אחרי ש… 2: אחרי שהתנגשנו

 1 טסה

"לקח לו יותר מחודש," אני מתייפחת כשזד גומר להסביר לי כיצד התארגנה ההתערבות. יש לי בחילה ואני עוצמת את עיניי כדי לזכות במעט הקלה.

"אני יודע. הוא כל הזמן מצא עוד תירוצים, ביקש עוד זמן ואפילו הוריד מהסכום שהיה אמור לקבל. זה היה מוזר. כולנו חשבנו שהוא באובססיה לזכות — כאילו להוכיח משהו — אבל עכשיו אני מבין." זד מפסיק לרגע לדבר, ועיניו סורקות את פניי. "הוא לא דיבר על שום דבר אחר. ואז, ביום ההוא, כשהזמנתי אותך לסרט, הוא התחרפן. אחרי שהוריד אותך אצלך, הוא לגמרי עף עליי ואמר לי שאני חייב לתפוס ממך מרחק. אבל לא התייחסתי לזה ברצינות, כי חשבתי שהוא שיכור."

"הוא... הוא סיפר לך על הנחל? ו... על כל הדברים האחרים?" אני עוצרת את נשימתי בעודי שואלת. הרחמים בעיניו עונים לי. "אוי, אלוהים." אני מכסה את פניי בידיי.

"הוא סיפר לנו הכול... אני מתכוון... להכול," הוא אומר בקול נמוך.

אני שותקת ומכבה את הפלאפון שלי. הוא לא הפסיק לרטוט מאז שעזבתי את הבר. אין לו זכות להתקשר אליי.

"איפה המעונות החדשים שלך?" שואל זד, ואני מבחינה שאנחנו ליד הקמפוס.

"אני לא גרה במעונות. הרדין ואני..." אני בקושי מצליחה לסיים את המשפט. "רק לפני שבוע הוא שכנע אותי לעבור לגור איתו."

"הוא לא," זד נושף בתדהמה.

"הוא כן. הוא כל כך עבר את... הוא פ־פשוט..." אני מגמגמת, לא מצליחה לחשוב על מילה מתאימה לאכזריות שלו.

"לא ידעתי שזה יילך עד כדי כך רחוק. חשבתי שברגע שנראה את ה... את יודעת, ההוכחה... הוא יחזור לשגרה, וכל לילה יהיה עם בחורה אחרת. אבל אז הוא נעלם. הוא בקושי הגיע אלינו בכלל, חוץ מהלילה ההוא, שבו צץ פתאום ברציפים וניסה לשכנע את ג'ייס ואותי לא לספר לך. הוא הציע לג'ייס בוכטה של כסף כדי שישתוק."

"כסף?" אני אומרת. הרדין לא יכול היה לרדת נמוך יותר. החלל בתוך המכונית של זד הולך ומצטמצם עם כל גילוי מעורר חלחלה.

"כן. ג'ייס התייחס לזה בצחוק, כמובן, והבטיח להרדין לא לדבר."

"ואתה לא?" אני שואלת, נזכרת בפרקי ידיו המפוצצים של הרדין ובפרצוף של זד.

"לא בדיוק... אמרתי לו שאם לא יספר לך בקרוב, אני אספר. הוא, מן הסתם, לא אהב את הרעיון," הוא עונה ומנופף לכיוון פניו. "אם זה מנחם אותך, אני כן חושב שאכפת לו ממך."

"לא אכפת לו. ואם כן, זה לא משנה," אני אומרת ומשעינה את ראשי על החלון.

כל נשיקה ונגיעה עברו בין חבריו של הרדין, כל רגע הוצג לראווה. הרגעים האינטימיים ביותר שלי. רק שהרגעים האינטימיים היחידים שלי כלל אינם שלי.

"את רוצה לבוא אליי? אני לא מתכוון לזה בקטע מוזר ומלחיץ. פשוט יש לי ספה, שאת יכולה לישון עליה עד ש... תביני מה קורה איתך," הוא מציע.

"לא. לא, תודה. אבל אפשר להשתמש בטלפון שלך? אני צריכה להתקשר ללנדון."

זד מהנהן לעבר הטלפון השוכב על הקונסולה, ולרגע מוחי נודד, ואני חושבת עד כמה הדברים היו שונים אילו לא הייתי מנפנפת את זד לטובת הרדין אחרי המדורה. לא הייתי עושה את כל הטעויות הללו.

לנדון עונה בצלצול השני, ובדיוק כפי שידעתי שיעשה — לא אמרתי לו מה קרה — ובכל זאת אמר לי להגיע עכשיו. אוף, לעזאזל, הוא כזה בן אדם טוב... אני נותנת לזד את הכתובת של לנדון, והוא נותר דומם במשך רוב הנסיעה לקצה השני של העיר.

"זה לא משנה לאן אקח אותך, הוא יפרק לי ת'צורה, כי אני לא לוקח אותך אליו," הוא אומר לבסוף.

"הייתי מתנצלת על כך שנכנסתי בין שניכם... אבל אתם הבאתם את זה על עצמכם," אני אומרת בכנות. אני באמת מרחמת קצת על זד, מפני שאני מאמינה שהיו לו כוונות הרבה יותר טובות מאשר להרדין, אבל הפצעים שלי טריים מכדי שאפילו אחשוב על זה עכשיו.

