איך לתפוס כוכב

10 סיבות טובות לסטוצים

ברור ששום דבר טוב לא יוצא מסטוץ.

אבל לפחות יש סקס. וזה יותר ממה שהיה לי בשלב הזה. כבר עשרים ותשעה ימים. עשרים ותשעה ימים.

וזה היה בסדר אם הייתי פנויה, אבל יש לי חבר. בן זוג, שותף לבית ולמיטה. מה שהפך את המספר עשרים ותשע לפתטי למדי.

והעובדה שהכותרת "10 סיבות טובות לסטוצים" היתה מרוחה על מסך המחשב שלי בהחלט לא עזרה לי. בהיתי במילים במבט ריק ותהיתי אם הן מקניטות אותי בכוונה. לא באמת הסכמתי עם זה שיש עשר או אפילו חמש סיבות שמישהי בכלל אמורה להתחשב בהן, אבל לא זאת היתה הבעיה הכי גדולה שלי. זה נורא לקרוא מאמר שטחי מלא חשיבות עצמית על מין מזדמן. אבל הרבה יותר גרוע כשאני זאת שצריכה לכתוב את המאמר הזה.

חוץ מזה, ניסיוני בעבר לא סיפק לי שום סיבה טובה לעודד דברים מהסוג הזה. למחרת אתן תמיד קמות עם הנגאובר, עיגולים כהים מתחת לעיניים ובחור זר במיטה, שבטח ממלמל משהו כמו, "היית נהדרת בלילה, קֶנדי, מותק," כשהשם שלך הוא בכלל קלייר.

כנראה רטנתי במחאה בקול רם, כי וֶנדי, עורכת כתבות זוטרה במגזין "מוֹד", צצה מעל מחיצת המשרדון שלי, שהיה בעצם תא פתוח בחלל העבודה המשותף, והרימה גבה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, לפני שנה וחצי, ביומי הראשון ב"מוד", לא הצלחתי לעמוד על קנקנה. אבל אז היא חייכה אלי לראשונה, ואני הסתנוורתי מתצוגת הלובן האינסופי. לא יכולתי אלא להחזיר לה חיוך. אם מלבישים חיוך של ג'וליה רוברטס על פרצוף של קתי בייטס - רק צעירה יותר - מקבלים בערך את ונדי, שדֵי מהר נהייתה החברה הכי קרובה שלי.

מאז שהיא צבעה את השיער שלה באדום )כל חודשיים היא מחליפה לגוון אחר, שלא קשור בכלל לצבע הטבעי שלה), היא נראית באופן מטריד כמו מלכת ההמבורגרים הנושאת את שמה. היום הופתעתי לרגע מהצעיף הירוק הזרחני שהיא כרכה לצווארה, שנראה לגמרי לא שייך לחולצת הטי השחורה שלה ממסעדת נוֹבּוּ הטרנדית בניו יורק, וגם לא לחצאית הקפלים האדומה בסגנון תלמידת בית ספר. אבל מזמן כבר הרמתי ידיים בניסיון להבין את הסטייל של ונדי.

"יש בעיה?" היא שאלה ברשעות. ולא יכולתי שלא להיענות לחיוך הענקי שנמרח על פניה. חייכתי בחזרה.

היא ידעה טוב מאוד שיש בעיה. רק באותו בוקר, במעלית לקומה הארבעים ושש, השתפכתי לפניה בשטף של תלונות על העורכת הראשית של "מוד", מרגרט ותרבורן. מתחת למעטה ללא רבב של אפר איסט סייד, מרגרט היתה קצת מעורערת מאז הפרסום האחרון של נתוני ההפצה, שהראה שלושה מיליון למתחרה הגדול שלנו, "קוסמופוליטן", בעוד ש"מוד" נשאר יציב עם 2.6 מיליון. (תודה לאל שזה עדיין היה יותר משל "גלאמור" - 2.4 מיליון, אחרת מרגרט היתה כנראה משליכה את כולנו מחלונות משרדה בקומה הארבעים ושש. היא כבר נצפתה, יותר מפעם אחת, ממלמלת לעבר משרדי "קוסמו" בברודוויי כמה מילים שלא עלו בקנה אחד עם הפרסונה הקלאסית שלה.)

