אות השני

בית המכס הקדמה ל’אות השני’

במידת־מה מופלא הוא שאף שאיני נוטה להרבות בדיבור על עצמי ועל ענייניי בשעת שיחה בחיק משפחתי ובאוזני חבריי הקרובים, פעמיים בחיי השתלט עליי דחף אוטוביוגרפי בפנייתי אל הציבור. בפעם הראשונה, לפני שלוש או ארבע שנים, זיכיתי את הקורא – בלי הצדקה ובלי שום סיבה שהקורא הסלחן או הסופר החטטן היו יכולים להעלות על דעתם – בתיאור אורח חיי, חיים של שלווה עמוקה ב״אולד מנס״.1 וכעת – מאחר שבהזדמנות הקודמת התמזל מזלי וזכיתי, יותר משהייתי ראוי, למצוא אוזן קשובה אחת או שתיים – אני שב וכובש את תשומת לבו של הציבור בסיפור שלוש השנים שחוויתי בבית המכס. מעולם לא נכתב חיבור שהיה נאמן יותר לדוגמה המפורסמת פ.פ. כומר הקהילה.2 עם זאת, דומה שהאמת היא שהסופר המשלח את עליו על כנפי הרוח, אינו פונה אל הרבים שישליכו הצדה את ספרו או לעולם לא ייטלו אותו לידם, אלא אל המעטים שיבינו אותו, יותר מרבים מחבריו לספסל הלימודים ומחבריו מִשָנים. לאמתו של דבר, יש סופרים שאף מרחיקים לכת ומתמסרים לחשיפה של עומקים פנימיים כאלה, שראוי לה שתופנה רק, ואך ורק אל הנשמה האחת שאוהדת אותם בלב ונפש; כאילו הספר המודפס, המופץ בדרך־כלל בעולם הרחב, יגלה לבטח את הפלח השסוע בטבעו של הסופר, וישלים את המעגל של קיומו, בכך שיביא לידי איחוד של השניים. מכל מקום, ברור שאין זה יאה לומר הכל, גם אם הדברים הנאמרים אינם אישיים. אבל – בשעה שזרם המחשבות מתאבן והלשון דבקה לחך, אלא אם כן לדובר קשר אמיתי עם קהל מאזיניו – ייסלח לנו אם נדַמה שלדברינו מקשיב חבר מיטיב ומבין, אף שאינו הקרוב ביותר; ולאחר שבזכות הידיעה המעודדת הזאת התפוגגה ההסתייגות הטבעית, אנחנו יכולים ללהג על הנסיבות הסובבות אותנו ואפילו על עצמנו, בלי להרים את המסך מעל ה’אני’ שלפני ולפנים. דומני שבמידה זו, ובמסגרת גבולות אלה, הסופר יכול להיות אוטוביוגרפי, בלי להפר לא את זכויות הקורא ולא את זכויותיו שלו.

יוכח, כמו כן, שיש מקום לרשימה זו של בית המכס, שהוא מהסוג שזוכה תמיד להכרת הספרות, שכן הוא מסביר כיצד הגיעו לרשותי מרבית הדפים הבאים, ומציע הוכחות למהימנות הסיפור האצור בהם. למען האמת, זאת – הרצון להעמיד את עצמי במקום הנכון, מקום העורך, או רק מעט יותר מזה, של הסיפור הארכני ביותר מהסיפורים שבספרי3 – זאת, ולא אחרת, היא הסיבה האמיתית ליומרתי ליצור קשר אישי עם הציבור. משהושגה המטרה העיקרית, היה נראה שמותר, בתוספת שינויים קלים, להביא תיאור מעורפל של אורח חיים שטרם תואר עד כה, לצד תיאור של כמה מהדמויות הפועלות בו, שהסופר הוא במקרה אחת מהן.

בעיר מולדתי סיילם, לפני מחצית המאה, בימיו של המלך דרבי הזקן,4 בקצה מה שהיה אז מזח נמל שוקק חיים, אבל כעת מראהו מייגע – מחסני עץ מתפוררים וסימנים מעטים, אם יש כלל, לחיי מסחר; מלבד, אולי, סירת מפרש או ספינה דו־תורנית העוגנת באמצע הרציף העגום ופורקת מטען של עורות; או קרוב יותר, סכוּנָר מנובה סקושה הפורקת משא של עצי הסקה – כאמור בקצה הרציף המוזנח, שלעתים קרובות מוצף במי הגאות, ולאורכו ניכרים עקבות שנים משמימות רבות ברצועה צרה של עשב קמל שצמח בחזית שורת הבניינים ובעורפם; שם, מעברו השני של הנמל, ניצב לו בניין לבנים רב־מידות שמחלונותיו הקדמיים נשקף נוף שאינו מלבב ביותר. בקצה העליון ביותר של גגו, בדיוק שלוש שעות וחצי בכל בוקר, מתנוסס לו על כנפי רוח קלה או משתוחח, בהיעדר כל משב, דגל הרפובליקה; אלא ששלושה־עשר פסיו הניצבים במאונך, במקום במאוזן, מעידים שהתחנה שהוצבה כאן היא תחנה אזרחית, ולא עמדה צבאית של ממשלת הדוד סם. את חזיתו מעטר סטיו של שישה עמודי עץ התומכים במרפסת שתחתיה משתפל אל הרחוב גרם מדרגות רחב מאבני שחם. מעל דלת הכניסה התנשא דגם עצום של העיט האמריקני שכנפיו פרושות לצדדים, מגן לפני חזהו, ואם זיכרוני אינו מטעני, צרור חזיזים מאוגדים וחצים משוננים בכל אחד מטפריו. בשל חולשה הטיפוסית לאופיו של עוף קודר זה, דומה שהוא, למראה האכזריות הנגלית במקורו וניבטת מעיניו וניכרת בתנוחתו הכללית הפראית, מאיים לפגוע באנשי הקהילה התמימים; ובייחוד מזהיר את כל האזרחים הדואגים לביטחונם, שלא יפלשו לשטח שעליו הוא מסוכך בכנפיו. ולמרות חזותו המרושעת מבקשים אנשים רבים, ממש ברגע זה, לחסות בצל כנפי העיט הפדרלי; ומדמים בנפשם, אני מניח, למצוא בחיקו את כל הרכות והחמימות שמציעה כרית העשויה מוך. אבל אין בו הרבה רוך, גם במצבי הרוח הטובים ביותר שלו, ובמוקדם או במאוחר – בדרך־כלל מוקדם יותר ממאוחר – הוא עלול להשליך את גוזליו לאחר ששרט אותם בטפריו, ניקר אותם במקורו או פצע אותם באחד מחציו המשוננים.

העשב הגדל בסדקי המדרכה הסובבת את הבניין המתואר לעיל – שמוטב שנכנה מיד בשם בית המכס של הנמל – די בו להוכיח שבזמן האחרון היא לא נשחקה עקב מפגשים עסקיים מרובים. עם זאת, יש חודשים בשנה שבהם מזדמן תכופות בוקר שבו העסקים מתנהלים ביתר נמרצות. נסיבות שכאלה אולי מזכירות לאזרחים הקשישים את התקופה, לפני המלחמה האחרונה נגד אנגליה,5 שסיילם הייתה נמל בפני עצמו; ולא כמו היום, מושא ללעגם של סוחריה ובעלי הספינות המניחים למזחיה להתפורר עד כדי חורבן בשעה שעסקיהם מרחיבים, שלא לצורך ובלי משים, את שטף הסחר האדיר בניו יורק או בבוסטון. בבוקר שכזה, שבו שלוש או ארבע ספינות מזדמנות בעת ובעונה אחת אל הנמל – בדרך כלל מאפריקה או מאמריקה הדרומית – או ממש עומדות לצאת לשם, נשמע צליל רגליים הממהרות בזו אחר זו במעלה ובמורד מדרגות השחם. כאן, אף בטרם בירכה אותו אשתו, יכול אדם לברך לשלום את רב החובל שהגיע זה עתה אל הנמל, עורו נשזף בים ותחת זרועו קופסת פח מוכתמת ובה מסמכי ספינתו. לכאן גם מגיע בעליה של הספינה, שמח או עצוב, לבבי או זועף – תלוי אם תכנית המסע שהושלם זה עתה התגשמה בדמות סחורה שתהיה על נקלה לזהב, או שמא קברה אותו תחת מטען לא סחיר שאיש לא ירצה לפטור אותו ממנו. כאן לפנינו גם הלבלר הצעיר – הגרעין שממנו צומח הסוחר המודאג שגבותיו קמוטות וזקנו אפור – לבלר ממולח זה שטועם את טעם המסחר, כמו שגור זאבים טועם את טעם הדם, וכבר הוא מבצע עסקות הנוגעות לאוניות אדונו, אף שהיה טוב יותר לו השיט דגמי סירות על פני מי הברֵכה של טחנת הקמח. עוד דמות בתמונה היא המלח העומד לצאת לדרך ומבקש לעצמו תעודת מסע; או המלח שזה מקרוב הגיע, חיוור ותשוש, ומבקש אישור להתאשפז בבית החולים. אל לנו גם לשכוח את קברניטי ספינות הסכוּנָר הקטנות והחלודות המביאות עמן עצים להסקה ממושבות בריטניה; חבורות מלחים מחוספסים למראה החסרים את החזות הנמרצת המאפיינת את היֶנקים, אבל תורמים מרכיב שאין לזלזל בחשיבותו למסחר המתנוון שלנו.

צרף יחד את כל האנשים הללו, כפי שאף קרה מפעם לפעם, והוסף להם אחרים כדי לגוון את הקבוצה, ולזמן־מה היה בית המכס למקום תוסס. אלא שלעתים תכופות יותר, בשעת הטיפוס במעלה המדרגות, היה אפשר להבחין – בכניסה אם הימים היו ימי קיץ, או בחדריהם הפרטיים אם מזג האוויר היה חורפי או סגרירי – בשורה של דמויות נכבדות היושבות בכיסאות מיושנים הנשענים על רגליהם האחוריות וגבם אל הקיר. תכופות הם ישנו, אבל לעתים היה אפשר לשמוע אותם משוחחים זה עם זה בקולות שנעו בין דיבור לבין נחרה, וניכרו בהיעדר חיוניות הטיפוסי לדיירי בתי מחסה לעניים ולכל שאר בני אנוש שמחייתם תלויה בצדקה, בעבודה בשכר או בכל דבר אחר שאינו תוצר של מאמציהם העצמאיים. אותם גברים קשישים – שכמו מַתָּי היו ישובים בבית המכס, אבל שלא כמוהו, לא היו צפויים להיקרא משם כדי לשמש שליחים בשליחות ישו – היו פקידי המכס.6

יתרה מזאת, משמאל לדלת הראשית ממוקם חדר או משרד ששטחו כחמישה מטרים רבועים ותקרתו גבוהה; שניים מחלונותיו המקושתים משקיפים אל הרציף המוזנח שתואר לעיל והשלישי צופה על שביל ארוך ועל חלק מתוך רחוב דרבי. שלושתם מאפשרים הצצה בחנויות המכולת, בחנויותיהם של יצרני המגוּלּות, של מוכרי מדי המלחים ושל ספקי ציוד האוניות שסביב דלתותיהם נראות בדרך־כלל חבורות מלחים ותיקים המצחקקים ומרכלים, ועוד עכברושי רציפים שכמותם שורצים באזור הנטוש של הנמל. החדר עצמו עטוי קורי עכביש ומוכתם בצבע ישן; על רצפתו מפוזר חול אפור שניכר בו שזה זמן רב אין בו שימוש במקום אחר; והמסקנה המתבקשת מהרישול הכללי השולט במקום היא שזהו מקדש שכף רגלה של אישה, על ציוד הקסמים שלה, המטאטא והסחבה, מיעטה מאוד לדרוך בו. עם הריהוט שבחדר נמנים קמין בעל ארובה רחבה; שולחן אורן עתיק ולצדו הדום תלת־רגלי; שניים או שלושה כיסאות עץ מרופטים ביותר ורופפים; וכדי לא לשכוח את הספרייה – כמה מדפים ועליהם שורה או שתיים של כרכים של חוקי הקונגרס וספר עבה של תקציר חוקי המסים. צינור פח המטפס מעלה וחודר דרך התקרה, משמש אמצעי תקשורת קולי עם שאר חלקי הבניין. וכאן, לפני כשישה חודשים – פוסע הלוך ושוב מפינה לפינה או מסב על השרפרף ארך־הרגליים, מרפקו שעון על השולחן ועיניו משוטטות במעלה ובמורד טורי עיתון הבוקר – יכולת לזהות, קורא יקר, את אותו אדם שקידם את פניך בברכה בחדר עבודתו הקטן והעליז למראה שבו אור השמש שנצנץ בזוהר כה נעים חדר מבעד לענפי הערבה בצד המערבי של האולד מנס. אבל כעת, אילו הלכת לשם לבקשו, היית מחפש לשווא את הממונה על ה’לוקו־פוקו’.7 מטאטא הרפורמה העביר אותו ממשרתו, ויורש מתאים ממנו זכה בכבוד שלו ומשלשל לכיסו את משכורתו.

