איוב – בין חושך לאור

וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים (א', ה).

איוב תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע. בניו כבר חשודים בחטא, חטא 'ברכת' (= קללת) אלוהים. הם חשודים בכך אף על פי שהם חיים בטוב, ועורכים כל יום משתה. יש במעשה שהם חשודים בו כדי להזכיר את חששו של אגור בן יקה, החכם מספר משלי, למה שעלול לקרות לאדם מרוב טובה, כשהוא שבע יתר על המידה, וחש שאינו זקוק לאלוהיו:

רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי. פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' (משלי ל', ח-ט).

איוב מנסה לכפר עליהם כל שבוע באמצעות שבעה קורבנות - עולות, אך ספק אם יש בקורבנות כדי לכפר על חטא כזה. בלעם ניסה אף הוא לכפר על רצונו לקלל את עם ה', את ישראל, באמצעות שבע עולות כפולות בכל אחד מניסיונותיו. הוא נאלץ ללמוד בדרך הקשה, שלא ניתן לשנות את דעתו של הקב"ה על קללת ישראל באמצעות קורבנות. דין קללת ה' ודין קללת עם ה' קרובים זה לזה.

האם חטא הבנים הוא חטא מקרי? להלן תאמר אשת איוב, אם הבנים, לבעלה בעת מצוקתו:

וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת (ב', ט).

היא אומרת זאת בעת מצוקתה. הבנים חשודים שאמרו זאת גם בעת שלוותם.

מההנחה שכתבנו במבוא, שאיוב היה בימי ספר בראשית, שמא מה שאירע לו ולמשפחתו הוא המקור של חז"ל לכך שבני נוח הוזהרו בשבע מצוותיהם על 'ברכת ה''.

אם אשת איוב ובניו לקו בחטא זה, שמא הבעיה קיימת גם אצל איוב עצמו? זה הרקע המביא את השטן לרצון לנסות את איוב בשאלה זו. האם גם הוא 'יברך' אלוהים?

וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ (א', יא).

אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ (ב', ה).

איוב עומד בכך בניסיונותיו הראשונים. אך החל מפרק ג' החטא פורץ, בוקע ועולה. אכן, אין אדם נתפס על צערו, ואין לדון את איוב על מה שעשה במצוקתו. אך כפי שראינו אצל הבנים, שמא החטא כבר היה קיים בו בכוח עוד לפני המכות שנחתו עליו?

וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר עָרֹם יצתי יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ (א, כ-כא).

ימים קשים הביא השטן על איוב. רכושו ונעריו נספו בשלושה אסונות. באסון הרביעי, הגדול מכולם, מתו עשרת בניו. לא רבים האישים בתולדות העולם שה' ניסה אותם בניסיון כה קשה כפי שניסה את איוב. אחד המעטים הוא הרב יהודה יקותיאל הלבשטאם, האדמו"ר מקלויזנבורג, שאחד עשר ילדיו ואשתו נרצחו בהשמדת יהודי אירופה בשנת תש"ד לפני יותר משבעים שנה. את תגובתו המזעזעת והמרוממת כאחת למדתי בספרו החשוב של הרב יונתן זקס 'הרופא לשבורי לב' (עמ' 249). וכך היו דבריו:

הנס הגדול ביותר הוא שאנחנו, ניצולי השואה, אחרי כל מה שראינו ואחרי כל מה שעברנו, עדיין מאמינים ובוטחים בה' יתברך. רבותיי! זה נס כל הניסים. הנס הגדול שנעשה אי פעם.

האדמו"ר שבא רצוץ ושבור ארצה, עוד הקים את בית החולים לניאדו הספוג ברוח היהדות ואהבת האדם, בית חולים שהציל חיים רבים מספור באסונות ובמקרים אחרים (גם זה בספרו). בספרים לא מעטים, אך בעיקר בספרו של הרב זקס, לוקטו תגובות, מילים ומעשים, של יהודים מאמינים שעברו את ניסיונותיו של איוב ושמא גם ניסיונות גדולים מהם. בעוניינו פסה מעימנו נבואה ורוח הקודש, ואין לנו שום אפשרות להוסיף דפים למקרא. אילו יכולנו, היו לנו דפים רבים להוסיף לספרי ישועת ישראל במקרא, אך גם לספר איוב. אלו יכלו להיות דפים מרוממים וספוגי אמונה. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוהיו.