1
בְּלֶצְ'לי פארק
מאי 1941
ליידי פמלה סאטון הביטה בכרזות העגמומיות שהנפיקה הממשלה והיו תלויות על קיר תאה הקטן בצריף 3. חלקן היו המלצות רוויות עליזוּת לעשות את הטוב ביותר, להמשיך לשרת בקור רוח ובאיפוק, ואחרות אזהרות מפחידות שלא לאכזב. מעבר לווילונות ההאפלה שכיסו את החלונות, השחר עמד להפציע. היא שמעה את מקהלת הציפורים שרה בעצים שמאחורי הצריף. הן עדיין צייצו בטירוף ובשמחה כפי שעשו לפני שהמלחמה החלה וימשיכו לעשות לאחר שהיא תיגמר — מתי שזה לא יהיה. היא כבר נמשכת יותר מדי זמן, והסוף לא נראה באופק. פמלה שפשפה את עיניה. עבר עליה לילה ארוך ועיניה צרבו מרוב עייפות. לפי הוראות השירות הציבורי, נשים לא היו אמורות לעבוד במשמרות לילה עם גברים, למקרה שהמוסריות שלהן תהיה נתונה בסכנה. היא חשבה שזה משעשע בפעמים שבהן מחסור במתרגמים גרם לכך שאחת הבחורות נאלצה לעשות משמרת לילה. "למען האמת, אני לא חושבת שהכבוד שלי נמצא בסכנה מצד מישהו מבחורים כאן," היא אמרה. "הם מתעניינים יותר בבעיות מתמטיות מאשר בבחורות."
אבל מאז היא התחרטה על יהירותה פעמים רבות. עבודת הלילה היתה קשה. תודה לאל שהמשמרת שלה תיגמר בקרוב והיא תוכל ללכת לישון. לא שיש סיכוי שהיא תצליח להירדם בחדר שבו התגוררה, כי לאורך כל שעות היום רכבות חולפות קרקשו מתחת לחלונה.
"מלחמה ארורה," היא מלמלה ונשפה על כפות ידיה, מנסה להחדיר חום לאצבעותיה. אף על פי שהיה כבר חודש מאי, הצריפים היו קרים וטחובים במשך הלילה. הקצבת הפחם הופסקה באחד במאי. אבל זה לא היה לגמרי רע: ממילא תנור הברזל העלה עשן ופלט אדים מעוררי בחילה. הכול היה נורא ואיום בימים אלה. לא היה אוכל ראוי. הארוחות היו מורכבות מאבקת ביצים, בשר משומר בקופסאות, נקניקיות שהיו יותר נסורת מבשר. ברור שבעלת הבית שלה לא היתה טבחית מצטיינת גם לפני המלחמה, אבל מה שהיא בישלה עכשיו היה בלתי אכיל. פמלה קינאה באלה שעבדו במשמרת היום. הם לפחות יכלו לאכול בחדר האוכל, שהיה אמור להיות טוב למדי. היא יכלה ללכת לשם כעת ולאכול ארוחת בוקר לפני סוף המשמרת, אבל היא היתה תמיד עייפה מכדי לאכול בסופו של לילה ארוך.
עם פרוץ המלחמה היא היתה להוטה לעשות משהו מועיל. ג'רמי הצטרף ביום הראשון, והתקבל בזרועות פתוחות לחיל האוויר. הוא היה אחד הטייסים המעוטרים ביותר בקרב על בריטניה, אבל אז, בסגנון האופייני לו, הוא טס לעומק צרפת במרדף אחר מטוס גרמני, והופל. עכשיו הוא היה בסטאלג לוּפט, מחנה שבויים של אנשי חיל האוויר, היכנשהו בגרמניה, ואף אחד לא שמע ממנו במשך חודשים. היא לא ידעה אפילו אם הוא חי או מת. היא עצמה חזק את עיניה כדי לעצור את הדמעות. קרת רוח ומאופקת תמיד, היא אמרה לעצמה שוב ושוב — זה מה שמצופה ממנה להיות בימים אלה. "אחנו צריכים לשמש דוגמה," אמר אביה בקולו הרועם, כשהוא מקיש בשולחן להגברת הרושם. "לעולם אל תיתני לאיש לראות אותך עצובה או מפוחדת. אנשים נושאים אלינו עיניים, ועלינו מוטלת החובה להראות להם איך עושים את זה כהלכה."
מהסיבה הזאת בדיוק היא נבחרה לתפקיד. חברתה טריקסי רדקליף, שכמוה גם היא היתה דביוטנטית1 באביב של 1939, הזמינה אותה לארוחת מנחה בלונדון, בימים הראשונים של המלחמה, כאשר דברים תרבותיים כמו ארוחת מנחה במלון בראון עדיין היו קיימים.
"פמה, בחור שאני מכירה הכיר לי בחור אחר שאולי ירצה לתת לנו תפקיד," אמרה טריקסי בדרכה המתלהבת. "הוא מחפש בחורות כמונו. ממשפחות טובות. בלי שטויות. שלא נוטות להיסטריה."
"אלוהים אדירים. איזה מין תפקיד הוא מציע — שיעורי התנהגות לנשות חיל העזר ולנשות השירות הימי המלכותי?"
טריקסי צחקה. "ממש לא. אני מניחה שזה משהו יותר חשאי. הוא שאל אותי אם אפשר לסמוך עלי שאסתום את הפה ושלעולם לא ארכל."
"אלוהים אדירים." פמלה נראתה מופתעת.
טריקסי רכנה קרוב יותר. "נראה שהוא חושב שגידלו אותנו לעשות את הדבר הנכון. מכאן, שלא נאכזב ולא נגלה סודות. הוא אפילו שאל אותי אם אני שותה הרבה." היא צחקה. "אני מניחה שאנשים נוטים לחשוף סודות כשהם שיכורים."
"אז מה אמרת לו?"
"שרק הוצגתי בחברה לפני המלחמה, ומאז ההקצבה לא היתה לי הזדמנות להוכיח עד כמה אני יודעת לשתות."
פמלה צחקה, גם היא, ואז שבו פניה והרצינו. "מעניין בשביל מה הוא יכול לרצות אותנו. לשלוח אותנו לגרמניה כמרגלות?"
"הוא באמת שאל אם אני דוברת גרמנית. סיפרתי לו ששתינו היינו בבית ספר לנימוסים והליכות בשווייץ ושאת אשפית בשפות. הוא התעניין בך מאוד, דרך אגב. הוא ממש השתולל משמחה כשאמרתי שאני מכירה אותך."
"אלוהים אדירים," אמרה פמלה שוב. "אני לא חושבת שאני יכולה לראות את עצמי כמרגלת שמפתה קצינים גרמנים. את יכולה?"
"לא, מתוקה. אני לא רואה אותך מפתה גרמנים. היית תמיד טהורה מדי. מצד שני, אני יכולה להיות די טובה בכך. לרוע המזל, לגרמנית שלי מתלווה מבטא אנגלי מובהק. תוך רגע הם יגלו שאני מזויפת. אבל אני לא חושבת שמדובר בריגול. הבחור הזה גם שאל אם אני טובה בתשבצים."
"איזו שאלה משונה," אמרה פמלה.
טריקסי רכנה אפילו קרוב יותר עד שממש לחשה באוזנה. "אני חושבת שזה עשוי להיות משהו שקשור לפענוח צפנים ודברים כאלה."
והתברר שאכן בזה היה מדובר. שתי הבחורות לקחו את הרכבת מתחנת יוסטון לבלצ'לי גַ'נקשן, שעה צפונה מלונדון. היה כמעט חושך כשהן הגיעו. התחנה וגם העיר לא היו מרשימות. באוויר עמד ענן אבק מבית חרושת ללבנים. אף אחד לא בא לקבל את פניהן בתחנת הרכבת, והן נשאו את מזוודותיהן במעלה שביל ארוך לצד המסילה עד שהגיעו לגדר רשת גבוהה שבראשה תיל דוקרני.
"אוי ואבוי." הפעם אפילו טריקסי נבהלה. "זה בוודאי לא נראה מזמין במיוחד, נכון?"
"אנחנו לא חייבות לעשות את זה," אמרה פמלה.
הן הביטו זו בזו, וכל אחת רצתה שחברתה תיסוג.
"אנחנו לפחות יכולות לברר מה הם רוצים שנעשה ואז להגיד 'לא, תודה רבה, אבל אני מעדיפה להיות איכרה ולגדל חזירים'."
הדברים האלה שיפרו את מצב רוחן.
"בואי נתמודד עם זה." טריקסי דחפה קלות את חברתה, והן צעדו אל השער הראשי. השומר של חיל האוויר המלכותי, שהיה בתפקיד בביתן הזקיף המבוטן, רשם את שמותיהן על לוח הכתיבה שלו, והן הופנו אל המבנה המרכזי, שם היה עליהן להתייצב בפני קומנדר טראוויס. אף אחד לא הציע לשאת את מזוודותיהן, וזה, יותר מכל דבר אחר, הבהיר לפמלה שהן נמצאות עכשיו בעולם שונה מאוד מזה שאליו הורגלה. שביל הגישה עבר ליד שורות של צריפים ארוכים ישנים ואחריהם נגלה הבית לעין. הוא נבנה בידי משפחה נובורישית בשיאו של סגנון העיצוב המוגזם הוויקטוריאני והיה תערובת רחבת ידיים של סגנונות — לבנים מפוארים, גמלונים ועמודים אוריינטליים, וגם חממה שבלטה מאחד הצדדים. בני המעמדות הנמוכים יותר שהגיעו לשם נטו לרוב להתרשם מהמבנה, אבל בקרב הבחורות שגדלו בבתי אחוזה מפוארים זה יצר את הרושם ההפוך.
"איזו מפלצת!" קראה טריקסי וצחקה. "מזכיר בית שימוש גותי, את לא חושבת?"
"אבל הנוף יפה," אמרה פמלה. "תראי — יש אגם וחורשה קטנה ושדות. מעניין אם יש כאן סוסים ואפשר ללכת לרכוב."
"זאת לא מסיבת בית, יקירה," אמרה טריקסי. "באנו לכאן לעבוד. קדימה. בואי נגמור עם זה ונברר במה הסתבכנו."
הן נכנסו לבית המרכזי ומצאו את עצמן מוקפות עיצוב פנים מהסוג שהיו רגילות אליו — תקרה מגולפת ועתירת פיתוחים, קירות מחופים, חלונות עם ויטראז'ים ושטיחים עבים. צעירה שנשאה צרור ניירות יצאה מדלת צדדית ולא נראתה מופתעת לראותן. "אני מניחה שאתן הדביוטנטיות שהגיעו לאחרונה," אמרה והתבוננה בבוז בצווארון החורפן של טריקסי. "קומנדר טראוויס נמצא למעלה. קומה שנייה מימין."
"לא בדיוק קבלת פנים חמה," לחשה טריקסי כשהן נפרדו ממזוודותיהן ועלו בגרם מדרגות מפואר מעץ אלון מגולף.
"את חושבת שאנחנו עושות טעות נוראית?" לחשה פמה.
"קצת מאוחר להתחרט עכשיו." טריקסי לחצה את ידה בחוזקה ואז פסעה קדימה והקישה על דלת עץ אלון מבריקה. קומנדר טראוויס, סגן המנהל, הביט בהן בספקנות גלויה.
"כאן לא מדובר בסיבוב תענוגות פרוע במכונית, גבירותי הצעירות. למעשה, זאת עבודה קשה מאוד. אבל אני מקווה שתראו בה עבודה מתגמלת. אתן תעשו את חלקכן בעצירת האויב — עבודה לא פחות חשובה מזאת שהבחורים שלנו עושים בשירותם הצבאי. והדבר הראשון שאנחנו מדגישים כאן הוא סודיות מוחלטת. אתן תתבקשו לחתום על צו הסודיות. לאחר מכן ייאסר עליכן לשוחח על העבודה שלכן מחוץ ליחידה. אפילו לא זו עם זו. אפילו לא עם הוריכן או החברים שלכן. זה ברור?"
הבחורות הנהנו, ואז היה לפמלה האומץ לשאול, "מה בדיוק תהיה העבודה שלנו? עד עכשיו לא סיפרו לנו דבר."
הוא הרים יד. "לפני הכול, גברתי הצעירה." הוא הוציא שני דפי נייר ושני עטים נובעים. "צו הסודיות. תקראו ותחתמו כאן, בבקשה." הוא טפח באצבעו על הנייר.
"אז אתה אומר שאנחנו צריכות להבטיח לא לגלות מה קורה כאן לפני שאנחנו יודעות מה קורה כאן?" שאלה טריקסי.
קומנדר טראוויס צחק. "יש לך אומץ. זה מוצא חן בעיני. אבל לצערי, ברגע שעברתן את השער בכניסה, נעשתן סיכון ביטחוני למדינה. ואני מבטיח לכן שהעבודה שלכן כאן תהיה הרבה יותר מעניינת ומתגמלת מאשר העבודות האחרות שיכולתן לעשות."
טריקסי הביטה בפמלה, משכה בכתפיה ואמרה, "למה לא? מה יש לנו להפסיד?" היא לקחה את העט וחתמה. פמלה אחריה. מאוחר יותר, כשהיתה לבדה, היא גילתה שיציבו אותה בצריף 3 לתרגם שדרים גרמניים שפוענחו. פמלה לא ידעה מה טריקסי עושה, מכיוון שהותר להן לשתף במידע רק את מי שאיתן בצריף, אבל היא ידעה שטריקסי היתה מוטרדת מכך שלא קיבלה עבודה יותר מרגשת וזוהרת. "לתייק ולהדפיס בארכיב. את מעלה בדעתך משהו יותר משעמם?" היא אמרה. "וזה בזמן שהגברים בצריפים נהנים הכי הרבה כי הם עובדים עם מכונות מוזרות. לא הייתי באה אילו הייתי יודעת שאעשה דברים משעממים, נחותים. מה איתך? גם העבודה שלך תהיה עלובה?"
"בכלל לא, אני אפטפט כל יום עם הֶר היטלר," אמרה פמלה ופרצה בצחוק. "זאת בדיחה, יקירה. צריך לשמור כל הזמן על הומור. וכן, אני בטוחה שגם העבודה שלי תהיה עלובה לגמרי. אחרי הכול, אנחנו לא גברים, נכון?"
והיא אף פעם לא סיפרה לטריקסי יותר מזה. היא היתה מודעת מאוד לחשיבות של עבודתה ושתרגום רשלני או תרגום שגוי עלולים לעלות בחייהם של מאות. היא שמה לב שבדרך כלל נותנים לה פענוחים בעלי דחיפות נמוכה ביותר, ואילו השדרים שבראש סדר העדיפות ניתנו לגברים, ורק מדי פעם היה לה הסיפוק שבגילוי אוצר נסתר.
בהתחלה המשימה היתה מאתגרת ומרגשת, אבל כעבור שנה היא נעשתה מעייפת ומתישה. תחושת אי־הממשות, אי־הנוחות והזרם הקבוע של חדשות משדות הקרב התחילו לשחוק אפילו אדם עליז כמו פמלה. הצריפים היו בסיסיים להחריד, קפואים בחורף, חמים מאוד בקיץ, קודרים תמיד, משום שהנורות החשופות שמשתלשלות מהתקרה לא סיפקו תאורה נאותה. ובסופן של משמרות ארוכות היא נאלצה לחזור למגוריה האזרחיים — חדר מדכא באכסניה הסמוכה אל מסילת הרכבת. כשרכבה בחזרה העירה על האופניים הישנים מאוד שרכשה, היא שמה לב שמחשבותיה נודדות אל פארלי באביב — היער, שטיח של פעמוניות בשבוע הראשון של מאי. טלאים צעירים בשדות. היא עצמה יוצאת לרכיבה בשעות הבוקר המוקדמות עם אחיותיה. היא גילתה שהיא בהחלט מתגעגעת אליהן. והיה עליה להודות שלמען האמת מעולם לא היתה קרובה לאף אחת מהן, חוץ ממרגו, שאותה לא ראתה כבר יובלות והתגעגעה אליה מאוד. הן היו כה שונות זו מזו — לִיבִי, שמבוגרת ממנה בחמש שנים, נולדה קפדנית ובוגרת ותמיד אמרה לאחרות איך עליהן להתנהג.
פמלה הבינה בצער, שהיא בקושי מכירה את פיבי, האחות הצעירה מכולן. היא נראתה ילדה חכמה והיו לה הנתונים המתאימים להיות רוכבת סוסים נהדרת, אבל היא בילתה את רוב זמנה בחממה, הרחק משאר המשפחה. והיתה דידו המעצבנת, שצעירה ממנה בשנתיים, תחרותית בלהט, ונואשת להיות מבוגרת ולצאת אל החברה — שיהיה לה את כל מה שיש לפמלה. אבל דידו ראתה בה יריבה, אף פעם לא שותפה לפשע כפי שמרגו היתה, והן מעולם לא חלקו את אותה אינטימיות.
כשפמלה שבה לעבודתה, הונחה לפניה סלסילה של תמלילים. השדרים של שעות הבוקר המוקדמות התחילו להיכנס, ואלה היו חדשות טובות. משמעות הדבר היתה שהבחורים החכמים בצריף 6 פיצחו את הצופן וכתוצאה מכך התדפיסים היו בגרמנית אמיתית, או לפחות בגרמנית מובנת פחות או יותר. היא הרימה את הכרטיס הראשון שיצא ממכונת הפענוח טַייפֶּקס, שהפיקה רצועות ארוכות של אותיות מחולקות לקבוצות בנות חמש רצועות כל אחת. ה־X היה נקודה, ה־Y היה פסיק ולשמות פרטיים קדמה האות J. היא הביטה בראשון: WUBY YNULL SEQNU LLNUL LX. זה משהו שהגיע מדי יום. Wetterbericht. תחזית מזג האוויר של הבוקר עבור סקטור 6. ו־null משמעותו שלא קורה שום דבר חשוב. היא כתבה במהירות את התרגום והניחה אותו בסלסילה של ההודעות היוצאות.
התמליל הבא היה גם הוא שגרתי. ABSTI MMSPR UCHYY RESTX OHNEX SINN. ניסיון שנשלח מיחידה גרמנית לוודא שהצפנים של אותו יום עובדים. "תודה, המבורג, הם עובדים יפה מאוד," היא אמרה בחיוך, ושמטה גם את זה לסלסילה. הבא הגיע משובש מאוד. מחצית האותיות היו חסרות. לעתים קרובות הגיעו הודעות כאלה ודרשו כישרון לפתרון תשבצים כמו גם ידע של המונחים הצבאיים בגרמנית. פמלה הצליחה להסיק שנושא ההודעה הוא דיוויזיית הפאנצרים 21,2 חלק מהכוח המדברי של רומל. אבל האותיות הבאות — G—I-FF שיתקו אותה. האם אלה שתי מילים או אולי אפילו שלוש? אם היו אלה כמה מילים, אז הראשונה עשויה להיות auf, שמשמעותה "על". היא הביטה מקרוב עד שהאותיות רקדו באור החלש. היא השתוקקה להסיר את וילונות ההאפלה, אבל רק לאחראי היה מותר לעשות זאת בזמן שנקבע לו. עיניה כאבו. מנוחה, היא חשבה. אני זקוקה למנוחה.
ואז שוב היתה ערנית, וחיוך מלא תקווה עלה על שפתיה. היא ניסתה את האותיות. Auffrischung. הדיוויזיה ה־21 זקוקה למנוחה ולהתחזק!
היא קפצה ממקומה וכמעט רצה דרך חדר המשמרת. וילסון, הגבר המבוגר שהיה ראש המשמרת, הרים את מבטו בגבות מכווצות. הוא לא הסכים שיהיו נשים במשמרת הלילה שלו והתעלם מפמלה ככל האפשר.
"אני חושבת שיש לי משהו מעניין, אדוני," אמרה. היא הניחה את פלט הטייפקס מולו עם התרגום שלה מתחתיו. הוא בהה בזה, כיווץ את גבותיו למשך זמן ארוך ואחר כך הרים את מבטו. "הפלגת בדמיונך, את לא חושבת, ליידי פמלה?" הוא בלבד התעקש תמיד לפנות אליה בתוספת התואר שלה. בשביל כל היתר היא היתה פ'.
"אבל ייתכן שהמשמעות של זה היא שהדיוויזיה ה־21 תיסוג. זה חשוב, לא?"
שני גברים אחרים ליד השולחן רכנו קדימה כדי לראות במה מדובר.
"ייתכן שהיא צודקת, וילסון," אמר אחד מהם. "Auffrischung. מילה טובה." הוא שלח אל פמלה חיוך מעודד.
"אז תראה אם אתה מוצא משהו אחר שמתקבל על הדעת, וילסון," אמר השני. "כולנו יודעים שהגרמנית שלה טובה יותר משלנו."
"אתה חייב להעביר את זה למטה של הצבא בלאו הכי, רק ליתר ביטחון," אמר הראשון. "יפה מאוד, פ'."
פמלה הרשתה לעצמה לחייך כששבה למקומה. היא בדיוק רוקנה את הסלסילה של ההודעות הנכנסות כשקולות מהצד השני של הצריף סימנו את הגעתה של משמרת הבוקר. פמלה הסירה את מעילה מהמתלה.
"יום יפה בחוץ," אמר אחד הגברים והתקרב אליה. הוא היה גבוה ורזה, וצפה בעולם מבעד למשקפיים עבים. שמו היה רודני, והוא היה התגלמות הגבר הצעיר השקדן מאוקספורד או קיימברידג' שהצבא פיתה לעבוד בבלצ'לי פארק. "יש לך מזל שתוכלי ליהנות ממנו. יש משחק רַאוּנדֶרס3 אחר הצהריים, אני חושב. אם את אוהבת ראונדרס. אני ממש גרוע בזה, לצערי. והערב יש ריקודי עם, אבל את עובדת, לא?" הוא הפסיק לדבר והעביר יד עצבנית בשיער מרדני. "תרצי לבוא איתי לקולנוע בערב הפנוי שלך?"
"נחמד מצדך, רודני," היא אמרה, "אבל למען האמת, בערב הפנוי שלי אני מעדיפה להשלים שעות השינה."
"יש לך קצת עיגולים שחורים סביב העיניים," הוא הסכים, כי מעולם לא היה בעל טקט. "משמרות הלילה האלה משפיעות עלינו כעבור זמן־מה, לא? בכל זאת, הכול למען מטרה טובה, כמו שאומרים."
"כן, ככה אומרים," היא חזרה על דבריו. "הלוואי שיכולנו לראות התקדמות, המדינה, אני מתכוונת. כל החדשות נשמעות רע. והמסכנים בלונדון שמופצצים לילה אחר לילה. כמה זמן נוכל לספוג את זה, אתה חושב?"
"כל זמן שנצטרך," ענה רודני. "פשוט מאוד."
פמלה הביטה בהערצה בגבו המתרחק. הוא ייצג את עמוד השדרה של בריטניה ברגע זה. תולעת ספרים גמלונית, כחושה, ועם זאת נחוש להמשיך כמה שצריך כדי להביס את היטלר. היא התביישה בדיכאון שלה ובחוסר האמונה בזמן שהלכה לקחת את האופניים ורכבה העירה.
החדר שלה בביתה של גברת אדמס היה קרוב לתחנה. והרכבת שרקה כשהתקרבה לרציף. אם הורי היו רואים היכן אני גרה עכשיו, חשבה פמלה וחייכה בעגמומיות. אבל בעצם לא היה להם מושג היכן היא עובדת או מה היא עושה. לפי צו הסודיות, אסור היה לה לגלות שום דבר לאף אחד. לא היה קל לשכנע את אביה לתת לה לעזוב את הבית, אבל מלאו לה עשרים ואחת והיא כבר הוצגה בחברה, כך שהוא לא היה יכול לאסור עליה. ולאחר שאמרה, "אני רוצה לתרום, אבא. אמרת שאנחנו צריכים לשמש דוגמה, וזה מה שאני עושה," הוא הסכים בחוסר רצון.
היא ירדה מהאופניים והסיעה אותם על המדרכה. היתה לה בחילה מרוב רעב ועייפות, אבל היא נאנחה בעודה תוהה איזו ארוחת בוקר תמתין לה היום: הדייסה הגבשושית שהוכנה עם מים? לחם מטוגן בשומן כבשים מיום ראשון הקודם? טוסט מרוח במרגרינה וריבה מימית, אם יהיה להם מזל. ומחשבותיה נדדו למאכלים שהונחו על המזנון בפארלי: הכליות והבייקון וקֶדגֶרי וביצים מקושקשות. כמה זמן עוד יעבור עד שהיא תוכל לנסוע הביתה? אבל אם תיסע הביתה, איך תוכל להכריח את עצמה לחזור?
מחוץ לתחנה ניצב דוכן עיתונים וכותרת זעקה "גיבור שב הביתה". פמלה הביטה בעמוד השער שעל ערימת העיתונים. מאז שפרצה המלחמה העיתון הצטמצם, המידע הודפס בצפיפות והתמונות היו קטנטנות. אבל שם, על פני מחצית עמוד השער של ה"דיילי אקספרס", היא הבחינה בתצלום מגורען של גבר במדי חיל האוויר המלכותי וזיהתה את החיוך הבטוח. היא חיטטה בכיסה, שלתה שני פני ולקחה את העיתון. "אלוף ההפלות הטייס לוּטננט ג'רמי פרסקוט ברח כנגד כל הסיכויים ממחנה שבויים גרמני. היחיד ששרד בריחה". לפני שיכלה להמשיך לקרוא, רגליה כשלו תחתיה, והיא צנחה על הקרקע.
מיד הקיפו אותה אנשים, זרועות הרימו אותה.
"לאט, חומד. תפסתי אותך," אמר קול.
"תביא אותה אל הספסל, ברט או מישהו, תיכנסו לבית הקפה בתחנה ותביאו ספל תה. היא לבנה כמו סדין."
יותר מכל דבר אחר היה זה טוּב הלב שהפיק התייפחות גדולה ממעמקי חזהּ של פמלה. כל המתח, הלילות הארוכים, העבודה הקשה, החדשות המדכאות נפלטו ממנה בהתייפחות האחת הזאת, ולאחר מכן הדמעות החלו לזרום על לחייה.
היא הרגישה שנושאים אותה ומושיבים אותה בעדינות. היא גילתה שהיא עדיין לופתת את העיתון.
"מה קרה, חומד — חדשות רעות?" שאלה האישה מדוכן העיתונים.
