אחותי

פרק ראשון

1.

אחותי מבוגרת ממני בשלוש שנים. היא נמוכה ממני ברבע ראש, איבריה עגולים משלי, שערה ארוך, חום, עור פניה לא לגמרי חלק. את נטיותיה האמנותיות היא מסתירה מאחורי גדרות שתי וערב של טבלאות אקסל. כשהיא נוסעת למשרד היא מקשיבה במכונית לשמונים־ושמונה־אף־אם. בימי רביעי היא הולכת להרצאה בספרייה בנווה עופר. פעם בשנתיים היא ונאדיה נוסעות לחו"ל עם ההורים שלנו ואיתי.

בכל פעם מצהירה אמא שזאת ללא ספק השנה האחרונה שכולנו נוסעים יחד, שהרי אי אפשר לעצור את הזמן החולף ואיננו בני אלים. אנחנו חוזרים שוב ושוב לאירופה הקלאסית. אחותי משוגעת על פריז. אמא אוהבת את לונדון. אבא תקוע בתעלה, בין שתי הערים. אחותי אומרת לו שאי אפשר להיות דפוק וזרוק בין פריז לבין לונדון, אבל אבא אף פעם לא ידע לבחור. אפילו בין אחותי לביני נראה שהוא תמיד התלבט ולא החליט מי הילד המועדף עליו. ואמא מצדה אמרה: "בחזה שלי יש לא לב אחד אלא שניים." לב אחד לאחותי ולב אחד לי. כשנולד תומר, השלישי, הזדרזה אמא להכריז שלב חדש פועה בחזהּ. ובאמת, כשאני שואל את עצמי מה אמא לימדה אותי, אני מבין שהיא לימדה אותי לאהוב. אבל עכשיו אנחנו מדברים על אחותי.

היא אינה אשת איש. יש לה ילדה שאימצה בארץ רחוקה וקרה. עוד אספר איך ומה. אנחנו משפחה לבנה מבחוץ, שחורה וחמה מבפנים. הכול בתוכנו גועש. הכרתי משפחות מכל מיני סוגים. שלנו יצאה ככה, מאולתרת. הדברים לא נעשו אצלנו כמו שמתכננים ערים: איפה יהיה כל רחוב, היכן יעמידו כיכר, איך בדיוק יינתנו כל השירותים המוניציפליים. אמא ואבא הקימו את המשפחה שלנו כמו שהמהנדסים הקימו את שכונת קריית שלום: בדיעבד. כל הדימויים השחוקים. רחובות מעוקמים כמו ציפורן חודרנית. בתים עקלתוניים ונמוכים. תוספות בנייה. כבישים חד־סטריים למראה, דו־סטריים למעשה. רחוב ארוך ומתפתל — "הקשת" — שבסופו אתה מגיע לאותו המקום בדיוק. כמעט־תאונות על כל צעד ושעל.

במעמקי קריית שלום עומד קאנטרי גורן גולדשטיין, שאמא קוראת לו גורמזנו גורן, על שם הסופר הישראלי יליד מצרים. בדרך לקאנטרי יש שלטי הכְוונה מוסתרים מאחורי פחי זבל ומאחורי עצים שנגזמו ברישול. לפעמים השלטים האלה מבלבלים ואמא תועה לרחוב ללא מוצא, למרות כל השנים שהיא חיה בשכונה הזאת. ואז היא חושבת על המשפחה שלנו, כלומר היא קולטת כמה השכונה העקומה הזאת מזכירה את המשפחה שלנו, והיא מתקשרת אלי כדי שאסתור או אחזק את דבריה. היא סומכת על כושר השיפוט שלי, במיוחד כשמדובר בהשוואה בין משפחות לבין שכונות וערים. אבל שוב הפלגתי הלאה מאחותי.

2.

אחותי ואמא הולכות לבריכה של גורמזנו גורן. עשרים דקות הן יושבות בחמאם, מרחץ האדים, שזגוגיתו המעורפלת פונה אל שפת הבריכה ודלתו נושקת לסאונה היבשה. אבא מחרים את החמאם, "מרבּץ חיידקים", כהגדרתו, שהמים יוצאים ונכנסים בו במעגל סגור. הוא מעדיף להידחק בין הגברים הבוכרים בסאונה היבשה.

