אחד מאיתנו משקר 2: אחד מאיתנו הבא בתור

1

מֵייב

יום שני, 17 בפברואר

אחותי חושבת שאני בטלנית. היא לא אומרת את זה ישירות — כלומר טכנית, היא לא מסמסת את זה — אבל רומזת בצורה בוטה:

הסתכלת על רשימת הקולג'ים ששלחתי לך?

לא מוקדם מדי להתחיל לחשוב על זה בחורף של י"א. האמת שזה אפילו קצת מאוחר.

אם את רוצה אנחנו יכולות ללכת יחד לבדוק כמה מקומות כשאחזור הביתה למסיבת הרווקות של אשטון.

ואת צריכה להירשם למקום שמחוץ לאזור הנוחות שלך.

אולי אוניברסיטת הוואי?

אני מרימה מבט מההודעות ששוטפות אל הטלפון שלי ומסתכלת על הפנים השואלות של נוֹקְס מַיֶירְס. "ברונווין חושבת שכדאי לי ללמוד באוניברסיטת הוואי," אני מדווחת, והוא כמעט נחנק עם האמפנדה שלו.

"היא יודעת שזה אי, כן?" הוא שואל. הוא לוקח כוס מים קרים ושותה חצי ממנה בלגימה אחת. האמפנדות של "קפה קונטיגו" מפורסמות בתיכון בייביו, אבל הן חתיכת אתגר אם אתה לא רגיל לאוכל חריף. נוקס, שעבר לכאן מקנזס בחטיבת הביניים, ושתבשילים על בסיס מרק פטריות הם עדיין מהמאכלים האהובים עליו, בהחלט לא רגיל לזה. "היא הספיקה לשכוח כמה את שונאת את חוף הים?"

"אני לא שונאת את חוף הים," אני מוחה. "אני פשוט לא חובבת גדולה של חול. או של יותר מדי שמש. או של זרמים. או של יצורים ימיים." הגבות של נוקס מתרוממות עוד קצת עם כל משפט. "הֵי, אתה זה שהכריח אותי לראות את 'מפלצות המעמקים'," אני מזכירה לו. "אתה האשם העיקרי בפוביית הים שלי." נוקס היה החבר הראשון שלי, בקיץ שעבר. לשנינו לא היה מספיק ניסיון להבין שאנחנו לא באמת נמשכים אחד לשני. את רוב הקשר בינינו העברנו בצפייה משותפת בערוץ המדע, וזה היה אמור להבהיר לנו די מהר שעדיף שנהיה ידידים.

"טוב, שיכנעת אותי," נוקס אומר ביובש. "שם את צריכה ללמוד. אני מצפה בקוצר רוח לקרוא את חיבור המועמדות המרגש שלך כשיגיע הזמן להגיש אותו." הוא רוכן קדימה ומרים את הקול בהדגשה. "בשנה הבאה."

אני נאנחת ומתופפת באצבעות על אריחי השולחן הצבעוניים. קפה קונטיגו הוא בית קפה ארגנטינאי עם קירות כחולים כהים ותקרת מתכת, ובאוויר יש תערובת ריחנית של ניחוחות מתוקים וחריפים. הוא נמצא בערך קילומטר מהבית שלי, והפך למקום האהוב עליי להכין בו שיעורי בית מאז שברונווין נסעה ללמוד בייל, והחדר שלי נעשה פתאום שקט מדי. אני אוהבת את הבלגן הידידותי של בית הקפה, ואת זה שלאף אחד לא מפריע שאני יושבת כאן שלוש שעות ולא מזמינה שום דבר מלבד קפה. "ברונווין חושבת שאני כבר באיחור," אני אומרת לנוקס.

"כן, טוב, המועמדוּת של ברונווין לייל היתה מוכנה כבר בגן, לא?" הוא אומר. "יש לנו המון זמן." נוקס, כמוני, הוא תלמיד י"א בן שבע־עשרה בתיכון בייביו. שנינו מבוגרים יותר מרוב התלמידים האחרים בשכבה. במקרה שלו זה כי הוא היה קטן פיזית לגילו. וההורים שלו החליטו לחכות עם העלייה לכיתה א'. במקרה שלי זה כי היתה לי לוקמיה, ונכנסתי ויצאתי מבתי חולים חצי מהילדות שלי.

