אוף דה הוק

פרק 1

הרפתקה גדולה ומאתגרת ג'ספר

הפסקתי להאמין בחיים נורמליים ומשעממים לפני כארבע שנים.

הורות לילד בן שש, שמשחק בהעמדת פנים כל הזמן, תעשה זאת עבורך.

"היי אתה, עצור!"

חרב שודדי ים מאוד מזויפת — תודה לאל — פוגעת בירך שלי.

ותודה לאל על הפלסטיק הבטוח לילדים, כי הילד שלי דואג להניף אותה במלוא הכוח - של ילד - באמצע משחק.

הספל — האהוב עליי יש לציין, זה עם השרבוט "הקפטן מס' 1", בכתב ידו הרועד של סאם על צידו — מחליק מידי ומתנפץ בכיור.

פניו של סאם נופלות.

מסתבך בכל הכיף גם רוג'ר — הכלב במשקל שישים הקילוגרמים שלי, שמחליק מעבר לפינה עם לשון תלויה בחוץ, רודף אחרי סאם, הקפוא כעת.

אני מסתובב בשנייה האחרונה כדי להגן על סאם מפני רוג'ר הדוהר לעברינו, אך ירכי נחבטת בארונות, בזמן שסאם נופל בכל מקרה.

"אלוהים —" אני חורק את שיני, עוצר את הקללה לפני שזאת עוזבת את פי.

הלוואי שיכולתי לומר שזה היה סופו של הבוקר המצער שלנו. אבל החיים אינם משחקים איתי משחקים קטנים ושטותיים. הם מחכים שסדר היום שלי יהיה מושלם, שאפענח את העניין הזה שנקרא הורות, ואז מנחיתים עליי מכת מחץ. אנחנו משחקים כאן שחמט, לא דמקה. פשטות אף פעם לא הייתה שם המשחק.

"השגתי עבודה לקיץ."

עיניי מתרחבות אל עבר אחותי הקטנה, היושבת לצד אי המטבח כשאגודליה מתפתלים יחד בתמימות מעושה. היא הייתה באמצע משפט לפני שהבלגן התחיל, ואני מקווה שזהו לא סוף המשפט.

"את פאקינג צוחקת עליי," אני נושך את שפתי התחתונה למרות שהקללה כבר נפלטה מפי והגיעה לאוזניו של הילד שלי. הוא ממצמץ לעברי בעיניים פעורות.

טוב, אי אפשר להשיג הכול. או אפילו את הרוב.

אבל החדשות של אחותי יכולות לחכות.

במקום זאת, אני כורע לרצפה כדי לטפל בעניין חשוב יותר — ערבוביה של רגליים של ילד וגפיים ארוכות של כלב. אני מסיר את כובע הצמר האדום של סאם ומחליק באצבעותיי את שערו הבלונדיני הרך, מגשש עבור דברים שאינני מעוניין למצוא.

"הספל שלך —"

"אין שריטות על הראש שלך." אני מכריז בקול.

"אבל הספל האהוב —"

"זה בסדר," אני מתעקש, חופן את לחיו של סאם ומטה את ראשו מעלה, "רוצה לדעת למה?"

"למה?"

"בגלל שאני רואה שאין פגיעות או חבורות עלייך."

"כלום?"

"אף לא אחת."

ברגע שאני מגלה שזה באמת נכון, קצב הלב שלי נרגע מייד. לפחות עד שאני מבחין ברעד בשפתו התחתונה. שזה אומר שאנחנו עשר שניות מהתפרצות בכי. אני לא בטוח אם זו העצבות מכך שהספל שהוא הביא לי ביום האב האחרון התנפץ, או שמא זו המחשבה שהוא יסתבך בצרות, מפני שרץ בבית כמו פרא.

אני אוחז בשפה הרועדת ומזיז אותה מטה, בוחן את החניכיים שלו.

"הממ... אין סימנים לצפדינה1, ותן לי לבדוק שגם אין נמק. לפיראטים תמיד יש נמקים!"

צחקוק קטן מתגלגל באיטיות החוצה.

"אין לי מנק." הוא מכריז בחן, בזמן שהוא מסדר את משקפיו העבים והעגולים על אפו.

"אתה בטוח?" אני שואל בספקנות מדומה.