לסיילם, העיר הנושנה הזאת – עיר מולדתי, אף שגם בילדותי וגם בבגרותי הרביתי להיעדר ממנה – יש, או הייתה, אחיזה ברגשותיי, כוח שלא הבנתי בתקופה שבה ממש חייתי כאן. אכן, כשמדובר בחזותה הפיזית, ובכלל זה בפני הקרקע שלה, השטוחים והחדגוניים, המכוסים בעיקר בבתי עץ שאם יש בהם המתיימרים להציג יופי ארכיטקטוני, הרי הם מעטים; שונותה שאינה לא ציורית ולא חיננית, אלא רק מתורבתת; רחובה המתמשך לאטו ומשתרך מתוך שעמום על פני כל חצי האי, גבעת הגרדום8 וגינאה החדשה9 מצדו האחד ומראה בית המחסה לעניים מצדו האחר – מאחר שזה קלסתרה של עיר הולדתי, הרי בה במידה בהחלט מתקבל על הדעת שלוח שחמט סתור יעורר רגש חיבה. ולמרות זאת, אף שבמקומות אחרים הייתי תמיד מאושר יותר, יש בלבי רגש כלפי סיילם הנושנה, שבהיעדר ביטוי טוב יותר עליי להסתפק במילה חיבה. את הרגש אפשר מן הסתם לייחס לשורשים העמוקים והעתיקים שהכתה משפחתי באדמה. חלפו כמעט שתי מאות ורבע מאז הגיח הבריטון המקורי, המהגר המוקדם ביותר הנושא את שמי,10 בהתיישבות הסְפר המוקפת יער, שהייתה מאז לעיר. וכאן נולדו ומתו צאצאיו, ומיזגו את גופם עם עפר הארץ; עד שממילא נוצרה קרבה לא מבוטלת בין עפר זה לבין הגוף בשר ודם שבתוכו אני מהלך לזמן מה ברחובות העיר. לכן מקצת הרגש שדיברתי עליו אינו אלא אהדה גופנית של עפר אל עפר. מעטים מבני עירי יכולים להבין במה מדובר, ומאחר שמעברים תכופים הם אולי טובים יותר לשושלת היוחסין, גם לא נחוץ שיראו בזה דבר־מה שחשוב לדעת.

אבל לרגש יש גם מהות מוסרית. לדמותו של אבי המשפחה הראשון שהמסורת המשפחתית עטתה עליה גדוּלה קדורנית ומעורפלת, היה שמור מקום בדמיוני הילדותי מוקדם ככל שאני זוכר. דמות זו עדיין מעסיקה את מחשבתי, ובהשראתה מתעורר בי מעין רגש חמים כלפי העבר, רגש שרק לעתים נדירות אני מרגיש כלפי גלגולה הנוכחי של העיר. נראה שאת זכותי להתגורר כאן ראוי יותר לזקוף לזכות אותו אב קדמון – האיש חמור הסבר והמזוקן שלגופו מעיל שחור ולראשו כובע גבוה ומחודד, שהגיע בתקופה מוקדמת כל כך, צעד ברחוב שטרם נכבש, בידו התנ״ך שלו וחרבו, וחזותו כולה אומרת כבוד, דמות משכמה ומעלה של איש מלחמה ושלום – יותר מלזכותי, שכן נדיר שמזכירים את שמי, ופניי כמעט אינן מוכרות. הוא היה חייל, מחוקק, שופט; הוא שלט בכנסייה; הוא ניחן בכל התכונות הפוריטניות, טובות ורעות כאחד. הוא גם היה צורר אכזר, כעדות הקוֵויקרים, שאזכרו אותו בתיעוד ההיסטורי שלהם. הם סיפרו על מקרה שבו הפגין נוקשות מחמירה כלפי אישה מבנות כיתתם, מקרה שחוששני שייזכר זמן רב יותר מכל תיעוד של מעשיו הטובים, אף שהיו רבים. בנו אף הוא ירש את להט הנגישׂה, והתבלט כל כך בעינוי המכשפות, שבהחלט אפשר לומר שידיו מגואלות בדמן.11 הכתם העמיק כל כך לחדור לעצמותיו העתיקות והיבשות הטמונות בבית הקברות שברחוב צ’רטר, שהוא בוודאי עדיין ניכר בהן, אלא אם כן התפוררו לחלוטין והיו לאפר! איני יודע אם אותם אבות קדמונים שלי שקלו להביע חרטה ולבקש מהשמים מחילה על מעשיהם האכזריים, או אם כעת, במצב קיומי אחר, הם נאנקים תחת הנטל הכבד של תוצאות מעשיהם אלה. על כל פנים, אני, הכותב כעת, כנציגם, נוטל בזאת על עצמי קלון בשמם ומתפלל שכל קללה שהביאו על עצמם – כפי שנודע לי, ושמצב השבט העגום והכושל זה שנים רבות מאוד מוכיח את קיומה – תוסר מעתה ואילך.

מכל מקום, אין ספק שכל אחד מבני אותה שושלת, אותם פוריטנים קפדנים וחמורי סבר, היה רואה בהולך בטל שכמוני בענף שבראש אילן היוחסין המשפחתי – שאחרי שנים רבות כל כך צימח גזעו העתיק שכוסה טחב כה מובחר ורב – גמול נאות למדי על חטאיו. שום שאיפה שטיפחתי מימיי לא הייתה ראויה בעיניהם לשבח; שום הצלחה שלי – אם חיי שמחוץ למסגרת המשפחתית הוארו אי־פעם באור ההצלחה – לא הייתה בעיניהם אלא עניין של מה בכך, אם לא מחפירה ממש. ״מה הוא?״ ממלמלת רוח אפורה של אחד מאבות אבותיי לאחרת. ״מחבר של ספרי סיפורים! איזה מן עיסוק הוא בחר לו לחייו, איזו מין דרך היא זאת להלל את האלוהים או לשרת את האנושות של ימיו, את בני דורו? ההולל היה יכול באותה מידה להיות כנר!״ אלה הם חילופי המחמאות ביני ובין אבות אבותיי משני עברי תהום הזמן. ולמרות זאת, הם יכולים ללעוג לי כאוות נפשם, תכונות מובחרות של אופיים נשזרו בתכונותיי.

השבט, לאחר שבזכות שני הגברים השקולים והנמרצים הללו הכה שורשים עמוקים בימי ינקותה וילדותה המוקדמים של העיר, נשאר במקומו; וגם זכה תמיד לכבוד; ככל הידוע לי, איש מחברי השבט לא היה נקלה דיו להמיט עליו חרפה מעולם; עם זאת, לאחר שני הדורות הראשונים לא נודעו חברי השבט אלא לעתים נדירות במעשים הראויים להיזכר, או אפילו במעשים שמשכו את תשומת הלב הציבורית. בהדרגה הם נעלמו מן העין כמו שבתים ישנים הנראים פה ושם ברחוב מתכסים באדמה חדשה שנערמה עד אמצע גובה המבנה, כמעט עד כרכוב הגג. הם היו יורדי ים, משלח יד שעבר מאב לבן יותר ממאה שנים; בכל דור היה קברניט כסוף שיער פורש מהסיפון העליון אל אחוזתו, ואת מקומו לפני התורן ירש נער בן ארבע־עשרה שהתמודד עם קילוחי המלח ועם נחשולי הים שקצפו על אביו ועל סבו. בבוא הזמן גם היה הנער מתקדם מהחרטום אל תא האונייה,12 מבלה בסערה את ימי בגרותו וחוזר משיטוטיו בעולם כדי להזדקן ולמות ולמזג את אפרו עם עפר אדמת המולדת. קשר ממושך זה של משפחה עם נקודה אחת המשמשת לה מקום הולדת ואתר קבורה כאחד, יוצר קרבה בין בני האדם לבין המקום שכמעט אין לה ולא כלום עם יפי הנוף או עם הנסיבות המוסריות האופפות אותו. לא מדובר באהבה, אלא ביֵצֶר. המתיישב החדש – שהוא עצמו הגיע מן הנכר או אביו או סבו לפניו – אך בקושי יוכל להיקרא איש סיילם; אין לו שמץ מושג כמה עיקשת כצדפה היא אחיזתו של המתיישב הוותיק זה כמעט שלוש מאות שנה במקום שבו הכתה שורשים בזה אחר זה משפחתו לדורותיה. אחת היא לו אם המקום עגום בעיניו; אם הוא מאס בבתי העץ הישנים, בבוץ, באבק, בדרגת החידלון של המקום ושל הרגש, ברוח המזרחית המקפיאה ובאווירה החברתית המעיקה ביותר – כל אלה ושאר המגרעות שהוא עלול לראות או לדמיין אינם ממין העניין. הקסם מוסיף להתקיים ועוצמתו נשמרת כאילו הייתה המולדת גן עדן עלי אדמות. וכך היה במקרה שלי. אני הרגשתי שעל סיילם להיות לביתי וכי מדובר כמעט בגורל; כדי שתבנית תווי הפנים ודפוס האופי שהיו מוכרים כאן מאז ומעולם – נציג אחד של השבט שוכב תמיד בקברו, ואילו האחר צועד כזקיף לאורך רחובה הראשי של העיר – עדיין תישאר גלויה ומוכרת בעיר הנושנה גם בתקופתי הקצרה. ואף־על־פי־כן, אותו רגש עצמו הוא הוכחה שהקשר, שנעשה קשר מזיק, יינתק לבסוף. הטבע האנושי, כמו תפוח האדמה, לא יכול לפרוח אם ישתלו אותו שוב ושוב על פני דורות רבים מדי באותה אדמה מדולדלת. ילדיי נולדו במקומות אחרים, וככל שגורלם בידי, הם יכו שורש באדמה חדשה.

כשעזבתי את האולד מנס, הקשר המוזר, הנרפה והעגום אל עיר מולדתי היה הסיבה העיקרית שהניעה אותי לכהן במשרה במבנה הלבנים של הדוד סם,13 אף שיכולתי באותה מידה ללכת למקום אחר, ואולי היה מוטב כך. אני קבעתי את גורלי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא השנייה שעזבתי – כביכול לצמיתות – אבל בכל זאת חזרתי ככלב שב על קֵאוֹ או כאילו הייתה סיילם בשבילי מרכז העולם שאין להימנע ממנו. לכן, בוקר יפה אחד טיפסתי בגרם מדרגות השחם, כתב המינוי של הנשיא בכיסי, והוצגתי לפני צוות האדונים הנכבדים שיסייעו לי באחריותי הכבדה – תפקיד המנהל הכללי של בית המכס.

ספק גדול בלבי – לאמתו של דבר איני מפקפק כלל – אם לפיקודו של עובד ציבור כלשהו של ממשלת ארצות הברית, אם אזרחי ואם צבאי, עמד מעולם חבר אנשים כה ותיק ונכבד כמו שהיו בפיקודי. זהותו של הוותיק שביושבי המקום נקבעה מיד כשהבטתי בהם. שכן יותר מעשרים שנה לפני תקופה זו, המעמד העצמאי של קצין המכס אִפשר לבית המכס בסיילם להישאר מחוץ למערבולת התמורות הפוליטיות שבדרך־כלל מזעזעת כל כך את תקופת הכהונה. חייל זה – המפורסם שבחיילי ניו־אינגלנד14 – עמד נחרצות על זכותו למעמד של כבוד על אומץ לבו בימי שירותו הצבאי; ומאחר שבעצמו בטח בסובלנות הנבונה של הממשלים המתחלפים בזה אחר זה שבמסגרתם כיהן במשרתו, הוא היה לפקודיו למשענת בשעות הרבות של סכנה וטלטלת נפש. הגנרל מילר היה שמרן קיצוני; איש שלהרגל לא הייתה כל השפעה על מזגו הנעים; שנקשר לפנים מוכרות והתקשה לצעוד לקראת שינוי, גם אם השינוי טמן בחובו שיפור שאין עליו עוררין. לכן כשנטלתי את הפיקוד על מחלקתי, מצאתי בה רק כמה גברים קשישים. מרביתם היו קברניטים ותיקים, שאחרי שהיטלטלו על פני הימים כולם ועמדו איתנים אל מול המהלומות הסוערות של החיים, נסחפו לבסוף אל הפינה השקטה הזאת, שבה, מאחר שרק דברים מעטים הדריכו את מנוחתם, מלבד אימי תקופות הבחירות לנשיאות, הם זכו כולם יחד בסיכוי לחיים חדשים. אף שבשום אופן לא היו מוּעדים פחות מאחיהם בני האדם להזדקן ולחלות, נראה שהיה להם קמע כזה או אחר שהרחיק את המוות מעליהם. שניים או שלושה מהם, כך התברר לי, לקו בצינית או בשיגרון או אולי היו רתוקים למיטתם וכלל לא העלו על דעתם להפגין נוכחות בבית המכס במרבית ימות השנה. אבל לאחר תרדמת החורף נהגו להזדחל החוצה אל השמש החמימה של מאי או יוני ולמלא בעצלתיים את מה שכינו תפקידם, ובזמנם החופשי ולפי נוחותם לחזור למיטתם. עליי להודות באשמה, שכן ליותר מאחד מעובדי ציבור נכבדים אלה קיצרתי את החיים המקצועיים בשירות הרפובליקה. בעקבות הודעתי הרשמית הותר להם לנוח ממלאכתם הקשה, ומיד אחר כך – כאילו תכלית חייהם היחידה הייתה להיטותם לשרת את מדינתם, ואני מאמין שאכן הייתה – הם פרשו לעולם טוב יותר. זו נחמתי המתחסדת, שבזכות התערבותי הוקצב להם די זמן להינחם על המעשים הרעים והמושחתים, שההנחה המובנת מאליה היא שכל פקיד מכס חייב להידרדר אליהם. שתי הכניסות לבית המכס – הראשית והאחורית – אינן מוליכות אל הדרך לגן העדן.

