אופל בהר הגלבוע

בדיוק כשהחליטה איילה לקום, ניגשו אליה שלושה צעירים. כל

כך קרובה הייתה להינצל. זה לא בריא להתאפק, חשבה, ועכשיו תצטרך לחכות עוד קצת ולשמוע מה יש להם לומר.

״אפשר לשאול אותך משהו?״ אמרה הגבוהה.

״האמת שבדיוק עמדתי ללכת,״ ניסתה להיחלץ.

״אני מבין,״ אמר הצעיר בקול רך.

כל מהותו הייתה רכה, בניגוד לקיפוד ־ על זיפיו הקוצניים ומרפקיו החדים שהתנגשו בה שוב ושוב כששכבו. תחושת גועל וחרטה לפתה אותה בתחתית הבטן ואז הרפתה, כמו ציר לידה. מיד אחרי השירותים, הבטיחה לעצמה, תיגש לבית המרקחת. יותר נכון, אחרי השיעור שעמד להתחיל בעוד חמש דקות.

חודי הדשא דקרו אותה בין הירך לישבן, והזכירו לה שוב את הקיפוד. אבל סקס הוא לא הפתרון, כמו שהוכח ביום ראשון. שוב. אפילו כשהיא לא מצפה לכלום, היא מצליחה להתאכזב. הרי לא הכירה את הבחור, אף אחד לא קיווה לאיחוד נשמות באמבטיית קצף עם עלי ורדים, אולי רק ברגעים הראשונים, כשהוא נכנס ואמר ״קוראים לי קיפוד״, ולא היה ברור לה אם זו שורת פתיחה שנונה או אמירה תימהונית. איילה דווקא אהבה את הספק הזה. וגם את איך שחיקה את המפקד שלו בצבא, מצחיק ברמות. ומצחיק זה סקסי. מילא. הזרע שלו עדיין בתוכה. האידיוט. נקרע לו הקונדום, עאלק. מצב חזק שעשה את זה בכוונה. איזה זבל של בנאדם. עכשיו צריך לקנות פוסטינור. לא מסוג הדברים שכדאי לדחות. אבל בעצם כבר מאוחר. לא סתם קוראים לה ״גלולת היום שאחרי״ אבל אולי זו רק סיסמה. צריך לבדוק. בעולם מושלם אי אפשר היה להיכנס להיריון ממין כל כך מנוכר. עוד מעט העובר יתרקם לו במי הרחם. תוצאת האיחוד בין זרע לביצית גם בהיעדר איחוד נשמות, בהנחה שיש בכלל נשמות. כך נוצר התא הראשון, שממנו הכול מתחיל. אנו מתחילים את חיינו במים, כמו דגים, והיציאה לאוויר העולם, מהמים לאוויר, ובסוף־בסוף החזרה לעפר, ובתווך כל הקול והזעם, מחר ועוד מחר ועוד מחר, איך זה הולך, המונולוג ההוא. לא, כבר עדיף לעשות הפלה. או לפחות לברר את העניין עם הפוסטינור.

הצעיר הרך על מדשאת האוניברסיטה נשאר לעמוד על מקומו, וחייך אליה בהבנה. לרגע הבהבה בה הרגשה שהוא יודע מה מתחולל בראשה, שהוא נמצא בצד שלה, והיא חייכה אליו בחזרה. אלמלא הצורך להשתין, הייתה נשארת לשמוע מה יש לו לומר, ולו כדי להאריך את ההנאה מאותה אשליה. והנה, הוא כאילו קרא גם את המחשבה הזו והרחיב את חיוכו כאומר, ״אני כאן בשבילך״.

היה ברור שהוא לא סטודנט. לבוש בגופייה אפורה מחוררת ובמכנסיים קצרים דהויים, נראה לא שייך. מעניין מה הוא רוצה. מה הם רוצים. גם הבנות שלידו הסתכלו בו כאילו די בעצם נוכחותו כדי להרגיע ולנחם, בעיקר הבלונדינית הנמוכה עם העיניים הירוקות ושיני הבאגס באני, שעוררה עכשיו באיילה את יצר התחרות.

אלא שתשומת לבו הייתה מרוכזת כל כולה בה, ומאחר שגם איילה חשבה באותו רגע רק עליו, וליתר דיוק על יופיו ועל גופו הרחב והדק, כשל שחיין, נעלמו דקירות הדשא, הצורך להשתין והמחשבות על הקיפוד.

״יש לנו משהו מעניין לספר לך,״ אמר. ״זה לא ייקח הרבה זמן״.

המדשאה הלכה והתרוקנה. אניצי דשא יבשים דבקו במכנסיהם של הקמים, שסילקו אותם בטפיחות חדות. עשרות דלתות בכניסות לחדרי הכיתות נפתחו לזמן קצר. השיעורים עמדו להתחיל. אם תקום עכשיו ותוותר על השירותים, תספיק להגיע בזמן.

