אור באוגוסט

1

לינה יושבת בצד הדרך, מביטה בעגלה שעולה לקראתה במעלה הגבעה, וחושבת: 'באתי מאלבמה: די רחוק. כל הדרך מאלבמה, ברגל. די רחוק.' חושבת עוד לא עבר חודש מהיום שיצאתי לדרך, וכבר אני במיסיסיפי, רחוקה מהבית כמו שלא הייתי אף פעם. רחוקה מדוֹנְ'ס מִיל כמו שלא הייתי מגיל שתים־עשרה

היא עברה לדוֹנ'ס מיל רק אחרי שאבא ואמא שלה מתו, אם כי שש־שבע פעמים בשנה היא נסעה לשם בשבת, בעגלה, בשמלה שהוזמנה בדואר, רגליה היחפות על תחתית העגלה, והנעליים עטופות בעיתון על המושב לצדה. היא נעלה אותן רק זמן קצר לפני שהעגלה הגיעה לעיירה. וכשהיתה כבר ילדה גדולה, ביקשה מאבא שלה לעצור את העגלה בקצה העיירה, ירדה שם והמשיכה ברגל. היא לא אמרה לאבא שלה למה היא רוצה ללכת במקום לנסוע. הוא חשב שזה בגלל הרחובות הסלולים והמדרכות. אבל היא האמינה שככה אנשים יראו אותה הולכת ועוברת לידם ויחשבו שגם היא גרה בעיירה.

כשהיא היתה בת שתים־עשרה, אמא ואבא שלה מתו באותו קיץ, בבית עץ שהיו בו שלושה חדרים ומסדרון, בלי תריסים, בְּחדר שהיה מואר בעששית נפט שחרקים הסתחררו סביבה, והרצפה החשופה היתה חלקה כמו כלי כסף ישן מרוב רגליים יחפות. היא היתה הילדה הקטנה מבין אלה שעוד חיו. אמא שלה מתה ראשונה. היא אמרה, "תטפלי באבא." לינה טיפלה בו. ואז, יום אחד, אבא שלה אמר, "תיסעי לדונ'ס מיל עם מקינלי. תתכונני לנסיעה, שתהיי מוכנה כשהוא יבוא." ואז הוא מת. מקינלי, האח, הגיע בעגלה. אחר הצהריים הם קברו את האבא בחורשה מאחורי כנסייה כפרית, עם מצבה מעץ אורן. למחרת בבוקר היא עזבה לתמיד, אם כי אולי לא ידעה את זה אז, ונסעה בעגלה עם מקינלי לדונ'ס מיל. העגלה לא היתה של האח, והוא היה צריך להחזיר אותה עד הערב.

האח עבד במִנסרה. כל הגברים בעיירה עבדו במנסרה או בשביל המנסרה. ניסרו שם עצי אורן. המנסרה פעלה כבר שבע שנים, ובמהלך שבע שנים נוספות תשמיד את כל היערות בהישג יד. ואז חלק מהמכונות ורוב האנשים שהפעילו אותן, והיו קיימים בגללן ולמענן, יועמסו על משאיות ויועברו משם. אבל חלק מהמנגנון יישאר (כי תמיד אפשר לקנות חלקים חדשים בתשלומים) — גלגלים כחושים בוהים חסרי תנועה, מבצבצים מתלוליות של שברי לבֵנים ועשבים מרוטים, מַשרים תדהמה עמוקה, ודוּדים שפוכי קרביים זוקפים ארובות מחלידות חסרות עשן, בעיקשות המומה ומבולבלת, על רקע נוף מחוטט גדמים של חורבן עמוק ורוגע, שלא נחרש ולא מעובד, ורק נשפך אט־אט לגאיות אדומים חנוקים בגשמי סתיו ארוכים ושקטים בחמת זעמם השועטת של ימי שוויון אביביים. והעיירה, שגם בשיא תפארתה לא זכתה בְּשֵם אשר תועד ברשומות של שירות הדואר האמריקאי, לא תיזכר אפילו על ידי יורשיה הנעלמים מוּכֵּי הכֶּרֶץ, שיפָרקו את המבנים ויקברו אותם בתנורי בישול ומאחורי סבכות אח בחורף.

כשלינה הגיעה לשם, היו שם אולי חמש משפחות עם ילדים. ומסילת ברזל ותחנה, שפעם ביום חלפה בה בצרחה רכבת שמשכה קרונות נוסעים ומשא גם יחד. את הרכבת היה אפשר לעצור בדגל אדום, אלא שבדרך כלל היא הגיחה מבין הגבעות החרֵבות בפתאומיות חֶזיונית, וביללת רוח בַּאנשי חלפה בחטף על פני היישוב הזעיר כמו חרוז שָכוּח ממחרוזת קרועה. האח היה מבוגר ממנה בעשרים שנה. היא כמעט לא זכרה אותו כשבאה לגור אצלו. הוא התגורר בבית חשוף־צבע בן ארבעה חדרים, עם אשתו מרובת הלידות והילדים. כשישה חודשים בשנה היתה הגיסה במשכב לידה או בהתאוששות ממנו. בזמן הזה ביצעה לינה את כל עבודות הבית וטיפלה בילדים האחרים. אחר כך אמרה לעצמה, 'אולי בגלל זה גם לי נהיה מהר כל כך.'

היא לנה בחדרון מאולתר שהוצמד לחלק האחורי של הבית. היה בו חלון, שאותו למדה לפתוח ולסגור בחושך בלי כל רחש, אם כי בחדרון ישן גם האחיין הגדול שלה, ובהמשך הצטרפו גם השני והשלישי. היא גרה שם שמונה שנים לפני שפתחה בפעם הראשונה את החלון. בקושי עשר פעמים פתחה אותו עד שהתברר לה שהיא לא היתה צריכה לפתוח אותו בכלל. היא אמרה לעצמה, 'זה המזל שלי, מה לעשות.'

הגיסה סיפרה לאח. רק אז הוא שם לב שהגוף שלה השתנה, אם כי הוא היה צריך לשים לב עוד קודם. הוא היה אדם קשה. כל סממן של רוך, עדינות ונעורים (הוא היה בן ארבעים בסך הכול), וכמעט כל דבר אחר חוץ מחוֹסן עיקש ונואש ומורשת עגומה של כבוד משפחה ניגר ממנו עם הזיעה. הוא קרא לה זונה. הוא האשים את האדם הנכון (כי מספר הרווקים הצעירים — קזנובות הנסורת — היה קטן אפילו ממספר המשפחות), אבל היא לא הודתה בזה, אם כי הבחור עזב חצי שנה לפני כן. היא רק אמרה בעיקשות שוב ושוב, "הוא ישלח לי הודעה שאני אבוא. הוא אמר שהוא ישלח לי הודעה"; נחושה, צייתנית, נסמכת על מאגר הנאמנות הסבלנית והאיתנה שאנשים כמו לוּקַס בֶּרץ' בוטחים בה ומסתמכים עליה, אם כי אין להם שום כוונה להיות בַּמקום כשיהיה בה צורך. כעבור שבועיים השתחלה שוב מבעד לחלון. בקושי רב יותר הפעם. 'אם קודם זה היה קשה כל כך, בטח לא הייתי עושה את זה עכשיו,' היא חשבה. היא יכלה לצאת מהדלת, לעזוב באור יום. אף אחד לא היה עוצר אותה. אולי ידעה זאת. אבל היא בחרה להסתלק בלילה ומבעד לחלון. היא נשאה מניפה עשויה מעלי דקל, וצרור קטן ומסודר, קשור במטפחת. הצרור הכיל, בין השאר, שלושים וחמישה סנט, במטבעות של ניקֶל ודַיים.1 הנעליים היו זוג שאחיה נתן לה עוד קודם, משלו. הן היו רק קצת בלויות, כי בקיץ אף אחד מהם לא נעל נעליים. כשהרגישה את עפר הדרך מתחת לרגליה, חלצה את הנעליים ונשאה אותן ביד.

כך עשתה כבר ארבעה שבועות כמעט. ארבעת השבועות שמאחוריה, התגלמות הרחוק, הם מסדרון שלֵו שנסלל באמונה רוגעת ובלתי־נלאית ומאוכלס בפרצופים וקולות חביבים וחסרי שם: לוּקָס בֶּרץ'? לא, לא שמעתי על אחד כזה. לא נראה לי שיש מישהו כזה בסביבה. הדרך הזאת? היא מובילה לפּוֹקַהוֹנטַס. אולי הוא שם. יכול להיות. הנה עגלה שנוסעת חלק מהדרך. היא תיקח אותך הלאה; נגלל עכשיו מאחוריה רצף חדגוני ארוך של שינויים שלווים מתמידים מאור יום לחושך ומחושך לאור יום, שדרכו היא מתקדמת בעגלות זהות, עלומות ונחושות, כמו ברצף התגלמויות חורקות־גלגלים ושמוטות־אוזניים, כמו משהו שנע לעד, בלי כל התקדמות, על פני כד עתיק.

העגלה עולה לקראתה במעלה הגבעה. לינה חלפה על פניה כקילומטר קודם לכן בדרך. העגלה ניצבה בצד הדרך והפרדים ישנוּ ברתמות, ראשיהם מופנים אל הכיוון שבו הלכה. היא ראתה את העגלה וראתה את שני הגברים יושבים ליד האסם שמעבר לגדר. היא העבירה את מבטה על העגלה והגברים: מבט אחד חובק־כול, מהיר, תם ועמוק. היא המשיכה הלאה; הגברים שמעבר לגדר לא ראו כנראה שהיא הסתכלה על העגלה או עליהם. והיא לא הסתכלה לאחור. היא המשיכה ונעלמה מהעין, פסעה לאט, הנעליים לא שׂרוּכות סביב קרסוליה, עד שהגיעה אל ראש הגבעה, כקילומטר משם. ואז התיישבה על שפת התעלה, רגליה בתעלה הרדודה, וחלצה את הנעליים. כעבור זמן־מה התחילה לשמוע את העגלה. שמעה אותה כמה זמן. ואז העגלה נגלתה לעין, כשעלתה במעלה הגבעה.

קול נפץ וקרקוש חד ופריך בוקע עז ואטי מחלקי עץ ומתכת שחוקים ולא־משומנים: סדרת פצפוצים נרפים ויבשים, שנישאים על פני כחצי קילומטר בדממת אורנים חמה וחסרת תנועה של אחר צהריים בחודש אוגוסט. הפרדים מושכים כמהופנטים בהתמדה בלתי־נלאית, אבל כלי הרכב כאילו לא מתקדם. כאילו הוא מושעה בין כאן לשם לנצח נצחים, עד כדי כך התקדמותו מזערית, כמו חרוז שחוק במחרוזת הדרך האדומה והמתונה. עד כדי כך שבמהלך ההתבוננות בו הוא אובד מן העין, כשהראייה וההבנה המנומנמות מתמזגות ומתערבבות, כמו הדרך עצמה, בכל השינויים החדגוניים והשלווים בין חושך לאור יום, כמו חוט שכבר נמדד ועכשיו הוא מלופף בחזרה על סליל. כך שלבסוף, כמו מתוך תחום זניח וחסר חשיבות אף מעבר למרחק, צלילו מגיע עז, אטי וחסר משמעות, כאילו הוא רוח רפאים הנוסע חצי קילומטר לפני צורתו. 'כל כך מרחוק אני שומעת אותו לפני שאני רואה אותו,' לינה חושבת. היא רואה את עצמה כמי שכבר נעה הלאה, נוסעת שוב, חושבת ואז כאילו נסעתי חצי קילומטר לפני שעליתי לעגלה אפילו, לפני שהעגלה הגיעה אפילו למקום שבו חיכיתי, וכשהעגלה תהיה שוב ריקה ממני היא תמשיך עוד חצי קילומטר כשאני עדיין עליה היא מחכה, אפילו לא מביטה בעגלה עכשיו, בזמן שהחשיבה נמשכת, מהירה וחלקה, מלאה בפרצופים ובקולות חביבים וחסרי שם: לוקס ברץ'? את אומרת שניסית בפוקהונטס? הדרך הזאת? היא מובילה לספּרינגוֵוייל. חכי כאן. בקרוב תעבור עגלה שתיקח אותך עד לאן שהיא תיסע חושבת, 'אם הוא מגיע ממש עד ג'פרסון, לוקס ברץ' ישמע אותי נוסעת לפני שהוא יראה אותי. הוא ישמע את העגלה, אבל הוא לא יֵדע. אז הוא ישמע בן־אדם אחד לפני שהוא יראה. ואז הוא יראה אותי ויתרגש. ואז הוא יראה שניים לפני שהוא ייזכר.'

וינטֶרבּוֹטוֹם ואַרמסטיד נשענו על הקיר בצל האורווה של וינטרבוטום וראו אותה עוברת בדרך. הם ראו שהיא צעירה הרה וזרה. "מעניין מאיפה לה הבטן הזאת," אמר וינטרבוטום.

"מעניין מאיזה מרחק היא סוחבת אותה ברגל," אמר ארמסטיד.

"כנראה הולכת לבקר מישהו בכיוון הזה," אמר וינטרבוטום.

"לא חושב. אחרת כבר הייתי יודע. וגם לא מישהו בכיוון הבית שלי. גם על זה כבר הייתי יודע."

"בטח היא יודעת לאן היא הולכת," אמר וינטרבוטום. "ככה זה נראה לפי ההליכה שלה."

"היא לא תמשיך הרבה הלאה, וכבר היא לא תהיה לבד," אמר ארמסטיד. האישה המשיכה, לאט, עם הנטל התופח, הברור לעין. איש משניהם לא ראה כשהביטה לעברם כשחלפה בבגד כחול דהוי, חסר צורה, נושאת מניפה מעלי דקל וצרור בד קטן. "היא לא באה מאיפשהו בסביבה," אמר ארמסטיד. "היא הולכת כאילו היא כבר עושה את זה הרבה זמן וכאילו יש לה עוד חתיכת דרך הגונה ללכת."

"כנראה היא מבקרת פה מישהו בסביבה," אמר וינטרבוטום.

"בטח הייתי שומע על זה," אמר ארמסטיד. האישה המשיכה ללכת. היא לא הביטה לאחור. היא נעלמה מן העין בהמשך הדרך: תפוחה, אטית ונחושה, נינוחה ובלתי־נלאית כמו אחר הצהריים ההולך וגובר. היא יצאה גם מטווח דיבורם; אולי גם מטווח מחשבתם. כי כעבור זמן מסוים אמר ארמסטיד את הדברים שכדי לומר אותם הגיע לכאן. כבר פעמיים הגיע לכאן בעניין הזה, עבר בעגלה שמונה קילומטרים והעביר שלוש שעות בישיבה וביריקות בצל קיר האורווה של וינטרבוטום, בעצלתיים ובדברי עקיפין אינסופיים האופייניים לבני מינו, כדי לומר את הדברים. הוא בא כדי לתת לווינטרבוטום הצעת מחיר למקַלטֶרֶת שווינטרבוטום רצה למכור. לבסוף הביט ארמסטיד בשמש והציע את המחיר שהחליט להציע כששכב במיטה בלילה, שלושה ימים קודם לכן. "בג'פרסון יש מקלטרת כזאת שאני יכול לקנות בסכום הזה," הוא אמר.

"אז לדעתי כדאי לך לקנות אותה," אמר וינטרבוטום. "נשמע מציאה."

"בטח," אמר ארמסטיד. הוא ירק. שוב הביט בשמש וקם. "טוב, אז כדאי שאני אזוז הביתה."

הוא עלה על העגלה והעיר את הפרדים. כלומר, הוא הזיז אותם מהמקום, כי רק כושי יכול לדעת מתי פרד ישן או ער. וינטרבוטום פסע בעקבותיו אל הגדר והשעין את זרועותיו על הקורה העליונה. "בחיי," הוא אמר. "במחיר כזה אני בעצמי אקנה את המקלטרת הזאת, אם אתה לא תיקח אותה. שככה יהיה לי טוב אם זה לא רעיון מוצלח שאני אקנה אותה בעצמי במחיר כזה. לבחור הזה אין גם איזה שני פרדים למכירה בחמישה דולר, מה?"

"בטח," אמר ארמסטיד. הוא המשיך לנסוע. העגלה מתחילה בקרקושה האטי, המכַלֶה קילומטרים. ארמסטיד לא מביט אחורה. וגם לא מביט קדימה כנראה, כי הוא לא רואה את האישה שיושבת על שפת התעלה בצד הדרך, עד שהעגלה מגיעה כמעט עד ראש הגבעה. ברגע שהוא מזהה את השמלה הכחולה הוא מתקשה לקבוע אם האישה כבר ראתה את העגלה. וגם אף אחד לא היה יודע שארמסטיד כבר ראה קודם את האישה, כי בלי שום התקדמות ניכרת אצל אחד מהם, הם מתקרבים לאט זה לזה כשהעגלה מזדחלת בעוז לעברה, בהילה מוחשית ואטית של ישנוניות ואבק אדום, שרגלי הפרדים המתמידות נעות בו בחולמניות ובהטעמת דנדון רתמות קל וטלטול גמיש של אוזני ארנב, והפרדים עדיין לא ישֵנים ולא ערים כשהוא עוצר אותם.

מתחת לכובע בד תכלכל ורחב שוליים, דהוי ובלוי עכשיו ולא רק מסבון ומים, היא מרימה אליו את מבטה בשקט ובנעימות: צעירה, נעימת פנים, גלויה, חביבה ודרוכה. היא עדיין לא זזה. מתחת לבגד הדהוי באותו גוון תכלכל בלוי, גופה חסר הצורה לא זע. המניפה והצרור מוטלים בחיקה. היא לא גורבת גרבונים. כפות רגליה היחפות מונחות זו לצד זו בתעלה הרדודה. אפילו הנעליים הגבריות, המאובקות והכבדות שמונחות לצדן אינן נייחות מהן. בעגלה שנעצרה ארמסטיד יושב שחוח, בעיניים דהות. הוא רואה ששולי המניפה מעוטרים בשקידה באותו תכול דהוי כמו הכובע והשמלה.

"עד איפה את צריכה להגיע?" הוא שואל.

"ניסיתי להתקדם קצת בדרך לפני שהחושך יורד," היא אומרת. היא קמה ולוקחת בידה את הנעליים. לאט ובנחישות היא מטפסת אל הדרך ומתקרבת אל העגלה. ארמסטיד לא יורד לעזור לה. הוא רק מחזיק את הפרדים שלא יזוזו בזמן שהיא מטפסת בכבדות מעל הגלגל ומניחה את הנעליים מתחת למושב. ואז העגלה ממשיכה הלאה. "אני מודה לך," היא אומרת. "מעייף ללכת ברגל."

ארמסטיד לא הביט בה ישירות אפילו פעם אחת, לכאורה. אבל הוא כבר ראה שהיא לא עונדת טבעת נישואים. הוא לא מביט בה עכשיו. העגלה חוזרת אל קרקושה האטי. "את באה מרחוק?" הוא שואל.

היא פולטת אוויר מריאותיה. לא אנחה אלא נשיפה שלווה, כמו מתוך תדהמה שלווה. "די רחוק, ככה זה נראה עכשיו. באתי מאלבמה."

"אלבמה? במצב שלך? איפה המשפחה שלך?"

גם היא לא מביטה בו. "אני מקווה לפגוש אותו בהמשך הדרך. אולי אתה מכיר אותו. קוראים לו לוקס ברץ'. אמרו לי בדרך שהוא בג'פרסון, עובד במנסרה שמקציעים שם לוחות עץ."

"לוקס ברץ'." נימת קולו של ארמסטיד כמעט זהה לשלה. הם יושבים זה לצד זה על המושב השקוע, שקפיציו שבורים. ארמסטיד רואה את ידיה בחיקה ואת הצדודית שלה מתחת לשולי הכובע; מזווית עינו הוא רואה אותן. נראה שהיא מביטה בדרך הנגללת בין אוזני הפרדים הגמישות. "ואת כל הדרך עד פה את עושה לבד, ברגל, בשביל לחפש אותו?"

לרגע היא לא עונה. ואז היא אומרת: "אנשים היו נחמדים. ממש נחמדים."

"גם נשים?" מזוות העין הוא מביט בצדודית שלה וחושב אין לי מושג מה מרתה תגיד הוא חושב, 'כנראה אני כן יודע מה מרתה תגיד. נשים יכולות להיות טובות גם בלי להיות נדיבות מאוד. גברים יכולים אולי. אבל רק אישה רעה תהיה נדיבה מאוד לאישה אחרת שצריכה את הנדיבות הזאת.' הוא חושב כן, אני יודע. אני יודע בדיוק מה מרתה תגיד

היא יושבת רכונה קצת קדימה, דוממת לגמרי, צדודיתה דוממת לגמרי, הלחי שלה. "מוזר," היא אומרת.

"איך אנשים יכולים להסתכל על בחורה זרה שהולכת בדרך במצב שלך ולדעת שבעלה עזב אותה?" היא לא זזה. העגלה נעה במין מקצב עכשיו, קרשי העץ המעונים, החרבים, נהפכים לאחד עם אחר הצהריים האטי, הדרך והחום. "ואת מתכוונת למצוא אותו כאן."

היא לא זזה, מביטה כנראה בדרך האטית בין אוזני הפרדים, אולי המרחק חקוק בדרך וברור. "אני חושבת שאני אמצא אותו. זה לא יהיה קשה. הוא יהיה איפה שאנשים מתאספים וצוחקים ומתבדחים. הוא תמיד אהב את זה."

ארמסטיד רוטן בצליל נרגז, נוקשה. "קדימה, פרדים," הוא אומר; הוא אומר לעצמו, בין חשיבה לאמירה בקול: 'כן, כנראה. עוד יתברר לבחור שהוא עשה טעות גדולה כשהוא עצר בצד הזה של ארקנסו, או אפילו בטקסס.'

השמש מתלכסנת, והיא עכשיו שעה מעל האופק, מעל הגעתו החטופה של ליל הקיץ. השביל מסתעף מן הדרך, שקט עוד יותר מן הדרך. "הגענו," ארמסטיד אומר.

האישה פועלת מיד. מושיטה יד למטה ומוצאת את הנעליים; נראה שאפילו לא תעכב את העגלה כדי לנעול אותן. "אני מודה לך מאוד," היא אומרת. "עזרת לי מאוד."

העגלה נעצרת שוב. האישה מתכוננת לרדת. "גם אם תגיעי לחנות של וארנֶר לפני השקיעה, עוד יהיו לך עשרים קילומטר עד ג'פרסון," ארמסטיד אומר.

היא מחזיקה את הנעליים, את הצרור והמניפה, כולם יחד במגושם ביד אחת, והיד השנייה פנויה לעזור לה לרדת. "אז כדאי שאני אזוז," היא אומרת.

ארמסטיד לא נוגע בה. "בואי תישני אצלנו היום," הוא אומר; "במָקום שנשים... שאישה תוכל... במקרה שאַת... בואי, קדימה. ישר על הבוקר אני אקח אותך לווארנר, ושם תמצאי הסעה לעיר. מישהו בטח ייסע בשבת. הבחור לא יברח לך בלילה אחד. אם הוא בג'פרסון, הוא עוד יהיה שם גם בבוקר."

היא יושבת בלי ניע, חפציה אסופים בידה כדי לרדת. היא מסתכלת קדימה, אל המקום שהדרך מתעקלת הלאה ונעלמת, מלוכסנת צללים. "עוד יש לי כמה ימים כנראה."

"בטח. יש לך הרבה זמן. רק שבכל רגע עוד יכול להצטרף אלייך מישהו שלא יודע ללכת. בואי איתי הביתה." הוא מדרבן את הפרדים בלי לחכות לתשובה. העגלה נכנסת אל השביל, אל המשעול העמום. האישה נשענת לאחור, אבל עדיין מחזיקה בידה את הצרור, המניפה והנעליים.

"אני לא רוצה להטריח," היא אומרת. "לא רוצהלהפריע."

"אין בעיה," ארמסטיד אומר. "תבואי איתי." רק עכשיו הפרדים נעים במהירות מרצונם. "הם מריחים את האבוס," ארמסטיד אומר, ובלבו הוא חושב, 'אבל ככה זה אישה. היא בעצמה תהיה אחת הראשונות שתכשיל אישה אחרת, ובכל זאת היא הולכת לבד בדרך ציבורית, בלי שום בושה, כי היא יודעת שאנשים — שגברים — יטפלו בה. נשים לא מעניינות אותה בכלל. לא אישה הכניסה אותה למצב הזה, שהיא אפילו לא קוראת לו צרה. כן, כן. רק תנו לאחת מהן להתחתן או להסתבך בצרה בלי להיות נשואה, ועל המקום היא מתנתקת מהגזע הנשי, מהמין הנשי, ומעבירה את שאר החיים שלה בניסיון להצטרף לגזע הגברי. בגלל זה הן מריחות טבק ומעשנות ורוצות להצביע.'

כשהעגלה עוברת על פני הבית וממשיכה לעבר חצר המשק, אשתו של ארמסטיד צופה מדלת הכניסה. הוא לא מסתכל לעברה; הוא לא צריך להסתכל כדי לדעת שהיא תעמוד שם, שהיא עומדת שם. 'כן,' הוא חושב במרירות עגומה ומַפנה את הפרדים לתוך השער הפתוח, 'אני יודע בדיוק מה היא תגיד. אני יודע בדיוק כנראה.' הוא עוצר את העגלה, הוא לא צריך להסתכל כדי לדעת שאשתו במטבח עכשיו, לא מסתכלת; רק מחכה. הוא עוצר את העגלה. "תיגשי אל הבית," הוא אומר; הוא כבר ירד, והאישה יורדת לאט עכשיו, באותו קשב פנימי מכוּון. "כשתפגשי מישהי, זאת תהיה מרתה. אני אכנס כשאני אגמור להאכיל את החיות." הוא לא מביט בה כשהיא חוצה את החצר וניגשת אל המטבח. הוא לא צריך להביט. צעד אחר צעד הוא נכנס איתה בדלת המטבח ופוגש את האישה שמביטה עכשיו מדלת המטבח בדיוק כמו שהביטה בעגלה מדלת הכניסה. 'אני יודע בדיוק מה היא תגיד,' הוא חושב.

הוא מתיר את הפרדים, משקה אותם, מכניס אותם לתא ומאכיל אותם, ומכניס גם את הפרות מהאחו. ואז הוא ניגש למטבח. היא עדיין שם, האישה האפורה שפניה כעוסים, קשים וקרים, שילדה חמישה ילדים בשש שנים וגידלה אותם לבגרות. היא לא נחה לרגע. הוא לא מביט בה. הוא ניגש לכיור, ממלא קערית מהדלי ומפשיל שרוולים. "השם שלה ברץ'," הוא אומר. "או לפחות ככה קוראים לבחור שהיא מחפשת. לוקס ברץ'. מישהו בדרך אמר לה שהוא בג'פרסון עכשיו." הוא מתחיל להתרחץ, גבו אליה. "היא הלכה את כל הדרך מאלבמה, לבד, ברגל, ככה היאאומרת."

גברת ארמסטיד לא מפנה את מבטה אליו. היא עסוקה ליד השולחן. "היא תפסיק להיות לבד הרבה לפני שהיא תראה עוד פעם את אלבמה," היא אומרת.

"או את הבחור הזה ברץ', כנראה." הוא די עסוק ליד הכיור, עם הסבון והמים. הוא מרגיש שהיא מביטה בו, בעורפו, בכתפיו, בחולצה הכחולה הדהויה מזיעה. "היא אומרת שמישהו אצל סַמסוֹן אמר לה שאיזה בחור שקוראים לו ברץ', או משהו כזה, עובד במנסרה בג'פרסון."

"והיא חושבת שהיא תמצא אותו שם. מחכה לה. עם בית מרוהט וכל זה."

