אור תורה (א) – בראשית

בתקופה המעצבת והמכוננת ביותר של חיי, מאז היותי בן עשר ועד מלאות לי שש־עשרה שנה, נהגתי לסעוד בכל ליל שבת על שולחנה של סבתי מצד אמי, חיה ביילה בת מינדל והרב שלמה הכהן. סבתי היתה אישה מיוחדת במינה, יראת שמים ובעלת השכלה יהודית רחבה. היא הגיעה לברוקלין מהעיירה לובין שבפולין בשנת 1922, ומתה בשנת 1960 מבלי שלמדה לנסח כהלכה ולוּ משפט אחד באנגלית תקנית. עולמה היה ונשאר תמיד עולמן של היידיש והעברית, עולם הסידור, התנ"ך והמאָרגן זשורנאל. ידידיה ומכריה הקרובים ביותר היו כולם בני עיירת הולדתה. היא השתייכה לקהילת 'עץ חיים אנשי לובין', קהילה שייסדו בברוקלין יוצאי העיירה. אנשי הקהילה ישבו בבית הכנסת בדיוק באותם המקומות שבהם ישבו גם במבנה המקורי של בית הכנסת בלובין, וקבריהם (בחלקת יהודי לובין בבית העלמין 'וושינגטון' שבשכונת בֶּנְסוֹנְהֶרְסְט, ברוקלין) היו מסודרים בהתאם: יהודי יוצא לובין היה מוצא את מנוחתו האחרונה לצד האנשים שעמם התפלל בעולם הזה בשבתות ובימים טובים.

למרות מגבלות השפה, התגלתה סבתא כפטריוטית אמריקנית נלהבת. באורח פלא הצליחה לקבל אזרחות, וכאשר היו הרוחות מתלהטות סביב שולחן מטבחה בעיצומם של ויכוחים פוליטיים סוערים, סירבה בכל תוקף לשמוע דברי ביקורת כלשהם על אחד מגיבוריה הגדולים בעת ההיא, חסיד אומות העולם ומושיעו של העם היהודי - לדעתה - הנשיא פרנקלין דלאנו 'רוזנפלד', כפי שנהגה לכנותו. היא אהבה לבקר בתיאטרון היידי והיתה חובבת נלהבת של פרקי חזנות, בעיקר פרי יצירתו של יוס'לה רוזנבלט. בנעוריה קראה את כתבי גתה והיינה בעידודו של בעלה, סבא חיים, שהיה אדם משכיל ורחב אופקים. עם זאת, אהבתה הגדולה ביותר (אחרי ילדיה ונכדיה...) היתה לימוד התורה. אביה, הרב שלמה הכהן קובלסקי (שעל שמו נקראתי), היה הדיין של לובין; ומאחר ששלושת ילדיו הראשונים לא היו בנים כי אם בנות - והיא היתה הבכורה מביניהן - לימד אותה לא רק חומש עם רש"י, אלא גם משנה ואפילו גמרא. המסורת המשפחתית מספרת כי הוא חי מאה וחמש־עשרה שנה והתאלמן משלוש נשים בזו אחר זו, אך המשיך ללמד במסירות ובהתמדה את בלצ'ה (שם חיבה לביילה) החכמה והמוכשרת שלו, עד שנישאה.

בדומה לרוב בני הדור ההוא, הקפיד כל אחד משבעת ילדיה של סבתי לשמור על זיקה עמוקה ליהדות ועל מידה מרובה של התרפקות נוסטלגית על מסורת בית אבא, אף כי המשיכה לתרבות האמריקנית, כך התברר, היתה חזקה הרבה יותר מהמשיכה לשמירה בפועל של דיני שבת וכשרות. מאחר שהייתי בנה הבכור של בתה הצעירה ונשלחתי ללמוד בישיבה (רק משום שרמת הלימודים בה היתה גבוהה מזו של בית הספר המקומי בשכונה שלנו, שהלכה והשתנתה במהירות מבחינת ההרכב האתני שלה), נותרתי אני תקוותה האחרונה של סבתא. היא סיפקה לאמי בשר משחיטה כשרה, פיקחה על החינוך היהודי שלי באמצעות ביקורים שבועיים אצל מנהל הישיבה והזמינה אותי לבלות עִמה את לילי השבת (באותה תקופה שהה סבא חיים במוסד רפואי עקב אירוע מוחי שבו לקה).