"אני יודע."

"אם את צריכה משהו, תתקשרי אליי," הוא מציע, ואני מהנהנת לפני שאני יוצאת מהמכונית.

אני רואה את הנשימות שלי מתעבות אל מול עיניי בפרצים חמים דרך האוויר הקר. אלא שאני לא מרגישה את הקור. אני לא מרגישה דבר.

לנדון הוא החבר היחיד שלי, אבל הוא גר בבית של אבא של הרדין. אני לא מפספסת את האירוניה שבדבר.

"יורד שלג רציני," אומר לנדון, בעודו מזרז אותי פנימה. "איפה המעיל שלך?" הוא נוזף בי בצחוק, ואז נרתע כאשר אני צועדת לתוך האור. "מה קרה? מה הוא עשה?"

עיניי סורקות את החדר, מקוות שקן וקארן אינם נמצאים למטה. "כל כך ברור, אה?" אני מנגבת את הדמעות.

לנדון מושך אותי לזרועותיו, ואני שוב מנגבת את עיניי. אין בי עוד כוח, פיזי או רגשי, להתייפח. אני מעבר לזה, כל כך מעבר זה.

לנדון מביא לי כוס מים ואומר, "תעלי לחדר שלך."

אני מצליחה לחייך. כשאני מגיעה לראש המדרגות, איזה דחף חולני מוביל אותי לדלת חדרו של הרדין. כשאני קולטת, גועש הכאב, שכה קרוב להתפרץ, בעוצמה רבה עוד יותר, לכן אני פונה במהירות ונכנסת לחדר בצד השני של הפרוזדור. זכרונות של ריצה על פני הפרוזדור לחדרו של הרדין בלילה ההוא, כששמעתי אותו צורח מתוך שינה, בוערים בתוכי כשאני פותחת את הדלת. אני מתיישבת בגמלוניות על המיטה ב"חדרי", לא בטוחה מה לעשות הלאה.

לנדון מצטרף אליי כעבור כמה דקות. הוא מתיישב לידי, במרחק מתאים המעיד הן על דאגה והן על כבוד, כדרכו.

"את רוצה לדבר על זה?" הוא שואל באהדה.

אני מהנהנת. על אף שהחזרה על כל הסאגה כואבת יותר מאשר גילויה מלכתחילה, השיחה עם לנדון מרגישה כמעט משחררת, וזה מנחם לדעת שלפחות אדם אחד לא ידע על ההשפלה שלי במשך כל הזמן הזה.

בזמן שהוא מקשיב לי, לנדון דומם כמו סלע עד כדי כך שאני לא יכולה לדעת מה הוא בעצם חושב. אני רוצה לדעת מה זה גורם לו לחשוב על אחיו החורג. עליי. אך כשאני מסיימת, הוא מיד מזנק על רגליו, מלא באנרגיה זועמת.

"אני לא מאמין עליו! מה, לעזאזל לא בסדר איתו? אני כבר חשבתי שהוא נהיה כמעט... הגון... והוא עושה - את זה! זה כל כך דפוק! אני לא מאמין שהוא עשה לך את זה, לך, מכל האנשים. למה שיהרוס את הדבר היחיד שיש לו?"

ברגע שלנדון מסיים לדבר, ראשו פונה בחדות הצידה.

ואז גם אני מבחינה בזה — צעדים מהירים במעלה המדרגות. לא רק צעדים, אלא מגפיים כבדים רועמים כנגד מדרגות העץ בטירוף.

"הוא כאן," שנינו אומרים, ולשבריר של שנייה אני ממש שוקלת להסתתר בארון.

לנדון מביט בי, פניו רציניות. "את רוצה לראות אותו?"

אני מנידה בראשי בטירוף, ולנדון נע כדי לסגור את הדלת בדיוק כשקולו של הרדין חותך דרכי.

"טסה!"

בדיוק כשלנדון שולח את זרועו, הרדין מתפרץ פנימה ועף על פניו. הוא עוצר באמצע החדר ואני קמה מהמיטה.

לנדון, שלא רגיל להתנהגויות כאלה, עומד שם, המום לרגע.

"טסה, תודה לאל. תודה לאל שאת כאן." הוא נאנח ומעביר את ידיו בשיערו.

החזה שלי כואב למראהו, ואני מסיטה את מבטי, מתמקדת בקיר.

"טסה, בייבי, אני חייב שתקשיבי לי. בבקשה, רק..."

אני נותרת דוממת והולכת לקראתו. עיניו ניצתות בתקווה, והוא שולח את ידיו אליי, אך כשאני ממשיכה וחולפת על פניו, אני קולטת את התקווה כבית בו.

יופי.

"דברי איתי," הוא מתחנן.

אבל אני מנידה בראשי ונעמדת ליד לנדון. "לא, אני בחיים לא אדבר איתך שוב!" אני צועקת.

"את לא מתכוונת לזה..." הוא מתקרב.

"תתרחק ממני!" אני צורחת, בעודו אוחז בזרועי.

