איגרת אל מורים והורים – התמודדות עם אלימות...

האוכלוסייה הערבית בישראל מהווה כיום כ־21 אחוז מכלל אזרחי ישראל (חורי־כסאברי, 2019). הערבים המוסלמים מהווים 17.9 אחוז, הנוצרים כ־2 אחוזים, והדרוזים כ־1.4 אחוזים מכלל משקי הבית בישראל. אוכלוסייה זו צעירה יחסית — כשליש מהערבים המוסלמים (33.8 אחוז), 21.6 אחוז מהערבים הנוצרים ו־25.7 אחוז מהדרוזים הם בני 14-0. זאת לעומת 27.6 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בגילים אלה. כמחצית מהאוכלוסייה המוסלמית מתגוררת בצפון הארץ, ועוד כרבע מתגורר במחוז ירושלים. רוב הערבים הנוצרים והדרוזים מתגוררים בצפון הארץ. מספר הילדים הממוצע במשפחה ערבית הוא 3.16 במשפחה מוסלמית, 1.8 במשפחה נוצרית ו־2.02 במשפחה דרוזית. זאת לעומת מספר ממוצע של 3.09 ילדים למשפחה יהודית. 31 אחוז ממשקי הבית שבראשם עומד/ת ערבי/ה מוסלמי/ת מונים שש נפשות או יותר. זאת לעומת תשעה אחוזים בלבד ממשקי הבית שבראשם עמד/ה יהודי/ה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נובמבר 2018, אפריל 2020, יולי 2020).

החברה הערבית בישראל נעה בבסיסה בין הרצון להשתלב בחיי החברה והכלכלה בישראל לבין החשש לאבד את הזהות התרבותית והאתנית שלה. מצד אחד הערבים בישראל הם דו־לשוניים ודו־תרבותיים (לביא, 2016; מילשטיין, 2019). הם עובדים עם יהודים ישראלים ומצליחים ליצור במקומות העבודה יחסי אמון עמם, המושתתים על עזרה הדדית ושיתוף פעולה מקצועי — ללא הבדל דת ולאום. נוסף על כך, הם מעורבים בחיי התרבות, משדרים בטלוויזיה, הם חלק מנבחרות הספורט הישראלי ולעתים אף מייצגים את ישראל בזירה הבין־לאומית בתחומי קולנוע או תיאטרון (לביא, 2016). עם זאת, משום שישראל מוגדרת מדינה יהודית, אין הערבים יכולים להזדהות עם המדינה, עם סמליה ועם הערכים שלה. לדוגמה, המנון המדינה, התקווה, המתייחס ל"נפש יהודי הומייה", "בת שנות אלפיים", אשר משקפת את הגעגועים של העם היהודי לארץ ישראל ואת החלום הציוני להיות עם חופשי בארצו.

מסרים אלה לא רק שאינם תואמים לבני המיעוט הערבי הילידי, אלא אף צורמים לאוזניהם ומחדדים עבורם עד כמה אין להם מקום במדינת ישראל (לביא, 2016; ססר, 2016). נוסף על כך, הם אינם יכולים להזדהות עם המפעל הציוני שהקים את המדינה, ומבחינתם יום הקמת המדינה היה יום של אסון. הערבים אזרחי ישראל והפלסטינים בשטחים רואים ביום הזה (הנקרא אצלם יום ה"נכבה") יום אבל על התנפצות החלום להקמת ישות מדינתית, כפי שהובטחה בתוכנית החלוקה ובהצהרת בלפור. ב־1948 גירשה מדינת ישראל ועודדה רבים מתושבי הערים והכפרים הערבים ותושבי הערים המשותפות לברוח, וניכסה לעצמה את אדמותיהם ואת בתיהם — ללא כל מתן פיצוי והכרה בזכויותיהם. לפני שנתיים (ב־2018) אף חוּקק "חוק הנכבה", אשר אוסר על ערביי ישראל לציין את היום הזה ביום העצמאות הישראלי (לביא, 2016). כמו כן, מכיוון שחוק השבות, אשר עומד בבסיס חוקי ההגירה וההתאזרחות במדינת ישראל, אינו תקף לגבי ערביי ישראל, אין להם יכולת להשפיע על גודלם היחסי באוכלוסייה (לביא, 2016; ססר, 2016).

