית ובא לכאן, כדי להיות קרוב יותר לחדשות. הכותרות השפיעו עליו השפעה מחשמלת, הוא חש ריגוש וטִרדה נעימה. היה לו ברור כמובן שכעבור זמן קצר ההתרגשות שוב תתחלף בשלווה הגדולה. אבל ברגע הזה הוא רצה פשוט רק ליהנות. האפשרות למאורעות גדולים. האפשרות למלחמה. האפשרות לעתיד מפואר, לעולם שנמצא בתנועה. שמחתו היתה גדולה במיוחד כשהביט בפרצופי ידידיו הבלגים. אלה החווירו בימים האחרונים. הם לא הסכימו להצטרף למשחק. איכשהו נדמָה שהם מתייחסים לכל העניין ברצינות תהומית. שטפן צווייג צחק. הוא צחק על עליבותן של פלוגות החיילים הבלגים בטיילת. צחק על כלבלב שמושך מכונת ירייה. צחק על כל הרצינות הקדושה של חבריו.
הוא ידע שאין להם ממה לחשוש. הוא ידע שבלגיה היא מדינה ניטרלית, ושגרמניה ואוסטריה לעולם לא יפלשו למדינה ניטרלית. ״כשהגרמנים יצעדו הנה, תְלו אותי על הפנס הזה,״ קרא אל חבריו. הם נשארו ספקנים. ומיום ליום התקדרו פניהם.
לאן נעלמה בלגיה שלו פתאום? ארץ של חיוניות, של כוח, של אנרגיה ושל חיים עזים, אחרים. זה מה שהוא אהב כל כך בארץ הזאת, בים הזה. ולכן הוא העריץ כל כך את גדול משורריה.
אמיל וֶרהארן היה האהבה הרוחנית הראשונה בחייו של צווייג. בו מצא האיש הצעיר לראשונה מושא להערצה שלוחת רסן. שיריו של ורהארן טלטלו את שטפן צווייג באופן חסר תקדים. הוא גיבש את סגנונו שלו מול זה של ורהארן — ראשית חיקה אותו, אחר כך כתב בהשראתו ובהמשך תרגם לגרמנית שיר אחר שיר. הוא זה שעשה את אמיל ורהארן מוכר בגרמניה ובאוסטריה, וב־1913 פרסם ספר הערכה משתפך עליו בהוצאת אינזל. בספר הוא כתב: ״ולכן עכשיו הזמן לדבר על אמיל ורהארן, הגדול ואולי היחיד מבין המודרניסטים שהרגיש באופן שירי את תחושת הזמן המודעת, שעיצב אותה באופן שירי, הראשון שחקק את תקופתנו באבן השירה, בהתלהבות שאין שנייה לה ובאמנות שאין שנייה לה.״
אותה התלהבות של ורהארן, אותה חדוות חיים, אותה אמונה בעולם היו אף הן חלק מהסיבה לכך ששטפן צווייג נסע בסוף יוני לבלגיה, אל חוף הים. כדי לחזק את התלהבותו שלו בהתלהבותו של ורהארן. וגם כדי לראות את מי ששורר את מה ששטפן צווייג תרגם לגרמנית. למשל השיר ״הלהט״, שנפתח כך:
אם נעריץ זה את זה באמת ובתמים,
באמונה עמוקה ובלהט מתמיד,
אתם ההוגים, החכמים, המבשרים,
עוד תִכרוּ את החוק לימי העתיד.
הִמנונים לחיים. נופי חלום. להיישיר מבט צלול אל העולם עד שהוא מתבהר כולו מעצמו ועונה לשיר שהילל אותו. ואהבת התבל הזאת וההתלהבות הזאת הושגו במאבק קשה. חולצו בעמל ממציאות אפלה.
אני אוהב את עינַי הקודחות, את מוחי, את עצבַּי,
את הדם שלבי חי, את הלב שגֵווי חי;
אני אוהב אדם, אוהב עולם ומעריץ את הכוח
שנותן ולוקח את כוחי לאדם וליקום.
כי לחיות הוא לקחת ולתת בצהלה.