מרבית הפקידים שבפיקודי היו אנשי מפלגת הוויגים.15 ומבחינת האחווה המקודשת ביניהם, טוב שהמנהל החדש לא היה פוליטיקאי, ואף שהיה דמוקרט מושבע, לא קיבל את משרתו ולא נשא אותה מתוך זיקה כלשהי למנגנון פוליטי. אילולא היו אלה פני הדברים – אילו פוליטיקאי פעיל היה ממונה לאותה משרה בעלת השפעה כדי לקבל על עצמו את המשימה הקלה של התמודדות עם קצין בית מכס ממפלגת הוויגים שאזלת ידו מנעה ממנו לנהל בעצמו את המשרד – הרי בתוך חודש מיום שמלאך המוות טיפס במעלה מדרגות בית המכס, כמעט איש מהצוות הוותיק לא היה שורד בתפקידו. לפי הכללים המקובלים בעניינים שכאלה לא הייתה זאת אלא חובתו של הפוליטיקאי להביא כל אחד מאותם ראשים לבנים תחת להב הגיליוטינה. היה ברור למדי שהבחורים הקשישים חששו שמא אפגין חוסר נימוס שכזה. הפחדים שנגלו לעיניי כשהגעתי העציבו אותי, ובו בזמן שעשעו אותי; לראות לחי חרושת קמטים שניכרו בה נזקי מזג האוויר לאחר חצי מאה של עמידה בסערות, מחווירה לכדי גוון אפור נוכח מבט עיניו של אדם כה בלתי מזיק כמותי; להבחין, בשעה שאחד או שניים מהם פנו אליי, ברעד בקול שבימים עברו היה רגיל לשאוג לתוך מגביר־קול בצרידות שדי היה בה להחריד את בוריאַס16 עצמו לכדי שתיקה. הם ידעו, הקשישים הדגולים הללו, שלפי כל כלל תקף – וכשמדובר באחדים מהם, גם נוכח היעדר כישרונם בתחום העסקים – הם היו צריכים לפנות את מקומם לצעירים מהם, שמרנים יותר בתחום הפוליטיקה ובסך הכל מתאימים מהם לשרת את דודנו המשותף. גם אני ידעתי זאת, אבל מעולם לא באמת הרהבתי עוז בנפשי לפעול על־פי ידע זה. יצא לי אפוא, ובצדק, שם רע ביותר וגם יושרי המקצועי נפגע, שכן בתקופת כהונתי הם הוסיפו לשרוץ ברציפי הנמל, לבטל את זמנם, עולים ויורדים בגרם המדרגות של בית המכס. הם גם בילו זמן רב מאוד בשינה בפינותיהם הקבועות, בכיסאותיהם הנוטים לאחור ונשענים על הקיר; ואף־על־פי־כן היו מתעוררים פעם או פעמיים לפני הצהריים כדי לשעמם זה את זה בסיפורי הימאים הישנים ובבדיחות המאוסות שחזרו עליהם כמה אלפי פעמים ושימשו להם ססמאות וססמאות־מענה.

אני משער שעד מהרה התגלה שאין נזק גדול במנהל החדש. בלב קל ולאור הידיעה המשמחת שיש בהם תועלת – לפחות לטובת עצמם, אם לא לטובת ארצנו האהובה – קיימו האדונים הקשישים את מיני גינוני הטקס השייכים לתפקיד. בעורמה, מבעד למשקפיהם, הם בחנו את מחסני המטען של ספינות! רבה הייתה המהומה שהקימו סביב עניינים של מה בכך, ותמוהה הייתה קהות החושים שלעתים אפשרה לעניינים חשובים לחמוק בין אצבעותיהם! בכל פעם שאירע מזל ביש שכזה – כשעגלה מלאה סחורה יקרת ערך הוברחה לחוף, כנראה בשעות הצהריים, ממש מתחת לחוטמיהם, בלי שיחשדו כלל – דבר לא היה יכול לעלות על הלהיטות ועל הנמרצות שנקטו בשעה שנעלו וחזרו ונעלו על מנעול ובריח וחיזקו בנייר דביק ובחותם שעווה, מונעים את כל דרכי המוצא מהספינה החוטאת. במקום לנזוף בהם על הרשלנות שקדמה לכך, דומה שנדרש להלל את ערנותם הראויה לשבח, אחרי שנגרם הנזק; להביע הוקרה אסירת תודה על מסירותם הנמרצת לאחר שלא הייתה עוד תקנה!

הרגל טיפשי סיגלתי לי, שאלא אם כן מדובר באנשים לא נעימים במיוחד, אני מתיידד אתם. מעלותיו של חברי, אם ניחן במעלות, הן שבדרך־כלל זוכות להערכתי הרבה ביותר, ומתגבשות לכדי סגנון שלפיו אני מזהה את האיש. מאחר שמרבית פקידי בית המכס הוותיקים ניחנו בתכונות טובות, ומאחר שעמדתי כלפיהם, האבהית והמגוננת, צידדה בטיפוח רגשות ידידותיים, למדתי עד מהרה לחבב את כולם. היה נעים בבוקרי הקיץ – כשהחום העז, שכמעט המס את שארית משפחת האדם, פשוט העביר חמימות נעימה בגופם הרדום למחצה – לשמוע אותם מפטפטים בכניסה האחורית, יושבים כהרגלם בשורה, שעונים על הקיר, בעוד החידודים הקפואים של דורות קודמים מפשירים ומבעבעים בצחוק מבין שפתותיהם. כלפי חוץ, העליזות של גברים קשישים יש בה הרבה מן המשותף עם חדווה של ילדים; לחוכמה, ממש כמו לחוש ההומור המפולפל, אין ולא כלום עם עניין זה; בשניהם מדובר במשחקה של קרן אור על פני משטח, המעניק חזות זוהרת ועליזה הן לענף הירוק והן לגזע האפור והמתפורר. אלא שבמקרה האחד מדובר באור שמש של ממש, ואילו באחר הוא דומה יותר לזוהר הזרחני של עץ נרקב.

על הקורא להבין שבהצגת כל חברי הקשישים והנהדרים בתור שוטים זקנים יהיה משום חוסר צדק משווע. ראשית משום שעוזריי לא היו זקנים כולם; היו ביניהם מי שהיו בשיא פריחתם ואונם ובעלי יכולת ומרץ בולטים, נעלים הרבה יותר מאורח החיים הנרפה והתלותי שעיצב להם מזלם הרע. אדרבה, יש הרואים בקווצות שיער השׂיבה סְכַך ביתו של איש הגות שמצב תחזוקתו טוב. אבל למרבית הצוות הוותיק לא ייגרם שום עוול אם תיאורם הכללי בפי יהיה של קבוצת נשמות משעממות שאין דבר שראוי לשמר ממגוון חוויות החיים שצברו. דומה שהם השליכו מעליהם את כל גרגירי הזהב של החוכמה המעשית, שהזדמנויות רבות כל כך היו להם לאוספם, ואחסנו בזהירות יתרה את זיכרונותיהם עם המוץ. הם דיברו על ארוחות הבוקר שלהם או על ארוחות הערב של אתמול, היום או מחר בעניין ובהתלהבות גדולים הרבה יותר מאשר על האונייה שנטרפה ארבעים או חמישים שנה לפני כן ועל כל פלאי העולם שראו בעיניים של ימי עלומיהם.

אבי בית המכס – האיש שהיה הפטריארך לא רק של קבוצת הפקידים הקטנה הזאת, אלא גם, אני מעז לומר, של הגוף המכובד של פקידי המכס העולים על האוניות הנכנסות לנמלים, הפועל ברחבי ארצות הברית – היה פקח קבוע פלוני. אפשר בהחלט לכנותו בנה החוקי של מערכת גביית המסים, או ליתר דיוק בשר מבשרה; שכן אביו, קולונל בתקופת המהפכה וקצין מכס לשעבר בנמל, יצר למענו תפקיד ומינה אותו למלאו בשנים הראשונות, תקופה שעכשיו רק מעטים יכולים לזכור. כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, היה פקח זה בן שמונים או קרוב לזה, ובהחלט היה אחת הדוגמאות הנפלאות ביותר לירוק־עד שאפשר למצוא בחיפוש שנמשך שנות חיים. לחיו הסמוקה, גופו הקטן העוטה מעיל כחול מהודר שכפתוריו בהירים, צעדו קל התנועה והנמרץ וחזותו הבריאה והחסונה – כל אלה שיוו לו, אף שלא היה צעיר, מראה של תחבולה חדשה של הטבע בדמות אדם, שגיל ורפיון לא ביקשו להטביע בו חותם. בקולו ובצחוקו שהדהדו בלי הרף במסדרונות בית המכס לא היה זכר לרעד וללהג הטיפוסיים לדיבור של אדם זקן; הם יצאו גאים מריאותיו כקריאת התרנגול או כתקיעה בקרן בַּסית. אם רואים בו חיה בלבד – ולא היה אפשר לראות בו הרבה יותר מכך – הרי היה ישות מניחה את הדעת בזכות חוסנו המוחלט, גופו הבריא ויכולתו בגילו המופלג ליהנות מכל, או כמעט מכל, התענוגות ששאף מעודו להשיג או העלה על דעתו. הביטחון נטול הדאגות של חייו בבית המכס, בזכות הכנסה קבועה וחששות קלים ולא תכופים מפני פיטורין, בלי ספק תרם לקלות שבה פסח עליו הזמן. אלא שהסיבות המקוריות והמשכנעות יותר מקורן בשלמות הנדירה של טבעו החייתי, בתבונה שממדיה ממוצעים, ובמזיגה השטחית של מרכיבי מוסר ורוחניות; תכונות אלה האחרונות מידתן די בה בקושי למנוע מהאדון הקשיש ללכת על ארבע. הוא לא ניחן לא בכושר חשיבה, לא בעומק רגשי ולא ברגישויות טורדניות; קיצורו של דבר, מאום מלבד כמה דחפים שכיחים, שבעזרת מזגו העליז, תוצאה בלתי נמנעת של רווחתו הפיזית, אפשרו לו למלא בכבוד רב את תפקידו, ולפי הדעה הרווחת, תפסו את מקום לבו. הוא היה בעלן של שלוש נשים שנפטרו כולן מזמן; אביהם של עשרים ילדים שמרביתם, בגילים שונים של ילדות או בגרות, שבו אף הם אל העפר. בזה, היה אפשר להניח, יהיה די כאב למלא לגמרי את המזג העליז ביותר בעצב. לא כך אשר לפקח הקשיש שלנו! אנחה קצרה אחת די היה בה למחות את כל נטל הזיכרונות העגומים הללו. מיד אחר כך היה נכון להשתעשע ככל תינוק בחיתוליו; נכון יותר מהפקיד הזוטר של קצין בית המכס, שחרף תשע־עשרה שנותיו היה הבוגר והשקול שבין שני הגברים.

נהגתי להתבונן ולבחון את דמות הפטריארך הזה מתוך, אני חושב, סקרנות נלהבת יותר משבחנתי כל תבנית אנושית שהובאה שם לתשומת לבי. לאמתו של דבר הוא היה תופעה נדירה; כה מושלם מנקודת מבט אחת; וכה רדוד, כה מתעתע, כה סתום, אפס מוחלט שכזה בכל האחרות. מסקנתי הייתה שהוא חסר נשמה, חסר לב, חסר תודעה; אין בו דבר, כפי שכבר אמרתי, מלבד דחפים; ולמרות הכל צורפו יחד חומרי אופיו המעטים בערמומיות שכזאת, שלא חוויתי שום צער על חיסרון כלשהו, אלא הרגשתי שביעות רצון מלאה ממה שמצאתי בו. מאחר שחזותו הייתה כה ארצית וגופנית, ייתכן שיקשה – ואכן כך היה – להבין כיצד יוסיף להתקיים בעולם הבא; אבל אין ספק שקיומו בעולם הזה, שלכל הדעות יסתיים עם נשימתו האחרונה, הוענק לו מתוך התחשבות; בלי מחויבויות מוסריות העולות על אלה של חיות השדה, אבל עם חופש גדול משלהן להתענג, ועם כל חסינותן הברוכה מפני השיממון והדכדוך שבהזדקנות.

בנקודה אחת נזקף לזכותו יתרון עצום לעומת אחיו ההולכים על ארבע, והיא יכולתו לזכור את ארוחות הערב המשובחות, שכן לאכילה היה חלק חשוב באושר שידע בחייו. אנינות טעמו באוכל הייתה תכונה מענגת ביותר; ותיאורו לצלי בשר היה מעורר תיאבון ממש כטעמם של מלפפון כבוש או צדפה. מאחר שלא ניחן בתכונה נשגבה יותר ולא הקריב ולא השחית שום כישרון רוחני, שהרי הקדיש את כל מרצו וכושר המצאתו לשירות קיבתו, הנאתה ותועלתה, נהניתי תמיד ושבעתי נחת כשהקשבתי לו מרחיב את הדיבור על דג, על עוף ועל בשר שחתך הקצב ועל השיטות המתאימות ביותר להתקינם לסעודה. זיכרונותיו ממשתה חגיגי, קדום ככל שיהיה, כמו העלו את ניחוח בשר החזיר או התרנגול ההודו באפו של המאזין. היו טעמים שנשמרו בחכו לא פחות משישים או שבעים שנה, ונראה שעדיין היו על לשונו, כטעם צלעות הכבש שזלל זה עתה בארוחת הבוקר שלו. שמעתי אותו ממצמץ בשפתיו כשנזכר בארוחות שכל אורחיהן מלבדו כבר היו מזמן למזון לתולעים. היה נפלא לראות כיצד רוחות הרפאים של סעודות העבר קמו בלי הרף לתחייה לנגד עיניו; לא מתוך כעס או בתור עונש, אלא מתוך הכרת תודה על כבודו מימים עברו ומתוך רצון לשכפל סדרה אין־סופית של הנאות שהן מעורפלות וממשיות כאחד. הוא היה זוכר אומצת מוֹתְנִית של בקר, חלקים אחוריים של עגל, צלעות חזיר, עוף מובחר או תרנגול הודו משובח במיוחד שאולי פיארו את שולחנו בימיהם של בני אדמס הקשישים;17 ואילו כל ההתרחשויות שחווה הגזע שלנו בזו אחר זו וכל המאורעות שהאירו את חייו האישיים או האפילו עליהם חלפו מעליו, והשפעתם קלה כהשפעת משב רוח ארעי וחולף. הטרגדיה המרכזית בחיי הזקן, ככל שיכולתי לשפוט, הייתה מקרה עם אווז כלשהו, שחי ומת לפני כעשרים או ארבעים שנה; האווז היה בעל גוף מבטיח ביותר, אבל משהוגש לשולחן התברר שבשרו הקשה חסר תקנה, שסכין הביתור לא משאירה שום רישום על גווייתו וכי רק גרזן או מסור יד יכולים לבתרו לחלקיו.

הגיע הזמן לחדול משרטוט דמותו של האיש, אף שהייתי שמח להתעכב על הנושא ולדון בו ביתר אריכות, שכן מכל האנשים שהכרתי מימיי, איש זה היה הראוי ביותר לשאת במשרת הממונה על בית המכס. מרבית האנשים, בשל סיבות שתקצר היריעה מלרמז עליהן, ניזוקים מאורח חיים משונה זה. הפקח הקשיש היה חסין בפני כל נזק, ואילו המשיך לכהן בתפקיד עד קץ הדורות היה ממלאו היטב כמו באותם ימים, והיה יושב לשולחן בתיאבון בריא לא פחות.