"נראה ככה." אני מושיטה יד לקחת את הצלחת הריקה של נוקס ולהניח אותה על שלי, אבל בטעות פוגעת במלחייה והיא מתהפכת. גבישים לבנים מתפזרים על פני השולחן. כמעט בלי לחשוב אני צובטת קמצוץ בין שתי אצבעות ומעיפה אותו מעבר לכתף. נגד מזל רע, כמו שאיטָה לימדה אותי. סבתא שלי מאמינה בעשרות אמונות תפלות: חלקן קולומביאניות, וחלקן היא אימצה אחרי שלושים שנה בארצות הברית. כשהייתי קטנה הקפדתי על כולן, בעיקר כשהייתי חולה. אם אענוד את צמיד החרוזים שאיטה נתנה לי, הבדיקה הזאת לא תכאב. אם לא אדרוך על הקווים, ספירת תאי הדם הלבנים שלי תהיה תקינה. אם אוכל שנים־עשר ענבים בחצות של ערב השנה החדשה, אני לא אמות השנה.

"בכל מקרה, זה לא סוף העולם אם לא הולכים לקולג' מיד אחרי התיכון," נוקס אומר. הוא מרוח בכיסא שלו ומסיט בלורית שיער חום מהמצח. נוקס כל כך רזה, עם עצמות בולטות, שאפילו אחרי שחיסל את כל האמפנדות שלו וחצי משלי, הוא עדיין נראה רעב. בכל פעם שהוא מבקר בבית שלי, אחד ההורים שלי או שניהם מנסים להאכיל אותו. "הרבה לא ממשיכים ישר מהתיכון." הוא מעיף מבט סביב המסעדה ומבחין באָדי פְּרֶנְטיס יוצאת מבעד לדלתות המטבח עם מגש מאוזן על יד אחת.

אני עוקבת אחרי אדי, שעוברת בין השולחנות של קפה קונטיגו ומחלקת צלחות אוכל בקלילות מיומנת. בחג ההודיה, כשתוכנית הפשעים האמיתיים "מיכאיל פאוורס חוקר" שידרה את המשדר המיוחד "הרביעייה מבייביו: איפה הם היום", אדי הסכימה להתראיין בפעם הראשונה. כנראה הרגישה שאם לא תעשה משהו, המפיקים יציגו אותה כבטלנית של החבורה — אחותי התקבלה לייל, קוּפֶּר זכה במלגה מצוינת לאוניברסיטה בפוּלֶרטון, אפילו נֵייט נרשם לכמה קורסים בקולג' הקהילתי — וזה לא בא בחשבון. לאדלייד פרנטיס לא יצמידו כותרת של "מלכת היופי לשעבר של בייביו הגיעה לשיאה בתיכון".

"אם את יודעת מה את רוצה לעשות אחרי הלימודים — מעולה," היא אמרה אז, ישובה על כיסא בר בקפה קונטיגו, מנות היום כתובות בגירים צבעוניים על הלוח מאחוריה. "אם לא, למה להוציא הון על תואר שאולי לא תשתמשי בו בכלל? זה ממש בסדר אם בגיל שמונה־עשרה עוד אין לך תוכנית מפורטת לאיך שהחיים שלך הולכים להיראות."

או בגיל שבע־עשרה. אני בוחנת את הטלפון שלי בחשדנות ומחכה לעוד מטח הודעות מברונווין. אני אוהבת את אחותי, אבל קשה לעמוד בפרפקציוניזם שלה.

הקהל של הערב מתחיל להגיע, ממלא את השולחנות האחרונים. מישהו מעביר בכל מסכי הטלוויזיה הגדולים התלויים על הקירות למשחק תחילת העונה של קבוצת הבייסבול של פולרטון. אדי עוצרת עם מגש כמעט ריק וסורקת את החדר. כשהיא רואה אותי היא מחייכת. היא עושה את דרכה לשולחן הפינתי שלנו ומניחה צלחת קטנה של אלפחורס בין נוקס וביני. עוגיות ריבת החלב הן מנת הדגל של קפה קונטיגו, והדבר היחיד שאדי למדה להכין בתשעת החודשים שהיא עובדת כאן.

נוקס ואני מושיטים יד יחד לעוגיות. "רוצים עוד משהו?" אדי שואלת, ומסדרת מאחורי האוזן קווצת שיער ורוד־כסוף. היא ניסתה כמה צבעים בשנה האחרונה, אבל רק ורוד או סגול שורדים לאורך זמן. "אם אתם רוצים להזמין, כדאי שתעשו את זה עכשיו. כל הצוות יצא להפסקה ברגע שקופר יתחיל להגיש בעוד" — היא מעיפה מבט בשעון שעל הקיר — "חמש דקות בערך."

