איך לצוד דוב

"איצ'ו, איצ'ו", אני שומע בקושי את אימא קוראת לי, הן התרחקנו הפעם ממש מהבית. "שמעון", אני אומר לאחי הגדול, "בוא, אנחנו צריכים ללכת הביתה", אבל שמעון אחי לא אוהב להפסיק את המשחק, ותמיד מושך עוד כמה דקות. אנחנו קופצים לתוך שלולית ומתמלאים בבוץ המותז על בגדינו. זה לא ממש אכפת לנו, אימא הרי לא כועסת. נגיע הביתה קצת לפני שבת. אימא כבר הרתיחה מים חמים לאמבט לפני שבת המלכה. אחרי שנהיה רחוצים ומצוחצחים אבא ישוב מבית הכנסת ונתיישב עם סבא, סבתא, הדודים והדודות לארוחת ערב. סיגריות כבר קניתי בשביל דוד נפתלי, שתי סיגריות מסוג פלסקי ואחת ארמאטיק. בדיוק שלוש סיגריות כמדי יום, שיספיק לעשן לפני כניסת השבת. אני מכין את עצמי לשיחה השבועית שלי עם אבא ליד שולחן השבת. עוד מעט ישאל אותי שאלות על מה שלמדתי השבוע בחדר. אני עורך רשימה ארוכה בראש ומתכונן לשיחה. חייק'ה, אימא של שלוימ'ה, עוברת מולנו. אנחנו רואים שיש לה לחם חם, ומסתכלים זה על זה ומתפללים בליבנו שהשבוע היה לאימא די כסף כדי לקנות לחם, ואולי אפילו תרנגולת שחוטה, שתתווסף לשולחן השבת שלנו.

ליד כיכר העיר עומד בית המועצה של הכפר, שני דגלי ענק עם צלבי קרס נתלו עליהם לפני כמה שבועות. חיילים נאצים מסתובבים בכיכר העיר ומשאיות חונות. הנאצים מסתכלים אלינו ואפילו מחייכים, אבל לי אין הרגשה נעימה כשאני רואה אותם. כבר שמעתי עליהם ושמעתי גם על מעלליהם, ועל כך שהם לא תמיד נחמדים ליהודים. לפני כמה ימים שמעתי את ההורים מתלחששים על שלוימ'ה, מהכולל, שבמקרה נקלע למקום שהם עמדו בו, והם בעטו בו, גנבו את מגבעתו ומשכו בזקנו עד שכמעט תלשו אותו. מאז הוא מסרב להגיע לכולל ואפילו לצאת מהבית. אני מתבונן בפניו של שמעון, שמסב את ראשו ממני, כאילו אם יסב אותו לא אראה את הפחד בעיניו. בפנייה האחרונה, ליד סמטת הבית, אני רואה איש במדים. צלב קרס רקום על שרוול החולצה שלו. הוא עובר כל כך קרוב אליו, ודבריה של אימא מהדהדים באוזניי. חשבתי ששכחתי את שסיפרה כי אני לא אוהב סיפורים מפחידים, אבל היא הזהירה אותנו מפני החיילים, "לא להסתכל עליהם בכלל וללכת מהר, הכי מהר שאפשר ולהתרחק מהם".

אני מהדק את ידי בתוך כף ידו של שמעון שלוחש לי, "לך מהר, הכי מהיר שאתה יכול, יענקל'ה סיפר לי שאת הבן של וייסמן תפסו הגרמנים מביט בהם, והחטיפו לו מכות וגזזו את פאותיו". אני מסתכל על שמעון, וליבי פועם בחוזקה, ומקווה שהוא שם לב למי שהולך מולנו, אבל שמעון מביט בחייק'ה שזה עתה חולפת על פנינו, וכמעט שמתנגש בחייל המפחיד. ברגע האחרון אני מושך את ידו והוא מפנה את מבטו קדימה. אנחנו מנסים להפוך כמעט לרואים ולא נראים. החייל עובר ואנחנו ממשיכים ללכת. "ראית את החייל המפחיד הזה?" אני אומר לשמעון כמעט ללא אוויר, אבל הוא מגחך ועונה לי: "מה מפחיד? בסך הכול לובש מדים, הוא לא מפחיד אותי בכלל. סתם הפחדתי אותך, כשסיפרתי לך על יענקל'ה. אתה מאמין תמיד לכל שטות שיוצאת לי מהפה?" אני מסתכל עליו ויודע שקודם הוא אמר אמת ועכשיו הוא משקר כדי שלא אפחד. אני לא עונה לו וממשיך ללכת.

כשאנחנו מגיעים הביתה. אימא מזרזת אותנו לטבול באמבט ורוטנת שהפעם אנחנו אפילו מלוכלכים יותר מביום שישי שעבר, אבל אנחנו מרוצים מהלכלוך שספגנו, אפילו גאים בו. אנחנו מוסרים לה את הבגדים וטובלים לשעה קלה באמבט שעדיין המים בו חמימים. תכף נסב לשולחן השבת, סבא אלי לא יעשן יום שלם וכולנו נוכל לנשום. סבא אלי מצחיק, אותו אני הכי אוהב מכל הסבים והסבתות. הוא חזק אפילו שלפעמים הכול נופל לו מהידיים. ומכל הסבים והסבתות הוא מספר את הסיפורים הכי מעניינים לפני השינה. סבא אלי תופר בלילות וישן בימים, ככה הוא סבא אלי שלי.

אני מחכה בקוצר רוח ליום ההולדת שלי. בסוכות ימלאו לי שבע, ואימא כבר אמרה לי שהיא תכין לי בבקה, במיוחד בשבילי. בבקה זאת העוגה שאני הכי אוהב, אני מסוגל לחסל חצי בבקה לבד.