אילו סלעים יכלו לדבר

פרק 1

הגלגלים הסתובבו מעצמם, גורסים את האבנים הקטנטנות. עפרי לא הורידה את הרגל מהקורקינט. לא כדי להאיץ את הנסיעה ולא כדי להאט אותה. ההתגלגלות בכביש היורד למטה גרמה לרוח הקיצית להתפצל לשניים סביב פניה של עפרי. היא דמיינה שכמו בקריעת ים סוף, האוויר נעמד כמו חומה מימינה ומשמאלה.

השמש כבר היתה כתומה, מתכוננת לירידה היומית הקבועה שלה לתוך האדמה. עפרי הגיעה למרגלות הסלע הגדול, המקום שבו אהבה לשבת לבד. היא לא אהבה שהיו שם עוד ילדים. בתוך הראש הקטן שלה הסתובבו המון ילדים, ארנבים, פיות, יצורים חמודים, יצורים לא חמודים, וסיפורים. זה הספיק לה.

קולות של ילדים נשמעו מרחוק. הד כזה, כמו הקלטה בתוך קניון. קולות של צחוק, פטפוטים, צווחות גיל, צעקות, כדורגל פוגע בעמוד השער. קפסולות כאלה של קולות נשלחו לאוויר מהמגרש, מהמטע, מהשבילים.

אבל הסלע, איזה מזל, היה שומם. אלא אם כן מישהו יושב למעלה בדממה. היא החליטה לעלות.

מהצד זה נראה כאילו עפרי זורקת את הקורקינט על האדמה, אבל בעצם היא השכיבה אותו על מזרן של שיחי אלה ארץ־ישראלית, בין המוני יצורים שקופים שחשבו שכידון הקורקינט הוא מגלשה, ושמחו שעפרי השאירה להם אותו למשחק.

היא עלתה בזריזות אל הכיפה הגבוהה הראשונה של הסלע, הגוף זוכר מעצמו היכן להניח את כף הרגל והיכן להניח את היד.

הסלע תמיד בישר את העונה הבאה. באמצע החורף המגע שלו היה חם יותר מהאוויר, מזכיר שהיה פה קיץ, ושהקיץ עוד יחזור. ובאמצע הקיץ הסלע היה כמעט תמיד קריר יותר מהאוויר החם, מזכיר את החורף הקודם ואת החורף הבא.

עפרי הציצה אל הכיפה השנייה של הסלע, הגבוהה יותר. היא היתה ריקה מילדים. "כיסא המלך" שלה היה ריק.

כיסא המלך היה שקע מעוגל ונעים בתוך הסלע. שקע שהיה בדיוק בגודל של ילד, ומאחוריו בליטה שנראית כמו משענת קצרה. כיסא המלכות הזה, שלפעמים התמלא במי גשם או בבוץ ולפעמים היו בו חלזונות או עלים, היה נוח מאוד לגוף של עפרי. ה"כיסא" פנה אל הנוף הפתוח, שנחסם רק במקצת על ידי שתי צמרות אורנים, שהפריעו למסך להיות שלם.

עפרי עלתה אל הפסגה והתיישבה בשקע של הסלע שהכתיר אותה למלכה. בשמים כבר היו קווים כחולים, סגולים, כתומים, אדומים. חלק מהקווים נראו כאילו המדפסת הגדולה התקלקלה והדפיסה אותם עקום, או מקווקוו, עם דילוגי דיו באמצע. וחלק מהקווים נמתחו ישרים כמו משיכה אחת של מכחול.

עכשיו היא לבד. גבוהה ושקטה. צמרות האורנים בגובה עיניה והיא נשענת על הבליטה הקרירה של הסלע ומתבוננת בממלכה שלה. מתחתיה נפרש עמק מבולגן שבו לולים, מטעים, גגות אדומים של בתים, שיחים נמוכים שמציצים מבין סלעים אפורים, מדרגות ציבוריות קצת שבורות, מקלט ישן וקפסולות של קולות, נעות באוויר.

עפרי העיפה זרד שדקר לה בגב וסידרה את הטוסיק במקום. היא נזכרה בדברים של המורָה חאג'י, היום בסוף השיעור האחרון: "את לא חייבת להצטרף לקבוצה, עפרי. אין שום בעיה שתעשי את זה לבד! המחויבות האישית כשמה כן היא — אישית."

עפרי ידעה לעבוד "אישית". מאז הגן לא היו לה הרבה חברות. היו מורים שנלחצו מזה, שחשבו שעושים עליה חרם, שניסו לתקן אותה כי אולי חשבו שמשהו בה מקולקל.

לעפרי לא לקח הרבה זמן להעיף מהדרך את המורים הנודניקים התורנים, עם מבטי הרחמים והרצון הטוב. זה שאין לה חברות — זה כי היא לא רוצה חברות. טוב לה ככה. רעש בראש — שקט בחוץ.

המורָה חאג'י הבינה עניין. כבר בתחילת השנה היא קלטה שעפרי היא לא "בעיה" והניחה לה. וגם הבוקר, כשהמורה הציעה לכיתה להתחלק לקבוצות התנדבות לקראת החופש הגדול שבין כיתה ה' לכיתה ו', היא לא חפרה לעפרי יותר מדי.