ממקום מושבה במדשאה הננטשת ניתן היה להבחין בפיסה קטנה של ים, הים המלהיב הפרוע, כה רחוק מנורות הפלורוסנט ומן ההרצאות המשמימות. בנייני הלימודים הכבדים המתינו בדממה שיפוטית.

״אני מאחרת,״ אמרה.

״חשבת פעם מה הנשמה שלנו באמת צריכה?״

והיא הרי בדיוק חשבה עכשיו על איחוד נשמות. כלומר על היעדרו. על ההחלטה שלה, כפי שניסחה זאת בינה לבינה, ״לתת לגוף את שלו״. ההחלטה המוטעית. כי לא יעזור, יש דבר כזה שנקרא נשמה. לא הכול חומר.

ובכל זאת, איילה לא הבינה בדיוק למה, אמרה לבחור: ״אני מבינה שבאת להסגביר לי מה הנשמה שלי רוצה״.

היא ציפתה שיירתע מתשובתה או לפחות יפגין חוסר נוחות, אבל פניו היפים נותרו רכים, והזכירו לה בתום הלא אופנתי שלהם תמונות שחור־לבן של חלוצים אידיאליסטים מראשית הציונות.

״תראי את העצי תמר פה, את הדשא, העורבים, החתולים. את האדמה שמתחת לדשא״.

כבר עברו שתי דקות, והוא לא הסתכל על המחשוף שלה כמו כולם, מהופנטים מהשדיים הגדולים, שמושכים אליה תשומת לב, אבל גם מסתירים אותה. אולי הוא מעל זה, אולי לא נעים לו מהנמוכה.

״ביהדות אומרים, ׳מעפר באת ואל העפר תשוב׳. וגם בבודהיזם מדברים על מעגל הקרמה. יפריע לָךְ אם נשב רגע?״

פרופסור אשרוב לא אהב מאחרים.

״איך קוראים לךְ?״ שאלה הבחורה הגבוהה הכהה, שראשה היה מגולח.

״איילה״.

״נעים מאוד. אני אָרוּשִי, ואלה דִיָה ודוּלָאל״.

״גולאל?״

״דוּלָאל. זה ׳אהוב האנשים׳ בהינדית״.

והם התיישבו סביבה בלי שבעצם אישרה להם לעשות זאת. הלך השיעור.

דווקא עכשיו שתקו. איילה החליטה שגם היא תשתוק, והתבוננה במכנסי הבד הרחבים שלהם, שהיו ודאי נוחים מהג׳ינס הקצרים ההדוקים שלה. לארושי היה נזם באף, כמו שאיילה רצתה תמיד לעשות. הם לא נראו כמי שהשתיקה מפריעה להם, וזה הרשים אותה.

רוח קלה החלה לנשב מכיוון הים. דיה, הבלונדינית הקטנה, דיברה סוף סוף. היה לה קול ענבלי גבוה ומעצבן, חלש מאוד, שקשה היה לפענחו. ״ארושי זה קרן השמש הראשונה, ודיה זה אור״.

״ממש קרן אור,״ אמרה איילה.

״מה?״

״עזבי. ככה קראו לכן קודם ־ קרן ואור?״

״לא. יובל ואיילת״.

״אחלה שמות. למה החלפתן?״

״בדיוק על זה רצינו לדבר אתך, איילה,״ אמר דולאל וחזר לשתיקתו. הוא היה יפה להלל. עם עיניים רחבות וצרות ורחוקות זו מזו ותלתלים שחורים ארוכים שירדו עד כתפיו ועוררו באיילה חשק לגעת בהם.

״רק אל תבקש ממני לשנות את השם שלי״.

שוב דיבור תוקפני. למה היא אמרה את זה? ממה היא מפחדת?

״מי נתן לך אותו?״ שאל דולאל.

״ההורים״.

״כשנולדתְ. עוד לפני שהם הכירו אותָךְ״.

״לא, הם חיכו עד הבת מצווה״.

הוא התעלם מהסרקזם, כאילו לא היה מצויד כלל לקלוט את התדר הזה. עכשיו הבינה שבעצם רצתה לבחון אותו, אבל עדיין לא היה לה ברור אם נכשל במבחן או דווקא עבר אותו.

״לא היית מעדיפה לבחור שם שמייצג אותך יותר?״

הוא העביר את ידו בשערו, ואיילה התבוננה באצבעותיו הארוכות החזקות.

״שם שמייצג אותי?״

״כן, שמייצג את מי שאת באמת. את מי שאת רוצה להיות״.