לנדון נכנס בין שנינו ומניח את ידו על כתפו של אחיו החורג. "הרדין, אתה חייב ללכת."

לסתו של הרדין מתהדקת, והוא מעביר את מבטו מלנדון אליי בחזרה. "לנדון, כדאי שתזדיין לי מהפרצוף," הוא מזהיר.

אך לנדון עומד על שלו, ואני מכירה את הרדין מספיק טוב כדי לדעת שהוא שוקל את האפשרויות שלו — האם שווה לו לתת ללנדון אגרוף עכשיו, מולי.

נראה כי החליט נגד, והוא לוקח נשימה עמוקה. "בבקשה... תן לנו דקה," הוא אומר, מנסה לשמור על קור רוחו.

לנדון מסתכל עליי ועיניי מתחננות אליו. הוא פונה בחזרה להרדין. "היא לא רוצה לדבר איתך."

"אתה לא תגיד לי מה היא רוצה!" הרדין צורח, והאגרוף שלו מתנגש בקיר, סודק את הטיח ויוצר בו גומה.

אני קופצת אחורה ומתחילה שוב לבכות. לא עכשיו, לא עכשיו, אני משננת לעצמי בדממה בניסיון לשלוט ברגשותיי.

"לך, הרדין," לנדון צועק, בדיוק כשקן וקארן מופיעים בפתח הדלת.

אוי לא. לא הייתי צריכה לבוא הנה.

"מה, לעזאזל, קורה כאן?" שואל קן.

כולנו שותקים. קארן מביטה בי באמפטיה, וקן חוזר על השאלה שלו.

הרדין שולח מבט זועם לעבר אביו. "אני מנסה לדבר עם טסה, ולנדון מתעקש לדחוף ת'אף בעניינים לא שלו!"

קן מסתכל על לנדון ואחרי זה עליי. "מה עשית, הרדין?" קולו משתנה ממודאג ל...כועס? אני לא ממש מצליחה לשים על זה את האצבע.

"כלום! פאק!" הרדין מנפנף את ידיו באוויר.

"הוא קלקל הכול, זה מה שהוא עשה, ועכשיו אין לטסה לאן ללכת," קובע לנדון.

אני רוצה לדבר, רק שאין לי מושג מה להגיד.

"יש לה לאן ללכת, היא יכולה ללכת הביתה. למקום שאליו היא שייכת... איתי," אומר הרדין.

"הרדין שיחק עם טסה במשך כל הזמן הזה — הוא עשה לה דברים נוראים!" פולט לנדון, וקארן מתנשפת בזעזוע, מתקדמת לעברי.

אני מתכווצת כולי. מעולם לא הרגשתי כה עירומה וקטנה. לא רציתי שקן וקארן יידעו... אבל אולי זה לא ממש ישנה משהו, כיוון שאחרי הלילה הם וודאי לא ירצו לראות אותי שוב.

"את רוצה ללכת איתו?" שואל קן, מפריע לסחרור הפנימי שלי.

אני מנידה בראשי לאט, אך בהחלטיות.

"אבל אני לא הולך מכאן בלעדייך," הרדין מתפרץ. הוא לוקח צעד לעברי, אבל אני נרתעת ממנו.

"אני חושב שאתה צריך ללכת, הרדין," מפתיע אותי קן בדבריו.

"סליחה?" פניו של הרדין בגוון אדום עמוק, המבטא מה שאני יכולה לתאר רק כזעם. "יש לך מזל שאני בכלל מגיע לבית שלך — ואתה מעז להעיף אותי מכאן?"

"שמחתי מאוד על התפתחות הקשר בינינו, בן, אבל הערב אתה צריך ללכת."

הרדין שוב מנופף בידיו. "זה בולשיט, מי היא בשבילך?"

קן פונה אליי ואז שוב לבנו. "מה שלא עשית לה, אני מקווה שהיה שווה לאבד את הדבר היחיד הטוב שהיה לך," הוא אומר ואז שומט את ראשו.

אני לא יודעת אם זה הזעזוע מדבריו של קן, או שהוא פשוט נגע בנקודה שבה כל הזעם הגיע לשיא וממנו התנקז; אבל הרדין פשוט נרגע, מביט בי חטופות ואז יוצא מהחדר. כולנו נותרים חסרי תנועה בזמן שאנחנו מקשיבים לו יורד במדרגות בפסיעות מדודות.

כשצליל הדלת הקדמית הנטרקת חותך את הבית הדומם, אני פונה לקן ומתייפחת, "אני כל כך מצטערת. אני אלך. לא התכוונתי שמשהו כזה יקרה."

"לא, תישארי כמה שצריך. את תמיד רצויה כאן," אומר קן, והוא וקארן מחבקים אותי.

"לא התכוונתי לגרום לנתק ביניכם," אני אומרת, מרגישה איום ונורא על הדרך שבה נאלץ קן לסלק את בנו.

קארן תופסת את ידי ולוחצת אותה. קן מביט בי ברוגז ובתשישות. "טסה, אני אוהב את הרדין, אבל שנינו יודעים כי בלעדייך אין מה לנתק," הוא אומר.