אחותי יושבת ליד אמא בחמאם, ושתיהן בוהות באישה עם הקפה: יש שם גברת אחת שמושחת על גופה פולי קפה טחונים, כמו שאנשים מורחים על גופם סבון. פולי הקפה הטחונים דבוקים לעורה של האישה הזאת במרבץ החיידקים של החמאם, וכולם בוהים בה ולא אומרים כלום.

האישה עם פולי הקפה הטחונים יוצאת מהחמאם ונכנסת לסאונה היבשה הסמוכה. הגברים שם משתתקים ומסתכלים איך העור שלה מתייבש ואיך פולי הקפה הטחונים מנקדים אותו. גבר זקן ונמוך, כובע לֶבד לראשו, נכנס לסאונה ומזליף טיפות מתוך בקבוקון שקוף. הטיפות מתסיסות את הגחלת, מתייבשות בקול צעקה, ואבא יוצא במחאה החוצה. הוא אומר שלאף אחד אין זכות לסכן ככה את החיים שלו. במשך שנים אבא טען שהוא רוצה עוד להספיק לראות עוד נכדים מבנו הגדול, זאת אומרת ממני. אבל אני עצלן, ככה הוא אמר. ובשביל זה היתה לו אפילו סוכרייה: חלקה של אדמה שהוא שומר בדיוק בשביל זה. שלושים שנה האדמה הזאת מחכה שיפשירו אותה, וזה לא הזמן להרים ידיים ולומר נואש. עוד אספר איך ומה. אבל עכשיו נשוב לאחותי.

היא שוחה חזה, וגם אני. היא בכושר יותר ממני. אני נכנס לכושר אבל מיד יש לי תירוצים לא לשחות. בלילות יושבת אחותי מול השתי וערב של האקסל שלה ומוכיחה לי באותות ובמופתים שאני מבזבז את הכסף, שצריך להגיע לקאנטרי כך וכך פעמים כדי שהמנוי המשפחתי ישתלם לכולנו. אחרת בשביל מה צריך מנוי ואפשר לעשות כרטיסייה.

פעם בשבוע היא משתתפת בשיעור ריקודי בטן בקאנטרי. מלבישים לה על החלציים מין אריג משובץ בפאייטים, וככה היא מתחברת לשורשים. אפשר לחשוב שבקהיר עינטזו אמותינו בריקודי בטן. לאמיתו של דבר משפחתו של אבא הגיעה בכלל לקהיר מהונגריה, ובני משפחתה של אמא היו ס"ט, ובדרכם מירושלים לברזיל נתקעו על הנילוס. כך או כך, אחותי מקפצת הרבה בשיעור ומזיעה הרבה ושורפת קלוריות, ובניגוד משווע אלי, מצדיקה את דמי המנוי המשפחתי.

לפני כמה שנים אירחו בתוכנית טלוויזיה את הזמרת ל׳, והביאו את אחותי בתור הפתעה. כשהכניסו את אחותי לבמה, ל׳ הסתכלה עליה בסקרנות. והמנחה שאל: "את מזהה את הבחורה הזאת?" ל׳ לא זיהתה. ואז נתן המנחה את האות, ומוזיקה מצרית שטפה את האוויר, ואחותי התחילה לענטז, והקהל מחא כפיים. בסופו של דבר נזכרה ל׳ שהן השתתפו פעם יחד בסופשבוע מרתון של ריקודי בטן באיזה בית מלון באילת, אבל היא לא זכרה את אחותי, והתנצלה המון. והיא חיבקה את אחותי ושמה את האצבעות על הפנים בהפתעה, אבל משום מה לא הצטרפה אל אחותי בריקודים המצריים.

אחותי לא סיפרה לל׳ שהן מכירות מעוד מקום. כלומר, שהן כמעט מכירות, כי אחותי מטופלת אצל אחותה של ל׳, שהיא קוסמטיקאית. אחותה של ל׳ דומה לה ולא דומה, ובכל זאת, פעם אחת לקראת סוף הטיפול, כשאחותי שכבה על המיטה מעולפת מהקרמים ומהאדים ומפצפוץ השחורים על האף, על הלחיים ועל המצח, והעיניים שלה נפקחו פתאום, היא ראתה, מבעד לקרמים העשויים אדמה ותפוז, את ל׳, בהפוך. כלומר את אחותה של ל׳, מקרוב ובלי שחורים, מלמטה למעלה. וזה היה חזיון תעתועים די מטלטל.