אני מחווה לא בראשי, ונוקס קם ומנקה פירורים מחזית הסווטשרט האפור האהוב עליו. "אני בסדר, אבל אני קופץ רגע לשירותים," הוא אומר. "את יכולה לשמור לי מקום, מייב?"

"בטח," אני אומרת ומניחה את התיק שלי על הכיסא שלו.

אדי חצי מסתובבת, ואז כמעט מפילה את המגש שלה. "תראו! הנה הוא!"

על כל מסך במסעדה מתנוססת אותה תמונה: קופר קליי ניגש לעמדת המגיש להתחמם לקראת משחק הבייסבול הראשון שלו במסגרת הקולג'. פגשתי את קופר לפני פחות מחודשיים, בחג המולד, אבל על המסך הוא נראה גדול משזכרתי. נאה כמו תמיד, עם הלסת הרבועה שלו, אבל בעיניו יש ניצוץ נחוש שלא מוכר לי. מצד שני, עד הרגע הזה תמיד ראיתי את קופר מגיש מרחוק.

אני לא מצליחה לשמוע את השדרנים בגלל הרעש בבית הקפה, אבל אני יכולה לנחש מה הם אומרים: משחק הבכורה של קופר הוא הנושא החם בבייסבול־קולג'ים כרגע, סיפור גדול מספיק לתוכנית הספורט המקומית בכבלים שמשדרת את כל המשחק. יש פה עניין מסוים של שאריות הפרסום של הרביעייה מבייביו, והעובדה שהוא אחד השחקנים היחידים מחוץ לארון בעולם הבייסבול, אבל זה קשור גם בביצועים שלו באימונים באביב. פרשני הספורט מתערבים ביניהם אם הוא יקפוץ ישירות לליגה עוד לפני שיגמור עונה אחת בקולג'.

"הכוכב שלנו יממש סוף־סוף את ייעודו," אדי אומרת בחיבה בזמן שקופר מסדר את הכובע שלו על המסך. "אני צריכה לעשות סבב אחרון בשולחנות שלי, ואז אבוא לשבת איתכם." היא מתחילה להסתובב עם המגש מתחת לזרוע ופנקס ההזמנות בידה, אבל תשומת הלב של החדר עברה מאוכל לבייסבול.

העיניים שלי משתהות על הטלוויזיה, למרות שהשידור עבר מקופר לריאיון עם המאמן של הקבוצה היריבה. אם קופר ינצח, השנה הזאת תהיה בסדר. אני מנסה להדוף את המחשבה מהראש שלי ברגע שהיא צצה שם, כי לא אצליח ליהנות מהמשחק אם אהפוך את זה לעוד התערבות עם הגורל.

כיסא נגרר ברעש על הרצפה לידי, ומעיל עור שחור מוכר מתחכך בזרועי. "מה המצב, מייב?" נייט מקולי שואל ומתיישב בכיסא. העיניים שלו משוטטות על השולחן המכוסה מלח. "אוהו. הטֶבח במלח. הלך עלינו, מה?"

"קורע," אני אומרת, אבל לא מצליחה שלא לחייך. נייט נהיה כמו אח בשבילי מאז שהוא וברונווין התחילו לצאת לפני כמעט שנה, אז נראה שלהציק לי זה חלק מהעניין. אפילו עכשיו, כשהם "בהפסקה" בפעם השלישית מאז שברונווין עזבה ללימודים. אחרי שכל הקיץ שעבר אחותי והחבר שלה התלבטו אם אפשר לשמר זוגיות ממרחק חמשת אלפים קילומטר, הם שקעו בדפוס קבוע — צמודים חזק, ואז רבים, נפרדים ושוב חוזרים — שבאופן מוזר נראה שעובד בשביל שניהם.

נייט רק מגחך, ואנחנו שוקעים בשתיקה נינוחה. נעים לבלות בחברתו, ובחברת אדי ושאר החברים של ברונווין. החברים שלנו, היא תמיד אומרת, אבל זה לא באמת נכון. הם היו שלה קודם, ולא היו שלי בלעדיה.

הטלפון שלי רוטט כמו על פי סימן, ואני מסתכלת על עוד הודעה מברונווין. המשחק התחיל?

עוד מעט, אני מקלידה. קופר מתחמם.