אני מרים את ידו, ממשיך להעמיד פנים שאני רופא שבודק מטופל, אך סאם מניף את חרבו בינינו.

"אני בסדר!" הוא קובע בביטחון נטול דמעות שמפתיע אותי.

המשבר נמנע.

רוג'ר, הוולפהאונד האירי2 המסיבי שלנו, מיילל בהסכמה.

"אנחנו נדבר על זה אחר כך," אני מודיע לרוג'ר ומפנה אליו אצבע מאשימה. סאם מיילל בסולידריות. אני מגלגל את עיניי, חובש את כובע הצמר של סאם בחזרה על ראשו ומוסיף עוד גירוד קטן כי אני יודע שזה גורם לו לצחוק. ואני משוכנע שאין הרבה צלילים שמתעלים על הצחוק המענג של הילד שלי.

"מה דעתך שנעביר את פשיטת הפיראטים הזאת החוצה?" אני מציע.

"מצאתי אוצר!" סאם אומר.

"בסדר גמור," תמיד מפתיע אותי איך ילדים קטנים מתאוששים במהירות לא הגיונית. "תראה לי בזריזות."

סאם חופר בפאוץ' שלו בצייתנות, ולבסוף מציג בידיו הקטנות שריד דמוי עור מתקלף מפסטיבל הפיראטים של נבר הרבור משנת 2002, וקופסה שקופה עם ברגים.

"האם אלה הגיעו מחדר העבודה שלי?" אני שואל.

"לא."

אני מרים גבה בודדת. "לא?"

סאם חושק שפתיים כשצחקוק נפלט מפיו ומהנהן קלות. "כן."

אני מושיט את כף ידי אליו, "תביא לי אותם."

הוא מניח אותם בכף ידי בביישנות.

"אל תיקח עוד ברגים מחדר העבודה שלי, בסדר? מסור ומסמרים לא מתאימים לפיראטים קטנים."

"אני מצטער על הספל שלך." הוא לוחש.

"היי, אני אתקן את זה, בסדר? פשוט בפעם הבאה תלך בעדינות יותר כשאתה מנווט בתוך הבית. ובכלל, אני בטוח שתוכל למצוא אוצרות הרבה יותר טובים במרפסת או בגינה."

"אררר!" הוא נוהם.

צחוק קטן חומק משפתיה של בוני, ואני מביט באחותי במבט נוקב שאומר 'אנחנו עוד לא סיימנו'. היא מכסה את פיה בכף ידה כדי להסוות צחוק נוסף, אך אני עדיין יכול לשמוע את צחוקה המתגרה בי, במעומעם דרך כף ידה.

"אני יכול לשמוע 'כן' במקום?" אני מעודד את סאם לתגובה הרצויה.

"כן, קפטן!"

"כל הכבוד."

אני נעמד וטופח על גבו של סאם בזמן שהוא מדדה אל עבר הדלת האחורית. הפאוץ' נוקש ברעש על גבי חגורת העור הישנה והסדוקה שלי, התלויה על מותניו. השלל שלו, כפיות, פקקי בקבוקים ודמויות משחק, יוצרים יחד סימפוניה בבית השקט שלנו. הוא פותח את הדלת האחורית לרווחה וממהר החוצה. רוג'ר נעמד על רגליו, מחליק לאורך הפרקט בעקבות חברו למשחק.

"ותסגור את הדלת האחורית!" אני קורא בקול.

אצבעו של סאם מתעקלת בצורת וו מדומה ונשלחת לסגור את הדלת. רעש חריקת הצירים נבלע בצחוקו. עם סגירת הדלת נעלם גם רחש הגלים העמום המגיע מבחוץ, משאיר את הבית עם זמזום שקט.

"אלוהים," אני נושף מילה בודדת לפני שהגיחוך של אחותי מטריד אותי שוב.

כמובן. האויב.

אני מסתובב כדי להביט בה. "מה אמרת לי קודם?"

"מה?" היא שואלת בתמימות. "מתי?"

אני יורה באחותי מבט שהיה מרתיע גם את המרושע בבחורים המקועקעים שעובדים ברציפים שלי. אבל אחותי בת השבע־עשרה זוקפת את סנטרה, לא מוטרדת כלל. אני מניח שזה החוסן הנפשי שרוכשים כשיש לך ארבעה אחים גדולים רועשים ועוד שניים צעירים.

