אוסישקין 112

 1

לעזאזל! לעזאזל! איך הגעתי למצב הזה?! רציתי לבכות. וזה לא שלא בכיתי מספיק בחצי השנה האחרונה. אין ספק שתרמתי את תרומתי הלא צנועה למשבר המים בארץ.

כמות הארגזים שנערמה מולי לא גרמה לי נחת — להיפך. ככל שהתקדמתי במלאכת האריזה, היה נדמה לי שיש לי עוד ועוד דברים לארוז, ושזה לעולם לא ייגמר. כשביקשתי מחברת האריזה שלושים קרטונים חומים, הנחתי שהם יספיקו.

"ושיהיו חדשים אם אפשר, לא כאלה שמחזרתם כבר מאה פעם ונקרעים מכל הצדדים", המשכתי ודרשתי מהפקידה בחברת ההובלות, לפני שאישרתי את המחיר ההזוי שדרשה ממני.

'סיגריה. אני צריכה סיגריה. יכול להיות שארזתי את הסיגריות?' חיפשתי בכאוס המוחלט ששרר מסביבי את ה'פרלמנט' שלי. אחרי רבע שעה אכן מצאתי את הקופסא האחרונה, שכנראה נשארה לי, אבל אז נתקעתי בלי מצית. התחננתי לאחד קטן, צבעוני כזה, ואפילו לשתי אבנים או אולי לאיזה נר של שבת, אבל שום דבר. שום... שום... שום דבר. דווקא את המטבח, או חצי ממנו, ארזתי קודם. מטומטמת שכמוני. אחד הדברים, שיכולים להטריף לי את המוח, הוא סיגריה בלי יכולת להדליק אותה. לעזאזל העולם. התבוננתי סביבי בבלאגן שיצרתי. לא זה הפיזי — איתו עוד אפשר היה להתמודד; הבלאגן המטאפורי הלחיץ אותי הרבה יותר וגרם לי להרגיש רע. ממש רע.

בהתחלה חשבתי שאני שלמה עם עצמי, שעשיתי את הצעד הנכון. האמנתי שאני ממש גאון הדור, כיוון שהצלחתי לקחת את הרגליים ולעזוב.

כשהחברות שלי שמעו שאנחנו מתגרשים, הסתכלו עליי רובן במבט שבו מסתכלים על כלב, היודע שהולכים לסרס אותו. מבטי רחמים עצובים כאלה שהן ניסו להסתיר, אבל ממש בלי הצלחה. יכולתי לשמוע אותן אומרות בליבן 'מסכנה. איזה גבר היה לה, ועכשיו הכל אבוד! מי יקח אותה עם שלושה ילדים וחצי בית?'

שתי נקודות האור היחידות שלי היו שתי חברות, שידעתי בוודאות כי הן קינאו בי בסתר ליבן והיו מתות לעשות את הצעד הזה במקומי. היו לי גם שלוש חברות מהעבודה, שדיגמנו חיי נישואין ממש מאושרים, אבל הן היו במיעוט ולכן בטלות בשישים. תמיד צחקנו עליהן במשרד.

"מי באמת יכול להיות מאושר אחרי עשרים שנה יחד?" שאלנו את תמרה, שהיתה כמעט בת חמישים והתחתנה בגיל תשע עשרה. זה היה במסגרת הפסקת הצהריים, שבה ישבתי עם כל בנות המשרד לריטואל הקבוע, ובו נהגנו ללעוס סלט חסה "בשביל הדיאטה" ולקנח בעוגת שוקולד "בשביל מצב הרוח".

"תגדירו אושר, בנות", היא ביקשה מאיתנו.

"אני חושבת שאושר הוא השלמה עם החיים שלך. הרעיון שאת חיה במקום שטוב לך, עם אנשים שנחמד לך איתם, שנותנים לך את המקום המרווח להיות מי שאת", ניסיתי לפצח את החידה.

"השלמה??" תמרה כמעט נבחה, "מה זאת אומרת השלמה? איזו תשובה זו, מיכאלה?" היא ירתה בי את שאלותיה בעיניים בורקות.

ניסיתי לרדת לסוף דעתה. מה זה באמת האושר הזה, שאני אמורה להרגיש?