הלוואי שזה היה משודר ארצית והייתי יכולה לראות!!! למרבה הצער, ערוצי הספורט של החוף המערבי לא משדרים בניו הייבן, קונטיקט. או בכל מקום מלבד רדיוס של שלוש שעות מסן דייגו. ואין להם שידורים חיים ברשת.

אני מקליטה לך, אני מזכירה לה.

אני יודעת, אבל זה לא אותו דבר.

מצטערת :(

אני אוכלת את שארית העוגייה שלי. הנקודות האפורות על מסך הטלפון שלי מהבהבות כל כך הרבה זמן, שאין לי ספק מה הולך להגיע. ברונווין מסוגלת להקליד במהירות האור, והיא אף פעם לא מהססת, אלא אם כן היא עומדת לכתוב משהו שהיא מרגישה שאסור לה לכתוב, ונכון לעכשיו יש רק נושא אחד ברשימת "לא להזכיר" שלה.

ואכן: נייט שם?

אחותי אולי כבר לא גרה חדר לידי, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להציק לה קצת. מי? אני עונה, ואז מעיפה מבט בנייט. "ברונווין מוסרת ד"ש," אני אומרת לו.

העיניים הכחולות הכהות שלו מוארות, אבל ההבעה בהן נשארת אדישה. "תמסרי ד"ש בחזרה."

אני די מבינה את זה. לא חשוב כמה אוהבים מישהו, כשנמצאים רחוק אחרי שהייתם יחד כל הזמן, דברים חייבים להשתנות. גם אני מרגישה את זה מול ברונווין, אם כי אחרת. אבל נייט ואני לא נוהגים לדבר על רגשות — למען האמת, היחידה שמישהו משנינו מדבר איתה על דברים כאלה היא ברונווין — אז אני רק עושה לו פרצוף. "לא בריא להדחיק, אתה יודע."

לפני שנייט מספיק להגיב מתעורר סביבנו פרץ פעילות: נוקס חוזר, אדי גוררת כיסא לשולחן שלנו, וצלחת נאצ'וס עמוסה בשר טחון, גבינה מותכת וצ'ימיצ'ורי — אחת ממנות הבית של קפה קונטיגו — מופיעה מולי.

אני נושאת מבט בכיוון שהצלחת הגיעה ממנו ונתקלת בזוג עיניים חומות כהות. "חטיפים למשחק," לואיס סנטוס אומר ותולה על הכתף את המגבת שהחזיק בה את הצלחת. לואיס הוא החבר הכי טוב של קופר מתיכון בייביו, ועד ששניהם גמרו תיכון בשנה שעברה, הוא היה התופס של קופר בקבוצת הבייסבול שם. ההורים שלו הם הבעלים של קפה קונטיגו, והוא עובד כאן במשרה חלקית במקביל ללימודים בקולג' העירוני. מאז שהשולחן הפינתי הזה נעשה הבית השני שלי, יוצא לי לראות את לואיס הרבה יותר מאשר כשלמדנו באותו בית ספר.

נוקס מסתער על הנאצ'וס כאילו לא חיסל לפני חמש דקות שתי מנות של אמפנדות וצלחת עוגיות. "תיזהר, זה לוהט," לואיס אומר ומתיישב בכיסא מולי. אני מיד חושבת לעצמי, כן, זה בדיוק מה שאתה, כי יש לי חולשה מביכה לספורטאים חתיכים, שמוציאה ממני את הילדה בת השתים־עשרה שבתוכי. היה אפשר לצפות שאלמד לקח אחרי שההתאהבות החד־צדדית שלי בשחקן כדורסל הפילה עליי רשומה משפילה בבלוג הרכילות "תשמעו קטע" של סיימון קֶלֶהֵר בכיתה ט', אבל ממש לא.

אני לא ממש רעבה, אבל בכל זאת שולפת חתיכה מתחתית הערימה. "תודה, לואיס," אני אומרת ומלקקת את המלח מהקצה.

נייט מגחך. "אמרת משהו על הדחקה, מייב?"

אני מסמיקה, ולא מצליחה לחשוב על תגובה טובה יותר מאשר לדחוף את כל החתיכה לפה וללעוס בתקיפות בכיוון הכללי של נייט. לפעמים אני לא מבינה מה אחותי מוצאת בו.