בפגישת המערכת השבועית שלנו ביום שני היא הכריזה מלחמה. ברבעון הבא אנחנו נביס את "קוסומופוליטן" בהיקף התפוצה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שהיא תעשה כאן.

לכן לא באמת הייתי אמורה להזדעזע כשהיא זימנה אותי אמש למשרדה בשש בערב כדי לומר לי שיש לה רעיון מבריק איך להפגיז בגיליון אוגוסט - כתבה על תרומתם הנפלאה של סטוצים להערכה העצמית של בחורות במאה העשרים ואחת. כתבה שבוודאי תגדיל את התפוצה מספיק כדי לשקם את מעמדה של מרגרט כאלת האופנה של ניו יורק.

"אבל סטוצים לא תורמים להערכה העצמית," אמרתי ביובש. המגזין עמד לרדת לדפוס ביום שני בבוקר, מה שהותיר לי פחות מארבעים ושמונה שעות להתעסק ברעיון המגוחך שלה, אם קיוויתי גם לזמן חופשי מעבודה בסוף השבוע.

חוץ מזה הייתי בערך האדם הכי פחות מתאים ב"מוד" לכתיבת המאמר הזה. נכון שבקולג' לא התנזרתי מסטוצים (גם אם לא הייתי מוכנה להודות בזה), אבל בגיל עשרים ושש האמנתי שהם כבר מאחורי. שלא לדבר על כך שעובדתית יצאתי עם החבר שלי טום כבר יותר משנה. (גם אם טכנית בשלב זה הוא לא בדיוק שכב איתי. הייתי משוכנעת שזה עניין מקרי או סתם תקופה כזאת שתעבור.)

אז מה לי ולסטוצים?

זה גם לא היה קשור לתפקיד שלי. בתור עורכת מדור הבידור של "מוד" הייתי בכלל אחראית לכל כתבות הדיוקן של ידוענים. פשוט הייתי באותו רגע העורכת היחידה בבניין, והמוניטין שלי כ"ילדה טובה" כנראה שכנע את מרגרט שאקח על עצמי פרויקט בלתי אפשרי כזה בלי למחות יותר מדי.

הערה לעצמי: נא לשקול מחדש את המוניטין של ילדה טובה.

"הם כן תורמים," מרגרט אמרה, כמובן בלי להוסיף דוגמאות או הוכחות לאישוש הטענה שלה שסטוצים הם פתאום הטרנד הנכון. עיניה הירוקות רשפו, ולרגע חשבתי שתכף אראה אש פורצת מנחיריה.

"סטוצים?" שאלתי לבסוף.

"סטוצים," היא חזרה אחרַי בעליצות ונופפה בדרמטיות בידה הדקה. "הכי תורמים. הם מעניקים לאישה כוח." עיקמתי את פרצופי. מי שמדברת. הרי הדבר היחיד שהעניק לה "כוח" היה העובדה שהבעל הרביעי של אמא שלה (שהיא עדיין קראה לו "אבא" - למרות שכבר היתה בשנות הארבעים לחייה) היה הבעלים של סמית־בייקר מדיה, החברה האֵם של "מוד".

"כוח?" חזרתי אחריה. ניסיתי להיזכר אם אחד הסטוצים שלי בקולג' העניק לי תחושת כוח, אבל לא ממש הצלחתי. מרגרט נעצה בי מבט נוקב מעל משקפי הפראדה שלה, המשובצים יהלומים בידיות - שעלו ללא ספק יותר משכר הדירה החודשי שלי.