"אני יודעת...", מלמלתי במבוכה, "כמעט חצי מהחיים שלי אני חיה עם אותו גבר... האם אני עדיין אמורה להרגיש פרפרים בבטן? לקום כל בוקר בהתלהבות ובהתרגשות? לזה את מתכוונת באושר?"

"תעשי בדק בית, מתוקה שלי", תמרה דיברה בשקט. "יש לי מספיק ניסיון כדי לומר לך, שאת לא נמצאת במקום טוב. תחזרי אליי כשההגדרה שלך לאושר תכלול מילים כמו אהבה, סיפוק, הערכה, הערצה ועוד כמה כאלו, שאולי לא עולות לי עכשיו בראש, אבל בטח לא נמצאו בהגדרה שלך לשאלה ששאלתי". תמרה חזרה ללעוס את הסנדוויץ', שהביאה מהבית, אחרי נאומה הדרמטי, מתעלמת לחלוטין מהעובדה, שהשיחה הזו טילטלה את עולמי ושיקפה לי באכזריות את מציאות חיי. לכן לתפיסתי, היא היתה הרבה יותר חשובה מאיזה ממרח זיתים חדש, שמצאה בשוק ומרחה אותו על כל קרקר או פרוסת לחם שנמצאה בסביבה.

בדיעבד יכול להיות שאותה שיחה אקראית בעבודה היוותה את נקודת המפנה בהתפתחויות, שהובילו אותי כמעט ללא שליטה למסלול התרסקות חיי. הרצאתה הקצרה של תמרה היתה אולי הקש ששבר את גב הגמל — או ליתר דיוק לחצה על כפתור ההיסטריה שלי, שהיתה, כמו תמיד, היסטרית. "מה? אתם עשרים שנה יחד?! זה כמעט חצי מהחיים שלך! השתגעת?" היו גם תגובות כאלה, שיכולתי להבין מהיכן באו. גלעד ואני באמת היינו יחד חצי מהחיים שלי. ומשום שעד גיל עשר בערך הזיכרון שלי היה די מעומעם, הרגשתי כי הזוגיות שלנו מכסה בערך את רוב חיי.

בכיתה ט' נשלחתי ל'תיכון חדש' בתל אביב. כל החברים שלי הלכו ל'אליאנס', שנחשב כתיכון הכי טוב בעיר. אבל אני, עם הציונים ה"מזהירים" שלי, נאלצתי להסתפק בדבר הבא הכי טוב — 'תיכון חדש'.

הגעתי לשם עם עוד חברה, שהיתה ההיפך הגמור ממני, ולכן ככל שהתקרבנו זו לזו, כך שנאתי אותה יותר. היא היתה התגשמות החלומות — ולא רק שלי; כל הבנים, שהפכו לגברברים בקיץ שבין החטיבה לתיכון, חלמו עליה בלילות כמו גם המורים, שסוף סוף גילו שושנה בין קוצים, אשר הקשיבה להם ואפילו הכינה שיעורי בית. לכן זה גם לא היה מפתיע, שכל בנות השכבה החדשה שלנו נדבקו אליה והכתירו אותה בשעתיים וחצי למלכת השכבה.

אך למרות ההערצה הכללית כלפיה, אלי לא עזבה אותי לרגע. בדיעבד נראה לי, כי הייתי העוגן שלה, גם אם עד היום לא ברור לי איזה עוגן היא היתה צריכה.

לאלי קראו בעצם אלה. היא היתה רוסייה, שעלתה לארץ בגיל שלוש, אבל היא הצליחה להסתיר היטב את מוצאה. לא היה לה אפילו שביב של מבטא. מאידך גיסא, היא דגמנה אותו יופי רוסי קלאסי, שברוסיה אולי נחשב ללא מעניין, אך בישראל היה חלומן הרטוב של רוב הבנות. אלי התברכה בשיער בלונדיני חלק, בעיניים כחולות גדולות ובאף סולד, שהתמזג בצורה מושלמת לתוך פנים של בובה.

למען האמת, אותי לא עניינו כל מעלותיה החיצוניות. אחרי הכל, אלי היתה בחורה, ואני התעניינתי בעיקר בבחורים. אבל יכולתי לזהות בה תכונות אופי, שהייתי מוכנה להרוג כדי שיהיו גם לי — היכולת להחליט החלטות מהירות ונכונות, ההקשבה לאינטואיציה שלה, כשאני עוד חיפשתי את שלי, חוסר הדרמות והמניירות של יפהפייה אמיתית, בלי היסטריה, בלי סרטים, בלי איבוד פרופורציות. שום דבר לא הוציא אותה משלוותה, בעוד שאני עשיתי הכל בדיוק כמוה. רק הפוך.

מאז שהייתי בת שלוש, אמא שלי טענה באוזני כל מי שרצה לשמוע שיש לי נשמה כבדה. בביטוי הזה היא ביקשה להדגיש בעיקר את העובדה, שלא ידעתי להפריד בין עיקר לטפל. להמחשת דבריה נהגה להזכיר לי איך כמעט יצאתי מדעתי, כשלאחת הברביות באוסף האדיר שהיה לי נעלמה נעל קטנה. מובן כי בסוף מצאנו את הנעל הזעירה מתחת למיטה, אבל אני איבדתי את העשתונות למשך שלושה ימים. ולא עזר שקנו לי עוד שתי ברביות זהות עם אותן נעלי עקב קטנטנות. אני רציתי רק את הנעל ההיא שנעלמה, ולא נרגעתי עד שאמא מצאה את הנעל האבודה, לאחר שהפכה את כל הבית באמצע הלילה, חמושה בפנס.

אני, כמובן, לא זכרתי את הדרמה, שהתחוללה סביב נעל של ברבי, שהיום אין לי מושג מה עלה בגורלה. אבל אמא מזכירה לי כל הזמן שזו היתה יריית הפתיחה להפגנת תכונות האופי המלודרמטיות שלי, ובראשן כישרוני המיוחד לאבד פרופורציות. ניסיתי לשכנע את עצמי שזו היתה, כנראה, נעל מהממת ואני הייתי רק בת שלוש, אבל בסתר ליבי האמנתי לה, שהתנהלתי כמו מטורפת מהיום שבו נולדתי.

המון מים זרמו מאז בירדן, הירקון הספיק להזדהם ולהתנקות, התחלפו נשיאים וראשי ממשלות, שמעון פרס היה בכל תפקיד אפשרי ומבצעים מלחמתיים לא חסרו, אבל באופיי לא חל שום שינוי. לא רק שבגיל ההתבגרות לא הצלחתי להתעצב לנערה, היודעת מה היא רוצה, אלא להפך — העצמתי את היכולת להיות היסטרית, לצאת מפרופורציות, להיכנס לדיכאונות בגלל שטויות ולאבד עשתונות בגלל בנות, בנים ומה שביניהם.

לזכותה של אמא ייאמר, שהיא היתה ממש סבלנית כלפיי. יעקב היה קצת פחות. הוא טען שאני חייבת להתאפס, להתרכז בלימודים ולהפסיק להתייחס בכובד ראש כזה לכל הודעה שקיבלתי מאיזה בחור בכיתה. הוא כל כך רצה שאנסה להבין, שלפעמים דברים הם פשוט מה שהם ולא צריך לחפש משמעויות נסתרות בכל דבר. אלא שזה בדיוק היה המנהג שעסקתי בו רוב חיי.

בכיתה ח' שלחו אותי לקורס משחק ודרמה. אמא היתה בטוחה כי שם אמצא מקום מעולה לביטוי יכולות המשחק שלי, ושאולי בעתיד אהיה שחקנית או רקדנית. היא לא היתה בררנית ביחס לעתידי המקצועי, אלא רק רצתה שהבת שלה תהיה ילדה שמחה ומרוצה. וככל שהיא "עבדה" בזה, כך אני יישרתי קו. אבל בדיוק לכיוון השני. הפכתי יותר רגזנית וקנטרנית, ולא הצלחתי להשלים עם שום דבר שעבר עליי. תמיד הרגשתי "תקועה" או "חסרת מזל" ורציתי משהו אחר — לא בהכרח טוב יותר, אלא פשוט אחר.

כשיעקב היה לוקח אותי ואת אחי אופיר למסעדה, תמיד רציתי מה שלא היה בתפריט. זה התקבל על הדעת בגיל ארבע או חמש, פחות בגיל שתים עשרה. לא פעם נאלצנו לעזוב את המסעדה, כי לא מצאתי בתפריט מאכל שימצא חן בעיניי. בסוף תמיד מצאנו את עצמנו בפיצרייה השכונתית של נווה אביבים, לועסים את אותה פיצה עייפה, שכבר יצאה לנו מכל החורים. אבל העיקר שמיכאלה היתה סוף סוף מרוצה.

יכול להיות שבנקודה הזאת גם טמון הבסיס לדו קיום, או יותר נכון לחוסר דו קיום, ביני לבין אחי, אופיר. הוא מבוגר ממני בארבע שנים, ולזכותו ייאמר שבעבר היתה לו הרבה סבלנות לאחותו הקטנה והמופרעת. כנראה נשבר לו באיזה שהוא שלב, וכשראה שאני ממשיכה בשלי, פשוט הפסיק להתאמץ. בשנים האחרונות ניהלנו קשר לא ממש מוגדר, ובכל זאת, לא הייתי מוותרת עליו בעד שום הון שבעולם.

אופיר חגג לאחרונה יום הולדת ארבעים ואחת. הוא גר בדירה נחמדה עם אשתו אוסי ועם הילד ההורס שלהם בן השנתיים, עילי, שבקושי מכיר את הדודה שלו. וחמור מכך — הוא גם לא ממש מכיר את בני הדודים שלו, ילדיי המדהימים: דנה בת האחת עשרה, אורי בן השבע ואיתי בן הארבע, אמנם גדולים ממנו בכמה שנים טובות, אבל עדיין בני הדודים שלו, וחבל לי שאין ביניהם קשר.

מן הסתם, אופיר ואני השלמנו עם מערכת היחסים בינינו; שנינו, כנראה, לא רצינו לשנות אותה. עובדה שלא התאמצנו לעשות כלום בנידון, לטוב או לרע. היה בינינו קשר לא מוסבר, שהיה מאוד חזק, מעין שותפות גורל של שני אחים שגדלו יחד. יכול להיות שזו אשמתי שכך התפתח הקשר, ואולי זאת היתה דווקא אשמתו. העובדות היבשות הצביעו על כך, שגם כשניסינו לדבר יותר מפעם בחודש, לא הצלחנו להתמיד בזה לאורך זמן. כך קרה שאת אשתו בקושי הכרתי, ומכיוון שאמא אף פעם לא השתדלה ללמוד לבשל כדי להזמין אותנו לארוחות ערב, גם לא יצא לנו להיפגש יותר מדיי.

אבל בתקופה שבה הגעתי ל'תיכון חדש', אופיר היה שמיניסט חתיך לכל הדעות, והוא איכשהו גרם לי להרגיש מוגנת. מובן שהייתי היסטרית לפני היום הראשון ללימודים, ואפילו העובדה, שאלי שפר מתחילה ללמוד איתי באותה כיתה, לא הרגיעה אותי. כל עולמי השתנה, ולי זה כמובן לא התאים. לא הסתדרתי טוב עם שינויים, את זה כבר הבנתי הרבה לפני, ופחדתי מאלף ואחד דברים: פחדתי שלא יהיו לי חברים וחברות, שהמורה תהיה זוועה ושאני לא אסתדר עם המתמטיקה המחורבנת, שרדפה אותי בסיוטים. רק ספרות אהבתי, וזו גם המגמה שבחרתי לעצמי בסופו של דבר — אם כי הבחירה הטבעית שלי היתה מגמת תיאטרון, הכי רחוק ממספרים והכי קרוב לדרמות ולשיאים של רגש. אלא שמגמה כזו פשוט לא היתה קיימת, ואני בחרתי במה שהיה הכי קרוב אליה.

בהפסקה של היום הראשון ללימודים ישבתי עם אופיר מאחורי הבניין הגדול של בית הספר. נשענו על קיר הבניין ובהינו בשמיים הכחולים של תל אביב ובשני עננים גדולים בצורת נוצה, שכל הזמן התקרבו והתרחקו זה מזה. כבר אז יכולתי להבין את הסימליות שבעניין ולבי התמלא שמחה מעצם נוכחותו לידי.

