אידיופתיה

לא מכבר, במהלך כינוס משפחתי — שלגביו הטילה אמה של קתרין מה שכינתה "משמעת סיעתית", אך אחותה של קתרין בכל זאת הצליחה לחמוק ממנו איכשהו — הציגה אמה של קתרין את התצלומים שבארנקה לפני שולחן מלא קרובי משפחה שטרחו ובאו. קרובי המשפחה היו, רובם ככולם, מהסוג המזדקן, והנאתם המובטחת מתצלומים היתה תופעה שקתרין מעולם לא הצליחה להבין. מבחינתה, תשעים אחוזים מהתצלומים (ומקרובי המשפחה) נראו אותו הדבר. ילד מחייך אחד היה זהה לילד מחייך שני; לא היה כל הבדל בין חתונה אחת לאחרת; ובהתחשב בעובדה שרוב בני משפחתה נהגו לנפוש באתרים צפויים במידה מדכדכת, היתה תנובת התמונות מנסיעותיהם לחוץ לארץ אחידה למדי גם היא. בעוד קרובי המשפחה האחרים: הדודה ג'ואן והדוד דיק ובתם איזבל, שהזכירה באופן מוזר רוח רפאים, ונוסף עליהם שניים־שלושה מקומטים נטולי זהות שקתרין זכרה במעומעם אך לא היה לה כל רצון מיוחד לערוך איתם היכרות מחודשת. בעוד כל אלה הומים ומפזמים למראה התצלומים כפי שעשוי מישהו להמות ולפזם למראה קינוח יפהפה ומעורר תיאבון במיוחד, שמרה קתרין על שתיקה והעבירה את עיניה הלוך ושוב, כפי שעשתה לעתים קרובות כל כך באירועים כאלה, מפניה של אמה אל לוח המחוגים בשעונה, אף כי שני אלה לא נסכו בה כל ביטחון שהאירוע יגיע בקרוב אל קצו.

עור הארנק של אמה, שלא כמו עור הידיים שאחזו בו, היה חלק וחדש; הוא נקנה לא מכבר, כך ידעה קתרין, ב"ליברטי", שם נהגה אמה דרך קבע לשאוב שאיבת יתר ממשאביה.

"איזה ארנק יפה," אמרה דודנית מדַרגה זו או אחרת, שאין ספק כי היתה מודעת לעובדה שכל אביזר שאמה של קתרין מציגה בציבור מוכרח להוליד מחמאה אחת לפחות כדי שלא ייתחב לאלתר אל תוך שק הפריטים העזובים שהיא מפקידה בקביעות מדאיגה בחנות צדקה מקומית. עלה על דעתה של קתרין כי אילו גילו קרובי המשפחה מידה דומה של מחויבות בכל הנוגע לגברים בחייה של אמה, הרי שנסיבות חייה של אמה היו שונות למדי.

"נכון שהוא חמוד?" אמרה אמה של קתרין, כמצופה ממנה. "ליברטי. פשוט מציאה. לא עמדתי בפיתוי."

התצלומים נשמרו היטב ובמידה ראויה לציון, שכן אמה של קתרין נהגה ברוב חפציה כאילו היו עמידים לנצח ולאחר מכן, בעודה מביטה בעצב בשרידים ששבקו חיים, היתה מקוננת על האיכות הירודה שפשתה במלאכת היד של ימינו.

"רק תסתכלו," אמרה אמה של קתרין והתייחסה לתצלומים בנימת קול זהה לזו שבה השתמשה כשדנה בארנק. "נכון שהם פשוט נהדרים?"

היא העבירה בין הנוכחים את התצלום הראשון — בשחור־לבן ובגודל תמונת פספורט — ובו הייזל, אחותה של קתרין, לופתת דובון רפוי. בעיניו המתגלגלות מעלה ובטונוס השרירים הנמוך שלו נראה היצור הקטן כאילו סומם, ובכך העניק להייזל (בעיניה של קתרין, לפחות) מראה של חוטפת ילדים מרושעת.

"לדובון קראו בְּלוּט," אמרה אמה של קתרין בעוד התמונה עוברת מיד ליד, "אבל אלוהים יודע למה. הוא איבד כל צורה אחרי שהיא הקיאה עליו ונאלצנו לכבס אותו במכונה. הילדה הזאת הקיאה על כל דבר שהיה לה, בשלב זה או אחר. בחיי, גוף של גוזל."

"חבל כל כך שהיא לא הצליחה לבוא היום," אמרה מישהי.

