איך להפוך את הרגישות שלך לעוצמה

ראשית, חשוב לומר שאתם לא לבד; רוב האנשים הרגישים עסוקים בלהסתיר את הרגישות שלהם, מתוך חשש להיראות חלשים ולקבל ביקורת על הרגישות הזאת.

אצל גברים ההסתרה אפילו חזקה יותר, כי בחברה שלנו, לגברים יש פחות לגיטימציה להפגין חולשה, והרגישות נתפסת כתכונה לא גברית מספיק.

גם אני הייתי עסוקה כל חיי בהסתרת הרגישות שלי. עד היום, כשמישהו אומר לי את המשפט "וואו, כמה את רגישה!", התגובה האוטומטית שלי היא בושה ורצון להסתיר זאת שמא ישפטו אותי, יחששו מקרבתי ויחשבו שאני פגיעה וחלשה.

מדוע האנשים הרגישים מרגישים שהם צריכים להסתיר את הרגישות שלהם?

מאחורי ההסתרה של כל אדם רגיש, עומד החשש שמא יגלו את התופעות ה"מוזרות" שהן חלק מתכונת הרגישות: העליות והירידות באנרגיה, הצורך במנוחה ובריבוי זמן פרטי, ההצפות והפגיעה בתפקוד, התגובות המועצמות לכאב ולבלבול והצורך בהתרחקות.

רוב האנשים הרגישים חוששים שהסובבים אותם יפרשו לא נכון את הצורך שלהם להתרחק מדי פעם מהמולת החיים ולהיות עם עצמם כדי לחזור לאיזון. הם חוששים שישפטו אותם לחומרה, שיחשבו שהם סובלים מבעיות נפשיות, שהם מתחמקים, מגזימים, סנובים, חלשים, לא מעוניינים בקרבה או כל דבר אחר.

האדם הרגיש חושש שהצד השני לא יבין מדוע הוא לא יכול להמשיך לעוד מסיבה, להישאר במסיבה רועשת עד אור הבוקר, "לקרוע" יחד את העיר, או אפילו להיות בארוחה עם המשפחה המורחבת יותר. הוא חושש שישפטו אותו על כך שלא יכול לעבוד המון שעות ביום, ויחשבו שהוא עצלן.

רבים מאיתנו חוששים שלא נוכל לנהל שיחה פתוחה וכנה עם הצד השני על הדברים שקלטנו במערכת הרגישה שלנו, ושהתגובה שלו תהיה "מה פתאום?", "אתה מגזים!", "תפסיק להיות כזה דרמטי!" "איזה שטויות!" וכדומה.

אבל החשש הגדול ביותר, לדעתי, אצל רוב האנשים הרגישים, הוא החשש שיראו אותם בהצפה רגשית ויופתעו מהשוני התהומי בין איך שהם מתנהגים כשהם מאוזנים לבין איך שהם מתנהגים כשהם בהצפה רגשית.

מחיר ההסתרה

הבעיה היא שלהסתרה יש מחיר. האדם הרגיש משלם מחיר כבד על כך שהוא לא יכול להביא את עצמו במלואו, עם כל החלקים שבו. הוא מתאמץ להיות מישהו אחר, ומאמצים אלה מוציאים אותו מאיזון. הוא חי בהכחשה. מתכחש לחלקים ממנו, ואף לפעמים מסתיר את רגישותו שלו מעצמו. חמור מזה, פעמים רבות הוא מבוהל ממנה, ורואה בה מכשול להצלחה בחיים שלו.

אני מודה שגם אצלי, ה"וונדר וומן" שבי מופיעה לפעמים, ואני נותנת לה להשתלט על הצרכים האחרים שלי כרגישה (מנוחה, איזון, זמן לעיבוד).

חלק עיקרי מסל התכונות של האנשים הרגישים, היא מצפוניות וסטנדרטים גבוהים של מוסר. ההסתרה של הרגישות מעיני הסביבה, מציבה את האדם הרגיש במקום מאוד לא נוח מבחינה מצפונית וערכית, מה שמכניס אותו למעגלים של מתח מיותר ודאגה שמא ייחשפו חולשותיו בציבור.

דוגמה מהקליניקה:

לפני כמה שנים ליוויתי את ורד, בחורה רגישה שהכירה בחור חדש. ככל שמערכת היחסים ביניהם התקדמה, החלו לצוץ ביניהם מריבות, בכל פעם על רקע שונה. המריבות לא נבעו דווקא מהרגישות של ורד, אלא מפערים אחרים, אך בן זוגה התקשה להתמודד עם התגובות הרגשיות המועצמות שלה.

באחת מפגישותינו היא אמרה לי שהוא מרגיש שהיא רימתה אותו, שאם היה יודע שהיא "כזאת", לא היה נכנס לקשר, אבל עכשיו הוא כבר מאוהב בה.

"מה זה "כזאת"?" שאלתי אותה.

"שאני צריכה מנוחות, שאני מתחילה לבכות מהר, שמצבי הרוח שלי מתהפכים, שקשה לי גם לעבוד וגם לדאוג לבית. הוא טוען שאני מפונקת, שאני ילדותית, שהוא לא סומך עלי..."