לפי קולה הוא לא יודע אם היא מביטה בו עכשיו או לא. הוא מתנגב בחתיכת שק קמח. "אולי היא תמצא אותו. אם הוא ניסה לברוח ממנה, כנראה יתברר לו שהוא עשה טעות גדולה כשהוא עצר בשלב הזה ולא דאג שנהר המיסיסיפי יפריד ביניהם." ועכשיו כבר ברור לו שהיא מסתכלת עליו: האישה האפורה, לא שמנה ולא רזה, מחוספסת כמו גבר מרוב עבודה קשה, בבגד אפור שימושי, גס ונוקשה מרוב בלאי, ידיה על מותניה, פניה כמו של גנרלים שהובסו בקרב.

"אתם הגברים," היא אומרת.

"אז מה את רוצה לעשות? לגרש אותה? שתישן באסם אולי?"

"אתם הגברים," היא אומרת. "גברים מחורבנים."

הם נכנסים ביחד למטבח, אם כי גברת ארמסטיד בראש. היא ניגשת ישר לתנור. לינה עומדת כמעט בפתח. ראשה לא מכוסה עכשיו, שערה מסורק, חלק. אפילו הבגד הכחול נראה כאילו התרענן ונח. היא מתבוננת בִזמן שגברת ארמסטיד, ליד התנור, נוקשת במכסי המתכת ותוחבת גזרי עץ לתנור בפראות גברית גסה. "אולי אני יכולה לעזור," לינה אומרת.

גברת ארמסטיד לא מפנה את מבטה. היא נוקשת בפראות בכלים שעל התנור. "עדיף שתישארי שם. כמה שיותר בישיבה — פחות מהר תגיעי לשכיבה."

"יהיה ממש יפה מצדך לתת לי לעזור."

"עדיף שתישארי שם. אני עושה את זה שלוש פעמים ביום כבר שלושים שנה. אם הייתי צריכה עזרה, זה כבר עבר מזמן." היא עסוקה בענייני התנור, לא מביטה אחורה. "ארמסטיד אומר שהשם שלך ברץ'."

"כן," אומרת האישה השנייה. קולה רציני עכשיו, שקט לגמרי. היא יושבת בלי ניע, ידיה דוממות בחיקה. גברת ארמסטיד לא מביטה אחורה. היא עדיין עסוקה בענייני התנור. נראה שהתנור דורש תשומת לב הרבה מעבר להחלטיות הפראית שבה ליבתה את האש. נראה שהוא דורש תשומת לב לפחות כאילו הוא שעון יקר.

"כבר קוראים לך ברץ'?" גברת ארמסטיד שואלת.

האישה הצעירה לא עונה מיד. גברת ארמסטיד לא מקרקשת בתנור עכשיו, אם כי גבה עדיין מופנה אל האישה הצעירה. ואז היא מסתובבת. הן מביטות זו בזו, חשופות לפתע, מתבוננות זו בזו: הצעירה על הכיסא, בשערה המסודר ובידיה המונחות בחיקה, והמבוגרת ממנה ליד התנור, מסתובבת, דוממת גם היא, פקעת פרועה של שיער אפור בבסיס גולגולתה, ופניה כאילו גולפו מאבן חול. ואז הצעירה מדברת.

"אמרתי לך דבר לא נכון. עוד לא קוראים לי ברץ'. השם שלי לינה גְרוֹב."

הן מביטות זו בזו. קולה של גברת ארמסטיד לא קר ולא חם. לא כלום. "אז את רוצה למצוא אותו בשביל שהשם שלך יהיה ברץ' לפני שזה קורה, מה?"

לינה משפילה את מבטה, כמתבוננת בידיה שבחיקה. קולה שקט, עיקש. אבל רגוע. "אני לא חושבת שאני צריכה הבטחה מלוקס. פשוט נהיה חוסר מזל כזה, שהוא היה צריך לעזוב. ולא הסתדרה לו התוכנית לחזור לקחת אותי, כמו שהוא התכוון. אני והוא לא היינו צריכים שום הבטחות בינינו. כשהתברר לו אז, בלילה, שהוא צריך לעזוב, הוא..."

"באיזה לילה התברר לו? כשסיפרת לו על הקטנצ'יק?"

האישה השנייה לא עונה לרגע. פניה שלווים כאבן, אבל לא קשים. בעיקשות שבהם יש רוך, אור פנימי של ריחוק וחוסר היגיון רוגעים ושלווים. גברת ארמסטיד מתבוננת בה. לינה לא מביטה באישה השנייה כשהיא מדברת. "הרבה לפני זה הוא קיבל הודעה שהוא יצטרך לעזוב. הוא פשוט לא אמר לי קודם, כי הוא לא רצה להדאיג אותי. כשהוא שמע בפעם הראשונה שאולי הוא יצטרך לעזוב, הוא ידע כבר אז שהכי טוב שהוא ילך, שהוא יוכל להסתדר יותר מהר במָקום שמנהל העבודה לא יציק לו. ובכל זאת הוא כל הזמן דחה את זה. אבל כשהדבר הזה קרה, כבר לא יכולנו להמשיך לדחות את זה. מנהל העבודה הציק ללוקס כי הוא לא אהב אותו, כי לוקס צעיר ומלא חיים כל הזמן, ומנהל העבודה רצה את התפקיד של לוקס בשביל לתת אותו לבן־דוד שלו. אבל הוא לא רצה לספר לי, כי זה רק היה מדאיג אותי. אבל כשהדבר הזה קרה, כבר לא יכולנו להמשיך לחכות. אז אני זאת שאמרתי לו שהוא ילך. הוא אמר שהוא יישאר אם אני אגיד לו להישאר, ולא משנה אם המנהל עבודה מתנהג אליו יפה או לא יפה. אבל אני אמרתי לו שהוא ילך. ואפילו אז הוא לא רצה ללכת. אבל אני אמרתי לו שילך. ושפשוט ישלח לי הודעה שאני אבוא כשהכול יהיה מוכן. ואז התוכנית שלו לא הצליחה, לשלוח לי הודעה לפני שזה קורה, כמו שהוא התכוון. כי כשבחור צעיר הולך ככה למקום זר, הוא צריך זמן בשביל להסתדר. הוא לא ידע את זה כשהוא עזב, שהוא יצטרך יותר זמן בשביל להסתדר, יותר ממה שהוא חשב. במיוחד בחור מלא חיים כמו לוקס, שאוהב אנשים ולעשות שמח, וגם אנשים אוהבים אותו. הוא לא ידע שזה ייקח יותר זמן ממה שהוא תכנן, כי הוא צעיר, ואנשים תמיד מחפשים אותו כי הוא מסתדר טוב עם צחוקים ובדיחות, ומפריעים לעבודה שלו בלי שהוא יודע, כי הוא לא רוצה לפגוע ברגשות של אנשים. ורציתי שהוא עוד יספיק ליהנות קצת, כי נישואים זה דבר שונה בין בחור צעיר, בחור צעיר ותוסס, לאישה. לאיש צעיר ותוסס זה נמשך כל כך הרבה זמן. את לא חושבת?"