וככה גם אנחנו. אנחנו מעורבבים זה בתוך זה, אחותי ואני. לפעמים אי אפשר לדעת איפה היא נגמרת ואיפה אני מתחיל. הסיפור שלנו מתחיל בשכונה אחת בעבר הירקון, בשנה שבה נולדתי. אחותי היתה בת שלוש. והיא רצתה אחות קטנה.

3.

בשנים ההן לא ידעו מראש אם יֵצא בן או שתצא בת. כשיצאתי, אבא החזיק אותי בשתי הידיים, ואחרי שנישק אותי על המצח והשחיל את האצבע שלו בין האצבעות שלי, הוא שאל מה מין היילוד. ולהפתעתו אמרו לו שזה בן.

אחותי רצתה אחות. אבל אני לא יצאתי כמו ילדה. לא לבשתי ורוד, לא שיחקתי בבובות. כמעט לא שיחקתי בכלל. הייתי בוהה בעננים ובודה מהם סיפורים. נהגתי להושיב את אחותי ולרקוח לה בדיות על מקומות רחוקים וקרובים. לא בחלתי בשום נושא. מילדוּת היה ברור לי שבלי ההמצאה הזאת, בלי החיים במקום אחר, ספק בדוי ספק מציאותי, אני מת. אבל לא יצאתי כמו האחות שהיא רצתה, והיא לא קראה לי אחותי. היא רצתה, לא הסכמתי.

מיום שנולדתי היא סחבה אותי איתה לכל מקום, כמו שסוחבים בובה. וככה היו לי שני גילאים שונים: הגיל שלי והגיל של אחותי. תמיד הקדמתי את החיים של עצמי בשלוש שנים. ידעתי מה הולך לקרות. התפכחתי מדברים שילדים בגילי עוד לא שיערו אפילו את קיומם. הכרתי את החברות שלה, היא סיפרה לי על החלומות שלה, על חייה עד לפרטים הקטנים ביותר. הכרתי את הגוף שלה טוב יותר מהגוף שלי, כי אצלי לא יכולתי להגיע לכל המקומות. היה לה כינוי אחד בפי כולם, לאחותי, והכינוי שהצמידו לי היה הכינוי שלה רק בהטיה מיוחדת, נגזרת של הכינוי של אחותי. אבל לנו, בינינו, היה כינוי אחר, פרטי, שרק אנחנו הכרנו, והוא לא היה קשור לשם הרשמי שלה שהוא נטע, ולא לשם שלי, שהוא ליאור. הכינוי היה "שוּשְניק", והוא היה זהה וסודי. ואפשר היה לדעת למי הכוונה לפי ההקשר: כשקראתי אני בכינוי הזה, שושניק, הכוונה היתה אליה; וכשהיא קראה שושניק היא התכוונה אלי, אחותי.

4.

שש שנים אחרי שנולדתי בא לעולם תומר, השלישי. הוא היה יפה יותר מאחותי וממני גם יחד. כבר מגיל צעיר ידע לסמוך על עצמו בלבד. הוא לא נשרך אחרי איש ולא גרר איש אחריו. אצלנו במשפחה היה לו כינוי: "השלישי".

הוא היה ילד של עקרונות, השלישי. בחדרו היה תמיד סדר מופתי. ואילו בחדר המשותף של אחותי ושלי שרר תמיד אי־סדר משווע. אבל ריח טוב נדף תמיד מחדרנו, בזכות הגוף. אחותי ואני היינו מקרצפים זה את זה במשך שעות. דלת האמבטיה היתה נעולה. השלישי דפק על הדלת, דפק ודפק. כבר בגיל שש הוא דיבר כמו אבא שלנו: "אני לא מוכן שבבית הזה יהיו דלתות נעולות!"