בסוף השיעור המורה סימנה לה להישאר. משער הכיתה יצאו חבורות חבורות. למשל החבורה של נוקה ושלוש השפוטות שלה. כשהמורה הסבירה על המחויבות להתנדב בחופש, ופירטה את האפשרויות, השפוטות כבר החליפו ביניהן מבטים ותיאמו לעצמן את הרביעייה שתצא יחד לעזור בחקלאות.

"נחזור שזופות," אמרה נוקה בטון מצווה, והשפוטות כמעט ניקו לה את השולחן עם הלשון שלהן.

או החבורה של החנוניות, שכמו באיזו סדרת טלוויזיה לכולן היה גשר בשיניים או שהן הרכיבו משקפיים או שהפרצוף שלהן היה תמיד בתוך ספר קריאה, או הכול יחד, והיה ברור שיתנדבו למחויבות אישית בספרייה. "לרפא" ספרים קרועים, לעטוף ספרים חדשים, לעזור לספרנית לסדר. הקבוצה הזאת נראתה לעפרי כמו קריקטורה משוכפלת.

והחבורה של הצדיקות, שגם אותן עפרי לא סבלה. עאלק חביבות, עאלק תמימות, עם החיוך המעצבן והעיניים הכאילו מאירות, ותמיד כשהן שואלות מישהו לשלומו, הן מטות את הראש הצידה, כאילו בענווה אבל בעצם בהתנשאות. בדרך אל דלת הכיתה עפרי שמעה אותן מתאמות ביניהן להתנדב בעמותה של ילדים עם מוגבלות.

והיו את הטיקטוקריות. רק בכיתה ה' — וכבר עם פן בשיער וחור שני באוזן. פופיק למדה מחול וידעה לרקוד, היתה לה מסקרה אמיתית וכלב קטנטן שמצטלם נהדר. כל השאר היו חקייניות גרועות שלה, מצלמות סרטוני טיקטוק לפי הטרנד החולף, בתנועות גמלוניות ובפרצוף מטופש.

הן התרגשו כשהחליטו ללכת יחד להתנדב בחופש באריזת חבילות לחיילים, כאילו שהן הולכות להתחתן מחר בערב עם החייל הכי חתיך בסיירת. יציירו לבבות על חבילות של חטיפים ויחשבו שככה מנצחים במלחמה.

שאר בנות הכיתה הצטרפו לחבורה שתצא להתנדבות בבית אבות. פטפוט נרגש ליווה את היציאה שלהן מדלת הכיתה.

אולי גם אתם חושבים — כמו המורה הנודניק התורן — שעפרי לא מקובלת, ובגלל זה היא נשארה לבד. אבל ההגדרות האלה לא היו רלוונטיות. עפרי לא אהבה את הבנות בכיתה. הן נראו לה רכלניות, תינוקיות, דומות מדי זו לזו בתוך החבורות שלהן. אם מישהו החרים — זה היא אותן, לא להיפך. אין לה כוח ל"חבורות". לחובה של כל אחת למצוא לעצמה חבורה. ולדבר. ולספר. ולהראות מה קנו לה. ולהיעלב ממישהי. ולצחוק בכאילו.

עפרי אוהבת להתגלגל עם הקורקינט. אבל לא עם השפוטות! ולקרוא. אבל היא לא חנונית! ולרקוד מול המראה. אבל אין לה טיקטוק ולא מסקרה! והיא ילדה טובה אבל לא רוצה לחייך לאחרים כשהראש מוטה הצידה!

היא פשוט לא התחברה לאף אחת מהחבורות. הן עשו המון רעש. רבו והשלימו, צחקו והתקוטטו. עפרי לא אהבה את כל זה.

בתוך הראש של עפרי היה מספיק רעש בשביל כיתה שלמה. היא לא היתה צריכה את הבנות האלה שיעירו לה עוד דמויות במוח. היא היתה עומדת מול המראה, מסתכלת על הגוף הפצפון שלה, עם שיער הקש העבה והנוקשה, מדמיינת אגדות וחוויות, ממציאה שירים, מרגישה בגוף שלה את כל הסיפורים שבעולם.

המורה חאג'י הסתכלה ברשימות שלה והציעה לה רעיונות ל"התנדבות עצמאית". ארגון שמחלק מזון לנזקקים? עמותה שמצילה בעלי חיים? מעבדה בירושלים של פרופסור שמחפש עוזרת מחקר לתקופת החופש?

עפרי חזרה הביתה מבית הספר רק כדי לזרוק את התיק (אותו היא כן זרקה) ולקחת את הקורקינט, שבירידות יודע לחצות את האוויר לשניים כמו בקריעת ים סוף. לפני שיצאה לסיבוב היא אספה את שיער הקש הקשה שלה לקוקו קצת עקום, שתתה כוס ענקית של מים, וכתבה למורה: "מה הפרופסור הזה במעבדה חוקר?"

עכשיו, על הסלע הקריר, כשהקווים בשמים מתחברים לעיסה אחת של כחול כהה, והקולות מארבע כנפות היישוב מגיעים בקפסולות עד כיסא המלך כשהם חזקים וצלולים, עפרי הוציאה את הטלפון מהכיס. היתה שם הודעה מהמורה חאג'י.

"פרופסור טוביה רם־אל חוקר סלעים".

כפות ידיה של עפרי היו פרושות על הסלע. זה בדיוק מה שיתאים לה. חופש גדול במעבדת מחקר של סלעים. בלי חבורות של בנות רוחשות ומרכלות, משוות ונפגעות, מקשקשות בלי סוף ומתקוטטות. קצת שקט.