"כן, אני יודעת," אמרה אמה של קתרין. "אבל אין לה רגע אחד לעצמה בימים אלה. היא רק עובדת ועובדת. ועוד כל העניין הנורא הזה עם הפרות..."

ראשים הנהנו בהסכמה, ואף על פי שקתרין לא היתה בטוחה, ומאוחר יותר תשכנע את עצמה שרק דמיינה, היא חשבה לרגע כי יותר מזוג עיניים אחד שלח מבט מהיר לעברה מתוך רפלקס הביקורתיות האופייני לכל כינוס משפחתי: נוכחות היתה קשורה קשר הדוק לתעסוקה. אנשים הכירו לך תודה אם באת, ומצד שני הניחו שהמִשרה שלך אינה חשובה ואינה תובענית, שכן כל קרובי המשפחה בעלי המשרות החשובות והתובעניות היו עסוקים מכדי להגיע לכינוסים שכאלה יותר מפעם בשנה, ואז היו זוכים לקבלות פנים כאבירים השבים ממסעי הצלב, ולקריאות עידוד לחזור לענייניהם עוד באותו יום שמא יפריע להם משהו בעבודתם יתר על המידה. זה כמה שנים שאחותה של קתרין התענגה על תפקידה זה, ואת קתרין הטרידה העובדה שככל שהופיעה הייזל פחות, כך נעשתה בעיני כולם יותר ויותר קדושה מעונה שעובדת עד כלות כוחותיה, בעוד קתרין, ככל שהשקיעה והופיעה יותר והתאמצה להיות קשובה למשפחתה, כך נראתה יותר כמי שמבזבזת את חייה. אבל יש להודות שהפעם היו הדברים שונים במקצת, בהתחשב בעובדה שמחצית הכבישים היו חסומים בגלל הפרות. כל מי שהגיע נראה גאה וזועף בעת ובעונה אחת, כאילו חצה אזור קרבות. לקתרין לא היה אכפת בכלל מהבקר, אבל היא נהנתה מן הכבוד הרגעי שעוררה נוכחותה, כך נראה לה.

התצלום השני הוצג רק כשהושלם הסיבוב של התצלום הראשון בין כולם. נראה בו אביה של קתרין, לבוש במעיל גשם, עומד בתנוחה מגושמת ובידיו רובה ציד.

"הנה ניק," אמרה אמה של קתרין. "הוא לא פגע בשום דבר, כמובן, אבל הוא נהנה לשחק את התפקיד. היה לו כל הציוד הדרוש, מיותר לומר, אבל זה היה ניק. חזק בתוכניות, חלש בהוצאה לפועל. צילמתי את התמונה הזאת בעצמי."

לפני שהעבירה את התמונה בין הנוכחים עצרה לרגע לשם הדגשה ובכך סחטה כמה הנהוני אהדה מדודות ודודים. מובטח היה כי אמה של קתרין תפרוט על מיתר האהדה — היא עשתה זאת מאז ומעולם, ככל שזכרה קתרין — בבואה לדון באיש שהיה אבי בנותיה, נשאר בסביבה שנתיים וערק ליוון עם אישה שפגש במרפאה כשהמתין לבדיקת רמת כולסטרול. קתרין קיבלה שתי איגרות ברכה בשנה מאביה, בחג המולד וביום הולדתה, ואיגרת בונוס אם הגיעה להישג כלשהו הראוי לציון. הוא התקשר אליה רק פעם אחת, במצב של שכרות רגשנית ובלי ספק כשהוא לפות בצבתותיו של משבר־אמצע־חיים מעיב ומערער, ואמר לה להיזהר שלא תגדל להיות כמו אחד מהוריה.

התצלום עבר סביב השולחן ואחריו באה, בתזמון מדויק, תמונה צבעונית של הוֹמֶר, הכלב של המשפחה, שלא היה הנבון בבעלי החיים וזינק אל מותו ברודפו אחר כדור טניס מעל שורת עצים כרותים כשהוא משפד את עצמו על ענף מרוסק ומותיר לקתרין, שהשליכה את הכדור, להסביר לאמה כי לא זו בלבד שבן הכלאיים היקר לה כל כך מת, אלא שיש לחלצו מהענף שלו, בעוד בתה בריאה ושלמה באופן בלתי־מוסבר ועיניה יבשות מדמעות במידה שלא תסולח.