"כשחבטו בי ברגל עם חרב," אני מציין.

בוני מקישה באצבעותיה ומטה את ראשה. "אוה! הקטע עם ה'אני פורשת'?"

אני מריץ את ידי לאורך זקני, עושה כל שביכולתי כדי למנוע מחוסר האונים לשקוע.

"זה לא מצחיק, בון."

"אני לא צוחקת."

שוקע, שוקע, שוקע...

אני מייצב את כפות ידיי על שיש האי ומביט בה במבט ישיר. "הבנתי. את רוצה שכר גבוה יותר?"

"זה לא קשור לכסף."

"שקר."

בוני מחייכת חיוך רחב. יש לה את אותו החיוך של אימא שלנו, מה שלא אמור להיות אפשרי בהתחשב בכך שאנחנו לא חולקים קשרי דם אמיתיים. אפשר להבחין בזה בכל דרך אחרת, בעיקר כשהשיער השחור והעור השזוף קלות שלי עומדים בניגוד מוחלט לשיער הגלי האדום והעור הבהיר של בוני. אני מניח שחינוך מנצח את הטבע בכל פעם כי איכשהו השובבות של משפחת דיוויס תמיד מתעלה.

"טוב, אני לא רוצה את הכסף שלך יותר." היא נשענת אחורה בכיסא הבר, משלבת ידיים מכוסות בנמשי קיץ. "סוף־סוף מצאתי עבודה אמיתית לקיץ."

"איפה?"

"אני לא מגלה."

"למה?"

"אני לא רוצה שתהפוך שוב לרגזני."

אני נוהם בתגובה.

אני לא רגזני.

"זה בג'מבלאיה של ג'וקס, נכון?" הטון שלי, אם להודות באמת, קשוח יותר ממה שהוא אמור להיות.

חיוך מפציע שוב על פניה, פלטה שקופה מציצה מבין שפתיה.

"רגזני..." היא אומרת בניגון. "ולא. איכס." פניה מתעוותות בגועל. "המקום הזה מסריח מדגים. אבל אני מניחה ש... גם אתה."

אני לא מתנגד לטענה הזאת. גם בעבודה כקברניט נמל יש חסרונות. זה משתנה בהתאם ליום. בימים מסוימים אני מגיע הביתה מריח משילוב של קירות עבשים וקפה אשר ממלאים את המשרד שלי, ובימים אחרים בריח של פיתיונות דגים מהשלל של היום.

"אז איפה את עובדת?" אני לוחץ.

"אני לא מגלה." בוני מנענעת את ראשה. "יש לך את האדום הזה בעיניים. תפסיק. זה מלחיץ אותי."

"העיניים שלי לא אדומות."

אני לא יודע מי מהאחים שלי התחיל את השמועה הזאת שהעיניים שלי הופכות לאדומות כשאני כועס, אבל איכשהו זה נדבק אליי בעיירה הקטנה שלנו. אולי אני באמת רואה אדום. הייתי מאמין לזה יותר אם הייתי מרגיש משהו חוץ מעייפות בימים אלו. אין לי מספיק זמן כדי שאבזבז אותו על כעס.

צחוק ציני חומק משפתיה. "או־קייייי. בטח."

אני שונא סרקזם של מתבגרים. כשסאם יגדל, צפוי לי עולם שלם של כאב.

"את עובדת בלגונת בת הים?" אני שואל.

"לא. אני לא יודעת לשחות. אתה יודע את זה."

לסתותיי ננעלות. "נו קדימה. איפה?"

"אוקיי, אוקיי. אני אגלה לך. אתה כנראה בכל מקרה תגלה. מבטיח לא להתחרפן?"

אני מרים גבה בתגובה.

היא שואפת אוויר. "קיבלתי את תפקיד המארחת ב'מקום מסתור'."

לעזאזל.

'מקום מסתור' תופס את כל עובדי הקיץ הטובים. תסמכו על אחי שהוא יגנוב את העובדת שלי ממני.

"אלוהים..." אני רוטן.