במקביל לתהליכי ההשתלבות של ערביי ישראל, הלכה והתעצמה במידה רבה בעשרים השנה האחרונות הגזענות בחברה היהודית בישראל כלפי המיעוט הערבי. מערכת היחסים בין הערבים לבין היהודים בישראל הייתה מאז ומעולם בלתי שוויונית. עם קום המדינה עזב חלק מן המנהיגות הערבית הפוליטית והכלכלית את הארץ עם בני המעמד הבינוני. אלו שנשארו היו הערבים הפלסטינים, שלפני כן היו הרוב בארץ, ועתה מצאו את עצמם כפליטים המנסים להשתלב בכלכלה הישראלית מעמדת נחיתות (עלי, 2009). מדינת ישראל אמנם מכירה בקיום הנפרד של המגזר הערבי כקבוצה דמוגרפית נפרדת — כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בהכרה בשפה הערבית כשפה רשמית ובהפעלת תוכניות חינוך מיוחדות לערבים — אך היא מסרבת להגדיר אותם כמיעוט לאומי בעל זכויות קיבוציות ואת הערבים כבעלי זכויות אישיות. צעד זה נועד להבטיח את המשך שלטון הרוב היהודי במדינה ואת הגדרתה כמדינה יהודית (לביא, 2016; ססר, 2016). מגמה זו אף התחזקה בהעברת חוק הלאום בכנסת ב־2018, אשר הגדיר בצורה חד־משמעית את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הגדרה זו סותרת את עקרונות הבסיס של מגילת העצמאות, שעליהם הושתתה מדינת ישראל, לפיהם יתקיים שוויון זכויות בין אזרחי המדינה ללא הבדל דת או לאום. העברת החוק ערערה עוד יותר את תחושת השייכות של ערביי ישראל למדינת ישראל.

בעצם שייכותם לעולם הערבי־מוסלמי נתפסים האזרחים הערבים בישראל על ידי היהודים כמי שמזדהים עם אויביהם המרים ביותר, ולכן כעוינים את מדינת ישראל (ססר, 2016). החשש של היהודים שהערבים הישראלים יפנו נגדם גדול, ולכן אלו מהווים איום עבורם, תחושה אשר משמשת לישראל הצדקה לאפליה ולאי־מתן זכויות כלפיהם (עלי, 2014). זה גם היה הרקע ליצירת המנגנון של המשטר הצבאי עם קום המדינה, אשר היה אחראי לשלוט ולפקח על חיי האוכלוסייה הערבית בישראל כדי לוודא שהיא אינה מהווה איום למדינה. המשטר הצבאי התקיים עד סוף 1966, חדר לכל תחומי החיים האזרחיים של ערביי ישראל והפך לכלי שליטה פוליטי, כלכלי וחברתי של המדינה. המשטר הצבאי היה מיועד בתחילה לשטחים שכבש צה"ל במלחמת העצמאות והיו מיועדים לפי תוכנית החלוקה למדינה הערבית. בהתאם לכך הוקמו שלושה אזורי ממשל צבאי: בצפון הארץ, באזור המשולש ובדרום — באזור הנגב. מטרות הממשל הצבאי היו לשמש גורם מרתיע מפני פעולות עוינות נגד ישראל, למנוע זרימה המונית של פליטים ולשמור על השליטה היהודית בשטחים אלה. כלפי חוץ ניסתה הממשלה הישראלית להציג את היתרונות של הממשל הצבאי ואת הדרך שבה האזרחים הערבים מרוויחים ממצב זה. אך בפועל, ערביי ישראל היו צריכים באותם שנים להתמודד עם מגבלות תנועה (עוצר), מצב כלכלי קשה ותחושת מצור. המשכיות מצב זה לאורך שמונה־עשרה שנה יצרה את הבסיס לאפליה ולניכור של ערבים ישראלים ולתחושתם הקשה שהיחס אליהם במדינה היא כאל אזרחים סוג ב' (אוסצקי־לזר, 2002).

אחרי מלחמת ששת הימים (1967) ופתיחת גבולות הקו הירוק, חידשו ערביי ישראל את הקשר עם בני עמם בגדה המערבית ובעזה. בעקבות זאת, הם התחילו לתפוס את עצמם יותר ויותר כחלק בלתי נפרד מן העם הפלסטיני המתהווה. עם זאת, באותו זמן עדיין רצו להישאר אזרחים ישראלים ולא שאפו לעבור לגור במדינה פלסטינית עתידית או ליישות הפלסטינית כפי שהיא כיום (לביא, 2016; ססר, 2016). הזדהות זו של ערביי ישראל עם הפלסטינים ועם שאיפתם למדינה לצד המדינה היהודית מעמידה בספק גדול עוד יותר את נאמנותם של ערביי ישראל למדינת ישראל — בשל הסכסוך האלים והמתמשך שקיים בין ישראל לבין הפלסטינים (עלי, 2014).