אחַי הם המתלהבים כפי
שאני עצמי מרגיש להוט ומתנשף
אל מול החיים היוקדים וחוכמתם האדומה.
שני עורגי פרא מצאו איש את אחיו. אמיל ורהארן ושטפן צווייג. כמה שמח האוסטרי הצעיר בשיחות עם רב־האמן הנחרץ.
ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי לא שינתה שום תג בתוכניות הנסיעה שלו. עולם הבִּטחה נראה בטוח לנצח־נצחים. שטפן צווייג כבר חווה משברים רבים. המשבר הנוכחי היה כמו כל האחרים. הוא יחלוף ולא יותיר עקבות. כמו כל החיים עד כה.
פגישתם של השניים נקבעה למעשה לאוגוסט, אבל דרכיהם הצטלבו עוד לפני כן, במקרה, כשצווייג דגמן לדיוקנו בבריסל, בסטודיו של הצייר קונסטאן מונטאלד, וּוֶרהארן הזדמן למקום. הברכות והשיחה היו לבביות כתמיד. התלהבותו הגועשת של צווייג נראתה לבלגי העבדקן מוזרה מעט. אבל הוא השלים איתה. בקרוב ייפגשו שוב וידברו לעומק על הכול, על שירים חדשים, על מחזות חדשים וגם על האהבה, על הנשים החדשות. נושאו של צווייג.
אבל לפני כן — הציע ורהארן למראה התלהבותו של האוסטרי הצעיר — צווייג יכול להצפין לאוסטנדה ולפגוש חבר שלו. חבר קצת מוזר, הוסיף ורהארן. הוא אוהב להצטלם כשהוא מנגן בחליל על גגות עירו, והוא גם צייר, וגם בונה מסכות וקריקטוריסט, אבל עד כה לא מאוד מצליח, בעצם בכלל לא. התערוכה הראשונה שלו התקיימה בחנות שטיחים של חבר. פעם בשנה הוא מארגן נשף מסכות וחוצה את העיר בתחפושת לצד חבריו. הוא קורא לאירוע ״נשף העכברושים המתים״. מדי שנה גדל מספר המשתתפים. שמו של האיש ג׳יימס אֶנסוֹר. ורהארן צייד את צווייג בכתובת ובמכתב המלצה.
וצווייג הלך לשם. לחנות של אמו של אנסור, ממש מאחורי טיילת החוף. בחלון הראווה — מסכות קרנבל וקונכיות ותמונות מלחים וכוכבי ים מיובשים. בקומת הקרקע של הבניין הצר יש חלון ראווה גדול שסחורות משונות תלויות בו בחוטים שקופים. צווייג נכנס. כן, הבן שלה נמצא למעלה, שפשוט יעלה. מסדרון צר ואפל ובו שטיחים אדומים ארוכים, מסכות מחייכות בזדון על קירות חדר המדרגות. הוא חלף על פני מטבח קטנטן — סירי אמייל אדומים על הכיריים, ברז דולף. בקומה השנייה ישב גבר בקסקט מול פסנתר, ניגן לעצמו בשקט ונראה שלא הבחין בדבר סביבו. על הקיר מעל לפסנתר התנוסס ציור ענקי, מאות אנשים במסכות מטורפות חותרים בכל כוחם להגיע ליעד לא ידוע. הפרצופים המלאכותיים היו צבועים בצבעים צעקניים, ולהם אפים ארוכים ועיניים ריקות. נשף מתים, חג מוות עממי, טירוף קיבוצי. צווייג בהה כמכושף. זאת לא היתה בלגיה שלו. כאן המוות גר, כאן חגגו אותו. על השולחן האדום עמד אגרטל ובו זר גדול של עשבים מאובקים. מימין, על מדף האח, עוד אגרטל מעוטר ציורים סיניים, ועליו גולגולת צוחקת חסרת שיניים, עוטה כובע נשים עטור פרחים מיובשים.
האיש שליד הפסנתר המשיך לנגן ולהמהם. שטפן צווייג עמד שעה קלה כמשותק ואז פנה לאחור וברח במורד המדרגות האדומות הצרות, דרך החנות אל הרחוב, אל השמש, בחזרה אל האור. הוא רצה להתרחק, לחזור מהר לחוסר דאגה, לאכול משהו, למצוא שוב את עשתונותיו.