כשיצאנו מהאמבטיה הדפנו ריח חזק של שמפו ושל תכשירים אחרים. היה לנו סליק בחדר, ובו החבאנו את התכשירים שקנתה אחותי מאמא של חברה שלה, שהיתה דיילת יופי ב"נייצֶ'ר ביוטי". תכשירים על טהרת האָלוֹוֶרָה. אחותי נהגה לפזר בחדר שלנו עלים בשרניים של אלוורה, כמו שאנשים אחרים מפזרים קטורת. טיפות אלוורה ירקרקות טיפטפו על המרצפות שלנו, כפי שבחדרים אחרים נוטפות טיפות דם. האלוורה היתה האלָה שלנו, ונשאנו אליה תפילות: שלא נידרס, שלא יוטל בנו מום, שעוֹר הפנים שלנו ילבלב כמו נרקיס.

"על עור הפנים שלך אפשר לראות הכול," שיננה לי אחותי את הדברים ששמעה מאמה של החברה שלה, דיילת היופי מנייצ'ר ביוטי: "אם אתה בן אדם טוב או רע, אם אתה שותה משקאות קלים, אם אתה מתוסכל מבחינה מינית."

ברור שהייתי. לא היה לי רגע לנשום. לא היה מטר מרובע אחד שיכולתי להיות בו לבדי. אבל המצב הזה גם מילא אותי בתחושת ביטחון. בזמן שנערים אחרים היו ממלאים את ראשם במחשבות אובדניות, לי היתה אחותי. וגם אם, בגחמה של רגע, הייתי מצמיד לגרוני עלה אלוורה בשרני וזקור חוח, היא תכף ומיד היתה מסלקת אותו ומתרה בי שלא אעז לפגוע בעצמי.

כמו שחיילים מקבלים עונש אם הם מנסים להתאבד כי הם רכוש הצבא — ככה גם אצלי. אני הייתי שייך לאחותי.

5.

תומר, השלישי, לא נהרה בקלות וגם לא נולד בקלות, אבל כאילו כדי לפצות על העובדה הזאת, הוא היה נוח מאוד לבריות. הוא לא ציפה שההורים שלנו יפרנסו אותו, וכבר כשהיה בשלהי בית הספר היסודי נתן שיעורים פרטיים לתלמידים בכיתות נמוכות. עם הזמן גם לימד כמה תלמידים מבוגרים ממנו בשנה או בשנתיים. הוא היה בררן ובחר את תלמידיו בקפידה: רק מחוננים או מחוננים למחצה. מתוסבכים, מלאי שנאה עצמית, כאלה שהכירו בערך עצמם וידעו מראש, כבר מגיל צעיר מאוד, שהם תמיד יאיימו בעצם נוכחותם על בכירים וממולחים מהם. חושיהם ניבאו להם שצפויים להם חיים קשים.

תומר עזר לתלמידיו בבחינות, אבל על אחדים מהם בעצם הופקד כדי לוודא שלא ירעיבו את עצמם, שלא ישקעו בדיכאון שאין ממנו מוצא, שלא ייהפכו לאנשים מיואשים ומפיצי מרירות. התלמידים שלו היו תמיד מקבלים ציון מעולה בבחינות, או לחלופין נכשלים כישלון חרוץ. אף פעם לא באמצע. כשהצליחו, היה עור הפנים הלח והפצוע שלהם רוטט מגאווה. כשנכשלו, מחשבות אובדניות קפצו עליהם כמו שעל אחרים קופצת הזִקנה.

ההורים שלנו נמלאו דאגה לשלישי. אם רק היו עיניים בראשם, הם היו מבינים שהוא היחיד מילדיהם שעתידו מובטח. אבל הם לא ראו. הם אמנם היו אנשים נבונים ובעלי ניסיון בחיים, אבל לעתים קרובות מדי היו עבדים של דימויים ושל דעות קדומות. כמה שנים אחר כך, בשנות נעוריו, הוא נהג לשתות לשוכרה ופעם אחת אפילו נעצר בתחנת המשטרה ללילה שלם. אבא אמר שזה היה הלילה הגרוע בחייו. אבל מלבד התקרית הזאת, השלישי לא שב להטריד אותם כשהתבגר.

על כל שאר הדברים שעברו עליו בנעוריו לא היה להם שמץ מושג. היו לו, לתומר, שיטות משל עצמו להסתדר בחיים. אינסטינקטים בריאים גם ברגעים הקשים ביותר. כל מיני תכונות שאחותי ואני לא התברכנו בהן. אבל לנו היתה דאגה מיוחדת לעור הפנים שלנו. רצינו שיראו עליו דברים טובים: שאיננו מרושעים, שאיננו שותים משקאות קלים ושאיננו מתוסכלים מבחינה מינית.