״איילה מייצג אותי יופי״.

למען האמת היא חשבה לא פעם על הניגוד בין שמה ובין גופה המסורבל. עכשיו ניסתה בכוח לשמור על הבעה ניטרלית. דולאל המשיך לעורר בה את הרושם שהוא יכול לקרוא את מחשבותיה.

״את לא חושבת שלכל דבר יש סיבה? שלכל דבר יש, או צריכה להיות, משמעות?״

מחר ועוד מחר ועוד מחר. איילה שוב נזכרה במונולוג המפורסם ממקבת. אחר כך נזכרה בספרים מסוימים שקראה החל מגיל חמש־עשרה, בהרצאות יוטיוב, בשיחות נפש בצבא ובעיקר בפעם ההיא שהלכה ל״סדנת מודעות״ במדבר. בהתחלה תמיד התלהבה, אבל זה אף פעם לא החזיק יותר מכמה שבועות.

״שמעת על קבוצת תיקון?״

״אתם אלה שלומדים קבלה ועושים מדיטציה ושונאים טכנולוגיה״.

״לא קבלה. תורה,״ אמר לה בקולו הסבלני. ״ולא שונאים טכנולוגיה. בכלל, משתדלים לא לשנוא. אבל כן עושים מדיטציה״.

״ממתי יש מדיטציה בתורה?״

״בתורה יש הכול. גם תפילה היא מדיטציה. מדיטציה היא בסך הכול מילה נרדפת לריכוז, לאמונה שהכול אחד״.

דולאל הביט בביישנות למטה אל הדשא. הוא עדיין לא הסתכל על המחשוף.

״מה זה בכלל אומר, שהכול אחד?״ שאלה איילה.

״מה את לומדת?״

״משפטים ועבודה סוציאלית״.

״ולפעמים קורה שמרצה במשפטים אומר אותו דבר שאומרת מרצה לעבודה סוציאלית?״

״לא״.

״אז אולי זו חלק מהבעיה של המקום הזה. האוניברסיטה חילקה את עצמה לאלף חוגים, ושכחה שהאמת היא אחת. את מרוצה מהלימודים פה?״

״האמת שלא״.

״אז למה את כאן?״

״אי אפשר רק למלצר כל הזמן. צריך להתקדם בחיים״.

״להתקדם לאן?״

איילה שתקה והביטה הישר בעיניו. היה עוזר אם הייתה מתקדמת סוף סוף לשירותים.

״הייתְ רוצה ללמוד במקום שלא רק מחלק תארים, אלא גם נותן משהו לנשמה? שעונה גם על השאלה לאן צריך להתקדם ואיך אפשר להגיע לשם?״

שוב המילה הזאת. נשמה. מילה שהביכה והקסימה אותה כאחד. שלא ידעה אם היא הבטחה או מלכודת.

״כבר הלכתי לכמה מקומות כאלה, שנותנים משהו לנשמה,״ הודתה. ״׳תתחברו לאני האמיתי שלכם׳, ׳אל תהיו חומרניים׳. מכירה את כל זה בעל־פה. עכשיו תגיד לי שאלה לא היו המקומות הנכונים, ושלכם יש את התשובות האמיתיות״.

״את סגורה על זה שאין תשובות אמיתיות?״

איילה התבוננה ארוכות בדמותו ושתקה. הוא נראה באמת כמו חלוץ אידיאליסט. את השמים שמעל מדשאת האוניברסיטה חתכה להקת סיסים ששינתה כיוון בפתאומיות.

״מותר לשאול אותָךְ שאלה אישית?״

״לא בטוחה שזה מתאים״.

״צודקת. סליחה. התכוונתי לשאול אם את מאושרת. אבל אולי זה באמת עוד לא מתאים עכשיו. אני יכול להגיד לך שלפני פחות משנה, הייתי מאוד לא מאושר. חברה שלי זרקה אותי, שום דבר לא הלך לי. יצאתי, אה, מהמסלול. ואז חבר לקח אותי למפגש של תיקון. הלכתי סתם, לא האמנתי שייצא מזה משהו. הייתי יותר ספקני ממך. זה טוב להיות ספקני וביקורתי. באמת יש הרבה בולשיט בחוץ. אבל הרב אהוביה הוא משהו אחר. מאז שהכרתי אותו, החיים שלי השתנו. וככה זה היה גם בשביל ארושי ודיה״.

השתיים חייכו אליה בחום. הן נראו שלוות מאוד, כאילו הן יכולות לשבת כאן עוד שעות בשרוואלים הנוחים שלהן, ישיבה מזרחית בגב זקוף. איילה החליפה תנוחה.