לעזאזל. אחותי. אני מעיפה מבט בטלפון שלי ומרגישה צביטת אשמה למראה שרשרת הסמיילים העצובים מברונווין. סתם צחקתי. נייט נראה אומלל, אני מרגיעה אותה. הוא לא נראה אומלל, כי אף אחד לא עוטה את מסיכת "אני לא שם זין" בחוסר מאמץ כמו נייט מקולי, אבל אני בטוחה שהוא אומלל.

פיבי לוטון, גם היא מלצרית בקפה קונטיגו ותלמידה מהשכבה שלנו, מחלקת כוסות מים ומתיישבת בקצה השולחן בדיוק כשהחובט הראשון מהקבוצה היריבה ניגש בצעד נינוח אל בסיס הבית. המצלמה מתמקדת בפנים של קופר, כשהוא מרים את הכפפה שלו ומצמצם עיניים. "קדימה, קופ," לואיס ממלמל, והיד השמאלית שלו נסגרת אינסטינקטיבית כמו בתוך כפפת תופס. "תראה להם איך משחקים."

כעבור שעתיים בית הקפה מלא רחש נלהב אחרי הביצועים הכמעט־מושלמים של קופר: שמונה פסילות, הולכה אחת, חבטה אחת וגם הקפה מלאה בשבעה סיבובים. קבוצת "הטיטנים" של פולרטון מובילה בשלוש הקפות מלאות, אבל לאף אחד בבייביו לא ממש אכפת, עכשיו כשהחליפו את קופר.

"אני כל כך שמחה בשבילו," אדי קורנת. "זה כל כך מגיע לו אחרי... אתם יודעים." החיוך שלה מתערער. "אחרי הכול."

הכול. זאת מילה קטנה מכדי לכסות את כל מה שקרה, כשסיימון קלהר החליט לארגן את המוות של עצמו לפני שנה וחצי, ולהפליל ברצח שלו לכאורה את אחותי, את קופר, את אדי ואת נייט. התוכנית המיוחדת של "מיכאיל פאוורס חוקר" בחג ההודיה חזרה על הכול בפרטים מכאיבים, מהמזימה של סיימון להביא את כולם לריתוק יחד ועד הסודות שדאג שיודלפו ב"תשמעו קטע" כדי ליצור מראית עין — שלכל אחד מהארבעה היתה סיבה לרצות במותו.

צפיתי בתוכנית המיוחדת עם ברונווין כשהיא היתה בבית בחופשה. הצפייה החזירה אותי בבת אחת לשנה שעברה, כשהסיפור הפך לאובססיה לאומית, ורכבי חדשות התנחלו לנו מול הבית יומיום. כל הארץ שמעה שברונווין גנבה מבחנים כדי להוציא תשעים וחמש בכימיה, שנייט מכר סמים בזמן שהיה על־תנאי בגלל מכירת סמים, ושאדי בגדה בחבר שלה, ג'ייק — שהתגלה ככזה חלאה שתלטני, שהוא הסכים לשתף פעולה עם סיימון. קופר הואשם אשמת שווא בשימוש בסטרואידים, ואז הוציאו אותו מהארון בכוח לפני שהוא הרגיש מוכן לדבר על זה עם המשפחה והחברים שלו.

כל זה היה סיוט, אבל שום דבר לא השתווה לכך שחושדים בך ברצח.

החקירה התנהלה כמעט בדיוק כמו שסיימון תיכנן — מלבד העובדה שברונווין, קופר, אדי ונייט שיתפו פעולה במקום לנסות להפיל אחד את השני. קשה לדמיין איך הערב הזה היה נראה אם הם לא היו משתפים פעולה. אני מתקשה להאמין שקופר היה מגיש כמעט בלי אף חבטה במשחק הראשון שלו בקולג', או שברונווין היתה מגיעה לייל. סביר להניח שנייט היה בכלא. ואדי — אני לא רוצה לחשוב איפה אדי היתה. בעיקר כי אני חוששת שהיא כבר לא היתה בעולם הזה.

אני מצטמררת, ולואיס מסתכל לי בעיניים. הוא מרים את הכוס שלו בהבעה הנחושה של אחד שלא ייתן לשום דבר לקלקל את הניצחון הגדול של החבר הכי טוב שלו. "כן, טוב, אז לחיי הקארמה. ולחיי קופ, שהיה כזה תותח במשחק הראשון שלו בקולג'."

"לחיי קופר," כולם אומרים.

