אחכה לך במוזיאון

ברי סנט אדמונדז

22 בנובמבר

פרופסור גלוב היקר,

אמנם אף פעם לא נפגשנו, אך הקדשת לי פעם ספר. לי, לשלוש־עשרה מבנות כיתתי ולבתך. זה קרה לפני יותר מחמישים שנה, כשהייתי צעירה. עכשיו אני כבר לא. העניין הזה, שכבר אינני צעירה, מטריד אותי מאוד בימים אלה, ואני כותבת לך כדי לברר אם תוכל לעזור לי להשליט סדר והיגיון בכמה מהמחשבות שעולות לי בראש. ואולי אני מקווה שהכתיבה עצמה תשליט בהן סדר והיגיון, שהרי אני לא באמת מצפה שתענה לי. ככל הידוע לי, בהחלט ייתכן שאתה מת.

אחת המחשבות האלה נוגעת לתוכניות שמעולם לא יצאו אל הפועל. אתה בטח מבין לְמה אני מתכוונת — אם אתה עדיין בחיים אתה כבר איש זקן מאוד, ולבטח עלה בדעתך שמה שבצעירותך האמנת שיקרה, מעולם לא קרה. למשל, אולי הבטחת לעצמך שתעסוק בספורט או בתחביב, באמנות או במלאכת יד, ועכשיו אתה מגלה כי איבדת את המיומנות הגופנית או את כוח הסיבולת הדרושים לכך. יש סיבות לכך שתוכניותיך לא יצאו אל הפועל, אבל אף אחת מהן אינה מספקת. אף סיבה אינה מכרעת. אי אפשר לומר: תכננתי לעסוק בציור בשמן אבל לא יצא לי, כי התברר שאני אלרגי לאחד הכימיקלים בצבע. החיים פשוט ממשיכים להם מיום ליום והרגע המסוים הזה לא מגיע אף פעם. במקרה שלי, הבטחתי לעצמי שאסע לדנמרק ואראה את האיש מטוֹלוּן. ולא עשיתי זאת. מהספר שהקדשת לי אני יודעת שראשו השתמר, אך לא ידיו וכפות רגליו הנאות. אבל די לי בפניו. פניו, כפי שהם מופיעים על כריכת ספרך, תלויים על קיר חדרי, אני רואה אותם מדי יום. מדי יום אני נזכרת בשלוותו, בהודו ובהדרו, במבטו חדור החכמה וההשלמה. הם מזכירים את פניה של סבתי, שהייתה יקרה לי עד מאוד. אני עדיין גרה במזרח אנגליה, וכמה רחוק מוזיאון סילקבורג ממזרח אנגליה? פחות מאלף קילומטרים במעוף הציפור? כמו לנסוע עד אדינבורו ובחזרה. כבר נסעתי לאדינבורו ובחזרה.

כל זה לא קשור, אף שהוא מעורר בי תמיהה. הרי פניו של האיש מטולון משמעותיים כל כך במחשבותיי. איך ייתכן שלא עשיתי את המאמץ הקטן הדרוש כדי לראות אותם?

קר במזרח אנגליה, קר וסחוף רוחות, וסרגתי לעצמי כובע גרב כדי לחמם את צווארי, את אוזניי ואת ראשי בזמן שאני מטיילת עם הכלב. כשאני חולפת על פני המראה במסדרון בדרכי החוצה, אני רואה את עצמי בפרופיל וחושבת כמה אני דומה כעת לסבתי. וכיוון שהפכתי להיות דומה לסבתי, פניי נעשו דומים לפניו של האיש מטולון. אותה לחי שקועה, אותו אף מחודד. כאילו השתמרתי במשך אלפיים שנה ואני עדיין ממשיכה להשתמר. האם ייתכן, לדעתך, שאני קרובה, גם אם דרך קשרי משפחה מסועפים, למשפחתו של האיש מטולון? אל תטעה, אני לא מנסה לייחד את עצמי בשום מובן. אני רואה אנשים אחרים בגילי — באוטובוסים או מטיילים עם הכלב או מחכים שנכדיהם יבחרו גלידה בדוכן — אנשים בעלי אותו מתאר פנים, אותו שילוב של רוגע, אנושיות וכאב. אבל אני רואה רבים אף יותר שתווי הפנים שלהם אינם כאלה. פניהם נטולי דאגה או חסרי ייחוד או כמושים או אוויליים.

האמת היא שאני כן רוצה לייחד את עצמי. אני רוצה שתהיה משמעות לקשר שנוצר בינך וביני ב־1964 וקושר אותנו אל האדם שנקבר בביצת הכבול לפני אלפיים שנה. אני לא ברורה במיוחד. אנא אל תטרח לענות אם אינך סבור שאני ראויה לכך שתקדיש לי מזמנך.

שלך בברכה,

ט׳ הופגוד (גברת)