גברת ארמסטיד לא עונה. היא מביטה באישה השנייה, שיושבת על הכיסא, שערה חלק וידיה דוממות בחיקה ופניה רכים ומהורהרים. "יכול להיות שהוא כבר שלח לי את ההודעה והיא הלכה לאיבוד בדרך. אפילו מכאן לאלבמה זה די רחוק, עוד לפני שהגעתי לג'פרסון בכלל. אמרתי לו שאני לא מצפה שהוא יכתוב, כי הוא לא מסתדר עם מכתבים. 'רק תשלח לי הודעה בעל פה כשהכול יהיה מוכן שאני אבוא,' אמרתי לו. 'אני אחכה.' בהתחלה זה הדאיג אותי קצת, אחרי שהוא עזב, כי השם שלי עוד לא היה ברץ', ואח שלי והמשפחה שלו לא הכירו את לוקס כמו שאני הכרתי אותו. איך הם יכלו?" הבעת הפתעה רכה וקורנת עולה לאט בפניה, כאילו בדיוק צץ במוחה משהו שאפילו לא היתה מודעת לכך שהיא לא יודעת אותו. "איך היה אפשר לצפות שהם יכירו אותו, את מבינה. הוא היה צריך להסתדר קודם; הוא זה שצריך לסבול את כל הבעיות במקום זר, ואני לא צריכה לטרוח אלא רק לחכות, בזמן שהוא צריך להתעסק עם כל הטרחה והבעיות. אבל אחרי כמה זמן כבר הייתי עסוקה מדי בלהכין את הקטנצ'יק הזה לרגע שיבוא, ולא היה לי זמן לדאוג איך קוראים לי או מה אנשים חושבים. אבל אני ולוקס לא צריכים שום הבטחות בינינו. כנראה קרה משהו לא צפוי, או שאולי הוא אפילו שלח לי את ההודעה והיא הלכה לאיבוד. אז יום אחד פשוט החלטתי לקום ולא להמשיך לחכות."

"איך ידעת לאן לנסוע כשיצאת לדרך?"

לינה מתבוננת בידיה. הן נעות עכשיו, ממוללות בתהייה מהורהרת קפל בחצאית שלה. לא בהיסוס או בביישנות. אלא במין הרהור של היד בלבד כנראה. "פשוט שאלתי ושאלתי. כי לוקס הוא בחור צעיר ותוסס, שמכיר אנשים מהר ובקלות, אז ידעתי שבכל מקום שהוא היה, אנשים יזכרו אותו. אז המשכתי לשאול. ואנשים היו ממש נחמדים. ובאמת, לפני יומיים, בדרך, שמעתי שהוא בג'פרסון, עובד במנסרה שיש בה גם מקצועה."

גברת ארמסטיד מתבוננת בפנים המורכנים. ידיה על מותניה, והיא מביטה באישה הצעירה בהבעת בוז קר, לא־אישי. "ואת מאמינה שהוא יהיה שם כשתגיעי. בהנחה שהוא היה שם בכלל. הוא ישמע שהגעת לעיר שהוא נמצא בה, והוא עוד יהיה שם כשהשמש תשקע."

פניה המורכנים של לינה רציניים, שקטים. ידה הפסיקה למולל. היא מונחת בחיקה, דוממת לגמרי, כאילו מתה שם. קולה של לינה שקט, רוגע, עיקש. "נראה לי שכל המשפחה צריכה להיות יחד כשתינוק נולד. במיוחד התינוק הראשון. נראה לי שאלוהים ידאג לזה."

"ולי נראה שאלוהים יהיה חייב לדאוג לזה," גברת ארמסטיד אומרת בפראות, בנוקשות. ארמסטיד במיטה, ראשו מוגבה קלות והוא מביט בה מעבר למרגלות המיטה, כשהיא, עדיין בבגדיה, גוחנת לתוך אור המנורה שעל השידה, ומחטטת בגסות במגירה. היא שולפת קופסת מתכת, פותחת את המנעול במפתח שתלוי על צווארה, מוציאה שקיק בד, פותחת אותו ושולפת בובת חרסינה קטנה, בצורת תרנגול, עם חריץ בגב. החפץ מצלצל ממטבעות כשהיא הופכת ומטלטלת אותו בפראות מעל השידה, ומנערת מהחריץ מטבעות בזרזיף דל. ארמסטיד מביט בה מהמיטה.

"מה את הולכת לעשות עם הפרוטות שלך בשעה מאוחרת כזאת?" הוא אומר.

"אני מכרתי ביצים בשביל הכסף הזה, ואני יכולה לעשות איתו מה שאני רוצה." היא גוחנת לתוך אור המנורה, פניה נוקשים, מרירים. "אלוהים יודע כמה הזעתי בשבילם ושמרתי עליהם. אתה לא נקפת אצבע."

"בטח," הוא אומר. "אף בן־אדם בכל הארץ הזאת לא יריב איתך על התרנגולות האלה, חוץ מאופוסומים ונחשים. וגם לא על הקוּפַּת־תרנגול הזאת," הוא אומר. כי פתאום היא מתכופפת, חוטפת נעל ומנחיתה אותה על קופת החרסינה במהלומת נפץ אחת. ארמסטיד השרוע במיטה צופה בה כשהיא אוספת את המטבעות הנותרים מבין שברי החרסינה, מכניסה אותם עם האחרים לתוך שקיק הבד וקושרת אותו שוב ושוב, שלוש־ארבע פעמים, בהחלטיות פראית.

"אתה תיתן לה את זה," היא אומרת. "וכשהשמש תעלה אתה תרתום את הצמד ותיקח אותה מכאן. תיקח אותה עד ג'פרסון, אם אתה רוצה."

"לדעתי היא תמצא הסעה מהחנות של וארנר," הוא אומר.

גברת ארמסטיד קמה עם עלות השחר והכינה ארוחת בוקר. הארוחה היתה על השולחן כשארמסטיד נכנס מהחליבה. "תיגש ותגיד לה לבוא לאכול," אמרה גברת ארמסטיד. כשהוא ולינה חזרו למטבח, גברת ארמסטיד לא היתה שם. לינה העבירה מבט על פני החדר, מבטה התעכב על הדלת פחות מרגע, ועל פניה כבר היתה הבעה של חיוך, של דיבור, דיבור מוכן מראש, ידע ארמסטיד. אבל היא לא אמרה כלום; מבטה התעכב פחות מרגע.

"נאכל ונצא," אמר ארמסטיד. "עוד יש לך דרך לא קצרה." הוא הביט בה כשאכלה, שוב בצניעות שלֵווה ולבבית כמו בארוחת הערב אמש, אם כי עכשיו העכיר אותה איפוק מנומס וקפדני כמעט. ואז מסר לה ארמסטיד את שקיק הבד הקשור. היא לקחה אותו בפנים שהיו בהם נועם וחביבות, אם כי לא ניכרה בהם הפתעה רבה.

"כל כך יפה מצדה, באמת," היא אמרה. "אבל אני לא אצטרך את זה. אני כבר כל כך קרובה לשם."

"עדיף שתיקחי את זה. בטח כבר שמת לב שמרתה לא אוהבת שמפריעים לה לעשות מה שהיא רוצה."