למרות שחלק ממני לא יכול להאשים אותה. עבודה שם היא סוג של טקס חניכה למתבגרים בנבר הרבור. בנוסף, זו כנראה עבודת הקיץ הכיפית ביותר שבני נוער יכולים להשיג, לא שזה מפתיע בהתחשב בבעלים של המקום.

"ג'ס, אני שוב רואה אדום בכחול שלך."

"התפקיד הזה כולל דיבור עם אנשים," אני ממשיך, מתעלם מההאשמה שלה. "את תצטרכי להיות נחמדה. את שונאת את זה."

אני מאמין שהחיים בעיירה קטנה וחטטנית מובילים להרגשת בוז כלפי רוב התושבים. למרות שההורים והאחים חסרי הדאגות שלי הם למעשה ועדת קבלת הפנים בנבר הרבור. הם משתתפים בכל אירוע, החל מאומנות בפארק ועד לפסטיבל ההלאווין. לעומתם, בוני ואני תמיד הסכמנו שרוב האנשים כאן מבאסים.

"טוב, לוּ קיבלה עבודה שם..."

אני מהנהן באיטיות בהבנה, "אה. הינה זה. החברה הכי טובה קפצה מהגשר, אז גם את קופצת?"

"טוב, אימא," בוני יורה בחזרה. "אולי אני פשוט רוצה עבודה אמיתית."

אני מקיש באצבעותיי על השיש, חצוי ומעוצבן. אני לא רגיל לאחריות מצד האחים שלי. בגיל שבע־עשרה האחים הצעירים שלי עדיין עשו מתיחות ונמנעו מריתוקים. לעומתם, בגיל שבע־עשרה בוני הרבה יותר הגיונית. היא הבת היחידה במשפחה, ואני מתחיל להאמין שמתבגרות עשויות מחומר אחר וקשוח יותר מאשר מתבגרים.

"אוקיי, מה אם אשלם לך חמישים ליום?" אני נותן הצעת נגד.

"לא. אתה לא יכול לקנות אותי."

"אפילו לא תמורת מאה ליום?"

"אתה לא תעשה את זה."

"לא, אני לא." אני מסכים. אני מושיט את ידי אל הטלפון הנייד, גולל באצבעי על המסך הסדוק. "בסדר. אני אתקשר לסבתא."

"לא, היא הלכה."

אני מניח את הנייד על הדלפק, "לכמה זמן החופשה שלה?"

"אוה, היא הלכה לתמיד."

"היא מתה?!"

"אלוהים אדירים, לא! היא עברה לארובה."

אני נושף בהקלה. "אלוהים. את לא יכולה פשוט להגיד שאישה בת שמונים הלכה לתמיד."

"אופסי," היא אומרת בחיוך שובבי. "אבל היי, היית יודע את זה אם היית מגיע יותר לעיר."

זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע את זה. אבל יש סיבה לכך שקניתי את הקוטג' הדרוש־תיקון הזה, שנמצא במרחק חמש־עשרה דקות נסיעה מנבר הרבור. כמובן שהשתוקקתי לפיסת אדמה הגובלת ברצועת חוף שקטה — אי אפשר באמת להתחרות בנוף שנשקף מהמרפסת האחורית שלנו — אבל זה גם היה מקום מבודד.

נבר הרבור היא אחת מהעיירות הקטנות המטוילות ביותר בחוף הצפוני, אבל אני העדפתי לא להימצא במרחק הליכה מכל אחד שהכרתי מלידה. אומנם הפסדתי כמה דברים חשובים, כמו שמרטפית החירום שלי שפרשה לארובה — גן עדן עלי אדמות, אבל לפחות הריכולים נשארו בתוך העיר, ואותי הם עוזבים במנוחה.

בנוסף, אני יכול לעבוד על הבית ואף אחד לא מתלונן על הרעש. אלו רק אנחנו והשחפים. כל עוד הם שומרים על הקנים שלהם רחוק מהפרויקט המתחדש שלי, אני בסדר איתם. הם גם מצפצפים הרבה פחות מהמקומיים.

אני מנקה את חלקי הספל השבור מהכיור ומניח אותם בצד על מנת שאוכל לתקן אותו מאוחר יותר. "את אומרת לי שאת מעוניינת בעבודה אחרת..." אני אומר ופותח את דלת המקרר.

"שיש לי עבודה אחרת." היא מתקנת.