במפתיע, יש דמות אחת שבלעדיה לא תהיה גלריית הדיוקנאות של בית המכס שלמה; אבל מאחר שההזדמנויות שנקרו לי לצפות בה היו מעטות למדי, אוכל לשרטט רק את קווי המתאר הפשוטים ביותר שלה. מדובר בקצין מכס, הגנרל הקשיש והגיבור שלנו, שלאחר שירותו הצבאי המזהיר ולאחר כהונתו בתפקיד מושל בטריטוריה במערב הפרוע, הגיע לכאן, לפני עשרים שנה, כדי לבלות כאן את שארית חייו הרבגוניים והמכובדים. מניין שנותיו של החייל האמיץ כבר היה, בדיוק או בערך, שבעים, והוא התמיד בשארית מצעדו עלי אדמות, נושא נטל של מחלות שאפילו המוזיקה הצבאית של זיכרונותיו המרגשים התקשתה להקל. הליכתו שותקה כעת והייתה לסבל העיקרי. הוא היה נשען בכבדות על מעקה הברזל, ורק בעזרת משרת הצליח לטפס לאט ובכאב במעלה מדרגות בית המכס. לאחר התנהלות מפרכת על פני הרצפה היה מגיע אל כיסאו הקבוע שליד האח. שם נהג לשבת, להביט בדמויות שבאו ויצאו, ועל פניו שפוכה שלווה נוגה במקצת; סביבו רשרשו ניירות, הושבעו שבועות ונוהלו דיונים עסקיים ושיחות חולין בענייני המשרד; דומה שכל הצלילים וההתרחשויות האלה לא השאירו אלא רישום עמום בתודעתו, והתקשו לחדור אל המעגל הפנימי של ההכרה. ארשת פניו באותה תנוחה שלווה הייתה רכה ונעימה. כשביקשו את תשומת לבו, נגהו פניו בהבעה של נימוס ועניין שהוכיחה שהוא ניחן באור פנימי וכי רק הגוף החיצוני של המאור התבוני הוא שחסם את מעבר הקרניים. ככל שהועמקה החדירה לתוכן נפשו, כך התברר שהיא בריאה מן המשוער. כשלא התבקש עוד לדבר או להקשיב, שתי פעולות שתבעו ממנו מאמץ ניכר, התרככו פניו לזמן־מה ועטו את הבעתן הקודמת של שלווה קדורנית. הצפייה בארשת פנים זו לא גרמה צער; שכן אף־על־פי שהייתה עגמומית, לא היה בה משום רפיון השכל שבהזדקנות. יסוד טבעו, במקורו חזק ומוצק, טרם התפורר לכדי שבר כלי.

מכל מקום, מתוך עמדת נחיתות שכזאת הייתה המשימה של בחינת אופיו והגדרתו קשה כאיתורה ובנייתה מחדש של מצודה, כמו טיקוֹנדֵרוֹגה,18 בכוח הדמיון, לפי מראה חורבותיה האפורות והמנותצות. אמנם ייתכן שפה ושם נשמרו קירות כמעט בשלמותם, אבל בכל מקום אחר שרד רק תל חסר צורה הכורע תחת הנטל של חוזקו שלו, ומכוסה, לאחר שנים רבות של שלווה והזנחה, בדשא ובעשבים שוטים.

ואף־על־פי־כן, כשהבטתי בלוחם הוותיק בחיבה – שכן מועטה ככל שהייתה התקשורת בינינו, לא יהיה זה בלתי הולם לכנות כך את רגשותיי כלפיו, שכמוהם כרגשות כל ההולכים על שתיים וההולכים על ארבע שהכירו אותו – יכולתי להבחין בתווים העיקריים של דיוקנו. בלטו בהם איכויות של אצילות וגבורה, ראיה שלא המקרה בלבד, אלא זכות מוצדקת היא שזיכתה אותו בשמו הטוב. רוחו מעולם לא הצטיינה, כך סברתי, בפעילות נמהרת; בכל תקופה בחייו נדרשה אפוא דחיפה שתניעו לפעול, אך משניעור לפעולה והיה עליו להתגבר על מכשולים ולהשיג מטרה ראויה, לא אדם כמותו ירים ידיים או ייכשל. הלהט שחלחל בעבר למזגו, וטרם כבה, מעולם לא היה מהסוג שלהבתו מבזיקה ומהבהבת לסירוגין, אלא דווקא מהסוג שלהבתו גונה אדום עמוק כשל הברזל בכבשן. סמכות, תקיפות ויציבות; זאת הייתה ההבעה בשעת מנוחתו למרות הזקנה שקפצה עליו בטרם עת בתקופה שבה אני דן. אבל אפילו אז יכולתי לראות בעיני רוחי שבשעת התרגשות כלשהי שתעמיק לחדור אל תודעתו – להחרידה בתרועת חצוצרה שהיא רמה דיה לעורר את כל כוחותיו שלא כלו, אלא רק נפלה עליהם תרדמה – הוא עדיין היה מסוגל לנער מעליו את מחלותיו כחולה הפושט את גלימת חוליו, לשמוט את מקל ההליכה, לאחוז בחרב ולצאת לפעולה, שוב כלוחם. וברגע דרוך שכזה עדיין לנהוג ביישוב הדעת. עם זאת, פעולת ראווה שכזאת לא הייתה אלא תמונה דמיונית, שאין לצפות ולא לייחל לה. מה שראיתי בתווי פניו – כפי שראיתי בבירור בחומות הנצחיות של מצודת טיקונדרוגה הנושנה שכבר הוזכרה בתור המקור ההולם ביותר להשוואה – היה כוח סבל נחוש ואיתן שבצעירותו בהחלט היה עשוי להגיע לידי עיקשות; יושר שכמו מרבית סגולותיו האחרות היה כגוש דחוס של חומר והיה קשה לעצבו ולשלוט בו, ממש כאילו היה טון של עפרות ברזל; ונדיבות, שעל־פי השימוש חסר הרחמים שעשה בכידונים בצ’יפואה או בפורט אירי,19 אני מסיק שמדובר בתכונה אמיתית לא פחות מהתכונה שהניעה את הנדבנים הווכחנים של התקופה, כולם או מקצתם. ככל שאני יודע הוא הרג אנשים במו ידיו – בוודאי, הם נפלו כנפול עלי העשב לאחר הינף החרמש, נוכח המתקפה שרוחו אצלה עליה מכוחה המנצח – אבל כך או כך, מעולם לא הייתה בלבו אכזריות שהיה בה כדי להסיר את הפלומה מעל כנף פרפר. לא הכרתי איש שאל טוב לבו המולד הייתי מפנה בקשה בבטחה רבה יותר.

הכרח הוא שתכונות רבות – וגם אלה שתרומתן לדיוק בתיאור אינה נופלת בעוצמתה מאחרות – נעלמו או היטשטשו לפני שפגשתי את הגנרל. כל הסגולות הנאות הן בדרך־כלל החמקמקות ביותר; וגם הטבע אינו מייפה את שבר הכלי האנושי בניצני יופי חדש ששורשיהם ותזונתם הנאותה מקורם הבלעדי הוא הבקיעים והסדקים של הזקנה, כפי שהוא מפריח את המטפס על חורבות מצודת טיקונדרוגה. בכל זאת, גם כשמדובר בחן וביופי, יש פרטים הראויים לתשומת לב. פה ושם יחדור ניצוץ הומור מבעד למעטה האטום והכהה ויהבהב בנועם על פנינו. עדינות טבעית, תכונה נדירה באישיות הגברית לאחר תקופת הילדות או הנעורים המוקדמים, ניכרה בחיבתו של הגנרל למראה פרחים ולניחוחם. היה אולי מצופה מחייל ותיק שיוקיר רק את זר הדפנה המגואל בדם שעל מצחו; אבל לפנינו היה חייל שניחן באהבה למשפחת הפרחים כשל ילדה קטנה.

שם, לצד האח המבוערת, נהג הגנרל הקשיש והאמיץ לשבת; ואילו הממונה על בית המכס – שנטל על עצמו, אף שלעתים נדירות, כשלא היה אפשר להימנע מכך, את המשימה הקשה לנהל שיחה אתו – אהב לעמוד ממרחק ולצפות בפניו השקטות, המנומנמות כמעט. הוא נראה מנותק מאתנו אף שהפרידו בינינו רק כמה מטרים; מרוחק, אף שחלפנו סמוך לכיסאו; בלתי מושג, אף שיכולנו להושיט את ידינו קדימה ולגעת בשלו. ייתכן שבמחשבותיו הוא חי חיים אמיתיים יותר מבסביבה הנפסדת של משרד קצין בית המכס. תנועות המצעד הצבאי; המולת הקרב; תרועת המוזיקה הנושנה והנועזת שנשמעה שלושים שנה לפני כן – תמונות וצלילים שכאלה היו אולי חיים כולם בעיני רוחו. בינתיים נכנסו ויצאו הסוחרים ובעלי האוניות, הפקידים המגונדרים והמלחים ההמוניים; המיה קלה של המולת חיי המסחר ובית המכס אפפה אותו; אבל דומה שהגנרל לא הפגין ולו יחס צונן ביותר לא כלפי הגברים ולא כלפי עסקיהם. הוא לא היה במקומו המתאים, ממש כפי שחרב ישנה – שכעת החלידה, אבל פעם הבהיקה בחזית הקרב ועדיין ניכר לאורך להבהּ ברק מתנוצץ – הייתה מרגישה בין קסתות הדיו, פנקסי הנייר וסרגלי המהגוני שעל שולחן העבודה של סגן קצין בית המכס.

היה דבר אחד שעזר לי מאוד להפיח רוח חיים בדמות החייל הנועז של חזית ניאגרה – האיש התם והישר – ולשחזרה. מדובר בזיכרון אותן מילים בלתי נשכחות שלו – ״אני אנסה, המפקד!״20 – שנאמרו ממש על סף מעשה גבורה נואש, ומעידות על רוחם ונשמתם של בני ניו־אינגלנד הנועזים, המשלימים עם כל הסכנות הנשקפות ומתמודדים עם כולן. אם במדינתו היו גומלים על אומץ לב במגני כבוד, היה המשפט הזה – שנדמה שכה קל לאומרו, אבל רק הוא, בשעה שלפניו הייתה משימה רוויית סכנות ותהילה, אמר אותו מעודו – הטוב והמתאים שבכל הססמאות להיחקק על מגן הגנרל.

הרגלי ההתרועעות של אדם עם אנשים השונים ממנו, אנשים שעניין מועט להם בעיסוקיו ועליו להשקיע מאמץ מיוחד כדי להעריך את אורח חייהם ויכולותיהם, הרגלים שכאלה תרומתם לבריאות המוסרית והשכלית של אדם רבה. מאורעות חיי הקנו לי תכופות יתרון זה, אבל מעולם לא בשלמות ובמגוון רב כמו בימים שכיהנתי בתפקיד. היה איש אחד במיוחד שבחינת אופיו גיבשה בי מושג חדש בעניין הכישרון. הוא בהחלט ניחן בסגולות של איש עסקים: נמרץ, שנון וצלול מחשבה, בעל עין חדה היורדת לעומקן של תסבוכות, וכושר ארגון שהעלים אותן כבמטה קסמים. הואיל ומילדותו הוכשר בבית המכס, זה היה תחום עיסוקו ההולם; והסיבוכים העסקיים הרבים שכה הטרידו את איש העסקים הלא־מורשה, היו בעיניו דבר־מה תקין במסגרת שיטה מובנת לחלוטין. בעיניי הוא היה האידאלי שבקרב בני סוגו. הוא היה התגלמות בית המכס; ומכל מקום הארכובה המרכזית המניעה את גלגליו המסתובבים לכיוונים שונים; שכן במוסד שכזה על כורחם נאלצים הפקידים – שממונים כדי לשרת את תועלתם האישית ואת נוחותם, לעתים נדירות מתוך שימת לב אמיתית למידת התאמתם לתפקיד שיש לבצע – לבקש במקום אחר את המיומנות החסרה להם. לכן, בשל כורח שאין מנוס ממנו, כפי שהמגנט מושך אליו גרודת פלדה, כך משך אליו איש העסקים שלנו את הקשיים שהכל נתקלו בהם. בעליונות טבעית ובסבלנות אדיבה כלפי טיפשותנו – שלפי השקפת עולמו בוודאי דמתה כמעט לפשע – ובמגע קל ביותר של אצבעו היה הבלתי מובן נעשה מיד בהיר כאור היום. ההערכה שרחשו כלפיו הסוחרים לא נפלה מהערכתנו, חבריו לחוג המצומצם. יושרו היה מופתי; זה היה אצלו חוק טבע, ולא בחירה או עיקרון, ולהיות ישר והגון בניהול עסקים לא היה יכול אלא להיות תנאי יסודי כשמדובר ביכולת מחשבה כשלו, שכה מתבלטת בבהירותה ובדיוקה. רבב שדבק במצפונו היה טורד את מנוחתו של איש שכזה כמו כל דבר אחר בתחום עיסוקו, אף שבהחלט הרבה יותר מטעות במאזן של חישוב או מכתם דיו על דף נקי של ספר רשומות. במילה אחת – וזה רגע נדיר בחיי – הנה פגשתי איש המתאים לחלוטין למשרה שנשא.

כאלה היו אחדים מהאנשים שמצאתי את עצמי מתיידד אתם כעת. קיבלתי ברוח טובה את העובדה שההשגחה העליונה הטילה עליי תפקיד שכמעט לא היה לו ולא כלום עם הרגליי מן העבר; והייתי נכון באמת להפיק ממנו תועלת ככל האפשר. לאחר אחוות העבודה והתכניות הלא מעשיות עם האחים החולמניים של ״חוות ברוּק״;21 לאחר שלוש שנים במחיצת מוח מפולפל כשל אמרסון; אחרי אותם ימים פרועים של שחרור על האַסָבֵת,22 שקוע במחשבות דמיוניות, לצד האח המבוערת בענפים שלוקטו, עם אלרי צ’נינג; לאחר שיחה עם ת’ורו במעונו הנזירי שבוולדן על עצי אורן ושרידי אורחות האינדיאנים; לאחר שנעשינו אניני דעת מתוך הערכה כלפי מופת תרבותו המשובחת של הילרד; ולאחר שנעשינו חדורים רגש פואטי ליד הקמין של לונגפלו – הגיע הזמן, לבסוף, שאנצל יכולות אחרות של טבעי ואזין את עצמי במזון שעד כה עורר בי מעט תיאבון. אפילו הפקח הקשיש היה שינוי רצוי בתזונה, לאדם שהכיר את אלקוט. במידת־מה ראיתי בזה הוכחה למערכת שמאוזנת היטב בדרך הטבע ואינה חסרה שום פרט ההכרחי לארגון מושלם. וכך יכולתי, נוכח זיכרון עמיתים שכאלה, להתרועע עם אנשים מסוג שונה לחלוטין, בלי להתרעם על השינוי.