"ממש יפה מצדה," אמרה לינה. היא קשרה את הכסף בצרור המטפחת והניחה אותו על כובע הבד. העגלה עמדה מוכנה. כשהחלו לנסוע לאורך השביל, סובבה את ראשה לאחור והביטה בבית כשחלפו על פניו. "זה היה ממש יפה מצדכם," היא אמרה.

"היא זאת שעשתה את זה," אמר ארמסטיד. "שום דבר שאני עשיתי."

"ממש יפה, בכל מקרה. אם תוכל למסור לה דרישת שלום ממני. קיוויתי לפגוש אותה בעצמי, אבל..."

"בטח," אמר ארמסטיד. "היא כנראה עסוקה או משהו. אני אמסור לה."

הם נסעו אל החנות באור הבוקר המוקדם. כמה גברים כבר ישבו על מרפסת הכניסה, על הרצפה השחוקה מעקבי נעליים, וירקו טבק. הם התבוננו בה כשירדה לאט ובזהירות ממושב העגלה, ובידה הצרור והמניפה. גם הפעם ארמסטיד לא זז כדי לעזור לה. הוא אמר מהמושב: "זאת גברת ברץ'. היא רוצה להגיע לג'פרסון. אם מישהו נוסע היום, היא תשמח לנסוע."

היא הצליחה לרדת אל הקרקע, בנעליים הכבדות המאובקות. היא הרימה את מבטה אליו, בשלווה וברוגע. "ממש היה יפה מצדכם," היא אמרה.

"בטח," אמר ארמסטיד. "נראה לי שתצליחי להגיע לעיר." הוא הביט בה מלמעלה. וכאילו זמן אינסופי חלף כשהרגיש איך הלשון שלו מחפשת מילים, כשחשב בשקט ובמהירות, מחשבה חומקת גבר. כל הגברים. יחמיץ מאה הזדמנויות לעשות משהו טוב בשביל הזדמנות אחת להתערב איפה שלא רוצים שום התערבות. יתעלם ולא יראה הזדמנויות ואפשרויות להתעשר ולקצור תהילה ולעשות מעשים טובים, ואפילו מעשים רעים לפעמים. אבל לא יחמיץ שום אפשרות להתערב ואז הלשון שלו מצאה את המילים, והוא הקשיב, אולי באותה תדהמה כמוה: "אבל אני לא הייתי סומך יותר מדי על... סומך על..." הוא חושב היא לא מקשיבה. אם היא היתה מסוגלת לשמוע מילים כאלה, היא לא היתה יורדת מהעגלה הזאת, עם בטן כזאת ומניפה וצרור קטן, לבד, בדרך למקום שהיא לא ראתה אף פעם, בשביל למצוא גבר שהיא לא תפגוש שוב, ושגם ככה היא כבר פגשה פעם אחת יותר מדי "...מתי שלא תעברי מכאן בדרך חזרה, מחר או אפילו היום בערב..."

"אני חושבת שהכול יהיה בסדר עכשיו," היא אמרה. "אמרו לי שהוא שם."

הוא סובב את העגלה ונסע בחזרה הביתה, ישב שחוח, בעיניים דהות, על המושב השקוע וחשב, 'זה לא היה עוזר. היא לא תאמין גם אם יגידו לה וגם אם היא תשמע, בדיוק כמו שהיא לא יכולה להאמין למחשבות שמסביבה כל הזמן, כבר... ארבעה שבועות, היא אמרה. כמו שהיא לא מרגישה ולא מאמינה לזה עכשיו. כשהיא מתיישבת שם על המדרגה העליונה, שמה ידיים על הברכיים, והבחורים יושבים שם ויורקים טבק מעבר לה אל הדרך. והיא אפילו לא מחכה שהם ישאלו אותה וכבר היא מתחילה לספר. לספר להם מרצונה על הבחור המחורבן הזה, כאילו אין לה שום דבר מיוחד להסתיר או לספר, אפילו כשג'וֹדי וארנר או מישהו אחר מהם יגיד לה שלבחור הזה במנסרה בג'פרסון קוראים בַּנץ', לא ברץ'; וגם זה לא ידאיג אותה. כנראה היא יודעת אפילו יותר ממרתה, כמו אתמול בלילה כשהיא אמרה למרתה שאלוהים ידאג שהדבר הנכון יקרה.'

רק שאלה או שתיים נדרשות, ולינה, שיושבת על המדרגה העליונה ובחיקה המניפה והצרור, כבר מספרת שוב את סיפורה בסיכום סבלני, שקוף כמו שקר של ילד, והגברים בסרבלים יושבים ומקשיבים בשקט.

"לבחור שָם קוראים בַּנץ'," וארנר אומר. "הוא עובד במנסרה כבר שבע שנים בערך. איך את יודעת שגם ברץ' שם?"

היא מסיטה את מבטה אל הדרך, לעבר ג'פרסון. פניה שלווים, ממתינים, מנותקים קצת אבל לא מבולבלים. "אני חושבת שהוא יהיה שם. במנסרה שמקציעים שם לוחות וכל זה. לוקס תמיד אהב אווירה תוססת. הוא לא אהב לחיות בשקט. בגלל זה לא התאים לו להיות בדונ'ס מיל. בגלל זה הוא... לכן אנחנו החלטנו לעשות שינוי: בשביל הכסף והאווירה."

"בשביל הכסף והאווירה," וארנר אומר. "לוקס הוא לא הבחור הראשון שזורק את העבודה שלו, ואת אלה שתלויים בה, בשביל כסף ואווירה."

אבל נראה שהיא לא מקשיבה. היא יושבת בשקט על המדרגה העליונה ומסתכלת על הדרך הריקה, אל המקום שבו הדרך מתעקלת ועולה לעבר ג'פרסון. הגברים שיושבים לאורך הקיר מביטים בפניה הדוממים והרוגעים, וחושבים כמו שארמסטיד חשב וכמו שווארנר חושב: שיש לה עסק עם מנוול שהכניס אותה לצרות ונטש אותה, ורוב הסיכויים שהיא לא תראה אותו שוב לעולם, חוץ מאשר את כנפות המעיל שלו שיתנופפו באוויר מרוב ריצה. 'או אולי היא מתכוונת למנסרה של סְלוֹן או של בּוֹן,' וארנר חושב. 'כי נראה לי שאפילו בחורה טיפשה לא היתה עושה את כל הדרך למיסיסיפי רק בשביל לגלות שהמקום שהיא ברחה ממנו לא היה כל כך שונה או גרוע יותר מהמקום שהיא הגיעה אליו. גם אם היה לה שם אח שהתנגד לשיטוטים הליליים של אחותו,' הוא חושב גם אני הייתי מגיב כמו האח; וגם האבא היה מגיב ככה. כנראה אין לה אמא, כי דם של אבא שונא באהבה וגאווה, אבל דם של אמא אוהב ומקבל גם כשהוא שונא

היא בכלל לא חושבת על זה. היא חושבת על המטבעות הצרורים בחבילה שמתחת לכפות ידיה. היא זוכרת את ארוחת הבוקר, וחושבת שאפילו ברגע זה היא יכולה להיכנס לחנות ולקנות גבינה וקרקרים, ואפילו סרדינים אם היא רוצה. אצל ארמסטיד היא רק שתתה כוס קפה ואכלה פרוסת לחם תירס: לא יותר מזה, אם כי ארמסטיד דחק בה. 'אכלתי בנימוס,' היא חושבת, וידיה מונחות על הצרור, מוּדעוֹת למטבעות החבויים, והיא זוכרת את כוס הקפה היחידה, את הפרוסה הצנועה מהלחם הזר, וחושבת במין גאווה שלווה: 'כמו גברת אכלתי. כמו גברת שנוסעת. אבל עכשיו אני יכולה לקנות גם סרדינים אם אני רק רוצה.'