"פשוט תכתבי, קלייר," היא אמרה בתוקף. "המגזין יורד לדפוס בעוד ארבעה ימים, אני רוצה את הכתבה הזאת בִּפנים. ואת תכתבי אותה." ועוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה כדי לשאול את השאלה המתבקשת, היא אמרה בנחרצות שאין לטעות בה, "כי ככה אמרתי."

וכך הגעתי ביום חמישי אל עמדת העבודה שלי עם כאב ראש ועם משימה שנראית בלתי אפשרית. והעובדה שלא היה לי לאחרונה ניסיון אישי בתחום הסקס או נגזרותיו רק החמירה את מצבי.

"המסך הזה נראה לי עדיין די ריק," ונדי אמרה מעל מחיצת התא וקרצה לי כשצנחתי על המקלדת והטחתי את ראשי בשולחן. ונדי סיימה את משימותיה לגיליון אוגוסט בתחילת השבוע - כולנו בעצם סיימנו - וכבר עבדה על גיליון ספטמבר. מלבד אנשי ההתקנה לדפוס, שמיהרו ברגע האחרון לפַנות מקום לכתבה על הסטוצים ולהוסיף הפניה בשער, אני הייתי היחידה ב"מוד" שעמלה עכשיו קשות לסיים כתבה לגיליון אוגוסט עם דדליין לחוץ כזה.

"מה כבר אפשר להגיד על סטוצים?" נאנקתי וגלגלתי עיניים לעבר ונדי. כולם בעצם ידעו שמכל הצוות ב"מוד" אני הכי פחות מתקדמת בענייני סקס, בגלל תקופת בצורת ממושכת ובלתי מוסברת לפ"ט (לפני טום). ונדי, לעומת זאת, היתה שם נרדף לשחרור מיני - כמו מנולו בלאניק ונעליים. מובילת טרנדים חסרת מורא, שלא לדבר על הלוּק המתאים שלה.

"אה, לי דווקא יש הרבה מה להגיד," ונדי אמרה, הניפה את תלתליה האדומים מעבר לכתפה ויישרה את הצעיף שלה. "את חושבת ש'מוד' ישלמו את ההוצאות?" היא קרצה לי שוב. "האמת היא שיש לי הלילה דייט לוהט. אולי אני יכולה לבחון את התיאוריה שלך."

"דייט? עם מלצר?" שאלתי בתמימות. ונדי הנהנה בהתרגשות ואני גלגלתי עיניים.

"פַּבּלוֹ," היא אמרה, הניחה את יד ימין על לִבה וביצעה סחרור קל במקום. "מקפה לינדה ברחוב 49. הוא מה־זה סקסי."

"אצלך כל בחור בסינר שלוקח ממך הזמנה ומביא לך אוכל הוא סקסי," מלמלתי וניסיתי לא לחייך. ונדי צחקה. כולם במשרד קראו לה "חובבת מלצרים סדרתית", והיא נשאה את התואר בגאווה כמו שמלכת יופי נושאת את כתרה. היו לוונדי שאיפות להיות שפית, והיא היתה משוכנעת שאם תאכל ערב־ערב במסעדות הצמרת של ניו יורק ותטעם את היצירות של מיטב השפים בעיר, יום אחד היא עוד תזכה לגדוּלה קולינרית.

כתוצאה מכך בקושי נשאר לה כסף לשכר דירה והיה לה אוברדרפט רציני. אבל היתה לה אספקה אינסופית של מלצרים שהיא איכשהו הצליחה לפתות בין הסלט לקינוח - אני עדיין לא הצלחתי לפענח איך היא עושה את זה ושקלתי אפילו לבקש ממנה שתלמד אותי.

"תראי, אני בעצם הכי מתאימה לכתוב את המאמר הזה," ונדי אמרה. ועם זה לא יכולתי להתווכח. "הֵיי, את לא חייבת להקשיב לי אם את לא רוצה, אבל העצה הראשונה שלי בשבילך היא לזרוק את טום ולצאת לעשות תחקיר שטח." ונדי הרימה לעברי גבה. "כמה פעמים יש לך הזדמנות לתרץ לעצמך סטוץ בתור מטלת חובה במסגרת העבודה?"