6.

בשנות השמונים, כשאחותי ואני גדלנו, ההורים עוד גידלו אותנו עם כפית זהב בפה. תומר נולד עם כפית של כסף בפה, ונעוריו כבר היו נעורים של נחושת ושל בדיל. שנים קשות התדפקו אז על דלתנו. בלית ברירה מכרו ההורים את דירת ארבעת החדרים שלהם בעבר הירקון, והמשפחה עברה לקריית שלום.

התגוררנו כולנו בדירה קטנה בבניין רכבת. היה לנו מטבח, מסדרון שהוביל לסלון, חדר אחד להורים, ועוד חדר שבו ישנתי בימים הראשונים עם השלישי. מהחדר הזה אפשר היה לצאת למרפסת קטנה וסגורה, ושם ישנה אחותי. אבל אחרי כמה ימים של ריב ומדון, לאחר שתומר גער בי וסירב להסכין עם הבלגן, הוחלט להגלות אותו למרפסת, ואחותי עברה לישון איתי באותו החדר. סמוך לנו, במרפסת הסגורה, טרח תומר, ניקה וסידר כל היום, וכשנפתחה דלת המרפסת הוא יצא משם לבוש במיטב בגדיו וחצה את חדרנו בגרון נטוי.

בתחילה התעקשה אחותי להמשיך ללמוד בבית הספר בצפון תל אביב. זאת היתה אינטגרציה־בדיעבד. היא רצתה להמשיך לפגוש את החברות שלה, והן היו קשורות אליה באמת ובתמים. אבל תהום הלכה ונפערה בינה לביניהן. נהר הירקון עמד ביניהן, מימיו מסוכנים ומזוהמים. אני הלכתי לבית ספר בקרבת הבית החדש. בשום אופן לא רציתי לנסוע עד לצפון העיר באוטובוסים, אפילו לפני תחילת הפיגועים. שנאתי לשבת נגד הכיוון. שנאתי את האנשים שנשפו עלי באוטובוס. העדפתי לקום מאוחר וללכת ברחוב, בקצב שלי.

אחותי המשיכה לנסוע בכל בוקר באוטובוס במשך שעה, חצתה את הירקון, העבירה יום לימודים בבית הספר הצפוני שלה וחזרה בערב לקריית שלום רצוצה ומלאת ספקות. כעבור חודשיים היא נשברה, עזבה את בית הספר עם הזנב בין הרגליים ועברה לתיכון שלי. עכשיו היא כבר לא התביישה להודות שעבר הירקון זה מוות, ושבקריית שלום יש חיים. חיים מגעילים, אבל חיים.

פתאום התהפכו היוצרות. לקחתי אותה לפינות שרואים ולפינות שלא רואים. במיוחד מצא חן בעינינו מקום חבוי אחד, בין כמה עצים, קצת הלאה מהערוגות של שיעור החקלאות. בחורף קירקרו שם קרפדות. בקיץ שרפה השמש בעיניים, וכמעט לא היה אפשר לראות כלום, אפילו עם משקפי שמש עבים. העלים העבותים והקרפדות בחורף, והשמש המסמאת בקיץ, היו ההצלה שלנו. אחותי כבר היתה נערה מפותחת, והגוף שלה לא יכול היה לשאת את המישור, את האור החלש, את כבישי האספלט והמעדניות לאורך הכבישים הרחבים המקיפים את קריית שלום. הנערים הבוכרים צעקו לה ברחוב, והיא לא שעתה להם. עדיין לא. היו לה עניינים לפתור עם עצמה.

יום אחד היא הלכה עם אמא לאיזה מקום, וכשחזרה הביתה בערב סיפרה לי שהיא מתחילה לקחת גלולות. היא אמרה לי שהגלולות יגדילו לה את החזה. כשהגענו למחרת למקום הסתרים שלנו, בין העצים, מתחת לאור השמש שחדר מבעד לענפים, היא התחילה לספור את השערות בשפם שלי, אחת לאחת.