גופה של פמלה עדיין רעד בדמעות. "לא, אלה חדשות טובות," היא הצליחה להתנשף לבסוף. "הוא בחיים. הוא מוגן. הוא חוזר הביתה."
באותו אחר צהריים היא קיבלה הודעה שעליה להתייצב בפני קומנדר טראוויס. לִבה החסיר פעימה. מה כבר עשתה? האם מישהו דיווח על האירוע בתחנה? היא התביישה מאוד והיתה נבוכה בנוגע לחוסר השליטה העצמית המוחלט שלה. אבא היה מבועת מזה, היה אומר לה שהיא אִכזבה את המשפחה. ועכשיו היא דאגה: האם אמרה משהו שאסור היה לה לומר? היא שמעה על אנשים שדיברו יותר מדי, פגעו בביטחון. הם נעלמו ולא נראו יותר. בדיחות עצבניות הסתובבו בקשר למקום הימצאם, אבל אף אחד לא צחק יותר מדי. ייתכן שהבדיחות היו אמיתיות.
אבל לא נקראים אל סגן המנהל בגלל עניינים יומיומיים. היא קפצה על אופניה ודיוושה בחזרה למחנה.
כשנכנסה, קומנדר טראוויס הרים את עיניו מהניירת שלו. הוא הצביע על הכיסא שליד שולחנו. היא התיישבה על קצהו.
"אני שומע שהיתה לך בעיה קטנה היום, ליידי פמלה." הוא אמר. הרשמיות שבתואר שלה היתה מדאיגה לכשעצמה.
"בעיה, אדוני?"
"אני שומע שהתמוטטת ברחוב מחוץ לתחנת הרכבת. את לא אוכלת מספיק? אני יודע שהאוכל לא תמיד מעורר תיאבון במיוחד."
"אני אוכלת מספיק, אדוני."
"משמרות הלילה? הן משפיעות על הגוף, אני יודע."
"אבל כולנו צריכים להתחלף בינינו, לתרום את חלקנו. אני לא נהנית מהן. אני אף פעם לא מצליחה לישון מספיק כשאני במשמרת לילה, אבל זה כנראה אותו הדבר אצל כולם."
"את מרגישה טוב?" הוא שאל ונתן בה מבט מבין. הוא המתין שנייה או שתיים ואז הוסיף, "יש לך קשר מיוחד עם אחד מהצעירים שלנו?"
היא צחקה. "אני לא בהיריון, אם זה מה שאתה רומז."
"את לא נראית לי הטיפוס המתעלף." הוא רכן קרוב אליה מעבר לשולחן. "אז מה קורה?"
"סליחה, אדוני. אני מרגישה כל כך מטופשת. ואתה צודק. זה לא משהו שקורה לי בדרך כלל."
הוא דפדף בתיק שלה. "כמה זמן עבר מאז שלקחת ימי חופש?"
"נסעתי הביתה ליומיים בחג המולד, אדוני."
"אז כבר היית צריכה לקבל שוב חופשה."
"אבל אין לנו מספיק אנשי צוות בצריף 3. זה לא יהיה הוגן..."
"ליידי פמלה. אני מצפה מהאנשים שלנו שיעשו עבודה ממדרגה ראשונה. אני לא יכול לתת להם להישבר לנו. קחי שבוע חופש."
"אבל לא יהיה מי שיחליף אותי, ואנחנו לא יכולים..."
"מתי מסתיים הסבב הנוכחי שלך?"
"בסוף השבוע."
"תסיימי את הסבב שלך ואז תיסעי הביתה."
"אבל אדוני..."
"זאת פקודה, ליידי פמלה. סעי הביתה. תבלי ותחזרי רעננה."
"כן, אדוני. תודה."
רק כאשר ירדה במדרגות הבית הגדול הכתה בה המשמעות המלאה של מה שקרה. היא נוסעת הביתה, וג'רמי חזר בשלום לבריטניה. ייתכן שהוא כבר בנתרקוט. לפתע הכול היה בסדר בעולם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.