"את פשוט רוצה שאני אזרוק את טום," אמרתי ועיקמתי את אפי. ונדי אף פעם לא חיבבה אותו. סמכתי עליה - היא היתה החברה הכי טובה שלי - אבל זה לא אומר שהיא תמיד צדקה. וגם אם היה לה הרבה סקס מזדמן, לא באמת רציתי לחיות כמוה, לדלג ממיטה למיטה כאילו אני מדפדפת במדריך מסעדות.

אבל נכון שביום העשרים ותשעה למעמדי המחודש כבתולה בעל כורחי נאלצתי להודות שיש משהו מושך בפילוסופיית הדייטים שלה.

חברוֹת ילדות שלי, מפרברי אטלנטה, היכן שגדלתי, התחתנו על ימין ועל שמאל, ובגיל כמעט עשרים ושבע כבר חוויתי סימפטומים ראשונים של רווקה זקנה. הארון שלי התמלא בשמלות שושבינה חסרות שימוש בכל צבעי הקשת, והתחלתי להעניק משמעות חדשה לביטוי "תמיד שושבינה, אף פעם לא כלה". ברור שבסטנדרטים של ניו יורק הייתי צעירה בכמה שנים טובות מהגיל שבו מדאיג לא להתחתן. אבל בסטנדרטים של הדרום איחרתי את הרכבת, לפחות בכל הקשור לנישואים. בחתונות של חברות (שהתרחשו עכשיו בערך אחת לחודשיים) כבר שמעתי לחשושים עצובים וזכיתי לקבל מבטים רחמניים מהסוג ששמור לרווקות נצחיות.

בחודש שעבר התוודיתי באוזני חברה שזה עתה התחתנה כי יכול להיות שטום יהיה בעלי. ושלא תבינו אותי לא נכון, באמת הרגשתי ככה. הרי שנינו עסקנו בכתיבה, הוא הצחיק אותי, היה לנו כיף יחד... זה נראה הגיוני לגמרי.

נכון שזה קרה רק שעות אחדות אחרי שאמא שלי לקחה אותי הצדה והזכירה לי, "קלייר, אסור להיות בררנית מדי. את לא נעשית צעירה יותר."

תודה, אמא.

"אין לו אפילו עבודה," ונדי אמרה עכשיו ושלפה אותי מראשיתו של חלום בהקיץ על יום כלולותי.

"הוא כותב ספר," אמרתי ומשכתי בכתפי בתקווה שהצלחתי להביע שוויון נפש. ידעתי שאני נשמעת כמו תקליט שרוט, אבל המשכתי בשלי. "הוא צריך את הזמן כדי לעבוד עליו. הוא כותב נהדר, את יודעת. והוא עובד עליו כל הזמן ממש קשה בבית."

ונדי נאנחה.

"וזה לגמרי נורמלי שהוא לא רוצה לשכב איתך?" היא שאלה בעדינות.

בתור החברה הכי טובה שלי, ונדי כמובן כבר שמעה את כל הפרטים המצערים על תקופת היובש שלי.

"זה זמני," מלמלתי. אוקיי, גם אני לא ממש האמנתי במה שאמרתי, אבל זה נשמע טוב. "בכל מקרה, אני חושבת שיש לו הפרעות שינה או משהו כזה, הוא ישן כל הזמן. אולי זה בכלל לא קשור אלי. אולי אני צריכה להציע לו ללכת לרופא."

"אולי," ונדי אמרה אחרי רגע. וחייכה אלי בשובבות. "או שאולי את צריכה פשוט לצאת ולבחון את תיאוריית הסטוצים."

גלגלתי עיניים וחזרתי אל המחשב בניסיון נואש להתעלם מהצחקוקים שלה. חשקתי שיניים וניסיתי לחשוב על סקס - זה לא היה קשה מדי, בשבועות האחרונים המוח שלי לא הפסיק להתעסק בזה ולוּ לרגע.