שנינו שתקנו. שתיקה הרי תמיד אפיינה את השיחות הרציניות שלנו. רצינו מאוד לדבר, אבל לא ידענו איך. ואז אופיר עשה את הצעד הראשון שנראה לו נכון כדי לתקשר עם אחותו הקטנה והמבוהלת — הוא הוציא חפיסה של 'פרלמנט לייט' והצית לעצמו אחת. ואז הגיש אחת גם לי. ראוי לציין, כי עד אז מעולם לא עישנתי סיגריה ואפילו לא החזקתי אחת ביד. מובן שלקחתי את הסיגריה ביד רועדת, חשבתי שאמות מסרטן בו במקום. בהססנות שאפתי שאיפה ארוכה ממנה, ואחר כך עישנתי את כולה. כשנרגעתי קצת מהשיעול שתקף אותי, כי הרגשתי שאני נחנקת וחיכיתי למוות, אופיר סובב אליי את ראשו ואמר שהיום זה היום הראשון להתבגרות שלי.

"מה אתה מנסה להגיד? שאני ילדה קטנה ומפגרת?" ישר התעורר בתוכי ארס, אל המלחמה והדרמה.

"לא אמרתי אף פעם שאת תינוקת, מיכאלה! תקשיבי רגע לפני שאת קופצת ונכנסת לסרטים. אני אוהב אותך, אני אחיך", הוא דיבר בכנות מרגשת, שהפתיעה אותי, בעיקר מכיוון שאף פעם לא שמעתי את המילים הללו ממנו.

"אני פשוט חושב שהיום את מתחילה דרך חדשה, וזה הזמן לצאת קצת מהעקשנות שלך, מהפחדים שלך של מה יהיה ואיך יהיה ולזרום קצת יותר עם החיים." ממש שמעתי את יעקב מדבר מגרונו, ובסתר לבי הייתי גאה בו. "ואני רוצה שתביני, שהקלישאה האומרת שאלוהים צוחק בזמן שאנחנו מתכננים תכניות היא, אמנם, קלישאה, אבל היא הכי נכונה בעולם. את חלק מסרט נע בחיים האלו, הקצרים, ונכון שאת השחקנית הראשית בהצגה שלך". הוא ניסה באופן חמוד להפליא למצוא אנלוגיות מעולם התוכן שלי. "אבל את גם חלק מהצגה הרבה יותר גדולה. וכמו כולם עברת לתיכון וכמו כולם תתגייסי לצבא וכמו כולם תעמדי בצומת הזה, שבו תצטרכי להחליט אם לנסוע להיזרק באיזה חור נידח בהודו או להירשם ללימודים ולהתחיל את החיים. ומה שאני בעצם מנסה לומר הוא שאת עושה את הכל הרבה יותר מדיי קשה. תסתכלי רגע סביבך, מה רע לך, בעצם? את נראית מהמם", הוא ליטף את השיער שלי ברוך אבהי, "אולי את צריכה קצת פן או פרמננט", הוא הוסיף ושנינו צחקנו, כי ידענו שאין לו מושג מה הוא אומר. "אבל באמת שאת ילדה יפהפייה", המשיך אופיר, "ואני רוצה שתיהני מהתקופה הזו של התיכון. זה הזמן שלך לעשות ולהתנסות בלי לחפש משמעויות נסתרות בכל שטות. תיהני מהחיים. אין לך עבודה, מחויבויות, רק תשמרי על הציונים שלך ובשאר הזמן תלכי לים, תלכי לרקוד, תצאי לבלות". הוא, בעצם, הציע את המובן מאליו, כי זה בדיוק מה שאמורים לעשות בתיכון, אז למה אני כל כך מתוסבכת? למה אני לא שמחה? רציתי לצעוק את זה, לשאול אותו, הוא הרי יותר גדול ממני וכבר ידע דברים, אבל המילים לא יצאו לי מהפה. אופיר הצית עוד סיגריה. אני ויתרתי. באותו יום התחלתי, למעשה, לעשן, וזו היתה הסיגריה היחידה שעליה ויתרתי מאז.

המורה שלי בכיתה ט' דווקא היתה סבירה לחלוטין. בערך באמצע השנה התחברתי אליה סופית, ואז החלטתי שאני די מרוצה מהחיים בתיכון. ובכל זאת מובן שלא ויתרתי על הדרמות.