הספרות, מלאכתה ומטרותיה, הייתה כעת קלת ערך בעיניי. באותה תקופה לא היה לי שום עניין בספרים; הם היו רחוקים ממני. הטבע – אלא אם כן מדובר בטבע האנושי – הטבע המתפתח על הארץ ובשמים נסתר ממני במובן מסוים; וכל עונג העולה על הדעת ונוסך בו רוחניות, נמחה ממחשבותיי. מדובר במתת, בכושר שאם לא התפוגג, הרי הושעה ונדם בקרבי. היה יכול להיות בזה משהו עצוב, דכדוך בל יתואר, לולא ידעתי שבידי לבחור להחיות את מה שהיה יקר ערך בעבר. אמנם ייתכן שחיים אלה לא היו יכולים להימשך זמן רב בלי לשלם מחיר; וָלא, ייתכן שהיו משנים אותי לעד, בלי לשוות לי דמות כלשהי הרצויה לי. אבל אני מעולם לא ראיתי בחיים אלה אלא חיים ארעיים. חוש נבואי, לחישה חרישית לחששה תמיד באוזני ששינוי יחול בתוך תקופה לא ארוכה, כשתמורה חדשה באורח חיי תהיה חיונית לרווחתי.

בינתיים הייתי שם, מילאתי את תפקיד הממונה על ההכנסות, וככל שהצלחתי להבין, מילאתי אותו היטב וכנדרש. איש הגות, דמיון ורגישות (גם אם שיעור סגולות אלה באופיו עולה פי עשרה על שיעורן אצל הממונה על בית המכס) יכול בכל זמן להיות לאיש עסקים, אם רק יבחר לטרוח לשם כך. עמיתיי הפקידים והסוחרים ורבי החובלים שאתם נוצר קשר כלשהו בשל תפקידיי הרשמיים, לא ראו אותי באור אחר, ומן הסתם לא הכירו שום תכונה אחרת בי. איש מהם, אני מניח, לא קרא ולו דף אחד מכתביי, וגם לו קראו את כולם, לא היה בכך כדי להעלות את ערכי בעיניהם ולו במקצת; גם לא היה כדי להועיל כהוא זה אילו היו אותם דפים חסרי חשיבות פרי עטם של ברנס או של צ’וסר23 שכיהנו, כל אחד בימיו, בתפקיד הממונה על בית המכס, ממש כמוני. שיעור טוב הוא – גם אם תכופות קשה – לאדם שחלם על תהילה ספרותית ובדרך זאת ביקש לקנות לעצמו מעמד בקרב רמי המעלה של העולם, לסטות הצדה אל מחוץ למעגל הצר שבו מוכרות זכויותיו אלה, ולגלות עד כמה, מחוץ לחוג זה, כל הישגיו וכל שאיפותיו נטולי חשיבות לחלוטין. איני חושב שנזקקתי במיוחד לשיעור, אם בתור אזהרה ואם בתור נזיפה; אבל כך או כך למדתי אותו היטב; אני אף נהנה לחשוב שהאמת, כשחדרה לתודעתי, לא הסבה לי צער ולא אילצה אותי להיאנח. אשר לשיח הספרותי, קצין הימייה – בחור מצוין שנכנס לתפקיד אתי ופרש ממנו מעט אחריי – נהג לעתים קרובות לנהל אתי שיחה על אחד משני הנושאים החביבים עליו – נפולאון או שייקספיר. גם הפקיד הזוטר של קצין בית המכס – בחור צעיר שלפי השמועה גדש לעתים נייר מכתבים רשמי של הדוד סם במה שנראה (ממרחק של כמה מטרים) ממש כמו שירה – נהג מפעם לפעם לשוחח אתי על ספרים, בגדר נושאים שאולי הייתי בקי בהם. בזה הסתכם השיח המלומד שניהלתי; ובהחלט היה די בו לצרכיי.

מאחר שכבר לא רציתי וגם לא היה לי חשוב ששמי יפאר למרחוק שערי ספרים, חייכתי למחשבה שכעת הוא זכה בפרסום מסוג אחר. חותם בית המכס הטביע אותו, באמצעות תבנית וצבע שחור, על שקי פלפל, על סלי אָנַטוֹ,24 על קופסאות סיגרים ועל חבילות סחורה מכל סוג החייבת במכס, עדות שהמכס על המצרכים הללו שולם והם נרשמו במשרד כהלכה. על כנפי תהילה מוזרה שכזאת נישאה ההכרה בקיומי, ככל ששם מביע אותה, אל מקומות שמעולם לא הייתה בהם לפני כן, ואני מקווה שלא תשוב אליהם עוד.

אבל העבר לא מת. לעתים רחוקות שבו ועלו המחשבות שנדמו כה חיוניות ותוססות ובכל זאת נגנזו כה בנחת. אחד המקרים הנדירים ביותר שבהם התעוררו בי הרגלי ימים עברו היה מאורע שמאפשר, במסגרת חוק ההגינות הספרותית, להגיש לציבור את התיאור שאני כותב כעת.

בקומה השנייה של בית המכס יש חדר גדול שבו הלבנים והקורות העירומות לא צופו מעולם בספינים ובטיח. המבנה – שתוכנן במקורו לפי קנה מידה שהותאם ליוזמה המסחרית הנושנה שהונהגה בנמל ולרעיון השפע שיבוא בעקבותיה, רעיון שנגזר עליו לא להתממש לעולם – משתרע על פני שטח גדול הרבה יותר משדייריו מסוגלים לנצל. לכן אולם מרווח זה השוכן מעל חדריו של קצין בית המכס נשאר עד היום בלתי גמור, ולמרות קורי העכביש הנושנים המעטרים את קורותיו העגמומיות, נדמה שהוא עדיין ממתין לעבודת הנגרים והבנאים. בקצה אחד של החדר, בתוך גומחה, היו כמה חביות שנערמו זו על זו ובהן צרורות של מסמכים רשמיים. כמויות גדולות של פסולת דומה נערמו בערבוביה על הרצפה. מצערת הייתה המחשבה כמה ימים, שבועות, חודשים ושנים של עבודה הושקעו לריק בניירות המעופשים הללו, ניירות שעתה היו רק נטל על הארץ והוטמנו בפינה נסתרת זו, מורחקים לצמיתות ממבט עין אנושית. אך מה בדבר חבילות של כתבי יד אחרים – שלא מולאו בשיממון הרישומים הרשמיים, אלא במחשבות של מוחות יצירתיים ובהשתפכות פורה של לבבות מעמיקים – שבה במידה ירדו לתהום הנשייה; ולא זו בלבד שלא שירתו בזמנם תכלית כלשהי, כמו הערמה שהצטברה כאן, אלא – עצוב מכל – גם לא זיכו את כותביהם במחיה נוחה, כפי שזיכו את פקידי בית המכס אותם שרבוטים חסרי ערך! ואולי בכל זאת לא היו פסולים לחלוטין מלשמש חומר לתיאור ההיסטוריה המקומית. אין ספק שאפשר לגלות ביניהם סטטיסטיקה של המסחר בעברה של סיילם וזיכרונות מסוחריה האצילים – המלך דרבי הזקן, בילי גריי הזקן, סיימון פורסטר הזקן25 ואילי ממון רבים אחרים בני דורו, אף שברגע שהורד ראשו המפודר אל הקבר, וכבר החל להידלדל הונו העצום. אפשר להתחקות כאן אחר מייסדיהן של מרבית המשפחות הנמנות כעת עם אצולת סיילם, למן ראשית דרכם המפוקפקת והקרתנית בתחום המסחר, בדרך־כלל זמן רב אחרי המהפכה, ועד המעמד המבוסס זה מכבר, כפי שהוא בעיני ילדיהם.

מהימים שלפני המהפכה חסר תיעוד; המסמכים והרשומות המוקדמים ביותר של בית המכס הועברו מן הסתם להליפקס כשכל פקידי המלך התלוו אל הצבא הבריטי במנוסתו מבוסטון.26 תכופות הצטערתי על כך; שכן אם חוזרים לאחור, לימי הפרוטקטורט,27 בוודאי היו במסמכים אלה אזכורים רבים לאנשים נשכחים או זכורים ולמנהגים נושנים שהיו מסבים לי אותו עונג שהסבו לי ראשי חץ אינדיאניים שהייתי מוצא בשדה הסמוך לאולד מנס.

אלא שיום בטלה גשום אחד התמזל מזלי וגיליתי דבר מה בעל עניין כלשהו. עוד אני מחטט ונובר בערמת האשפה שבפינה – מגולל מסמך זה או אחר וקורא שמות של ספינות שכבר מזמן טבעו בים או נרקבו במעגן שברציפים, שמות של סוחרים שכעת לא נודעו עוד ב’בורסה’ וגם קשה לפענחם ממצבותיהם המכוסות טחב; בוחן נושאים שכאלה מתוך עניין נעצב, לאה וכמעט מסויג שרוחשים כלפי גווייתה של עשייה שפסה מן העולם; מדרבן את דמיוני שנעשה נרפה בשל חוסר שימוש, להעלות מתוך העצמות היבשות הללו תמונה של ההיבט העליז יותר של העיירה הוותיקה, בימים שהודו הייתה אזור חדש ורק סיילם ידעה את הדרך לשם – הזדמנה לידי חבילה קטנה כרוכה מתוך תשומת לב במגילה צהובה נושנה. מראה מעטפה זו היה כשל מסמך רשמי מתקופה כלשהי מן העבר הרחוק, שבה הקדישו פקידים את מלאכת כתיבתם הנוקשה והרשמית לנושאים חשובים יותר משהם נוהגים כיום. היה בה דבר־מה שעורר סקרנות טבעית וגרם לי להתיר את הסרט האדום הדהוי שכרך יחד את החבילה, בהרגשה שעומד להיחשף כאן אוצר. יישרתי את קיפוליה הנוקשים של מעטפת המגילה ומצאתי שמדובר בכתב מינוי בכתב ידו ובחותמתו של המושל שירלי,28 שמינה איש ושמו ג’ונתן פְּיוּ לממונה על בית המכס מטעם הוד מעלתו בנמל סיילם שבמחוז מפרץ מסצ’וסטס. זכרתי שכבר קראתי (כנראה ברשומות פֶלְט29) הודעה על מותו של הממונה על בית המכס פיו, לפני כשמונים שנה; וגם בעיתון מהזמן האחרון קראתי דיווח על שרידיו שהוצאו מבית הקברות הקטן של כנסיית פטרוס הקדוש,30 בשעה שמבנה הכנסייה שופץ. אם זיכרוני אינו מטעני, דבר לא נשאר מקודמי המכובד, מלבד שלד פגום וכמה שרידי לבוש ופאה נכרית בעלת סלסול מלכותי שמצב שימורה, שלא כמו הראש שפעם פיארה, היה מניח את הדעת. אבל משבחנתי את המסמכים שמגילת כתב המינוי שימשה להם מעטפה, מצאתי עקבות של הפן הרוחני של מר פּיו ושל הפעילות שהתנהלה בתוך ראשו יותר משמצאתי בפאה המסולסלת האוצרת בתוכה את הגולגולת הנכבדה עצמה.

קיצורו של דבר, לא מדובר במסמכים רשמיים, אלא במסמכים פרטיים מטיבם או לפחות במסמכים שנכתבו מנקודת מבטו האישית וכנראה בכתב ידו. הסברי היחיד מדוע נמצאו מסמכים אלה בערמת האשפה של בית המכס היה שמותו של מר פיו היה פתאומי; שליורשיו מעולם לא נודע על מסמכים אלה ששמר מן הסתם בשולחנו המשרדי, או שהם נחשבו בטעות מסמכים בענייני מסים. כשהועבר הגנזך להליפקס נשארה מאחור חבילה זו, שלא היה בה שום עניין לציבור, ומאז נשארה חתומה.

דומה שהממונה הקשיש על בית המכס – שאני מניח שעניינים הנוגעים למשרתו מיעטו להטרידו באותה תקופה מוקדמת – הקדיש אחדות משעות הפנאי הרבות שלו לחקר העתיקות המקומיות ושאר מחקרים דומים. מחקרים אלה סיפקו חומר לעיסוק קרתני למוח, שלולא כן הייתה החלודה מאכּלת אותו. דרך אגב, מקצת העובדות שאסף שירתו אותי נאמנה בשעה שהכנתי את המאמר שכותרתו ״הרחוב הראשי״ שבספר זה.31 בשאר אפשר אולי להשתמש בהמשך למטרות חשובות לא פחות; או אולי יעובדו, ככל שיאפשרו, לכדי ההיסטוריה המוסמכת של סיילם, אם הכבוד שאני רוחש כלפי אדמת המולדת יעורר אותי למשימה כה נעלה. בינתיים הם יעמדו לרשות כל אדם שמוכן ומסוגל לשחרר אותי מהעבודה הלא משתלמת הזאת. נטייתי הסופית הייתה לשקול להפקידם בידי ‘החברה ההיסטורית של אסקס’.