עד סוף היום הצלחתי להפיק אלפיים מילים שלא באמת האמנתי בהן ושלא נשמעו שונות מכל הכתבות מהסוג של "איך תענגי את הגבר שלך" שהנפקנו מדי חודש לקוראות. ולא שחשבתי שאי־אפשר למצוא מידע מועיל בין דפי "מוד" - האמת היא שקראתי את המגזין בדבקות כל חודש עוד לפני שהתחלתי לעבוד כאן - אבל יש לומר בכנות: אנחנו לא פותרות כאן בעיות אמיתיות. בסוף מה שבאמת קורה זה מתיחות במזרח התיכון, מלחמות אזרחים וילדים שמתים ברעב באפריקה שמדרום לסהרה. אבל הקוראות שלנו לפחות משתמשות בשפתון בגוונים הנכונים, קונות חצאיות באורך הנכון ולומדות, למשל, שסטוצים תורמים להערכה העצמית.

במילים אחרות, לומדות את כל הדברים החשובים.

זה לא בדיוק מה שדמיינתי לעצמי שאעשה כשסיימתי את הקולג'. הייתי מין חנונית של ספרות אנגלית שמעדיפה לילה עם ג'ואן דידיון או טום וולף על פני יום ליד הבריכה עם הגיליון האחרון של "ווג". ולמרות הקורס המזורז בשבחי מייקל קוֹרס, קלואי ומנולו בלאניק שקיבלתי בשבוע הראשון שלי ב"מוד", רוב הבגדים שלי נקנו במבצע ברשתות האופנה הזולות והפופולריות. הסכום המקסימלי שהוצאתי בדרך כלל על חולצת טריקו - חמישה־עשר דולר - היה רחוק מאוד מהמחיר של מאה ושמונים דולר שכמה מעמיתותי הוציאו על חולצת טריקו לבנה שנראתה בדיוק כמו חולצת טריקו זולה של פרוט אוף דה לום.

למזלי, האווירה כאן לא היתה דומה לאווירה במגזינים שכמה מחברותי מהקולג' עבדו בהם. הן עברו שם התבוללות מהירה ועכשיו לכולן היו אותה תספורת, אותם תיקים של פֶנדי ולואי ויטון לכל עונה, ומלתחות שכוללות רק את מותגי המעצבים הכי יקרים וטרנדיים. מרגרט ביקשה רק שניראה ייצוגיות, מטופחות ואופנתיות, ועם זה לרוב לא היתה לי בעיה, למרות המשכורת הדלה למדי שלי, אם לומר את האמת.

אחרי הכול, אם אני רוצה ליצור קשרים עם הידוענים העשירים מאוד, אני חייבת להיראות בהתאם. בשנה הראשונה שלי במגזין "פיפל" עשיתי טעות והתלבשתי בסגנון מקצועי אבל בלי טאץ' אופנתי, ומהר מאוד למדתי את הלקח: להוציא קצת יותר על פריטי מעצבים - גם אם יכולתי להרשות לעצמי רק להוסיף צעיף לבגדים הרבה פחות מרשימים. זה עובד נהדר. כשאת שחקנית שפוסעת על השטיח האדום מקושטת ביהלומים בשווי עשרות אלפי דולרים, יש יותר סיכוי שתעצרי לפטפט עם כתבת עם צעיף של גוצ'י. עצוב, נכון? אבל אלה כללי המשחק.

והכתבות. אוי, הכתבות. שלא תטעו - אני אוהבת את העבודה שלי. אני אוהבת להיכנס לראש של אנשים (גם אם אלה לעתים קרובות ראשים נבובים של ידוענים) ולגלות מה הם חושבים, מה מדאיג אותם, מה מניע אותם. לכן הג'וב של עורכת מדור הבידור, שזה בעצם "האחראית לכל מה שקשור לידוענים", מתאים לי להפליא, ואולי במפתיע, בהתחשב בעובדה שבמקור שאפתי בכלל להשתלב במגדל השן הספרותי של ה"ניו יורקר".