אילו ורד הייתה מספרת לבחור, כבר בתחילת הקשר, קצת על עצמה ועל הרגישות שלה, יש סיכוי גדול שכל הקשר הזה היה נראה אחרת.

אין הכוונה לספר זאת בצורה שתרתיע את הצד השני, אבל מוטב לו ורד הייתה אומרת לו שהיא זקוקה למנוחות, שהיא לא "וונדר וומן" שרצה כל היום מעניין לעניין, וחשוב לה לשמור על איזון בחיים שלה. כך, אולי הדברים היו נראים אחרת.

זה ממש לא פשוט לזהות את הצרכים הללו בעצמך, ולתקשר אותם לסביבה, במיוחד מאחר שאנשים רגישים בעצמם מרגישים הרבה פעמים חסר אונים מול תופעות הקשורות בחייהם, ולוקח להם זמן רב עד שהם לומדים כיצד לנהל את חייהם בצורה ששומרת על האיזון הפנימי מחד ועל קשר עם ה"עולם" מאידך.

זה לא פשוט, אבל זה אפשרי, בעזרת תרגול ואימון עקבי.

כשורד דיברה, חשבתי לעצמי שהבחור התאהב בה דווקא בזכות התכונות הרגישות שלה, שהופכות אותה לבחורה כל כך מיוחדת, כזו שאפשר לדבר איתה על הכול, שמעניקה חום ואהבה, אסתטית, חכמה ואמפטית.

במפגשים שלנו בקליניקה, עזרתי לה להיזכר בתכונות האלה. איתרנו ביחד את הנקודות שגורמות לחיכוכים רבים ביניהם, וניסינו למצוא פתרונות ששני הצדדים יכולים לחיות איתם בשלום, מבלי לנסות לשנות זה את זו מהיסוד.

נדרש תיווך רב וכלים רבים כדי לעשות את הגישור הזה בין הרגש לפרקטיקה, בין מה ורד מרגישה לבין מה היא צריכה ממנו, מבן הזוג שלה. בסופו של דבר, הם למדו לעשות חלוקת תפקידים שהתחשבה בשני הצדדים.

לאחר שסיימתי ללוות אותה, נותרתי עם צער על עוגמת הנפש של ורד ש"הואשמה" בהסתרה.

איך להימנע מהסתרה של הרגישות שלכם?

אתם לא מרמים את הסביבה. יש בכם גם וגם. גם את החלקים שהסביבה רואה בכם, וגם את החלקים המוסתרים, הרגישים יותר. החלקים הרגישים שלכם לא מבטלים את החלקים האחרים שלכם, את החלקים היפים והעוצמתיים שאנשים רואים בכם.

אני יכולה להעיד על עצמי שאני משדרת חוזק רב. יש לי נוכחות חזקה. החלקים הרגישים שלי לא מבטלים את החלקים האלה - אני גם אישה חזקה, וגם יש בי רגישות.

אלה שמתמודדים בצורה קשה יותר עם התחושה שהם מרמים את הסביבה, הם מי שמשתייכים לקבוצה שד"ר אלין מגדירה אותה קבוצת הרגישים המוחצנים, שהם חברותיים יותר, כריזמטיים יותר ונתפסים פעמים רבות כ"מסמר הערב". אנשים רבים מתמגנטים אליהם ורוצים את קרבתם, ועליהם לשמור חזק יותר וטוב יותר על ממשק האנרגיה שלהם, לחשב בזהירות רבה יותר כמה חברים יוכלו לקרב למרחב שלהם, באיזו תדירות ייפגשו איתם, לאן יצאו לבלות וכן הלאה ובכן... לאור כל זאת, האם עליכם לספר לכל אחד ובכל מצב על תכונת הרגישות שלכם?

ממש לא. אינכם אמורים לספר בכל הזדמנות על התכונה שלכם, אלא רק בהקשרים שהתופעות שלה יכולות להיות רלוונטיות, כמו במקרה של ורד ובן זוגה. גם אם לא סיפרתם מיד, על ההתחלה, אין זה מעשה מרמה גדול, ובהמשך, כאשר תרגישו צורך לספר, תוכלו לעשות זאת בדרכים יעילות, אשר יעזרו לרגישות להתפרש נכון אצל הצד השני.

הדרך היעילה ביותר להציג את רגישותכם, היא לדבר על הצרכים השונים שלכם כאשר הם עולים, ואז לנסות "לנרמל" אותם. זו מיומנות בפני עצמה, ובהמשך אף אקדיש ספרון הדרכה המתמקד בדרכים הנכונות לעשות זאת.

הצעד הראשון הוא להפנים שהרגישות שלכם לא מצביעה על כך שאתם פגומים, חלשים, נחותים או לא בריאים בנפשכם, אלא רק על כך שאתם בנויים קצת אחרת ומנהלים את עצמכם ואת חייכם מעט שונה מאחרים.

במקום להתמקד בהסתרת הרגישות שלכם, התמקדו בהבנת התכונה שלכם, בהבנת עצמכם, בלמידת מערכת ההפעלה של התכונה שלכם, למידת הייחודיות שלכם, ובניית החיים שלכם לשביעות רצונכם.