אבל הדבר שמשך את תשומת לבי יותר מכל בחבילה המסתורית היה פיסת בד אדום משובח שהיה בלוי ודהוי מאוד. ניכרו בו עקבות של רקמת זהב, אף שהיו מהוהים ופגומים עד שלא נשאר כמעט דבר מזוהרם. קל היה להבחין שמדובר בכישרון עבודת מחט נפלא; והתַך (כפי שאישרו באוזני גברות הבקיאות ברזים שכאלה) הוא עדות לאמנות שהיא כעת נשכחת, ואפילו חידושה לא יחזירה לקדמותה. לאחר בחינה מעמיקה לבש סמרטוט זה בגון השני – שכן בשל הזמן, הבלאי והעש מחלל הקודש לא היה זה אלא סמרטוט – צורה של אות. האות הגדולה A. לפי מדידה מדויקת היה אורך כל זרוע בדיוק שמונה סנטימטרים ורבע. אין ספק שהוא נועד לשמש פריט קישוטי לשמלה; אבל כיצד ענדו אותו ואיזה מעמד, כבוד ויקר הוא סימל בימים עברו, שאלות אלה היו חידה (כה חמקמקות הן אופנות העולם בפרטים שכאלה) שקלושה הייתה התקווה לפותרה. ובכל זאת, במפתיע, הוא עורר את סקרנותי. עיניי ננעצו באות השני הנושנה, ולא סרו ממנה. בלי ספק היא טמנה בחובה משמעות עמוקה כלשהי, שראוי ביותר לפענחה, ואשר נובעת כביכול מאותו סמל מסתורי שבערמומיות חושף את עצמו לחושיי, אבל מוחי לא מצליח לנתחו.

עוד אני כך אובד עצות – ומעלה בדעתי, בין שאר ההשערות, שמא האות היא מאותם קישוטים שהאדם הלבן השתמש בהם לתחבולותיו במטרה לאחז את עיני האינדיאנים – הנחתי במקרה את האות על חזי. היה נדמה לי – הקורא יכול לחייך, אבל אל לו להטיל ספק בדבריי – היה נדמה לי אפוא שחוויתי תחושה לא לגמרי פיזית, ועם זאת כמעט פיזית, כמעין חום צורב; כאילו האות לא הייתה עשויה מבד אדום, אלא מברזל מלובן. צמרמורת עברה בי ובלי משים נתתי לה ליפול על הרצפה.

בשעה שהייתי שקוע במחשבות על אות השני, הזנחתי את בחינתו של גליל נייר מוכתם שסביבו הייתה כרוכה. כעת פתחתי אותו ולשביעות רצוני מצאתי, מתועד בעטו של הממונה הקשיש על בית המכס, הסבר כמעט מלא של הפרשה כולה. היו שם כמה גיליונות נייר ובהם פרטים רבים על חייה ועל דבריה של אישה ושמה הֶסטֵר פְּרין, שנראה שבעיני אבותינו הייתה אישיות ראויה לתשומת לב. דמותה צצה ועלתה בתקופה שבין ראשית ימיה של מסצ’וסטס לשלהי המאה השבע־עשרה. קשישים שחיו בימיו של הממונה על בית המכס פְיוּ, שאת הסיפור רשם לפי העדות שמסרו בעל־פה, זכרו אותה מימי צעירותם – אישה זקנה מאוד, אבל לא בלה, שחזותה אצילית ומעוררת רחשי כבוד. היא אימצה לעצמה מנהג, כמעט מימי קדם, להסתובב בכל האזור, מעין אחות רחמנייה מתנדבת העושה מיני מעשים טובים ככל יכולתה; וגם לוקחת על עצמה לייעץ בכל נושא, בייחוד בתחום הלב; כלומר מצד אחד זכתה, והכרח שכך יהיה כשמדובר באדם בעל יכולות שכאלה, להערצת אנשים רבים כראוי למלאך, ומצד אחר, אני משער, אחרים ראו בה אדם טרחן הפולש לחייהם בלא רשות. משהמשכתי לנבור בכתב היד, גיליתי תיעוד של מעשים אחרים של אותה אישה מיוחדת במינה ושל הסבל שסבלה, שהקורא מופנה לקרוא את מרביתם בסיפור32 שכותרתו ‘אות השני’; וראוי לזכור היטב שעובדות הסיפור המרכזיות זוכות לאישור ולהסמכה במסמך של הממונה על בית המכס פיו. המסמכים המקוריים בתוספת אות השני עצמה – שריד מסקרן ביותר – עדיין ברשותי, ויוצגו בלא סייג לכל מי שמתוך עניין רב בסיפור יבקש לראותם. אין להבין מכך שאני מצהיר בזאת שכאשר עטיתי על הסיפור את כסותו ודמיינתי את המניעים ואת אופי הרגשות העזים שהשפיעו על הדמויות הממלאות בו תפקיד, כבלתי כל הזמן את עצמי למסגרת שקבעו חצי תריסר גיליונות הנייר של הממונה הישיש על בית המכס. ההפך הוא הנכון. בנושאים שכאלה הרשיתי לעצמי, פחות או יותר, אותה חירות כאילו היו העובדות לגמרי פרי דמיוני. עם זאת אני מתחייב שתמצית הסיפור מהימנה.

במידת־מה החזיר מאורע זה את מחשבתי למסלולה הישן. דומה שהיה כאן יסוד לסיפור. הרגשתי כאילו הממונה הקדמון על בית המכס, בלבוש שהיה נהוג לפני מאה שנים, ובפאה האלמותית שלראשו – שנקברה אתו, אבל לא התכלתה בקבר – פגש אותי בחדר הנטוש של בית המכס. היה בהליכותיו הדרת כבוד של אדם הנושא בתפקיד מטעם הוד מעלתו ועל כן מואר בקרן הזוהר הנוגהת סביב הכתר בבוהק כה מסנוור. אבוי! כמה לא דומה לחזות המחפירה של הפקיד הרפובליקני, שבתפקידו בשירות הציבור מרגיש את עצמו נקלה מן הבזוי שבאדוניו ונופל מן הנחות שבהם. במו ידיו מסר לי – דמות רפאים מעומעמת, אבל מלכותית – את הסמל הארגמני ואת המגילה הקטנה של כתב היד המגולל את הסיפור. במו קול הרפאים שלו הוכיח אותי בדבר ערכה המקודש של חובתי כלפיו, חובת בן מוקיר – שכן בהחלט מתקבל על הדעת שראה בעצמו את אבי המקצועי – להביא לפני הציבור את חיבורו המוקפד שהעלה טחב, והעש אכלו. ״עשה זאת״, אמרה בהטעמה רוח הרפאים של הממונה על בית המכס פיו, והנהנה בראשה שנראה כה מרשים בתוך פאתה הזכורה לטוב, ״עשה זאת והרווח יהיה כולו שלך! בקרוב תזדקק לכך; שכן בימיי, שלא כמו בימיך, משרתו של אדם הייתה משרה לכל החיים ותכופות עברה בירושה. אבל בסוגיה זו של הגברת פרין אני דורש ממך, הלל את זיכרון קודמך כראוי לו!״ ואני אמרתי לרוח הרפאים של הממונה על בית המכס פיו, ״כך אעשה!״

משום כך הקדשתי מחשבה רבה לסיפורה של הסטר פרין. הנושא העסיק את מחשבותיי שעות רבות שבהן פסעתי הלוך ושוב לאורכו ולרוחבו של חדרי, או צעדתי הלוך וחזור מאה פעמים את המרחק הרב שבין דלת הכניסה של בית המכס ובין דלתו הצדדית, וחוזר חלילה. גדולים היו העייפות והרוגז שעורר בפקח הישיש ובפקידי המדידה והשקילה רחש צעדיי המתמשכים ואינם יודעים רחם, צעדיי ההולכים ושבים שהפריעו את תנומתם. לזכר הרגליהם הישנים הם נהגו לומר שהממונה על בית המכס צועד על הסיפון העליון. מן הסתם סברו שתכליתי היחידה – ואכן זו המטרה היחידה שיכולה לגרום לאדם שפוי לנוע מרצונו החופשי – הייתה לעורר את תיאבוני לקראת ארוחת הערב. למען האמת, התיאבון, שגבר בשל הרוח המזרחית שנשבה בדרך־כלל לאורך המסדרון, היה התוצאה המועילה היחידה של הפעילות הרבה כל כך. מאחר שאווירת בית המכס כמעט אין בינה ובין היבול האנין של הדמיון והרגישות ולא כלום, הרי לוּ נשארתי שם בעשר תקופות הנשיאות שהיו עתידות לבוא, ספק אם היה הציבור זוכה לראות את סיפור ‘אות השני’. דמיוני היה מראה עכורה. הדמויות שעשיתי כמיטב יכולתי לאכלסה בהן לא נשקפו ממנה, או שהשתקפותם לא הייתה אלא עמימות עלובה. שום אש שיכולתי להצית בכבשן הרוחני שלי לא היה בה כדי לחמם את דמויות הסיפור כדי שיהיה אפשר לחשלן. הן לא אימצו לא את להט התשוקה ולא את רכות הרגש, אלא אצרו בתוכן את הנוקשות של גופות המתים, והישירו אליי מבט מפּנים שגיחוך מבעית של התרסה מלעיגה לא מש מהן. ״איזה עניין יש לך בנו?״ כאילו אמרה הבעה זו. ״מעט השליטה שאולי הייתה לך על שבט הדמיון נעלמה! החלפת אותו בהכנסה דלה מכספי הציבור. לך אפוא והרווח את לחמך!״ קיצורו של דבר, היצורים האדישים כמעט, שהיו יצירי דמיוני, הקניטו אותי וטענו לאווילותי, ולא בלי סיבה מוצדקת.

לא רק בשלוש השעות ומחצה שהדוד סם תבע לעצמו מחיי היומיום שלי אחזה בי אותה קהות חושים. היא ליוותה אותי בשעת טיוליי על חוף הים ונדודיי ברחבי הארץ, בכל פעם – כלומר לעתים רחוקות ובאי־רצון – שדרבנתי את עצמי לבקש את הקסם הממריץ שבטבע, שנהג להעניק לי רעננות ומעוף מחשבתיים שכאלה למן הרגע שכף רגלי דרכה על סף דלתו של האולד מנס. אותה קהות הנוגעת ליכולת המאמץ השכלי ליוותה אותי הביתה והכבידה עליי בחדר שכינויו המגוחך ביותר היה חדר העבודה שלי. היא גם לא שחררה את אחיזתה בי כשישבתי מאוחר בלילה בטרקלין הנטוש, שרק הבהוב אש הפחמים ואור הירח האירו אותו, והתאמצתי להעלות בעיני רוחי תמונות דמיוניות שאולי ביום המחרת יקלחו על הדף הלבן בתיאור רבגוני.

אם כוח הדמיון סירב לפעול בשעה שכזאת, אפשר בהחלט לראות בזה עניין חסר תקנה. אור הירח החודר לחדר מוכר ונופל כה לבן על המרבד וחושף בבירור רב כל כך את כל צורותיו – כל חפץ נראה לעין לפרטי פרטיו גם אם באופן שונה לגמרי ממראהו בשעות הבוקר או הצהריים – הוא האמצעי המתאים ביותר לכותב רומנים המבקש להתוודע אל אורחיו המתעתעים. הנה מצטיירת תמונה ביתית קטנה של החדר המפורסם; הכיסאות, כל אחד וסגנונו; שולחן סלון ועליו סל כלי תפירה, ספר אחד או שניים ומנורה כבויה; הספה; כוננית הספרים, התמונה שעל הקיר – כל הפרטים הללו גלויים לגמרי לעין, והאור היוצא דופן שולל מהם את גשמיותם עד שנראה שהם מאבדים את מהותם האמיתית ונעשים עצמים שבמחשבה. אין דבר קטן או פעוט ערך מכדי שיחול בו שינוי זה, שינוי המקנה לו כבוד. נעל של ילד; הבובה הישובה בעגלת הנצרים הקטנה שלה; סוס הנדנדה, בקיצור, כל מה שהשתמשו בו או שיחקו בו בשעות היום עטה איכות של מוזרות וריחוק אף שנוכחותו הייתה ברורה כמעט כמו לאור היום. לפיכך הייתה רצפת החדר המוכר שלנו לשטח ניטרלי, אי שם בין העולם הממשי לבין ארץ הפיות, במקום שבו המציאותי והדמיוני יכולים להיפגש, בלי שהאחד או האחר יטילו עלינו אימה. את התמונה הזאת הייתה הולמת למדי ההפתעה שהייתה מתעוררת אילו הבטנו סביבנו וגילינו דמות אהובה שכבר הלכה לעולמה, ישובה כעת בנחת, מוארת ברצועת אור הירח הקסום, חזותה מעוררת בנו ספק אם חזרה ממרחקים או שמא מעולם לא משה ממקומה לצד האח המבוערת שלנו.

לאש הגחלים העמומה במקצת יש השפעה מהותית על התוצאה שאתאר בהמשך. היא מטילה את גונה המעומעם על כל החדר, מקרינה אדמומיות קלושה על הקירות ועל התקרה, וניצוץ שמוחזר מברק הרהיטים הממורקים. האור הזה, החמים יותר, מתמזג עם הרוחניות הצוננת של קרני הירח וכביכול מקנה לב ורגישויות של רכות אנושית לדמויות שזימן הדמיון. הוא ממיר אותן מצְלמים לבנים כשלג לגברים ולנשים. במבט חטוף במראה אנו רואים – במעמקי שוליה האפלים – את הלהט הדועך של הגחלים הכבויים למחצה, את קרני הירח הלבנים שעל הרצפה, והעתק של כל הניצוצות והצללים של התמונה המתרחקים עוד צעד מן הממשי ומתקרבים אל הדמיוני. ואז, בשעה שכזאת, כשלפניו תמונה שכזאת, אם אדם היושב לגמרי לבדו אינו יכול לחלום חלומות מוזרים ולשוות להם חזות של אמת, מוטב שלעולם לא ינסה לכתוב רומנים.

אשר לי, בכל ימי התנסותי בבית המכס היו בעיניי אור הירח, אור השמש וזוהר אש האח היינו הך; ואף אחד מהם לא הועיל כמלוא הנימה יותר מהבהובו של נר חֵלֶב. זן שלם של רגישויות והכישרון הנובע מהן – הטוב ביותר שעמד לרשותי, גם אם לא נבע בשפע וערכו לא היה רב – נעלם ממני ואיננו.