אבל אלה המאמרים האחרים, המטלות בין לבין שמרגרט משליכה אל שולחני ברגע האחרון, הם שמטריפים אותי. הרי יש גבול לתשובות שאפשר לתת ל"שאלות הסקס הכי אינטימיות" של הקוראות (רמז: הן כבר לא ממש אינטימיות אם 2.6 מיליון נשים קוראות אותן); לאמת שמאחורי "איך להשיל את שני הקילו הנותרים" (להתעמל ולאכול פחות - דָא); ולבעיה הפופולרית תמיד של "איך תדעי אם את מוצאת חן בעיניו" (קל: גבר שאישה מוצאת חן בעיניו בדרך כלל רוצה לשכב איתה - רגע, אולי אני צריכה לשים לב לזה?).

אפילו בראיונות עם ידוענים יש רגעים שבהם אני רוצה פשוט לקבור את הפרצוף שלי בספר של ג'יין אוסטן ולהסתנן בחזרה לשיעור ספרות בקולג' עם הזנב בין הרגליים.

נעשיתי עורכת כי אני אוהבת לכתוב, ואת המשרה הזאת ב"מוד" לקחתי כי אני אוהבת לערוך ראיונות של אחד על אחד ולכתוב כתבות דיוקן. בתור ילדה אהבתי לקרוא על ידוענים במגזינים של סבתא שלי. חיי האנשים היפים נראו בתמונות זוהרים כל כך, מלהיבים. אולי זה מה שמשך אותי מלכתחילה לעיתונות הידוענים, אם כי אחרי כמה שנים בתחום כבר ברור לי שתמונות לחוד ומציאוּת לחוד.

ב"פיפל", שם עבדתי לפני שעברתי ל"מוד", בניתי לי מוניטין בענף הודות לשתי כתבות שהתפרסמו באותה שנה: על הפרידה הגדולה של העשור - הקרע בין כוכב הקולנוע קלֵיי טֵרֶל לנסיכת הפופ טארה טמפלטון (בזכות היחסים שפיתחתי עם קליי אחרי המון ראיונות איתו); וסיפור על סרטן השד שאובחן אצל הדיווה המוזיקלית אנאבל ווֹרן. (גם אותה ראיינתי הרבה פעמים, ולכן כשהחלו השמועות על סרטן היא החליטה לענות רק לשיחה שלי.) כתוצאה מכך, "מוד" פנו אלי. מרגרט נופפה במשכורת גבוהה יותר - ומה שחשוב בהרבה, בהזדמנות לעבוד על כתבות דיוקן מקיפות ובאמת מעניינות - ואני קניתי את זה. ככה הייתי לעורכת הבכירה הכי צעירה של מדור בידור במגזין.

כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטת ג'ורג'יה וניתחתי מחזות של שייקספיר, לא דמיינתי לעצמי שארבע שנים מאוחר יותר אשאל כוכבי פופ בהתלהבות אם הם מעדיפים תחתוני בוקסר או תחתונים צמודים. או שאשאל שחקניות אם לדעתן הג'ינס שמֵרים הכי טוב את הישבן המושלם שלהן הוא של סֵוֶון או דיזל.

ואם כבר מדברים על נשים חטובות להפליא בבגדי מעצבים, את חלומותי בהקיץ קטע עכשיו ענן בושם כבד כשסידרי, סאלי וסמנתה ריחפו יחד במסדרון. השלישייה צעדה כמו בתזמון מראש, על נעליים של ג'ימי צ'וּ שלא הייתי מצליחה להלך בהן גם אם הייתי מנסה.