הוא מיהר אל בת לווייתו. שמה היה מרסל והיא באה איתו לכאן. אישה נהדרת. לא לחתונה, אלוהים אדירים, לא, זה היה יותר חומר לנובלה. סיפור שביום מן הימים יהיה אפשר לכתוב עליו. התעצמות פתאומית בלתי צפויה של החיים, צלילה, נסיקה. תשוקה חדה, מטלטלת. סיפור של שטפן צווייג. חוויה לצורך הכתיבה.
אהובתו הרצינית, פרידֶריקֶה פון וינטרניץ, נשארה באוסטריה. היא לא הציבה לו דרישות, ולא יכלה להציב דרישות כי היתה נשואה לאחר. על כן היא שלחה לצווייג מכתב לאוסטנדה וכתבה שיבלה בנעימים עם החברה הקטנה. ושייהנה מהקיץ. מהקיץ הנפלא של שנת 1914, שצווייג יוסיף לחשוב עליו גם בשנים שיבואו בכל פעם שיבטא את המילה ״קיץ״. שתי הנשים, השמש, הים, העפיפונים באוויר, נופשים מכל העולם, הסופר הנערץ, חוף מתרוקן לאִטו.
ראשונים עזבו את המדינה הנופשים הגרמנים, ואז גם האנגלים. צווייג נשאר. התרגשותו גברה. ב־28 ביולי הכריזה אוסטריה מלחמה על סרביה והצבא הוצעד לגבול רוסיה. עכשיו אפילו שטפן צווייג נוכח לאִטו שהמצב עלול להיעשות רציני. הוא קנה לעצמו כרטיס לַאוסטנדה אקספרס ב־30 ביולי. זאת היתה הרכבת האחרונה שעזבה את בלגיה בקיץ ההוא לכיוון גרמניה.
כל הקרונות היו מלאים עד אפס מקום ואנשים עמדו במעברים. כל אחד הכיר שמועה אחרת. לכולן האמינו, וכשהרכבת קרבה לגבול הגרמני ופתאום נעצרה באמצע המסילה ושטפן צווייג ראה רכבות משא באות לקראתם, כולן מכוסות יריעות ברזנט ומתחת להן מצטיירים קווי מתאר של תותחים, הוא התחיל לתפוס בהדרגה לאן הרכבת הזאת נוסעת. היא נסעה אל המלחמה, שעתה כבר לא ניתנה לעצירה.
*
שטפן צווייג נסע אל עין הסערה. הוא רשם הכול מיד, במדויק ובדהרה ביומן שהתחיל שוב לנהל. הוא לא הצליח עוד לישון, הוא רעד, הוא כתב: ״אני שבור לגמרי, אני לא מסוגל לאכול, עצבַּי מרוטים.״ הוא התבייש בפני חבריו כש־3 באוגוסט הגיע והוא עדיין לא גויס. אפילו הוֹפמַנסתאל כבר גויס. יותר מכול הוא התבייש בפני הנשים. הוא הרגיש את מבטיהן. מה אתה עוד עושה פה, איש צעיר, הן כמו שאלו. הוא עצמו לא ידע.
הוא עשה את שירותו אצל שולחן הכתיבה בביתו, בשירות העיתון הוא תיאר את מסעו הביתה במהלך המלחמה והצטדק בפני עצמו ביומנו שרק סוף־סופו של המאמר שלו היה קצת שקרי. ״מעולם לא נראתה לי וינה ראויה יותר לאהבה,״ הוא כתב לעיתון, ״ואני שמח שדווקא בשעה הזאת מצאתי את דרכי אליה.״ מנגד, ביומן: ״וינה היתה כמרקחה כשנכנסתי אליה ב־31 ביולי. אנשים ניצבו שעות סביב פקודות הגיוס, שנוסחו בגרמנית עלובה, סתומה לחלוטין. בערב היו מי שניסו להפגין התלהבות, מועדוני חיילים ותיקים, אבל זה נשמע עמום מאוד.״
שקרים קטנים. הימים היו ימי מלחמה. האמת מתה.