בשל תפיסתם של האזרחים הערבים בישראל כאיום פוטנציאלי, הם נאלצים להתמודד עם אפליה נגדם בכל תחומי החיים — בתעסוקה, בבעלות על קרקעות, בחינוך ובהשכלה הגבוהה. נוסף על כך, משאבים ממשלתיים ותקציבים המופנים למגזר הערבי נמוכים משמעותית מאלו המוקצים לחברה היהודית (ססר, 2016). יישובים ערבים כמעט שאינם נכללים בתוכניות ממשלתיות של אזורי פיתוח — מצב אשר גורם למחסור בתשתיות מתאימות ומעלה את רמת העוני בהם. לפיכך בולטים יישובים ערבים ברשימות מוקדי אבטלה ועוני (לביא, 2016; ססר, 2016). נוסף על כך, ערבים ישראלים גם חשופים לשיח שלילי בחברה היהודית נגדם וצריכים להתמודד עם אמירות קשות של אישי ציבור, אשר אינם מתייחסים אליהם כאזרחים שווי זכויות ואף מעלים את ההצעה להעביר אותם למדינה אחרת. הסטריאוטיפים והדעות הקדומות נגד ערביי ישראל וההתייחסות אליהם כגורם מאיים באים לידי ביטוי גם בדיונים על ה"איום הדמוגרפי" שהם מהווים (ססר, 2016). חלוקת המשאבים הבלתי צודקת והמצוקה הכלכלית והחברתית שבה נמצאים הערבים הישראלים יוצרות בקרבם תחושות של תסכול, מרמור וחוסר אונים, אשר עלולים לשמש בסיס לעימותים (Ghanem, 2002). לאורך כל השנים דרשו ערביי ישראל שוויון זכויות ומשאבים כאזרחים במדינה, ושיפסיקו להתייחס אליהם כאזרחים סוג ב' (לביא, 2016; ססר, 2016). יש לציין שלאט־לאט מחלחל שינוי בהתייחסות המדינה לערביי ישראל, אשר מתבטא אפילו בשיתופה של מפלגת רע"מ בקואליציה שהרכיב ח"כ יאיר לפיד בשנת 2021.

האפליה המקיפה הקיימת מצמצמת משמעותית את ההזדמנויות העומדות בפני אזרחים ערבים, ומקשה עליהם להשיג עבודה המבטיחה הכנסה גבוהה. מצב זה נכון במיוחד לגבי ערבים מוסלמים — שיעור המועסקים ביניהם נמוך לא רק בהשוואה לאוכלוסייה היהודית, אלא אף מהנמוכים בעולם (לביא, 2016; עלי, 2014). שיעור התעסוקה של ערבים מוסלמים מעל גיל 15 הוא 43 אחוז (59 אחוז בקרב גברים ו־26.8 אחוז בקרב נשים). לעומת זאת, שיעור זה עומד על 66 אחוז (72.1 אחוז בקרב גברים ו־60.9 אחוז בקרב נשים) בקרב נוצרים, 82.6 אחוז (68.1 אחוז מהגברים ו־40.2 אחוז מהנשים) בקרב הדרוזים ו־65.1 אחוז (67.1 אחוז גברים ו־63.2 אחוז נשים) בקרב היהודים (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יולי 2020, נובמבר 2018, אפריל 2020). שיעור תעסוקה נמוך זה בולט במיוחד בקרב נשים. הגברים הערבים שעובדים עוסקים בעיקר במשלחי יד מסורתיים, פיזיים ברובם, המניבים הכנסה נמוכה ונמצאים בסכנת היעלמות בעתיד כתוצאה ממחשוב. לאור זאת קיים פער משמעותי בשכר השעתי הממוצע של ערבים ויהודים. בדרך כלל הם אינם מצליחים למצוא עבודה בשירות הציבורי, והמגזר העסקי הערבי הוא קטן ובלתי מפותח בהשוואה לזה היהודי, וכולל רק עסקים וחברות קטנות בתחום המסחר והפיתוח (לביא, 2016). יש להודות שאחד הגורמים להבדלי תעסוקה אלה בין יהודים לבין ערבים, הוא שהערבים שנותרו בארץ ב־1948 היו ברובם פלאחים שהתבססו על חקלאות. כך שחלקם התקשו להסתגל לכלכלה המודרנית (עלי, 2012).

שיעור גבוה יחסית של ערבים בני 22-18 אינם עובדים ואינם לומדים, ורבים מהם — במיוחד גברים — ניגשים לבחינה הפסיכומטרית אך אינם מצליחים לעבור אותה ולהמשיך להשכלה גבוהה. נראה שהבחינה הפסיכומטרית משמשת עבורם חסם, בין אם משום שהיא מוטה תרבותית או שחסרות להם המיומנויות הנדרשות לביצועה, דבר אשר פוגע בסיכויי הצלחתם בעתיד (פוקס, 2017).

כתוצאה מכל האמור לעיל, מספרן של המשפחות הערביות העניות מתוך כלל המשפחות העניות בישראל גדול פי 2.5 ויותר ממשקלן היחסי באוכלוסייה (לביא, 2016). 56.8 אחוז ממשקי הבית, 59.1 אחוז מהפרטים ו־72.9 אחוז מהילדים הערבים עניים (עלי, 2014). במצב זה, כדי להצליח להתקיים, חייבים ערבים את עזרת המשפחה המורחבת. כתוצאה מכך הם אינם יכולים לאמץ תפיסה וערכים אינדיבידואליסטיים מודרניים באופן מלא, גם אם הם נוטים לכך. וכך הם נמצאים בקונפליקט בין הערכים שיעזרו להם להשתלב ולהצליח בחברה הישראלית המערבית המודרנית לבין אלו שעליהם מבוססת מערכת התמיכה המסורתית שלהם (אבו בקר, 2008).