ונדי ואני קראנו להן "השלישייה" כי איכשהו, בדרך נס, לשלוש המושלות בכיפת מדור האופנה היו שמות שמתחילים באותה אות, גזרה דקיקה, גובה חריג ואפים מחודדים להחריד, שכמו תאמו להחריד את עקבי הסטילטו המחודדים שלהן. שלושתן נראו תמיד מתוקתקות כאילו עברו כל בוקר טאץ'־אפ אצל מאפרת לפני שהגיעו למשרד - ייתכן מאוד שזה היה המצב כי הן בדרך כלל לא זיכו אותנו בנוכחותן לפני אחת־עשרה. מעולם לא חרגה אצלן שערה ממקומה, מעולם לא נראה בפניהן סנטימטר נטול מייק־אפ, ולא היה רגע כלשהו שבו האפים שלהן לא היו מורמים אל על.

כשהן עברו לידי קלטתי קטעים מהשיחה שלהן.

"אוי... אלוהים," אמרה בקרירות אלגנטית סידרי דה־סימון, מנהלת תחום האופנה והביוטי של "מוד", ונשמעה ממש כמו ג'ניס, האקסית של צ'נדלר מ"חברים". לרגע תהיתי איך בדיוק מצליחים לפתח אנפוף כזה. "היה לה ביד תיק של לואי ויטון מהעונה שעברה."

סאלי וסמנתה השתנקו פה אחד לנוכח החטא הפטאלי הזה.

"מהעונה שעברה?" סאלי שאלה כמתקשה להאמין והזדרזה בעקבות סידרי.

"אאוץ'." הספקתי לראות את סמנתה מצטמררת באימה לפני שהן נעלמו מעבר לפינה.

נחנקתי מענן מתערבל של שאנל 5 שהן הותירו בעקבותיהן והעוויתי את פני.

לא הצלחתי להבין איך עם משכורת של חברות מערכת במגזין הן יכולות להרשות לעצמן ללבוש דגמי מעצבים עדכניים. חשדתי שכמו רבות מהפאשניסטות הדקיקות והגבוהות שמאכלסות את מסדרונות מגזיני הצמרת לנשים ומנצלות את חשבון ההוצאות שלהם, גם השלישייה שלנו ממומנת בידי אחרים. ולא מזיקה כמובן גם העובדה שהמשיכה שלהן למכנסיים באלפיים דולר ולדגמי הנעליים הכי חדשים של המעצבים המובילים מסתייעת בגישה ישירה למלתחת האופנה של המגזין ולשורה ארוכה של מעצבים שלהוטים לרַצות וללא ספק שמורים בחיוג המהיר בטלפון שלהן. האמת היא שרק בשבוע שעבר, כשחלפתי דרך מחלקת האופנה כדי לקחת עותק של כתבה שוונדי היתה אמורה לערוך, שמעתי את סידרי מאנפפת בטלפון, "אבל דוֹנָטֵלה יקירתי, אני פשוט חייבת לקבל את חצאית הזמש הזאת לנסיעה שלי לפריז בשבוע הבא... כן, יקירתי, אני באמת אהיה חייבת לך אם תשלחי לי אותה מיד." וכעבור כשעה הגיע שליח עם חבילה גדולה מוורסצ'ה, שהועברה במהירות למחלקת האופנה - דלתות המחלקה נטרקו אחריה.

סידרי, המבוגרת שבשלישייה והמנהיגה ללא חת שלה, היתה סוג של אגדה בעולם העורכות של ניו יורק. היא טענה שיצאה בערך חודש עם ג'ורג' קלוני באמצע שנות התשעים. ומאז השתמשה בזה בתור המלצה מקצועית לכל אורך הקריירה שלה. לעתים קרובות היא זרקה בלי שום קשר לשיחה הערות כמו, "כשג'ורג' ואני יצאנו..."

ג'ורג' מצדו הכחיש שבכלל הכיר אותה. זה לא מנע ממנה להשתמש בשמו לתועלתה - ולהנאתה הבלתי נגמרת של סצנת הרכילות הניו יורקית.