הערבים הבלתי נשכחים הללו אצל סבתא נפתחו ב'ליכט בענטשן' - טקס הדלקת הנרות. סבתא היתה עומדת עשרים דקות לפחות לפני מנורת הפמוטים בת שבעת הקנים (אותה מנורה שהחזיקה בידיים אוהבות במשך כל המסע הארוך באנייה מלובין לאמריקה), משוחחת עם הקב"ה כאילו היה חבר ותיק ונאמן, מונה כל ילד ונכד ומבקשת למענו דבר מה או מודה על בריאותו הטובה ועל הצלחתו. אחר כך היינו מתפללים יחד, מילה במילה. תמיד הייתי בולע חיוך כאשר בפיוט 'לכה דודי' היתה סבתא שרה במבטאה הפולני "עִירִי, עִירִי" ("עוּרִי, עוּרִי"), ובתוך כך מנסה לתקן את הגייתה כדי להתאימה להגייה הליטאית של נכדהּ, בחור הישיבה... הסעודה היתה טעימה מאוד, ובין המנות היינו שרים זמירות שבת - אותן זמירות שאביה שלמה נהג לשיר בלובין. אחר כך היינו לומדים יחד את פרשת השבוע בתרגום ליידיש.

סבתא הפליאה להפיח חיים בדמויות המקראיות. היא לא התחמקה משום תיאור ולא צנזרה דבר, ואת עובדות החיים למדתי לראשונה מן הפרקים שקראנו יחד. וחשוב מכול: הקב"ה היה בעיניה באמת 'אבינו שבשמים', מין כפיל ענק ונאצל של אביה ר' שלמה, שאהב אותנו והגן עלינו ממעל. מעולם לא שמעתי ממנה שהקב"ה מעניש על חטאים או על עבירות, אלא רק שהוא 'מתאכזב'. ועד עצם היום הזה אינני חושש כל כך מעונשיו של הקב"ה, כמו מן הבושה שאחוש אם אאכזב אותו, חלילה, במעשי או במחדלַי.

היא אהבה מאוד לתאר את חיי הנישואין של אבות האומה, ובמיוחד את סיפור אהבתם של יעקב ורחל. "ככה זה היה בין סבא שלך לביני", היתה אומרת. פעמים רבות שמעתי מפיה כיצד סירב אביה, ר' שלמה, לקבל תשלום עבור שיעורי התורה שלימד או תמורת עבודתו כפוסק. היתה לו חנות של חציר ושיבולת שועל, שבה העסיק קבוצה של צעירים מהאזור. הבחורים היו עובדים עמו מחצית מן היום, ובחציו האחר היו לומדים תורה יחדיו. הם היו קמים לתיקון חצות, לומדים עד עלות השחר, טובלים במקווה, מתפללים, עובדים כל שעות הבוקר ואחר הצהריים וחוזרים ללמוד עוד קצת. כדי שיוכלו להניח תפילין בבוקר, נהגו לקחת עמם את התפילין בחצות הלילה ולהשאיר אותן על מזרן שהיה מונח על האדמה. סמוך לזריחה, בשובם מן המקווה, היו מניחים את התפילין.

סבתי חשה שיש בכך משום חוסר כבוד כלפי התפילין. היא נהגה לקום מוקדם, וכאשר היו הצעירים שקועים בלימוד ולא הבחינו במעשיה, היתה תולה בגנבה את נרתיקי התפילין גבוה מעל לקרקע, על חבל הכביסה. אחר כך היתה שבה ומניחה את התפילין על המזרן, כדי שבני החבורה ימצאו אותן שם בשובם מן המקווה.