אבא תמיד אמר שאני אתגלח בפעם הראשונה בחורף של כיתה ט', בדיוק במועד שהוא התגלח לראשונה, כשהגיע מקהיר לתל אביב. אבל בדיוק שנה לפני המועד המתוכנן, בנר הראשון של חנוכה, אחותי גילחה לי את השפם בסכין הגילוח שלה. אחר כך היא מרחה שם הרבה אלוורה. רק כעבור כמה ימים צימח השפם שוב.

7.

החברות של אחותי טיפלו בי יפה במחבוא בין העצים. הן השחימו אותי בשמש, עשו לי עיסויים, האכילו אותי בכופתאות ממולאות בבשר וגם בצ'אק־צ'אק, קינוח בוכרי עשוי בצק, דבש, אגוזים, תמר ומשמש. כל אחת מהנערות האלה החזיקה בשני שמות: זה שנתנו לה ההורים כשנולדה, וזה שהיה השם של סבתא שלה. לילך־שרה, מאיה־מלכה, גילי־אסתר — את כולן הכרתי שם.

מאיה־מלכה נתנה לי לטעום נישאללה — קינוח בוכרי של קרם עשוי ביצים מוקצפות, שנראה כמו שמנת או חלב שנקרש ויש לו טעם סמיך ומתוק. אהבתי את הנישאללה, שקראתי לו אינשאללה, ומאיה־מלכה עמדה כל בוקר במטבח והקציפה את האינשאללה שלי, בזמן שישבתי בשיעורים והגיתי במחבוא עם הצפרדעים בחורף ועם השמש המסמאת בקיץ.

אחרי יום הלימודים הלכתי לעזור לאבא בחנות שלו ברחוב יפת. הוא מכר פחמים לגריל, מתקני מנגל, חומרי בעירה ומטפים. את יום העצמאות שנאתי במיוחד, משום שבימים שלפניו השתרך תור ארוך מול החנות של אבא. אבא לקח את השטרות ושם אותם בכיס, ואני הייתי צריך לסחוב את חבילות הפחמים אל המכוניות של הקליינטים. הם קנו רשתות בשביל הגריל, חומרי בעירה מוצקים או נוזליים, כיסאות לגינה. הכול.

בשעות שבהן לא היו לקוחות, ישבתי בחנות בטרנינג האדידס שלי, הסתכלתי אל הרחוב וחשבתי על המחבוא בין העצים.

לילך־שרה, מאיה־מלכה וגילי־אסתר נלחמו עלי כמו לביאות. השתדלתי לישון הרבה ולאכול הרבה ובמיוחד לא לשפוך את האינשאללה שלי לבטלה. בניגוד לאינשאללה של נערים אחרים, לא יכולתי לעשות באינשאללה שלי כבשלי. מנעתי את עצמי מעצמי. כל זה דרש ממני מאמצים עילאיים. מאיה־מלכה מצאה בספר אחד של אמא שלה פרטים על טקס שהיו עושים פעם לנערים במקרים של קרי לילה או של שפיכה בהקִיץ. והיא שיננה לי את כללי הטקס. אם בטעות פלטתי את האינשאללה, הייתי צריך לגעת בו ולדקלם:

אני לוקח בחזרה את הזֶרע

שנשפך מתוכי היום על הארץ וזרם אל העשבים ואל המים.

לו ישובו אלי הכוח, הזוהר, היצר,

לו ישובו למקומם כמקודם האש והמזבחות המשניים.

לאחר מכן הייתי צריך לקחת מזה בבוהן ובקמיצה ולמרוח בין הפטמות או בין הגבות, ולדקלם:

בי הזוהר, הכוח, ההדר, העושר והזכות.

נערות בנות גילי התחילו לרחוש סביבי, אבל אני נשארתי נאמן לחברותיה של אחותי. הן שירטטו טבלאות שנראו כמו מערכת שעות. המקצוע היה אני. בין השיעורים הייתי מניח את זרועותי על השולחן בכיתה ונרדם. בבקרים היתה אחותי פורסת בשבילי פרוסות של חלה וביניהן הניחה חתיכות חלווה ושִכבה עבה של מרגרינה. בימים של שעת אפס הייתי מביא גם בננה, תפוח וכרובית מטוגנת בביצה ופירורי לחם, שאמא הכינה. אצבעותי היו מכוסות בשמן בגלל הכרובית, וניגבתי אותן על החלק התחתון של השולחן.