התצלום הבא, שהתברר כי הוא האחרון, היה של דניאל, בכובע חג המולד נטוי כשיכור, מרים את כוסו מתנוחתו המלכותית מאחורי תרנגול הודו גדול וצלוי.

"אהה," אמרה אמה של קתרין. "הנה דניאל, תראו. איזה חמוד. פגשתם את דניאל? כן, כמובן, הרי הוא הגיע לאירוע ההוא לפני כמה שנים. פשוט השתגעתי עליו. קתרין המסכנה. זה הבחור שברח לך מהידיים, נכון, חביבתי?"

"לא ממש," אמרה קתרין. "לא."

"זה עדיין נושא רגיש," אמרה אמה של קתרין וחייכה אליה חיוך אמהי — דבר שעשתה אך ורק בפומבי. "דניאל מצליח מאוד בימים אלה, כמובן, שלא כמו אחרים שיישארו עלומי שם." מבטה, ששינה את צורתו כמו ספָרות נוזליות בשעון דיגיטלי, הפך נוקשה. "כמה קל להיתקע, נכון?"

היא החליקה את התמונה בחזרה אל בין קפלי ארנקה, סגרה את התפס בנקישה והשיבה את הארנק לתיק היד שלה כך שכולם יוכלו להעיף מבט אחד, קצרצר, בקתרין ואחר כך לבהות בחוסר נוחות בשולחן ולשתוק עד להגעתו הברוכה של הקפה. אז ביקשה קתרין בנימוס את סליחתם כדי ללכת לשירותים ולקרוע גליל נייר טואלט לשניים.

קתרין לא אהבה לחשוב על עצמה כעל עצובה. המילה עצב השרתה עליה אווירת תבוסתנות. לא היתה בה החיוניות שיש למשל בזעם או מאניה. אבל קתרין נאלצה להודות כי באותם ימים התעוררה עצובה לעתים קרובות הרבה יותר משהתעוררה שמחה. הדבר שלא הודתה בו, ושלא תודה בו לעולם, הוא שהיה לכך איזשהו קשר לדניאל.

העצבות לא ירדה עליה בכל בוקר, אף על פי שהדבר קרה, ויש לומר זאת, ביותר בקרים מהרצוי. סופי שבוע היו גרועים במיוחד; בימות השבוע היו שינויים במצב. טיב מזג האוויר היה חסר חשיבות בדרך כלל.

שהייה מול המראה לא הועילה. היא התארגנה בחופזה, ואחר כך השלימה מה שנותר לאט ובהדרגה. היא לא אכלה כמו שצריך. לעורה קרו דברים שלא מצאו חן בעיניה. על מברשת השיניים גילתה דימום מהחניכיים. לפתע תפסה שהיא נעשית מכוערת, וזאת בתקופה מאוד, אבל מאוד לא מתאימה לכך. היא דילגה על ארוחות בוקר והעדיפה לחטוף משהו לא־בריא באמצע יום העבודה. היא לא הצליחה לצאת מהבית בלי לשתות שלושה ספלי קפה לפחות. זמן קצר לפני כן חזרה לעשן. זה עזר להפחית את הקדרות. באופן כללי הרגישה קצרת נשימה אבל השתעלה רק בימים רעים במיוחד. בשלב מסוים במהלך הבוקר שלה, כל בוקר שהוא, היה עליה לפַנות זמן לבחילות.

בשנתיים האחרונות היתה קתרין — שעברה מלונדון לנוֹריץ' בשוגג — מנהלת מִתקנים בחברת תקשורת מקומית. העבודה שלה לא היתה קשורה לשום סוג של תקשורת, אלא התרכזה בדקדוקי עניות של ניהול מקום עבודה. שילמו לה, כך אהבה לומר, כדי שתהיה אובססיבית כפייתית. היא ניטרה את הכיסאות כדי לקבוע את קבילוּתם האֶרגוֹנוֹמית לאורך זמן, ואת גובהם המתאים ביחס לשולחנות בתחנות העבודה, שגם אותן בדקה כדי לוודא את התאמתן להנחיות החברה ולַתֶקן שקבעה המדינה בנוגע לסביבת עבודה בטוחה ובריאה. היא ערכה בדיקות שבועיות לגלאי האש ורשמה את התוצאות. בכל בוקר בחנה איך עומד הבניין בסטנדרטים כלליים של היגיינה, שילוט ובטיחות. בכל חודש פיטרה עובד ניקיון אחד לפחות. כמעט כולם כעסו עליה וכמעט תמיד נזפו בה. אנשים התקשרו או שלחו אֵס־אֵם־אֵס לפחות פעם בשעה. הכיסאות שלהם, השולחנות שלהם, מיזוג האוויר, מכונת הקפה, הקוּלֶר, תאורת הפלואורסצנטים — שום דבר אף פעם לא מצא חן בעיניהם. התמורות הרבות מספור שנאלצה קתרין להוציא לפועל כדי ליישר קו עם החקיקה בתחומי הבריאות והבטיחות, הפכו אותה לסנגור של שינויים שהרוב הגדול קונן על יישומם. מעשנים נאלצו להתרחק מהבניין עוד יותר. היה צורך במשא ומתן מחודש על אורך ההפסקות. העבודה שלה לא אִפשרה כל גמישות, ולכן לעתים קרובות נתפסה כחסרת הומור וכנוקשה. ככל שביצעה את עבודתה טוב יותר, כך שנאו אותה יותר, ולפי הקונצנזוס הכללי, היא ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר.