סבי, חיים, היה נכד אחיו של חתנו של ה'שפת אמת' וחסיד גור בזכות עצמו. הוא הגיע ללובין מהעיר הסמוכה ולוצלבק, והיה מאורס לצעירה שעמה נפגש פעם אחת בלבד, כמנהג החסידים. הוא הבחין בדאגתה המיוחדת של סבתי לתפילין. מן הסתם הבחין בעוד כמה דברים, ונקשר באהבתה בכל נימי נפשו. הוא שכנע את אביו לבטל את אירוסיו הקודמים, וכך נשא את בלצ'ה לאישה. בשנים הראשונות לנישואיהם התגוררו בני הזוג בביתו של הרב שלמה קובלסקי בלובין.

סבתי ואני היינו מבלים אפוא יחד בכל ליל שבת, נהנים מסעודה דשנה, מסיפורים מרתקים, מלימוד תורה מרחיב דעת ומזמירות שבת משובבות נפש. הייתי מדמה בנפשי שאני נמצא בעיירה הקסומה לובין. חשתי שאני מכיר את רחובותיה, את אנשיה ואת ניחוחם המיוחד אף יותר משהכרתי את 'בֶּד־סְטַי' (בֶּדְפוֹרְד סְטַיְוֶסַנְט), השכונה היהודית שבה התגוררתי בברוקלין.

סבתא הלכה לעולמה בשנת 1960, והיא בת תשעים שנה.

*

בשנת 1993 הוזמנתי להשתתף ב'מצעד החיים', לבקר בפולין ולשוב לעיירת 'הולדתי' המוכרת, לובין. נעניתי מיד.

אבל היכן היא לובין? עיון קצר באטלס העלה שלוש אפשרויות: לובין שליד ורוצלב, קרוב לגבול עם גרמניה; לובין הסמוכה ללודז'; ולובין קויאבסקי, כעשרים ותשעה קילומטרים מוולוצלבק. אמנם סבא חיים דיבר גרמנית שוטפת, ואף על פי כן הייתי בטוח שסבתא לא דיברה על ורוצלב הסמוכה לגרמניה, אלא על ולוצלבק. זאת ועוד: במפת דרכים מפורטת ניתן היה להבחין בסימון של אגם בכניסה לעיירה לובין קויאבסקי, וסבתא אכן סיפרה כי נהגה לשחות באגם בקיץ ולהחליק עליו בחורף, עד שאחיה טבע בו בשבוע הראשון שלאחר נישואיה. לובין קויאבסקי היא, אם כן, לובין 'שלי'.

ביום שני, כ"ח בניסן תשנ"ג, בשעה חמש לפנות בוקר, יצאתי ממלון 'פורום' בוורשה עם נהג בשם גְּרֶג (קיצור של גרגור), פיזיקאי פולני דובר אנגלית רהוטה שעליו קיבלתי המלצות חמות. היעד: העיירה שלי, לובין. הייתי נרגש ומלא ציפיות, אף שרעייתי, בחכמתה כי רבה, הזהירה אותי שלא אצפה למצוא שם את אבי סבתי, ר' שלמה, ממתין לי כשגמרא פתוחה לפניו וניגון חסידי על שפתיו.

יצאנו את ורשה. עיירות קטנות חלפו על פנינו. היה משהו נעים ומוכר במראות שנגלו לעינַי: שדות מוריקים, יערות, בקתות קטנות, סוסים ועגלות. כאן דימיתי לראות את טוביה החולב מלמד את אחת מבנותיו פרק חומש בדרכם לשוק, ושם הייתי בטוח שהבחנתי בחסיד החוזר לביתו לאחר שעשה את הפסח אצל הרבי שלו. אלא שכל אותה העת הייתי מודע היטב, לדאבוני, לעובדה שפולין הפכה כמעט 'יודנריין' ('נקייה מיהודים'). לבי החסיר פעימה כשהתגלה לעינינו השלט "לובין קויאבסקי". אכן כן, הנה האגם ולידו משקים וחלקות חקלאיות, הנה בית הקברות הנוצרי והכנסייה הגדולה - כל מה שסבתי תיארה באוזני. דומה כי דבר לא השתנה מאז.