שכני לשולחן היה משאיל לכל הבנים בכיתה קלטות פורנו משוכפלות. יום אחד לקחתי ממנו קלטת כזאת וצפיתי בה בהיחבא במכשיר הווידיאו של ההורים, כשאחותי יצאה מהבית להצדיק את הגלולות שלה. באותו זמן היה השלישי במרפסת הסגורה עם אחד התלמידים שלו. אבא נסע להביא פחמים מהשטחים, ואמא היתה במשמרת ערב בספרייה הציבורית של נווה עופר. בימים ההם התחיל להתברר עניין הקרקע המופשרת.

8.

זה היה הסיפור: לסבא, אבא של אבא, היה חבר ערבי מיפו, עורך דין. הם הכירו בתחילת שנות השלושים, כשעורך הדין היפואי ביקר בקהיר. הוא שוטט שם ברחובות ואיכשהו התגלגל לחנות של סבא. סבא, שהיה חייט, תפר חליפות לגברים sur mesure, כלומר "לפי מידה". הלקוח היפואי התלהב מהחליפות של סבא וגם מאצבעותיו. ולא רק מהאצבעות שלו הוא התלהב, אלא מכל־כולו. בבת אחת הפך עורך הדין לחברו בלב ובנפש של סבא, ואת כל חליפותיו הזמין אצלו. ואילו סבא, בנסיעות העסקים שלו לפלשתינה, היה מתארח תמיד אצל חברו ביפו.

גם בזמן אירועי המרד הערבי הגדול, במחצית השנייה של שנות השלושים, המשיך סבא לבקר בפלשתינה והשתכן אצל קרובים בתל אביב. למרות המהומות ביפו הוא היה מדרים עד למנשייה, חובש לראשו כפייה וממשיך דרומה עד לבית של חברו היפואי. כשהיה סבא יושב אצל חברו הוא התוודע ללוחמים בחזית ההתנגדות הערבית. הקשיב — ולא התערב. והרי סבא, מצדו, היה עוזר לציונים בקהיר. והחבר היפואי שלו ידע על כך. אבל לא הוא ולא הוא סיפרו לאחרים את הדברים שידעו. חברותם היתה חזקה מכל לאום. כך עד לשנת 1948.

אבא סיפר לי שבתחילת אותה שנה עזבו עשירי יפו את העיר, כמעט כולם. העיר קרסה. פצצות, יריות, פחד, הכול הם ידעו שם, ביפו. ככה הוא סיפר.

גם חברו של סבא עזב בתחילת השנה ונסע ללונדון. את כל הרכוש שלו השאיר מאחוריו. הוא חשב שהוא נוסע לתקופה קצרה, עד יעבור זעם. בדיעבד יצא לגלות ארוכה שממנה לא שב. אבל לפני שנסע הוא רשם את הבית שלו על שמו של סבא. וככה, אחרי קום המדינה ומלחמת השחרור הלך סבא ומכר את הבית. לאחר מכן הוא נסע ללונדון, ושם מסר לידיו של חברו את הכסף שקיבל בעבור הבית, עד הלירה האחרונה.

כשמת החבר היפואי הוא הוריש לסבא, כהכרת תודה על חברותו, חלקת אדמה קטנה, שלפני 48׳ שימשה כפרדס, לא הרחק מהמקום שהיה לימים קריית שלום. זה היה הקשר שלנו לשכונה הזאת. בזכות הקרקע הקטנה הזאת הרגשנו קשורים לאדמה. בגלל המלחמה והחברוּת. ובמשך שנים התכוון אבא, יורשו החוקי של סבא, להעביר את חלקת האדמה הקטנה הזאת אלי, בנו האמצעי, ביום שבו יזכה לראות במו עיניו את בתי או את בני, יוצאי חלצי.

אמא תמיד חשבה שזה רעיון עוועים. אחותי מחתה. השלישי לא התערב. היו לו תוכניות משל עצמו בנוגע לכל נושא הפריון. הוא התעתד לעקוף את כולנו בסיבוב — האינשאללה שלו עמד לפרנס בשפע את אוכלוסיית העולם, עוד אספר איך ומה. אבל עכשיו הגיע הזמן לומר כמה דברים נוספים על אחותי.