לצד קבוצת הקולגות שהיוותה את הבסיס לרוב האנשים שלא סבלו אותה, התקיימה גם קבוצה שהתפצלה ממנה וכללה גברים שרצו לזיין אותה. קתרין ראתה בהם טריטוריה שנויה במחלוקת. כמה מהם רצו לזיין אותה כי חיבבו אותה, וכמה אחרים רצו לזיין אותה כי שנאו אותה. מבחינת קתרין זה היה די בסדר. לפעמים היא הזדיינה עם גברים משום שהרגישה טוב עם עצמה, ולפעמים הזדיינה איתם משום ששנאה את עצמה. החוכמה היתה למצוא את הגבר הנכון לרגע המסוים, כי להזדיין עם גבר ששונא אותך במהלך רגע נדיר של חיבה עצמית היה חסר תועלת, ולהזדיין עם גבר שקצת מאוהב בך בעודך חוֹוה שיא של שנאה עצמית, נראה מבחיל.

עד אז הזדיינה קתרין עם שלושה גברים ממשרדה. עם אחד מהם, קִית', הזדיינה עדיין על בסיס קבוע־למחצה. שני האחרים, בריאן ומייק, התפוגגו מבלי להותיר כל הילה ואבדו בין חליפות מרקס־אנד־ספנסר וקרחות גבריות. בריאן היה הראשון. היא הפרה למען בריאן את חוק ה"לא מהמשרד" שחוקקה, ובדיעבד זה לא השתלם, אפילו קצת. היא הפרה גם את חוק ה"לא עם נשואים", ואת החוק בנוגע לגברים שיש להם ילדים. היא כעסה על כך מכיוון שנראה כי הדבר מזכה את בריאן — בעיניה ובעיני אחרים, כך חשבה — במידה של משמעות שלא הגיעה לו בשום פנים ואופן. למען האמת, באותה עת הגיעה קתרין להחלטה מודעת ולא לגמרי בלתי־הגיונית, להשליך לפח חוקים רבים שעל פיהם חיה את חייה עד אותו רגע, ובריאן היה בסביבה הקרובה לגמרי במקרה, וחשוב מכך, לגמרי במקרה הוא היה דוגמה חיה לכמה מאותם חוקים. משום כך הסקס, שאירע באופן פתאומי למדי ביום שלישי אחד אחרי הצהריים לאחר שהסיע אותה הביתה, המשיך במהלך החודש הבא, ואז נגמר כשקתרין החלה לתהות אם אולי כמה מהחוקים שלה היו בעצם נבונים למדי. בריאן היה בן חמישים ומשהו (וזה עוד חוק, כך חשבה לעצמה), שמן, ונתון במשבר עצום ממדים. הוא נהג ביגואר צהובה והיה לו בן ושמו צִ'יקֵיין. הם אף פעם לא נפרדו רשמית או משהו מעייף מעין זה, קתרין פשוט הפסיקה להתייחס לקיומו והמסר עבר בשקט, אולי אפילו בהכרת תודה.