הנהג הפולני הופתע לראות כיצד העיירה שתיארתי לו קודם לכן באהבה ובגעגועים רבים כל כך, בהסתמך על זיכרוני בלבד, קמה וניצבת לנגד עינינו במציאות. "האם אתה בטוח שמעולם לא היית כאן קודם?" שאל. "הייתי כאן. למעשה נולדתי כאן," השבתי, מה שבוודאי בלבל אותו לגמרי. אבל חלק אחד בתמונה הפסטורלית הזו היה חסר. סבתא סיפרה שבית הקברות היהודי שכן מול בית הקברות הנוצרי, מעברו האחר של האגם שבכניסה ללובין. קיוויתי למצוא שם את קברו של אבי סבתי, ר' שלמה, ולהביא את עצמותיו לקבורה בישראל, אולי אפילו אצלנו, באפרת. אך מעברו האחר של האגם לא היה שום בית קברות יהודי. היה שם מגרש חנייה.

נכנסנו לעיירה, המונה כשלוש מאות משפחות. ראינו שם דוכנים לממכר בשוק, רחובות בלתי מרוצפים, סוסים ואופניים, בתי עץ ישנים וכנסייה מרשימה. גרג השאיר אותי במכונית כדי שאשגיח על החפצים, והלך לחפש מישהו העשוי עוד לזכור את משפחת קובלסקי. וכך, לאחר שהופנה מאדם אחד למשנהו, הגיע לבסוף לאישה אחת, שאמה בת התשעים ואחת הכירה בילדותה יהודים. האישה הבטיחה כי אם נשוב כעבור שעה, אמה כבר תהיה ערה ותוכל לסייע לנו. בזמן שנותר בידינו עד הפגישה סיירנו בלובין, וסמוך לשעה תשע בבוקר התייצבנו במקום על פי הכתובת שקיבלנו. קשישה בעלת פנים צוהלות ועיניים מחייכות חיכתה לנו בקוצר רוח בפתח ביתה. "פאן (- אדון) קובלסקי, פאן קובלסקי", קידמה את פני בברכה, תוך שהיא קדה קידה קלה, מפטפטת בעליזות בפולנית ומוליכה אותי אל תוך ביתה הצנוע. על השולחן שערכה לכבודנו הונחה תקרובת מגוונת של עוגות ועוגיות, וגרג החל לתרגם את שטף דבריה מפולנית לאנגלית:

"ודאי שאני זוכרת את משפחתך. אבי סבתך היה ה'ראבינער' (- 'רב') של הרבנים. כמובן, הוא כבר היה זקן מאוד כשהייתי נערה צעירה. כולם אמרו שמלאך המוות שכח אותו... אבי היה ראש עיריית לובין. רב העיירה, הרב פטרובסקי, היה מבקר בביתנו לעתים תכופות, ולצורך עניינים חשובים במיוחד נלווה אליו גם אבי סבתך. אני רואה שאינך טועם מהעוגות שלי. אגיש לך אפוא מה שנהגה אמי להגיש לו: תה בכוס זכוכית, עם קוביית סוכר בצד. את זה גם אתה יכול לשתות."