דולאל המשיך להביט בעיניה, ואיילה שוב הרגישה שהוא רואה אותה באמת. הבטחה או מלכודת, קשה לדעת. אבל ההרגשה הייתה מטלטלת. אם רק יציץ במחשוף, הוא יסגיר את עצמו. אבל דולאל התמקד בעיניה וטעה לראות בהן את המבט הציני־יהיר־משועמם שראה באוניברסיטה כל אותו היום, במיוחד בסביבות גילמן, שם ידעו כולם הכול, ראו הכול ועשו הכול, והיו יותר חכמים ויותר מתוחכמים מכולם. מיכל, הבוסית שלו בתיקון, הזהירה אותו שכך יהיה, שאלה בדיוק המבטים שיקבל, אבל גם אמרה לו לא להתרגש. ״המבטים האלה מחפים על רִיק אפילו יותר גדול ממה שאתה הכרת כשהגעת אלינו. אלה הכי מסכנים. אבל דווקא בגלל זה חשוב ש...״

״תראו, אתם חמודים והכול ־ אבל אני באמת לא רוצה לבזבז לכם את הזמן. כבר ניסיתי כמה פעמים את כל הקטע הזה של כתות וניו אייג׳. זה לא עבד בשבילי,״ סיכמה איילה.

״אנחנו לא כת,״ אמר דולאל בפעם העשרים או השלושים באותו יום ־ גם כן במצוות מיכל. ״וגם לא ניו אייג׳. התורה זה הכי אולד אייג׳ שיכול להיות״.

״זה עוד פחות מתאים לי. האולד אייג׳ של סקילת הומואים ומחללי שבת וכבודה של מלכה בבית פנימה ואלוהים אוהב את עם ישראל הכי מכולם חוץ מבשואה. התקדמנו משם, ואין לי כוונה לחזור אחורה. את כל זה היה לסבתא שלי בתימן. לא בשביל זה הגענו לכאן״.

״כן, אבל מה את עושה שנותן לך משמעות? תחושת כיוון? מטרה בחיים ־ מטרה שהיא יותר גדולה מסיפוק הצרכים האישיים שלך?״

״אני מתנדבת בקליניקה של הפקולטה למשפטים כאן באוניברסיטה. עוזרת למהגרים ולפליטים. אגב, קבוצות שדווקא אלה שמאמינים בתורה לא הכי עוזרים להן, בלשון המעטה. ואם כבר מדברים על צרכים אישיים: אני מתה להשתין״.

היא התחרטה על המילים האלה ברגע שאמרה אותן, כאילו שד דחף אותה. שד חרוץ שהכירה היטב: השד שלא רוצה שהיא תהיה מאושרת. ואמנם דולאל קם עכשיו ממקומו בתחושת תבוסה. ארושי קמה אחריו ודיה הושיטה לו את ידה כדי שיסייע לה להזדקף. כשהתרוממה, החליק חזהּ הקטן והקשה כנגד זרועו והוא נשם את ריח זיעתה הקל המהול בריח הדשא. מהצהריים ועד השקיעה התרוצצו פה, ביום הכי ארוך בשנה, פנו ליותר ממאה סטודנטים ־ וכלום. מיכל בטח הייתה מגייסת פה כמה, שלא לדבר על הרב אהוביה. הוא בטח עושה משהו לא נכון. יש לו עוד הרבה מה ללמוד. לעזאזל אתם. לא. אסור לחשוב ככה. גם הם יהודים. צריך רק סבלנות. בסוף כולם יבואו. ככה הרב אמר.

דולאל הושיט לאיילה עלון כחול, ואמר שהוא מאוד שמח להכיר אותה. גם ארושי ודיה שמחו מאוד. השלושה נפרדו ממנה לשלום. איילה גלגלה את העלון בכף ידה והרחיקה מעצמה בעזרתו צרעה שחורה־צהובה. היא צפתה בשלושה מתרחקים, נשמה עמוקות ואחר כך התבוננה ברצועת הים המרוחקת. הדשא, הציפורים, הרוח, מגע האדמה, הצרעה הזאת, אפילו פרופסור אשרוב ־ הכול באמת אחד במובן כלשהו, הפיצול והמחלוקת הם אשליה זמנית. היא קמה מהדשא וביקשה להשליך את העלון לפח, אבל הפח היה מלא והיא הכניסה אותו בלית ברירה לילקוטה. אחר כך השתינה ארוכות בשירותים של הפקולטה לניהול. ההקלה הייתה בלתי רגילה, והיא ראתה בעיני רוחה את דולאל או יותר נכון איזו תמצית שלו, כדרך שרואים אנשים בחלום. מצב רוחה הטוב נמשך גם כשהגיעה הביתה, אבל אחרי שעצמה את עיניה, ממש ברגע שנרדמה, ידעה ששכחה לעשות משהו חשוב.