"וחופשת הקיץ של סאם מתחילה בשבוע הבא."

היא מתכווצת קלות במקומה. "אוקיי, אני מרגישה קצת אשמה לגבי זה."

"לא יכולת להגיד לי את זה לפני כמה שבועות?"

"רק הבוקר גיליתי שהתקבלתי." היא מפצירה בי. "אני מבטיחה. ממש לאחרונה איזי סימסה לי את הצעת העבודה."

"איזי סימסה לך את הצעת העבודה?"

מתברר שמנהלת הבר של אחי יותר בעניינים ממני.

"כן," בוני אומרת, "כולם מסמסים הכול היום. חוץ ממך."

"אני מסמס."

"אתה מסמס כמו רוצח סדרתי."

"לא, אני לא."

"שלחת לי ברכת יום הולדת, והיא נשמעה כמו איום."

"רק הבהרתי את הנקודה."

היא צוחקת בלגלוג. "אתה כל כך זקן."

"שלושים ושלוש זה לא זקן."

"הכחשה," היא מאשימה.

"אני לא בהכחשה. את פשוט צעירה. אז כל מי שלא בתיכון, הוא זקן בעינייך."

בוני מושיטה את ידה ומניחה אותה מעל ידי — זאת עם הצלקת הדהויה על גב כף היד — ואומרת ברכות, "אתה יודע... זה נשמע כמו הרפתקה גדולה ומאתגרת."

"קורע מצחוק," אני מושך את ידי ומשתחרר מאחיזתה.

הרפתקה גדולה ומאתגרת היא ביטוי שאימא שלנו השתמשה בו כדי להטיף לנו כילדים. לא משנה מה היקום יזרוק לכיוונך, כל דבר הוא פשוט אירוע מרגש נוסף שצריך להתמודד איתו. כל עוד נישאר נאמנים לעצמנו — כלומר, נמשיך להתנהג באדיבות, גם אל מול חוסר אדיבות — אנחנו נהיה בסדר. ברגע שאחיי התבגרו, הביטוי הפך לבדיחה פנימית בינינו, לרגעים בהם התנהגנו כמו חלאות זה לזה. אבל אימא לא טעתה. היא טועה לעיתים נדירות.

קופסת פלסטיק מלאה באבטיח מחליקה מידיי על אי המטבח. מיץ אדום גולש משולי הקופסה ומציף את האי. ראשי נופל בייאוש, ואנחה נפלטת מפי.

בהחלט הרפתקה.

גבותיה של בוני מתכווצות. "רוצה שאביא לך סמרטוט?"

"אני מסתדר," אני ממלמל.

אני מוציא סמרטוט נקי ממגירה קרובה ומנגב את מיץ האבטיח הדביק.

בוני מצטרפת עם מגבת נייר. "תודה בון." אני נאנח בשקט.

אני שולף תרסיס ניקוי מתחת לכיור ומרסס. זה לא הכתם הראשון שאני מתמודד איתו בעקבות חיים קדחתניים עם הילד שלי ועם כל ההרפתקאות שמתלוות להם. ועכשיו אין לי אף אחד שישגיח עליו בקיץ.

"היי," בוני אומרת באיטיות.

"הממ?"

"אתה תהיה בסדר?"

"אנחנו נהיה בסדר גמור."

"אתה פשוט משפשף את הכתם הזה חזק מדי, זה הכול."

אני עוצר. כתם האבטיח הפך לקצף ורוד. אני זורק את הסמרטוט לכיור.

"אתה יודע," היא ממשיכה, "אולי אבא..."

"אני לא רוצה עזרה מאבא," אני חותך אותה, עיניי עולות בחדות ופוגשות בעיניה.

ראשה נסוג לאחור במהירות.

"או מכל אחד אחר, אוקיי?"

היא מנידה בראשה ושפתיה נפשקות "אבל למה?"

"בגלל שאנחנו נהיה בסדר."

הם אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד. כשחזרתי לנבר הרבור — לפני ארבע שנים — עם סאם, השבט המשפחתי הקטן שלי עצר את חייו בשביל להיות שם בשבילנו. למזלי, בוני נזקקה לעבודת קיץ בשנים האחרונות, בעוד השאר היו מבוגרים. על כל המשתמע מכך. אני אולי מתבדח על כך שכולם ילדים מבפנים, אבל לכל אחד מהם יש את החיים וההתחייבויות שלו. ועכשיו, זה קורה גם עם אחותי הקטנה.