מייק — לפחות כלפי חוץ — היה שונה. הוא היה בן גילה של קתרין (שלושים, אף שהיה מקום לשינויים קלים, בהתאם למצב רוחה), רווק, ובאופן מפתיע, טוב במיטה. מפתיע אף יותר היה הגילוי של קתרין שהוא מסוגל לכמה וכמה שיחות באורך כמעט מלא, אם היה במצב רוח נכון. הרומן שלהם — זה לא היה רומן אמיתי, אבל קתרין אהבה להגדירו ככזה כי זה הפך את החוויה לבעלת ערך ומשום שלא מזמן הזדיינה עם בריאן וקיוותה, בסוד כמוס שאין להודות בו לעולם, שהיא אולי נמצאת בשלב כזה בחייה של ניהול רומנים, מה שיהפוך את הסקס עם מייק ללגיטימי לחלוטין — הרומן נמשך כמעט חודשיים. הוא הסתיים כשמייק גילה שקתרין שכבה עם בריאן. למרבה רוגזה של קתרין התברר כי מייק הוא בעליו הגאה של מה שכינה מצפן מוסרי. קתרין סירבה להתרשם. מבחינתה מוסר היה הדבר שאנשים מטומטמים נצמדים אליו כתחליף לאישיות. היא אמרה זאת למייק אחרי שניסה לייחס לעצמו עליונות מוסרית בסוגיית הבגידות. הוא התעלם מדבריה. הוא לא יוכל לכבד אותה, אמר. קתרין תזכור אותו לעד מתרחק ממקרר המשקאות, מטלטל ראשו וממלמל בשקט, צ'יקֵיין המסכן... מסכן צ'יקֵיין, מסכן. היא הרגישה בזעף שהצדק איתה, שלמייק אין כל מוסר, יש לו רק אגו גברי פגוע וחוסר יכולת לבטא את עצמו.

כל זה, כמובן, קרה מזמן, ובאותה התקופה היו גם גברים אחרים, נטולי קשר למשרד. שום דבר לא הלך לה. קתרין החלה להתעורר עצובה לעתים קרובות הרבה יותר. התחיל הקטע הזה של העור. היא עלתה במשקל, אחר כך ירדה במשקל, ואז ירדה עוד קצת. היא התקשתה יותר ויותר לישון. פעם, במהלך חופשה שנתית שלקחה רק כדי לנצל את מכסת ימי החופשה שלה ובילתה אותה בחלוק מצוּפּה דגני בוקר, כשהיא צוֹפָה בנאצים בעלי פנים נפולות בערוץ ההיסטוריה, היא בלעה חופן כדורים, השתבללה במיטתה וחיכתה למוות, רק כדי להתעורר כעבור חמש שעות בשלולית קיא. רבים מהכדורים עדיין היו שלמים בתוך הנוזל. היא באה עם עצמה בדברים. למחרת התלבשה והתאפרה ונסעה העירה ונתקלה בקית', שהציע קפה, אחר כך ארוחה ואחר כך סקס אלים ופוצע במוסך החניה שלו כשבטנה נלחצת למתכת החמה והמתקתקת של מכסה המנוע של מכוניתו.

"אני זוכר שפעם..." אמר קית' לאחר מכן כשהוא שכוב לאחור על המכונית, קתרין לצדו ושניהם מעשנים ומחכים שהכאב יתפוגג. "מה התחלתי ל... פאק, שכחתי."

היו ימים שבהם נראה שהכול עלוב, שגורלה נחרץ, ובאופן מוזר, קתרין שגתה ברומנטיזציה של ימים אלה יותר מששגתה בה בימים של תקווה. באופן כללי קית' עשה רושם של מי שגורלו נחרץ, והיא אהבה את זה. הוא היה בן ארבעים ואחת (שהרי, כך חשבה, מרגע שהפרת חוק, הוא כבר לא באמת חוק, ולכן אי־אפשר לומר עליו שהופר בשנית), רזה בחלק העליון ועבה באמצע. לעבודה הוא לבש בגדי פשתן מקומטים ועניבות צרות. בערבים העדיף מכנסי ג'ינס שחורים מהוהים ונעלי קונברס חבוטות. הוא אהב שירים על דם ואפלה, עם כיסוחי גיטרות שגרמו לו לעוות את פניו ולחשוק את שיניו כמו אדם הנאבק בחסימת מעיים. היה לו מין עור־שעווה חיוור ועיניים אפורות שטבעת לבנה סביב קשתיותיהן. קתרין קראה פעם שיש לכך השלכות רפואיות אבל לא זכרה מהן, ולכן בחרה לא להזכיר זאת. היא אהבה את הרעיון שיש לקית' פגם, שאולי הוא נוטה למות. היא אהבה את העובדה שדיבר בפתיחות על מה שכינה שנות ההרואין שלו. היא אפילו אהבה את האופן שבו הכאיב לה במיטה: הכתף הנקועה, השקע העמוק בירך השמאלית. קית' היה שונה באופן שהשלים ואיזן אותה. הוא לעולם לא יאהב אותה, נראה שלעולם לא יאהב אף אחד ושום דבר, וקתרין העריצה את התכונה הזאת שלו. נראה היה כאילו הוא מעבר לדאגות ולפחדים שאיימו באופן יומיומי (כן, זה היה יומיומי עכשיו) לבלוע אותה בשלמותה. מובן שכל זה הרחיק אותו ממנה, אבל היא אהבה גם את זה.