בגלל סיבות שעדיין לא לגמרי הבנתי, סידרי פיתחה כלפַּי עוינות אינסטינקטיבית מרגע שהתייצבתי, לפני שנה וחצי, במשרדי "מוד" בתור העורכת הבכירה הצעירה ביותר במגזין. ככל שהכרתי אותה יותר, חשדתי יותר שמדובר במפורש בקנאה מקצועית. אני צעירה ממנה בחמש־עשרה שנים, ורק דרגה אחת מתחתיה בסולם ההיררכי של המערכת. בדקתי קצת עליה, ובגילי - עשרים ושש - היא עדיין היתה עוזרת עריכה ב"קוסמו".

הניסיונות המועטים שלי במהלך החודש הראשון ליצור איתה קשר מילולי קצר זיכו אותי מיד ביחס קריר, ונכון להיום מעולם אפילו לא ניהלנו שיחה ממשית. לרוב היא בכלל התעלמה מקיומי, וכשהכירה בי זה היה כדי ללכלך עלי במשרד. למזלי, העמיתות שלי מכירות אותה מספיק טוב, כך שהתלונות שלה נכנסות אצלן מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה.

לצערי, היא אוהבת ללכלך עלי גם באוזני אנשים ממגזינים אחרים, שלא ממש יודעים עד כמה היא זדונית ומוזרה. פעם, בתצוגה של שבוע האופנה, שמעתי אותה מספרת לעורכת בכירה ב"אִין סטייל" שאני מתמחה הזויה שאוהבת להעמיד פנים שאני עורכת מדור הבידור של "מוד" ומכסה בלעדית ידוענים, והכי טוב פשוט להתעלם ממני ולשתף פעולה.

כמנהלת מחלקת האופנה והיופי ב"מוד", סידרי שמה עין על סאלי ועל סמנתה וטיפחה אותן בתור שיבוטים שלה. זה הצליח לה. סאלי, עורכת מדור האופנה, עוד לא הבינה שלהלביש דוגמניות באופנה עילית לא ממש מלהיב את מרגרט, שהיא - למרבה הפלא - חכמה מספיק להבין שלרוב הקוראות של "מוד" אין מספיק כסף לקנות את הבגדים שסאלי מזמינה לצילומים. לא זאת הדרך להתחרות בתפוצה של "קוסמו".

סמנתה, עורכת מדור הביוטי, אחראית במגזין על טיפים לאיפור. היא כנראה לא פחות מנותקת ומתקשה לקלוט שלא לכולן יש עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות ועור מושלם כמו שלה.

הצטערתי שוונדי כבר הלכה הביתה. הייתי שמחה לסיים את היום בכמה חילופי מילים שנונים על סידרי - בילוי אהוב ולגמרי בלתי מזיק.

הסתכלתי שוב על מסך המחשב שלי שכמו המשיך להקניט אותי. האמת היא שברגע זה סטוץ נשמע לי רעיון טוב להחריד. לכל הרוחות, בטח אפילו סידרי, שהיא חמה וסקסית בערך כמו הקרחון שהטביע את הטיטניק, עושה יותר סקס ממני. אולי יש גברים - ובהם כנראה ג'ורג' קלוני, אם מאמינים לסידרי - שאנפוף נוסח פראן דרשר מגרה אותם. אולי אני צריכה הלילה לסתום את האף ולאנפף אל טום. אולי זה יפרוץ את חגורת הצניעות שלו.

או שאולי אני סתם נאחזת בקש?

הדפסתי את אלפיים המילים שהצלחתי לכתוב במהלך היום כדי שאוכל בערב לעשות עריכה ראשונית בבית, לחצתי על שמירה, סגרתי את התוכנה וכיביתי את המחשב. השעה היתה שש וחצי. הסיכוי שמרגרט אורבת לי אי־שם במשרד הכמעט ריק היה קלוש, אבל ידעתי שעדיף שאלך הביתה לפני שהיא תפתיע אותי עם עוד מטלה מגוחכת.