אף־על־פי־כן אני סבור שלו ניסיתי סוג אחר של יצירה, לא היה מתגלה שכישרונותיי כה חסרי תכלית ותועלת. למשל, הייתי יכול להסתפק בכתיבת סיפוריו של קברניט ותיק, אחד הפקחים, שאנהג כפיות טובה גדולה ביותר אם לא אזכיר אותו; שכן לא עבר יום שהוא לא הצחיק אותי ועורר בי רחשי הערצה כלפיו בזכות כישרונו הנפלא לספר סיפורים. אילו יכולתי לשמר את העוצמה הציורית של סגנונו ואת הגוון ההיתולי שהטבע לימד אותו להוסיף לתיאוריו, אני מאמין בכנות שהתוצאה הייתה חידוש ספרותי. או הייתי יכול בנקל למצוא לי משימה חשובה יותר. נוכח החומרנות של אותם חיי יומיום שדחקו בי שלא לרצוני, הייתה זו סכלות לנסות להחזיר את עצמי בכוח לתקופה אחרת; או להתעקש ליצור העתק של עולם שמקורו ברעיון רוחני, בשעה שבכל רגע ניפץ מגעם הגס של נסיבות ממשיות את היופי הלא־מציאותי של בועת הסבון שלי. מאמץ נבון יותר היה לטפטף את המחשבה ואת הדמיון לתוך המציאות העכורה של היום כדי שתהיה לשקיפות בוהקת; להעניק משמעות רוחנית לנטל שהחל להכביד כל כך; לחפש בעוז את הערך האמיתי והנצחי שנחבא במאורעות הקטנוניים והמשעממים ובאנשים הפשוטים שהתיידדתי עמם כעת. האשמה הייתה שלי. דף החיים שהיה פתוח לפניי נראה משעמם ואפרורי רק משום שלא ירדתי לעומקי חשיבותו. לפניי היה ספר טוב מכל ספר שאכתוב כל ימיי; דף אחר דף הוא הציג את עצמו לעיניי כפי שכתבה אותו מציאות השעה החולפת, ונעלם מיד משנכתב רק משום שמוחי ביקש את ההארה הפנימית, וידי את התחכום כדי לתעתק אותו. ייתכן שבעתיד אזכר בכמה קטעים פה ושם ובשברי פסקאות, ואכתוב אותם ואגלה שהאותיות שעל הדף הופכות לזהב.

ההשגות הללו עלו מאוחר מדי. באותו הרגע הרגשתי רק שמה שהסב הנאה בעבר, היה כעת לעמל חסר תקנה. לא הייתה סיבה להתאבל מדי על מצב עניינים זה. חדלתי להיות סופר של סיפורים ומאמרים גרועים למדי והייתי לקצין בית מכס טוב למדי. זה הכל. ועם זאת, בהחלט אין זה נעים להיות רדוף בחשד שמא שכלך מידלדל והולך או מתאדה, בלי ידיעתך, כמו אתר המתנדף מתוך בקבוקון; וכך בכל הצצה מתגלה שארית קטנה יותר ומשתנה פחות. בעובדה עצמה לא היה אפשר להטיל ספק; ולאחר שבחנתי את עצמי ואת האחרים, הגעתי לכלל מסקנות בעניין ההשפעה של משרה ציבורית על אופי האדם, מסקנות שאינן מציירות את אורח החיים הנדון באור חיובי ביותר. אולי בהמשך אפתח השלכות אלה בצורה אחרת. די אם אומר שמסיבות רבות קצין בית מכס שמכהן בתפקיד זמן רב, קרוב לוודאי שאינו יכול להיות דמות ראויה לשבח או מכובדת; אחת הסיבות היא הקביעות שבזכותה הוא מחזיק במשרתו, ואחרת טבע עיסוקו, שהוא – אף שאני מאמין שהוא הגון – מהסוג שאינו תורם את חלקו למאמץ האנושי המשותף.

השלכה שניכרת לדעתי, יותר או פחות, בכל אדם שכיהן בתפקיד, היא שבה בשעה שהוא נשען על זרועה החסונה של הרפובליקה, כוחו שלו אוזל. כחולשת אופיו המקורי או כחוזקו, כך הוא מאבד את יכולת העזרה העצמית. אם הוא ניחן במרץ טבעי חריג או אם לקסם המקום המבלבל אין השפעה ארוכת טווח עליו, יהיה אפשר להחזיר לו את כוחותיו שאבדו. הפקיד שנפלט – בר מזל בשל הדחיפה הגסה המשלחת אותו קדימה בעוד מועד כדי להצטרף אל העולם במאבקו – עשוי לחזור לעצמו ולהיות כל מה שהיה מעודו. אלא שנדיר שזה קורה. בדרך־כלל הוא נאחז במקומו כפרק הזמן הנדרש לחורבנו, ואז הוא מגורש נטול כל כוחות, נעזב לנוע ולנוד טוב ככל שיוכל לאורך שביל החיים הקשה. הוא מכיר בחולשתו, לאחר שאבדו לפלדה שממנה קורץ גמישותה וקַשיוּתה, ומעתה ואילך יתור לעד סביב בכמיהה, בחיפוש אחר תמיכה מחוץ לעצמו. תקוותו התמידית, המפעפעת בלבו – הזיה שלמרות כל הגורמים מרפי הידיים וחוסר הבררה שהוא מקל בו ראש, רודפת אותו בחייו, ואני מניח שכמו עוויתות הגסיסה של מחלת הכולרה, מוסיפה לענותו זמן קצר אחרי מותו – תקוותו היא שבסופו של דבר ובתוך זמן לא רב, בעקבות נסיבות מקריות ומשמחות, הוא יוחזר לתפקיד. אמונה זו, יותר מכל דבר אחר, גוזלת את התוכן ואת התועלת מכל יוזמה שהוא עשוי לחלום ליטול על עצמו. מדוע עליו לעמול ולטרוח טרחה רבה כל כך כדי להוציא את עצמו מן הבוץ, אם בתוך זמן קצר זרועו החזקה של ‘דודו’ תרומם אותו ותתמוך בו? מדוע עליו לעבוד למחייתו כאן או ללכת לחפש זהב בקליפורניה,33 אם בקרוב כל כך יזכה באושר, מדי חודש בחודשו, באמצעות ערמת מטבעות נוצצים מכיסו של ‘דודו’? עצב מוזר עולה מן ההבחנה כמה מעט מטעמה של שררה נדרש כדי להדביק ברנש אומלל במחלה יוצאת הדופן. זהבו של הדוד סם – בלי לפגוע בכבודו של האדון הקשיש והנכבד – ניחן במובן זה בתכונה מכשפת כשל שכר השטן. על כל מי שנוגע בו לדאוג היטב לעצמו, וָלא, הוא עלול לגלות שהעסקה מרעה עמו ומערבת, אם לא את נשמתו, הרי רבות מתכונותיה הנעלות; כוח איתן, אומץ ויציבות, יושר, ביטחון עצמי וכל מה שמייחד את הטבע האנושי.

הנה תחזית נפלאה לעתיד! לא שהממונה על בית המכס הבין את הלקח או הודה שחיסולו המוחלט כל כך אפשרי, בין שימשיך לכהן בתפקיד ובין שיפוטר. אבל מחשבותיי לא היו מן המעודדות ביותר. הלכתי ונעשיתי מדוכדך וחסר מנוחה; נברתי בלי הרף במוחי, חיפשתי אילו מסגולותיו העלובות נעלמו ואינן, ואיזו מידה של נזק נגרמה לשאריתן. ניסיתי לחשב עוד כמה זמן אוכל להישאר בבית המכס ובכל זאת לצאת משם בן אדם. למען האמת, זה היה חששי הגדול ביותר – שכן פיטוריו של אדם כה מתון כמותי לעולם לא יהיה צעד שיינקט במסגרת מדיניות, ובוודאי לא היה זה מטבעו של עובד ציבור להתפטר – לכן דאגתי העיקרית הייתה שמא תפקיד הממונה על בית המכס יזרוק שיבה בשיערי, יכלה את כוחי ויעשני עוד חיה מסוגו של הפקח הקשיש. האם בחלוף פרק חיי החדגוני בתור עובד ציבור לא תהיה בסופו של דבר שעת הארוחה, כאצל אותו חבר נכבד, למרכז יומי, ואת שאריתו אבלה כמו כלב זקן בשינה בשמש או בצל? תחזית משמימה לאדם שבעיניו ההגדרה המוצלחת ביותר לאושר הייתה חיים הממצים את כל טווח כישוריו ורגישויותיו! אבל כל אותו הזמן היה החשש שעוררתי בלבי מיותר. ההשגחה העליונה תכננה למעני דברים טובים יותר משיכולתי לדמיין.

מאורע ראוי לתשומת לב בשנה השלישית לכהונתי בתפקיד הממונה על בית המכס – אם מאמצים את נעימת קולו של ‘פ.פ.’ – היה בחירתו של גנרל טֵילור לנשיאות.34 כדי לגבש הערכה מלאה של יתרונות חיי עובד הציבור, חיוני לבחון את נושא המשרה בשעה שממשל עוין נכנס לתפקיד. תפקידו הוא אז אחד המכבידים ביותר, ומכל מקום אחד הלא־נעימים שיכול לשאת בו בן־תמותה ביש מזל; אף שנדיר שיש חלופה טובה, לכל צד, מה שנראה בעיניו המאורע הגרוע ביותר ייתכן מאוד שיהיה הטוב ביותר. אבל לאדם גא ורגיש, חוויה מוזרה היא לדעת שענייניו נתונים בידי אנשים שלא אוהבים ולא מבינים אותו, וכי מאחר שהכרח שייפגע מהם או יהיה אסיר תודה להם, הוא מעדיף את האפשרות הראשונה. לאדם ששמר על יישוב הדעת בכל שעת המאבק, משונה לראות את הצימאון לדם שמתגלה בשעת הניצחון, ולדעת שהוא עצמו נמנה עם מושאיו! מעטות הן תכונות הטבע האנושי המכוערות יותר מנטייה זו – שהייתי עד לה כעת בקרב אנשים שאינם גרועים מזולתם – להתאכזר רק משום שיש לאל ידם להרע. אם הגיליוטינה, מונח שהשתמשו בו כשדובר בנושאי משרות, הייתה עובדה ככתבה וכלשונה, ולא אחת המטפורות המתאימות ביותר, אני מאמין בכנות שהחברים הפעילים של המפלגה המנצחת היו להוטים דיים לערוף את ראשי כולנו, והיו מודים לאל על ההזדמנות! נראה לי – צופה שקט וסקרן בשעת ניצחון ומפלה כאחד – שרוח אכזרית ומרירה זו של רשעות ונקמה מעולם לא ניכרה בשעת הניצחונות הרבים של מפלגתי שלי כפי שניכרה כעת בשעת ניצחון מפלגת הוויגים. בדרך־כלל הדמוקרטים נוטלים על עצמם משרות משום שהם זקוקים להן ומשום שנוהג של שנים רבות התגבש לכדי חוק המאבק הפוליטי, ולפיו כל עוד לא הוכרז על מערכת שונה, כל המתרעם עליה נחשב חלש ומוג לב. אלא שההרגל הממושך לנצח עשה אותם נדיבים. הם יודעים כיצד לחוס כשנקרית להם ההזדמנות; וכשהם מכים, אמנם ייתכן שהגרזן חד, אבל נדיר שלהבו משוח ברעל השנאה; גם אין זה מנהגם לבעוט בבוז בראש שערפו זה עתה.

קיצורו של דבר, לא נעים ככל שהיה מצבי, במקרה הטוב, מצאתי הצדקה רבה לשמוח על שאני בצד המפסיד, ולא בצד המנצח. אם עד כה לא הייתי מהתומכים הנלהבים ביותר, התחלתי כעת, עת סכנה ומצוקה, להבין בצורה ברורה למדי איזו מפלגה העדפתי; ולא בלי רגשי חרטה ובושה צפיתי, לפי חישוב מתקבל על הדעת של הסיכויים, שסיכויי להישאר בתפקיד טובים משל אחיי הדמוקרטים.35 אבל מי יכול להרחיק ראות אל העתיד, ולו סנטימטר אחד אל מעבר לאפו? ראשי היה הראשון שנערף!

הרגע שבו נכרת ראשו של אדם הוא לעתים רחוקות או לעולם לא, כך אני נוטה לחשוב, הרגע הנעים ביותר של חייו. אף־על־פי־כן, כמו במרבית אסונותינו, אפילו במקרה חמור כל כך יש תקנה ונוחם, אם הקורבן רק יראה באסון שאירע לו את מחצית הכוס המלאה, ולא את מחציתה הריקה. במקרה הפרטי שלי היו הרעיונות המעודדים בהישג יד, ואכן עלו במחשבתי זמן רב לפני שהיה הכרח להשתמש בהם. מאחר שעוד לפני כן עייפתי מהתפקיד ועלו בדעתי מחשבות עמומות להתפטר, מזלי דמה במקצת למזלו של אדם המשתעשע ברעיון להתאבד, ומעל ומעבר לציפיות שטיפח, זימן לו מזלו הטוב להירצח. בבית המכס, כמו לפני כן באולד מנס, ביליתי שלוש שנים; תקופה ארוכה דיה לספק מנוחה למוח עייף; ארוכה דיה להיגמל מהרגלים מחשבתיים ישנים ולפנות מקום להרגלים חדשים; ארוכה דיה, אבל גם ארוכה מדי לחיים במצב לא טבעי שבמסגרתם עשיתי משהו שבאמת אין בו לא יתרון ולא הנאה לשום אדם, ומנעתי מעצמי מלאכה שהייתה לפחות משככת דחף חסר מנוחה שבתוכי. יתרה מזאת, אשר לפיטוריו בלא גינונים, לא היה הממונה עד־לא־מזמן על בית המכס לגמרי מאוכזב שמפלגת הוויגים ראתה בו אויב; שכן מאחר שלא היה פעיל בעניינים פוליטיים, ועל שום נטייתו לנוע ולנוד כאוות נפשו באותו שדה רחב ורוגע, מקום מפגשם האפשרי של בני המין האנושי, ולא להגביל את עצמו לאותם שבילים צרים שבהם על אחים בני אותו הבית לסטות זה מדרכו של זה – התעוררו מפעם לפעם ספקות בלב אחיו הדמוקרטים אם היה חבר. כעת, משזכה בכתר הקדוש המעונה (אף שראשו לא היה עוד עמו לשאת אותו עליו), אפשר לראות בנושא זה סוגיה שיושבה. לבסוף, מאחר שלא היה גיבור, היה נראה שיאה יותר שייפול בעקבות מפלת המפלגה שתמך בה בשמחה, משיישאר שריד נעזב בשעה שאנשים כה רבים וחשובים יותר נופלים; ובסופו של דבר, לאחר ארבע שנים שבהן יהיה קיומו תלוי בחסדי ממשל עוין, ייאלץ להגדיר את מעמדו מחדש ולדרוש חסדים משפילים אף יותר מממשל ידידותי.