"בואו ניסע לבקר אותו!" אדי קוראת. היא מושיטה יד על פני השולחן ונוגעת בזרוע של נייט, שהתחיל להסתכל מסביב כאילו מחשב כמה מוקדם יוכל ללכת. "וזה כולל גם אותך. שלא תנסה להתחמק."

"כל קבוצת הבייסבול תרצה לבוא," לואיס אומר. נייט עושה פרצוף של השלמה, כי אין לעמוד בפני הוריקן אדי כשהיא נחושה בדעתה לגרום לו להיות יותר חברותי.

פיבי, שהתקרבה בהדרגה אל נוקס ואליי ככל שהמשחק נמשך ואחרים עזבו, מושיטה יד למזוג לעצמה כוס מים. "בייביו כל כך שונה בלי סיימון, אבל גם... בדיוק אותו דבר. אתם יודעים?" היא ממלמלת בשקט כזה שרק נוקס ואני שומעים אותה. "זה לא שאנשים נעשו נחמדים יותר ברגע שההלם עבר. פשוט אין לנו את 'תשמעו קטע' שיגיד לנו מי התנהג נורא השבוע."

"ולא שאנשים לא מנסים," נוקס רוטן.

אחרי המוות של סיימון צצו המוני חקיינים של "תשמעו קטע". רובם התפוגגו בתוך כמה ימים, אם כי בסתיו שעבר צץ אתר אחד, "סיימון אמר", שהמשיך לפעול כמעט חודש עד שבית הספר התערב וסגר אותו. אבל אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, כי מקים האתר — מהחבר'ה השקטים האלה שאין להם כמעט חברים — לא פירסם אפילו פיסת רכילות אחת שלא היתה ידועה לכולם.

זה היה הקטע עם סיימון קלהר: הוא ידע סודות שרוב האנשים אפילו לא היו מעלים בדעתם. היתה לו הסבלנות לחכות עד שיוכל לסחוט את מרב הדרמה והכאב מכל מצב נתון. והוא ידע להסתיר כמה שהוא שונא את כולם בתיכון בייביו; המקום היחיד שבו הוא דיבר על זה היה פורום הנקמה שגיליתי כשחיפשתי רמזים לגבי המוות שלו. ההודעות שהוא כתב שם ממש עשו לי בחילה. אפילו היום עוברת בי צמרמורת לפעמים למחשבה כמה כמה לא הבנו את המשמעות האמיתית של התמודדות מול אדם עם ראש כמו של סיימון.

זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי.

"הֵי." נוקס דוחק בי בעדינות בחזרה להווה, ואני ממצמצת עד שאני מצליחה להתמקד בפנים שלו. עדיין רק שלושתנו עוסקים בשיחה הצדדית הזאת; אני לא חושבת שהשמיניסטים של השנה שעברה מאפשרים לעצמם לחשוב על סיימון יותר מדי. "אל תיראי כל כך רצינית. העבר מאחורינו, נכון?"

"נכון," אני אומרת, ואז מסתובבת בכיסא שלי כשהקהל בקפה קונטיגו נאנק בקול רם. לוקח לי רגע להבין מה קורה, ואלה לא חדשות טובות: במחצית השנייה של הסיבוב התשיעי כל הבסיסים התמלאו מול המחליף של קופר, הוא הוחלף, והמגיש החדש איפשר לחובט גראנד סלאם. פתאום היתרון של שלוש ריצות שהיה לפולרטון הפך להפסד בריצה אחת. הקבוצה היריבה מסתערת על החובט שלה בבסיס הבית, וכל השחקנים קופצים עליו וקורסים לערימה מאושרת. למרות שקופר הגיש כמו חלום, הוא לא זכה בניצחון.

"לאאאאא," לואיס נאנק וקובר את הראש בין הידיים. הוא נשמע סובל פיזית. "איזה בולשיט."

פיבי עושה פרצוף. "וואו, חתיכת מזל גרוע. אבל זאת לא אשמתו של קופר."

העיניים שלי מאתרות את האדם היחיד בשולחן שתמיד אפשר לסמוך עליו לתגובה נטולת פילטרים: נייט. הוא מעביר מבט מהפנים המתוחות שלי למלח שמפוזר על השולחן ומנענע את הראש כאילו מבין איזו התערבות עשיתי עם עצמי מתוך אמונה תפלה. אני מסוגלת לקרוא את המחווה כאילו דיבר במילים: אין לזה שום משמעות, מייב. זה בסך הכול משחק.

אני בטוחה שהוא צודק. ועדיין. באמת הייתי רוצה שקופר ינצח.