במהלך השנה הצטרפו אליי ואל אלי שתי בנות, ויחד הפכנו לחבורת המעשנות של כיתה ט' במחששה הבית ספרית. היינו חבורה די בולטת שם, כי כולם ידעו שאני אחותו הקטנה של אופיר ולכן לא התקרבו אליי, גם אם באמת נראיתי לא רע באותו זמן. אמנם את השיער השחור המשעמם שלי לא אהבתי, אבל הגוף התחיל להתעצב וגבהתי מאוד, וכל מי שבהה בי מספיק זמן תמיד אמר שאני מזכירה לו את קייטי הולמס השחקנית, שמאוחר יותר התפרסמה כאישתו של תום קרוז, אבל באותה תקופה היתה מלכת הילדים והנוער לפחות בקרב צופי הסדרה "דוסון קריק". מובן שלא היה שום קשר ביני לבינה, חוץ מהחיוך העקום מדיי שלי, שאותו היתה לי כל הכוונה שבעולם למלא בכמויות עתק של מילוי לשפתיים — כשאגדל. אבל הייתי חייבת להודות שהוחמאתי מההשוואה.

יום אחד, ממש לפני חופשת פסח, היתה המחששה די ריקה. מלבדנו, רביעיית החמשושיות, היו שם גם החבורה של אחי ועוד שתי בנות מכיתה י', שלא הפסיקו להסתכל על אופיר ולצחקק. לא הפתיע אותי שהן מכרכרות סביבו — הייתי רגילה לזה בערך מאז שהיה בן עשר ובנות היו יושבות מתחת לבית שלנו ומחכות שהוא ייצא לאימון כדורגל רק כדי לעקוב אחריו. כבר אז חשבתי שהן צריכות טיפול תרופתי. אבל, להפתעתי, התופעה הזו לא חלפה ורק התעצמה עם השנים. במיוחד לאחר שאופיר החל לבקר תכופות בחדר הכושר השכונתי. הוא תמיד היה חתיך, כיוון שקיבל את הגוף של יעקב ואת העיניים הירוקות של אמא. כל אלה בצירוף העובדה, שהוא עבד קשה על פיתוח גופו במשחקי כדורסל, בכדורגל, בג'ודו ובהרמת משקולות, הפכו אותו לחתיך על כמו שאלי נהגה להגדיר באדיבות בכל פעם שראתה אותו.

קשה לי לזכור מה בדיוק הרגשתי באותו יום, אבל היה משהו מוזר באוויר. גם אם היה זה סתם יום של חול באפריל, לפני פסח. השמיניסטים כבר חיו באווירת סוף קורס, והחמשושים היו בדיכאון כיוון שלא היו שמיניסטים. אני ואלי הדלקנו סיגריה מסיגריה ותהינו מה לעשות בחופשה. אבל באותו יום היא היתה שקטה באופן מטריד, וגם התשובות שלה היו הרבה פחות ענייניות מאלה שהורגלתי אליהן. הרגשתי שמשהו עובר עליה באותה תקופה. היא היתה מרוחקת מהרגיל והתקשרה אליי הרבה פחות אחרי שעות הלימודים.

"מה נעשה בחופש? יש רעיונות?" אמנם זרקתי את השאלה אל כל הבנות, אבל למעשה היא היתה מכוונת רק לאלי.

"אני נוסעת לאילת עם המשפחה שלי...", סיפרה אחת מבנות החבורה, ומישהי נוספת החלה לספר בהתלהבות שגם היא נוסעת לשם עם הדודים שלה, כי יש להם דירה בעיר. תוך שניות הן החלו לתכנן יחד חופשה חלומית באילת ושכחו ממני ומאלי.

"מה עובר עלייך? קרה משהו?" שאלתי אותה אחרי שתיקה ארוכה.

"לא כלום, לא קרה לי כלום. למה את שואלת?" היא ענתה בקושי.

"את לא שמה לב שאת מתנהגת מוזר?" שאלתי בקול, ובלבי תהיתי מה עובר עליה.

"מיכאלה, אל תתחילי עם הדרמות שלך, תעשי טובה. הכל בסדר, רק ש..."