ככה היא חושבת כנראה כשהיא מסתכלת על הדרך העולה, והגברים שיושבים ויורקים לאט צופים בה בחשאי, ומניחים שהיא חושבת על האיש ועל המשבר המתקרב, כשבעצם היא מנהלת קרב מתון עם החסכנות הזהירה של האדמה עתיקת היומין שממנה ועליה ובזכותה היא חיה. הפעם היא מנצחת. היא קמה ופוסעת בנדנוד קל, בזהירות קלה, חוצה את סוללת עיני הגברים ונכנסת לחנות, והזבן בעקבותיה. 'כן, זה מה שאני אעשה,' היא חושבת, גם בזמן שהיא מזמינה את הגבינה והקרקרים; 'זה מה שאני אעשה,' ואז היא אומרת בקול: "וקופסת סרדינים." היא קוראת להם סארדינים. "קופסה בניקל."

"אין לנו סרדינים בניקל," הזבן אומר. "סרדינים זה חמש־עשרה סנט." גם הוא קורא להם סארדינים.

היא מהרהרת. "מה יש לכם בפחית שעולה ניקל?"

"שום דבר חוץ ממשחת נעליים. ובטח לא תרצי את זה. לא בשביל לאכול, בכל מקרה."

"אז אני אקח את אלה שבחמש־עשרה." היא פורמת את הצרור ואת שקיק הבד הקשור. נדרש זמן כדי לפענח את הקשרים. אבל היא פורמת אותם בסבלנות, בזה אחר זה, ומשלמת, וקושרת שוב את השקיק ואת הצרור ולוקחת את מה שקנתה. כשהיא מגיחה בחזרה אל מרפסת הכניסה, עגלה עומדת ליד המדרגות. וגבר יושב על המושב.

"הנה עגלה שנוסעת לעיר," הם אומרים לה. "הוא ייקח אותך."

פניה מתעוררים, שלווים, אטיים, חביבים. "באמת, יפה מאוד מצדך," היא אומרת.

העגלה נעה לאט, בהתמדה, כאילו כאן, בבדידותה שטופת השמש של הארץ העצומה, היא מחוץ ומעבר לכל זמן וחיפזון. מהחנות של וארנר עד ג'פרסון — עשרים קילומטר. "נגיע לשם לפני ארוחת צהריים?" היא שואלת.

הנהג יורק. "אולי," הוא אומר.

לכאורה, הוא לא הביט בה, גם לא כשעלתה לעגלה. לכאורה גם היא לא הביטה בו. היא גם לא מביטה עכשיו. "בטח אתה נוסע לג'פרסון לעתים קרובות."

הוא אומר, "משהו כזה." העגלה חורקת הלאה. חורשות ושדות כמו תלויים בנקודת ביניים בלתי־נמנעת, נייחים ומשתנים גם יחד, נזילים, כמו חזיונות תעתועים. אבל העגלה חולפת על פניהם. "בטח אתה לא מכיר מישהו בג'פרסון שקוראים לו לוקסברץ'."

"ברץ'?"

"אני מקווה שאני אפגוש אותו שם. הוא עובד במנסרה שיש בה מקצועה."

"לא," העגלון אומר. "אני לא חושב שאני מכיר אותו. אבל בטח יש הרבה אנשים בג'פרסון שאני לא מכיר. בטח הואשם."

"אני מאוד מקווה. כבר לא קל לנסוע."

העגלון לא מביט בה. "מאיזה מרחק הגעת, בשביל לחפש אותו?"

"מאלבמה. די רחוק."

הוא לא מביט בה. קולו די קליל. "איך המשפחה שלך הרשתה לך לצאת לדרך, במצב שלך?"

"ההורים שלי מתו. אני גרה עם אח שלי. אז פשוט החלטתי לנסוע."

"אני מבין. הוא שלח לך הודעה שתבואי לג'פרסון."

היא לא עונה. הוא רואה מתחת לכובע את צדודיתה השלווה. העגלה ממשיכה, אטית, אל־זמנית. הקילומטרים האדומים המתונים נפרשים מתחת לרגליהם המתמידות של הפרדים, מתחת לגלגלים החורקים והנוֹקשים. השמש ניצבת עכשיו גבוה מעל; צל הכובע הרחב נופל עכשיו על חיקה. היא מרימה את מבטה אל השמש. "זמן לאכול, נראה לי," היא אומרת. הוא מביט בה מזווית העין כשהיא פותחת את הגבינה והקרקרים והסרדינים ומציעהלו.

"לא, תודה," הוא אומר.

"אני אשמח אם תיקח גם."

"לא, תודה. תאכלי אַת, קדימה."

היא מתחילה לאכול. היא אוכלת לאט, בהתמדה, מוצצת את שמן הסרדינים העשיר מאצבעותיה, בעונג אטי מוחלט. ואז היא מפסיקה, לא בפתאומיות, אבל במוחלטות גמורה, לסתה נעצרת באמצע הלעיסה, קרקר נגוס בידה, ופניה מונמכים קצת ועיניה ריקות, כאילו היא מקשיבה למשהו רחוק מאוד או קרוב עד כדי כך שהוא בתוכה. הצבע אוזל מפניה, הדם הבריא שמילא אותם, והיא יושבת בלי ניע, שומעת ומרגישה את האדמה הקדומה והקישחת, אבל בלי כל פחד או בהלה. 'לפחות תאומים,' היא אומרת לעצמה, בלי ניד שפתיים, בלי קול. ואז העווית חולפת. היא אוכלת שוב. העגלה לא עצרה; הזמן לא עצר. העגלה מגיעה אל פסגת הגבעה האחרונה והם רואים עשן.

"ג'פרסון," העגלון אומר.

"בחיי," היא אומרת. "כבר כמעט הגענו, לא?"

עכשיו הגבר הוא שלא שומע. הוא מביט קדימה, מעבר לעמק, לעבר העיר שעל הרכס ממול. היא עוקבת במבטה אחרי השוט המצביע ורואה שתי תימרות עשן: אחת דחוסה מאוד, כמו פחם בוער מעל ארובה גבוהה, והאחרת כמו עמוד צהוב גבוה, שניצב בין צבר עצים במרחק מסוים מעבר לעיר. "בית בוער," העגלון אומר. "רואה?"

אבל עכשיו זאת שוב היא שלא מקשיבה כנראה, לא שומעת. "בחיי," היא אומרת; "רק ארבעה שבועות אני בדרך, וכבר אני בג'פרסון. בחיי. בן־אדם באמת עובר מפה לשם."

1 ניקל — 5 סנטים. דיים — 10 סנטים. (כל ההערות מאת המתרגמת)