למרות זאת, צווייג האמין לכל מילה שקרא בעיתונים הגרמניים והאוסטריים: בארות מורעלות בגרמניה, גרמנים חסרי ישע מועמדים מול הקיר ונורים למוות. ואז, ב־4 באוגוסט, ידיעה שפגעה בו כמכת ברק. גרמניה פלשה לבלגיה! טירוף או גאונות? הוא לא היה יכול להאמין שזה יצליח. גרמניה ואוסטריה נלחמו נגד כל העולם. שטפן צווייג רצה יותר מכול לישון, לישון חצי שנה כדי לא לחוות את המפלה הזאת. כל גופו רעד. לא בגלל החברים בבלגיה, לא בגלל מדינה ניטרלית קטנה שהצבא הגרמני פלש אליה כדי להגיע מהר יותר לפריז. לא בגלל בלגיה שלו, אותה מדינה נהדרת של חיוניות, עירוב עמים, חדוות חיים, הנאת חיים, המדינה שלפני שנה, בספרו על ורהארן, הילל כהתגלמותה של אירופה האמיתית, מדינה שעמדה בגבורה בפני כל הפולשים זה מאות שנים. ״הם ביקשו אז רק לשמור על חייהם הבהירים, השלווים, על ההנאה החופשית, הַדיוֹניסית, על עליונות העונג והערגה, הם רצו לשמר את הפרזתם ולקרוא לה מתינות. והחיים ניצחו איתם.״ בלגיה שלו. כבר מזמן הוא היה אדיש לגורלה. צווייג חרד עתה רק לגרמניה. ולאוסטריה.
הוא שעט ברחובות וינה בחיפוש אחר ידיעות חדשות, שמועות חדשות, דיווחים על ניצחונות חדשים של הצבא הגרמני. אם פתאום אמרו שבעוד כמה דקות יכריזו במשרד המלחמה על ניצחון גדול, הוא מיהר לשם עם אלפי וינאים. הם צבאו על החלונות המוארים כמו חרקים בלילה. ושוב אין ניצחון. שוב לילה בלי שינה.
שטפן צווייג רצה לצאת, לצאת למערכה. הוא צימח את זקנו כדי להיראות נחוש, פרוע ומוכן לקרב. ביום הפלישה הגרמנית לבלגיה הוא ערך את צוואתו. הוא הוציא סכום כסף גדול מכספת הבנק שלו. הוא כתב ביומנו: ״הניצחונות הגרמניים נפלאים!״ הוא קדח. הוא צהל. הוא כתב: ״סוף־סוף אוויר חופשי!״ וכמה קינא בשמחתה של ברלין.
גם כעבור שנים רבות. והוא כבר פציפיסט בעל שם עולמי, סופר בעל שם עולמי, למוד מפלות עולמיות נוספות, הוא כותב בספר זיכרונותיו ״העולם של אתמול״ שלמרות כל התיעוב, למרות כל השנאה למלחמה, לעולם לא יוכל לוותר על הימים ההם באוגוסט. בימים ההם הכול רוסק. רוסק לעד, לבלי שוב. אבל זה היה רגע גדול. ״הכול, מאות אלפי אנשים, הרגישו — ומוטב היה שירגישו זאת בימי שלום — כי הם שייכים זה לזה.״
צווייג כתב מכתבי הערצה לאידה דֶהמֶל, אשתו של ריכרד דהמל, המתנדב הלהוט ביותר לשירות מכל משוררי גרמניה, שכבר בימי המלחמה הראשונים התבלט לא רק בשדה הקרב אלא גם אצל שולחן הכתיבה בשירי מלחמה לאומניים, משולהבים במיוחד. ״גם אילו המאמץ הנצחי הנפלא של עמנו היה נגמר בהשמדת המדינה,״ כתב צווייג לגברת דהמל, ״השירים האלה לבדם היו צריכים להשרות עלינו אסירות תודה על הסכנה ועל כל המצוקה הפנימית.״
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.