"רק שמה?" הבנתי שמשהו קורה, כשהבחנתי כי קרצה לאופיר, שעמד עם חברים שלו במרחק כמה מטרים מאיתנו; אבל לא קלטתי עדיין כלום.

"קרה לך משהו בעין, או שאת צריכה לדבר עם אופיר? אלי? את מוכנה לענות לי?" התרוממתי מהרצפה והתבוננתי באחי, שהתקרב אלינו בצעדים קטנים. הוא העיף את בדל הסיגריה לתוך מאפרה עמוסה, שעמדה שם, ונעמד מולי. משהו התרחש שם. איזו שיחה של שניהם בלי מילים, רק במבטים, משהו שאני לא הייתי חלק ממנו והרגשתי כמו מטומטמת. זה לקח אולי עשרים שניות, אבל זה הספיק לרדארים במוחי לצפצף ולאותת באלף נורות אדומות.

"די נו. אל תגידו לי..." הסתכלתי על אלי ואז על אופיר ואז על הידיים שלהם, שאחזו אלה באלה.

"מיכאלה, תקשיבי", פתח אופיר, "לא ידענו איך לספר לך. אלי הניחה שלא תעופי על הרעיון, ואני די הסכמתי איתה בהתחלה, אבל כשזה כבר נהיה די רציני..."

"רציני???" לא נתתי לו אפילו לסיים את המשפט. "זה נהיה רציני?? מתי בדיוק זה התחיל, שזה כבר נהיה רציני? אתם עובדים עליי? אתם יוצאים מאחורי הגב שלי?" עיניי כמעט יצאו מחוריהן. לא ידעתי במי מהם אני רוצה לירות קודם.

במהלך השנים היו לנו אלף שיחות בבית בדיוק על העניינים האלה. זה התחיל כשהבנתי שחברות רוצות לבוא אליי רק כשאופיר נמצא בבית. אחרי לילות של עצבים ושל בכי הסכמנו בצורה משפחתית ומכובדת, שהחברות שלי יהיו מחוץ לתחום בשבילו. זה אמנם הוחלט עוד לפני שעליתי לתיכון, אבל לא חשבתי שתוקף ההסכם ההוא פג.

"כמה זמן זה נמשך, שזה פתאום נהיה רציני?" הרגשתי את הסכין מסתובבת לי בגב. מתאים מאוד למלכת הדרמות שאחיה והחברה הכי טובה שלה ייצאו מאחורי הגב שלה בלי לספר לה. הם כנראה ידעו איך אגיב וניסו למשוך זמן כמה שיותר, אבל לי זה לא היה אכפת. אלי ניסתה לחבק אותי ולבקש ממני להיות שמחה בשבילה ומלמלה שהם מאוהבים, אך אני כבר לא שמעתי כלום. לא יכולתי לסבול את המחשבה, שאחי והחברה הכי טובה שלי התחברו מאחורי גבי, ואני לא ידעתי כלום. לא ניסיתי אפילו לחשוב בהיגיון על כך שאולי הם יכולים להיות מאושרים יחד, וממילא החיבור ביניהם לא היה אמור להשפיע על רמת האושר האישי שלי. הגבתי כמו שהתאים לי להגיב וכמו ששניהם, כנראה, ידעו שאגיב.

באובדן שליטה מוחלט.

באותו יום הפסקתי לדבר עם שניהם. עם אופיר חזרתי לדבר אחרי כמה שבועות — לא היתה לי ברירה, הוא הרי גר איתי באותו בית, אבל עם אלי נותק הקשר לחלוטין.

למרות הכאב על אובדן החברה הכי טובה שלי האמנתי בכל לבי, כי ניתוק הקשר איתה ישפר את חיי בעתיד. חשבתי שהביטחון העצמי הרעוע שלי לא יצליח להשתקם ולהתעצם, אם לא ארחיק מעליי את מגנט הזכרים הבלונדיני, שענה לשם אלי שפר.

באותה תקופה עוד לא היה לי מושג באיזו שטניות זדונית יהתל בי הגורל, כשיחזיר אותה לחיי כדי לסיים את העבודה, שהחלה באותו רומן מיותר עם אחי הגדול.