בינתיים גילתה העיתונות התעניינות בפרשה שלי, ושבוע או שבועיים דהר גופי שראשו הותז ממנו בפרסומים הציבוריים, כמו הפרש חסר הראש של אירווינג;36 דוחה ועגום ומשתוקק להיקבר, כראוי לאדם שמת מוות פוליטי. זה אשר לאני הסמלי שלי. באותו הזמן הגיע האדם האמיתי, שראשו היה מונח בבטחה על כתפיו, לידי המסקנה הנוחה שהכל לטובה; ולאחר שהשקיע בדיו, בנייר ובעטי פלדה, פתח את שולחן הכתיבה שזה זמן רב לא נעשה בו שימוש ושב להיות איש ספרות.

כעת החלה שקדנותו של קודמי הוותיק, הממונה על בית המכס פיו, למלא תפקיד. משום שהייתי חלוד לאחר בטלה ממושכת, נדרש פסק זמן קצר לפני שהיה אפשר להפעיל את המנגנון השכלי שלי לצורך עבודה על הסיפור שתניב תוצר משביע רצון כלשהו. למרות זאת, אף שבסופו של דבר היו מחשבותיי שקועות ביותר במשימה, הרי נקודת מבטן הייתה בעיניי קודרת ומחמירה; קרני שמש עליזות לא הצליחו ביותר לעורר בהן שמחה; ההשפעות המוכרות והענוגות שמעדנות כמעט כל תמונה של הטבע או של החיים האמיתיים, ובלי ספק צריכות לרכך כל תמונה העולה במחשבות, לא הייתה בהן הקלה מספקת. תוצאה מאוסה זו קרתה אולי משום שהתקופה שבה התעצב הסיפור הייתה תקופה של מהפכה שלא הושלמה, של אנדרלמוסיה שעדיין געשה. אף־על־פי־כן אין בזה כל עדות להיעדר עליזות בנפשו של המחבר; שכן בעודו תועה בחשכת אותם יצירי דמיון אפלים, היה מאושר יותר מבכל זמן אחר מאז עזב את האולד מנס. אחדים מהמאמרים הקצרים יותר התורמים את חלקם לספר זה נכתבו גם הם לאחר שפרשתי שלא מרצון מהעמל ומהכבוד שבחיים הציבוריים, והשאר לוקטו משנתונים ומכתבי עת ישנים נושנים כל כך, שהספיקו להתיישן ולחזור לאופנה. [בשעה שנכתב מאמר זה תכנן המחבר לפרסם, לצד ‘אות השני’, עוד כמה סיפורים ותיאורים קצרים. הדעה הייתה שאת אלה כדאי לדחות]. אם מתמידים במטפורה של הגיליוטינה הפוליטית, יכול הסיפור כולו להיחשב ‘רשומות שלאחר המוות של הממונה על בית המכס שהותז ראשו’; והתיאור שאני מסיים כעת, גם אם אוטוביוגרפי מכדי שאדם צנוע יפרסמו בחייו, יתקבל מיד כשמדובר באדם הכותב מקברו. שלום על כל העולם! אני מברך את חבריי! סולח לאויביי! שכן אני במחוזות השלווה!

חיי בית המכס נשארים מאחוריי כמו חלום. הפקח הקשיש – שדרך אגב, צר לי לומר, הושלך לפני זמן־מה מעל גב סוס ונהרג, שאם לא כן היה בוודאי חי לנצח – הוא וכל אותן הדמויות האחרות הנכבדות שישבו אתו בשעת גביית המכס, אינם אלא צללים בעיניי; דמויות חרושות קמטים ולבנות שיער שדמיוני נהג להשתעשע בהן וכעת נזנחו לעד. הסוחרים – פינגרי, פיליפס, שפרד, אפטון, קימבל, ברטרם, הנט – הם ושמות רבים אחרים שאך לפני שישה חודשים השמיעו באוזניי צליל של חברות אצילית, אותם אנשי מסחר שנדמה שקנו לעצמם מעמד כה חשוב בעולם, כמה מעט זמן נדרש לנתק את עצמי מכולם, ולא רק במעשה, אלא גם בזיכרון! עליי להתאמץ כדי להיזכר בדמויות ובכינויים של אותם מעטים. עד מהרה תיראה לעיניי גם עיר מולדתי הנושנה מבעד לערפל הזיכרון שרובץ מעליה וסביבה, כאילו אינה שייכת לעולם המציאות, אלא היא כפר שהתפשט יתר על המידה בממלכת החלומות שרק תושבים דמיוניים מאכלסים את בתי העץ שלו ומהלכים בשביליו הישרים וברחובו הראשי הלא־ציורי והארוך מדי. מכאן ואילך היא חדלה להיות מציאות חיי. אני אזרח של מקום אחר. חסרוני לא יסב לאנשי עירי הטובים צער רב; שכן, אף־על־פי שמטרה, שהייתה חשובה ככל מטרה אחרת במסגרת מאמציי הספרותיים, הצבתי לי לקנות לעצמי מקום חשוב בעיניהם ולהיות לזיכרון נעים בנקודה זו שהייתה משכן ומקום קבורה של כה רבים מאבות אבותיי – בעיניי לא שררה במקום האווירה הנעימה הדרושה לאיש ספרות כדי שיבשיל יבול נפשו הטוב ביותר. אני אצליח יותר בקרב פנים אחרות; ולמותר לומר שבה במידה הפנים המוכרות האלה יסתדרו היטב בלעדיי.

ייתכן עם זאת – הו, רעיון מלהיב ונפלא! – שביום מן הימים יחשבו ניניה של העדה הנוכחית טובות על הסופר שכתב על ימים עברו, בשעה שחוקרי העתיקות לעתיד לבוא יצביעו, בין האתרים המהוללים בהיסטוריה של העיר, על מיקומה של משאבת העיר!37

1. הפעם הראשונה שהותורן כתב על חייו הייתה בהקדמה לספרו טחבים מהאולד מנס (Mosses from an Old Manse, 1846) שכותרתה ״הסופר מציג לפני הקורא את מעונו״. האולד מנס שהותורן התגורר בו הוא בית אבותיו הכמרים של הסופר האמריקני רלף וולדו אֶמֶרסון (1803-‏‏1882).

2. אוטוביוגרפיה היתולית שנכתבה בעילום שם בראשית המאה ה־18 החומדת לצון לעמדתו האגוצנטרית של הבישוף גילברט ברנט, שהובעה בספרו ההיסטוריה של זמני (History of My Own Times, 1724).

3. שריד לתכנית מוקדמת יותר להוציא לאור ספר ובו, מלבד אות השני, עוד כמה סיפורים קצרים יותר.

4. אליאס הַסקֶט דֶרבּי (1739-‏‏1799), איש סיילם שהיה בעל ספינות עשיר.

5. מלחמת 1812.

6. ״ויהי בעבור ישוע משם וירא איש יושב בבית המכס ושמו מַתָּי ויאמר אליו לכה אחרי ויקום וילך אחריו״ (הבשורה על־פי מתי ט, ט). הבדיחה מעלה את החשד התמידי, ולפיו פקידי המכס מושחתים.

7. לוקו־פוקו היה מונח לגלגני השגור בפי אנשי מפלגת הוויגים האמריקנית כלפי כל איש המפלגה הדמוקרטית. עם זאת, ייחוסו האמיתי של המונח הוא כלפי סיעה ליברלית של מפלגת הדמוקרטים הניו יורקית, שב־1835, אף שכבו האורות, נמשך כינוסה לאור גפרורי השפשוף (‘לוקו־פוקו’) שהיו אז המצאה חדשה.

8. גבעה בצפון־מערב סיילם. זה כנראה המקום שבו נתלו המכשפות ב־1692, והמקום שבו נקברו רבות מהן.

9. כינוי מזלזל לחלקו העליון של רחוב אסקס בסיילם. המהגרים הראשונים מדרום אירופה התיישבו שם.

10. ויליאם הותורן (William Hathorne. את ה־W הוסיף אחר כך נתניאל הותורן) שהיגר מאנגליה ב־1630 והיה בן בליעל, לפי תיאורו של ויליאם סיוּל (William Sewl) בספרו היסטוריה של העמים הנוצריים המכונים קוֵויקרים (History of the Christian People Called Quakers, 1772).

11. ג’ון הותורן (1641-‏1717), אבי סבו של נתניאל הותורן, היה שופט ב־1692, בימי ציד המכשפות והמשפטים שהתנהלו נגדן בסיילם.

12. מתפקיד של מלח פשוט לתפקיד הקברניט.

13. בית המכס.

14. הגנרל ג’יימס פ’ מילר (1776-‏1851), גיבור מלחמת 1812.

15. המפלגה שהתנגדה לדמוקרטים בתקופה שבין נפילתה של מפלגת הרפובליקנים הלאומיים בראשית שנות השלושים של המאה ה־19 לבין עלייתה של המפלגה הרפובליקנית בשנות החמישים של אותה מאה.

16. אֵל הרוח הצפונית.

17. השנים 1797-‏1801, תקופת כהונתו של ג’ון אדמס, נשיאה השני ארצות הברית השני ואביו של ג’ון קווינסי אדמס, נשיאה השישי.

18. ב־1775 כבשו אית’ן אלן ובנדיקט ארנולד (בטרם היה לבוגד) את טיקונדרוגה (Ticonderoga) מידי האנגלים.

19. קרבות מכריעים בחזית הניאגרה שהתחוללו ביולי 1814.

20. מילותיו של מילר בתגובה להוראתו של הגנרל וינפילד סקוט לכבוש סוללה בריטית בלנדי’ס ליין (Lundy’s Lane) שבאונטריו, סמוך למפלי ניאגרה.

21. קבוצת ‘החקלאות הטרַנסצֶנדֶנטָלית’ שפעלה סמוך לבוסטון בשנים 1841-‏1847, וב־1841 הותורן השתתף בפעילויותיה. סיפקה את מקצת הרקע לרומן בליתדייל (The Blithedale Romance, 1852).

22. יובל הנשפך אל נהר קונקורד סמוך לקונקורד, מקום שבו פגש הותורן את אמרסון ואת תורו (Thoreau) וכן את הסופר אלרי צ’נינג (1818-‏1901), שנודע בתור אדם חסר אחריות, את ברונסון אלקוט (1799-‏1888), מחנך חדשן, וכן (העוקץ של הבדיחה הדו־משמעית של הותורן שמובאת בהמשך) אידאליסט לא־מובן ונלעג ביותר. בבוסטון התאפשר להותורן לבקר את חברו עורך הדין הנדבן ג’ורג’ סטילמן הילרד (1808-‏1879) ובקיימברידג’ – את מכרו הוותיק שהיה לחברו החדש, הנרי וודסוורת לונגפלו, שחי חיי מותרות.

23. ג’פרי צ’וסר (1340?-1400) היה פקח מכס בלונדון בשנים 1374-‏1386; רוברט ברנס היה גובה של מסי בלו בדמפריז שבסקוטלנד בשנים 1789-‏1791.

24. צבע אדום צהבהב המופק מציפת הזרעים של עץ טרופי אמריקני. השעוונית שצורתה צורת כף סיידים נמרחה בצבע כדי להטביע את שמו של הותורן על סחורה שעברה בשערי הנמל.

25. ויליאם גריי (1750-‏1825) היה סוחר ועוזרו של המושל הכללי של מסצ’וסטס; קפטן סיימון פורסטר (1776-‏1851) היה קרובם העשיר של בני משפחת הותורן.

26. גנרל הָאוּ (Howe) פינה את הכוחות הבריטיים להליפקס שבנובה סקושה כשב־1776 צר וושינגטון על בוסטון, אבל העברת גנזך סיילם בהוראתו אינה מתועדת.

27. השנים 1653-‏1660, ימי שלטונם של אוליבר קרומוול ובנו ריצ’רד שכיהנו בתפקיד הלורד פרוטקטור של אנגליה.

28. ויליאם שירלי (William Shirley), המושל המלכותי של מדינת מסצ’וסטס בשנים 1741-‏1749 ו־1753-‏1756.

29. ג’וזף ב. פלט, רשומות סיילם מראשית ההתיישבות בה, 1827.

30. הכנסייה האנגליקנית הראשונה בסיילם, שנוסדה ב־1633.

31. עוד שריד לכוונה המוקדמת לפרסם כמה סיפורים ורשימות, נוסף על אות השני.

32. לא רומן ולא נובלה; ייתכן שמאמר זה נכתב לפני שאות השני הגיע לאורכו המלא.

33. החיבור נכתב ב־1849, שנת הבהלה לזהב.

34. זַכַּרי טילור (Zachary Taylor, 1784-‏1850), נשיא ויגי שבעקבות בחירתו פוטר הותורן ועדיין היה בין החיים כשנכתבו הדברים; הוא מת כמה חודשים לאחר שאות השני ראה אור.

35. ייתכן שזו אמת לאמתה, אלא שהיסוד ההיתולי שבסָטירה של הותורן, המצדדת ביותר בהתנגדות לוויגים, שם ללעג את התיאור שלו את עצמו, ולפיו לא היה מצוי בתככי הפוליטיקה, תיאור שלפי העובדות אין לו הצדקה.

36. באגדת סליפי הולו (The Legend of Sleepy Hollow) מאת וושינגטון אירווינג.

37. פלג ממשאבת העיר (A Rill from the Town-Pump), 1835, מהסיפורים הקצרים הידועים ביותר של הותורן.