היא לא גרה בלונדון. היו בקרים שבהם היה עליה להכריח את עצמה להביט במראה ולשנן זאת לעצמה כמו מנטרה. בבוקר מוצלח היא אפילו הצליחה לומר היכן היא נמצאת, אבל זה היה קשה. היא ודניאל עברו לכאן יחד, לצורך עבודתו, לכאורה. היו לכך משמעויות שלא עלו לדיון בנוגע לקול טפיפת רגליים קטנות. אבל שום הכרזות רשמיות לא נראו באופק, ואחר כך הם נפרדו, ואחר כך היא חשבה שתהיה בודדה בלונדון, ועכשיו היא היתה תקועה.

אמה התקשרה בתדירות קבועה ומהימנה. אמה של קתרין, כיוון שתמיד היתה אישה מעשית, חשה כי הדרך הטובה ביותר להביע את דאגותיה בנוגע לאושרה ולרווחתה של קתרין היא תמיד להיות ישירה. נראה כי הדבר היה כרוך בכך שתשאל את קתרין חזור ושאול אם היא בסדר, דבר שתוצאתו היתה כמובן שקתרין הרגישה רחוקה מאוד מבסדר.

"את אוכלת מספיק?" היתה אומרת אמה בבוטות. "את אוכלת אוכל בריא?"

"כן," היתה קתרין אומרת בדרכה לחסל סופגנייה. "היום אכלתי דייסה לארוחת בוקר, ולארוחת צהריים אכלתי תפוח אדמה אפוי עם טונה. לארוחת ערב אני אוכל חזה עוף בגריל."

"את מנסה להיות משעשעת? כי זה לא אטרקטיבי, תדעי לך. וגם לא מאוד בוגר."

"אני מדברת בכנות. זה בוגר?"

"זה לגמרי תלוי," אמרה אמה, "על מה את מדברת בכנות."

היא פגשה את קית' רק בערבים נבחרים. הם הזדיינו ושתו, ורק לעתים נדירות דיברו, וזה התאים לקתרין. הוא קנה לה ויברטור במתנה: אריזת שי, עם פתק ברכה בצורת לב ובו כתוב "חשבי עלי." בדרך לעבודה היא תרמה אותו, כולל הברכה, לחנות הצדקה השכונתית, קבור בתחתית סל קניות מלא ספרים עבשים בכריכה רכה ומבחר מחולצותיו של דניאל שמצאה בין בגדיה המאופסנים. היא לא ראתה שהציגו אותו למכירה ולעתים קרובות תהתה מה עלה בגורלו. היא אהבה לחשוב כי אחת המתנדבות המבוגרות לקחה אותו הביתה והתמכרה לחוויה פוקחת עיניים, על גבול החוויה המיסטית.

"קית'," אמרה ערב אחד, בקול רם במכוון, במסעדה הומה אדם שבחרה בדיוק כי ידעה שתהיה הומה אדם כשהיא תשאל את השאלה. "עם כמה אתה מזדיין כרגע?"

"כולל אותך?"

"לא כולל אותי."

"שלוש," אמר בשלווה. "ואת?"

"ארבעה," שיקרה.

"זה בגלל דניאל?" שאלה אמה באחת משיחות הטלפון הבלתי־נגמרות שלה. "כי אני מבינה, אני באמת מבינה."

"זה לא בגלל דניאל, אמא."

"הוא שלח לי ברכה ליום ההולדת בשבוע שעבר. הוא תמיד שולח לי איגרת ברכה, בחג המולד וביום ההולדת. נכון שזה נחמד?"

"זה לא נחמד," אמרה קתרין. "זה קיבעון אנאלי. הוא שולח לך איגרות ברכה כי את מופיעה ברשימה שלו. זאת פשוט תגובה אוטומטית. לא עולה בדעתו לשנות שום דבר."

"לך הוא שולח ברכות?"

"לא."