האקסית שלי צדקה. לקחתי יותר מדי מהמשפחה שלי בשנים הראשונות של סאם. אני לא אעשה זאת שוב.

אני מוציא שני מזלגות מהמגירה ולוקח את האבטיח דרך דלתות הזכוכית של המרפסת האחורית.

"ארוחת בוקר ילד!" אני קורא בקול.

סאם נמצא למטה בחוף הסלעי שממול, רץ באזור החוף הקטן הזרוע בחלוקי נחל וסלעים סדוקים מכוסי ירוקת. רוג'ר לצידו, מדלג מסלע לסלע בגפיים ארוכים ורזים, פרוותו הצפופה ככל הנראה מלאה בחול.

"היי, אל תרד לשם בלעדיי. דיברנו על זה."

"איי, איי, קפטן!"

שילוב של צחוק ונביחות כלב גורם לפי להימתח בחיוך. זה יהיה אחד מאותם רגעים יקרים שסאם — בתקווה — יזכור לנצח. זיכרונות קיץ קלילים של ילד והכלב שלו. אני רק יכול לקוות שזה איכשהו יתעלה על הרע.

יש לי רק שלושה ימים כדי להבין איך להתמודד עם הקיץ הזה. היום היה היום האחרון של הלימודים. אין לי אפילו זמן לשקול הרשמה במרכז הקהילתי. הם כנראה מלאים בכל מקרה. אני לא אוכל לבקש מבטי לארח עוד ילד אחד.

זה בסדר. אני לגמרי מסוגל לאזן בין עבודה לבין פיראט חסר מעצורים בן שש במשך כל הקיץ. לסאם מגיע סנדק שיכול לדאוג לו. אני אולי לא אהיה שבריר מהגבר שאבא של סאם היה, וסביר להניח שההרפתקאות שלנו לא היו מצליחות להגיע לקרסוליים של ההרפתקאות שההורים שלו היו מארגנים, אבל אני מנסה. אני רק יכול לקוות שאני עושה את הדבר הנכון בעיניהם.

חזי כואב, ולרגע אני מרגיש את כל כובד המשקל המוכר מתמקם בבטן התחתונה ומושך אותי מטה לרצפה, נוטע אותי במקומי. זה שמגיע בכל פעם שזיכרונם של אד וסטייסי הולם בי. אני מעביר משקל מרגל אחת לשנייה, מוודא שאני יכול לזוז, ואז סוף־סוף מצליח לנשום לרווחה.

עיניה של בוני מציצות אליי, אבל הפעם נטולות תגובה עוקצנית, שמחכה להיפלט.

"מה?" אני שואל.

"אני פשוט... אני לא אוהבת את המחשבה שאתם תהיו לבד כל הקיץ, ג'ס."

"אנחנו נהיה בסדר," אני חוזר, במה שנשמע כמו הפעם העשירית — ואולי זה בגלל שאמרתי את זה כבר אינסוף פעמים בתוך הראש שלי. אנחנו נהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר. אנחנו נהיה בסדר. "פשוט אל תגידי לאחרים."

בוני משחררת נשיפה משולבת צחוק והקלה.

"אתה יודע שהם יגלו בכל מקרה."

אני מסתכל עליה במבט מזהיר, והיא מחייכת חיוך רחב ומרימה את ידיה באוויר בהכנעה.

"בסדר גמור. זה לא יצא משפתיי. אבל, אתה עדיין מגיע לארוחת ערב היום, נכון?"

"לא."

החיוך שלה מתרחב יותר בשובבות.

אני נושף. "כבר אמרת לאימא שאני מגיע, נכון?"

"כבר אמרתי לאימא," היא מאשרת, והחיוך שלה משדר, שח־מט איש זקן. "אבל ברצינות, תתקלח לפני שאתה מגיע הלילה," היא מוסיפה. "אני אקיא אם תריח כמו דגים."

"זה נשמע כמו הרפתקה גדולה ומאתגרת עבורך."

מחלה שהייתה נפוצה בקרב יורדי ים במאה השמונה־עשרה.

כלב צייד אירי גדול מאוד.