"היתה כאן קהילה יהודית נפלאה בימים שמשפחתך חייתה כאן. חיו כאן מאה וחמישים משפחות יהודיות ומאה וחמישים משפחות פולניות. בוראק היה המוהל של העיירה, ובתו היתה נשואה לרב פטרובסקי. ז'יליטובסקי היה ה'וועקער' (ה'משכים'), שהעיר את האנשים לתפילת הבוקר שלהם. כל הגברים היהודים היו הולכים להתפלל מוקדם בבוקר. בריסטגובסקי היה האופה. ביום שישי אחר הצהריים היו היהודים מפקידים את תבשיליהם בתנורים שלו ולוקחים אותם בשבת, לפני ארוחת הצהריים. נדמה לי שקראו לזה 'צ'ולנט'. היהודים לא הדליקו אש בשבת. אבי סבתך היה אדם חכם מאוד, שופט גדול. אבל הוא התעקש לעבוד ולהשתכר למחייתו, ועד יום מותו מכר חציר ושיבולת שועל לבעלי המשקים השכנים. בתו הבכורה נישאה לאחד מתלמידיו, בחור משכיל מוולוצלבק. הוא נסע לאמריקה, ובינתיים, עד שיזמין אותה להצטרף אליו עם הילדים, היא ניהלה פונדק ומסעדה באגף הצמוד לבית אביה. זה היה שם, ממש מעבר לרחוב, ליד הכנסייה."

"בית הכנסת היה בניין מרשים. בשנת 1939, כשנכנסו הנאצים לעיירה, כל היהודים - גברים, נשים וילדים - נכנסו פנימה להתפלל. הנאצים הציתו את הבניין, ולא אפשרו למכבי האש המקומיים לכבות את השרפה. לא רק בית הכנסת עלה באש, אלא גם כל הבניינים הסמוכים אליו. כולם היו עשויים עץ. ביתו של אבי סבתך דווקא ניצל אז מן השרפה. כפי שאמרתי לך, הוא ניצב מעבר לרחוב, ליד הכנסייה. אמנם אחרי המלחמה הוא נשרף בגלל תקלה במערכת החשמל, אבל הוא נבנה שוב מחדש. הנה הוא, כאן, מעבר לרחוב."

"כל היהודים נלקחו מכאן ונרצחו. הקובלסקים האחרונים היו חייטים. ייתכן שכמה מהם שרדו, אבל רובם בוודאי נרצחו. בית הקברות היהודי? הוא היה בצדו האחר של האגם, מול בית הקברות הנוצרי. הנאצים הרסו אותו. הם עקרו את המצבות וריצפו בהן את השבילים במחנות הריכוז שלהם."

הודיתי לאישה החביבה, הלנה מיכלאק, בעודי המום ונרגש משפע הפרטים שדלתה בבהירות מנבכי זיכרונה. דבריה איששו את הסיפורים שהעשירו את ילדותי ועיצבו את אופיין של שאיפותי הגדולות בחיים. האישה אפשרה לי להשתמש במצלמתה, ואף הואילה למכור לי כמה סרטי צילום. וכך, כאחוז דיבוק, החילותי לצלם את העיירה לובין. בכל פינה חשתי בנוכחותן האילמת של רוחות העבר (ושל מורַי הרוחניים לעתיד). הפעם היחידה שלא יכולתי עוד לעצור בדמעותי היתה כשעמדתי על הקרקע המיושרת והחלקה בכניסה לאגם, מול בית הקברות הנוצרי. הצלחתי עוד לומר ברטט את תפילת 'א־ל מלא רחמים' לעילוי נשמתו של אבי סבתי, ומיהרתי לעזוב את המקום.

חזרתי הביתה לישראל, מדוכא ומלא צער לנוכח האובדן, אך אסיר תודה על הזיכרונות שהצלחתי לגאול. נסעתי לפולין למצוא את לובין, להשיב לעצמי את ילדותי, לגלות את שורשַי. אבל היכן היא לובין? עכשיו אני יודע שלובין אינה נמצאת ליד ורוצלב, אינה קרובה אפילו לוולוצלבק; למעשה, לובין אינה נמצאת כלל בפולין. היא שוכנת עמוק בתוכי וצרובה בזיכרוני ובזיכרון נכדַי הישראלים, כאן באפרת, בישראל... ואני מקווה בכל לבי שהיא נמצאת גם בדפים הבאים שלפניכם, במילים המנסות להעמיק, לחדור פנימה ולגלות פנים נוספות בתורתנו הנצחית.