איל ההון השתלטן

1

עטופה זמש שחור מכף רגל ועד ראש, היא התקדמה במהירות לאורך המדרכה, לקול הנקישות החדות של מגפיה בעלי עקבי הסטילטו. בראש מורכן כנגד הרוח שנשאה את טיפות הגשם, היא התנגשה ישירות בניקולו בעת שיצא מתוך מונית.

השוער כבר החל לנוע קדימה אבל ניקולו כבר שמט בינתיים את תיק המסמכים שלו ותפס אותה בכתפיה.

"זהירות," הוא אמר בסבר פנים חביב.

הברדס נשמט אחורה מראשה כשהיא הרימה אליו את מבטה. ניקולו, שהיה רגיל להעריך יופי, חייך אליה.

היא היתה יפייפיה, בעלת תווים אלגנטיים. פה שנראה רך ומזמין ועיניים בצבע כחול עמוק, כמו סיגליות אביביות ממש. ומסביב לכל זה, שפע תלתלים בצבע דבש.

אם מישהו כבר נתקל בך, אז זאת צריכה לבטח להיות אשה שנראית כך, בחירתו של כל גבר אינטליגנטי.

"את בסדר?"

היא נחלצה מאחיזתו. "אני בסדר גמור."

"זה היה באשמתי המלאה," הוא אמר ברוחב לב. "הייתי צריך להסתכל לאן אני – "

"כן," אמרה האשה. "היית צריך."

הוא מצמץ בהפתעה. היא הביטה בו בבוז גמור. חיוכו נמוג. למרות שהיה רומאי, הוא בילה חלק נכבד מחייו במנהטן. הוא ידע שאבירות אינה נפוצה כאן במיוחד והרי היא זאת שנתקלה בו.

"אני מתנצל, סיניורינה, אבל – "

"אבל מצד שני," היא אמרה בקרירות, "אני מניחה שלאנשים כמוך נדמה שהרחוב שייך להם."

ניקולו הרים את ידיו מכתפיה בתשומת לב מודגשת.

"תראי, אני לא יודע מה הבעיה שלך, אבל – "

"אתה," היא אמרה בקול פסקני. "אתה הבעיה שלי."

מה זה? מונה ליזה עם מזג של שדה משחת. אבירות העולם הישן – המולדת שלו – נאבקה בגישה של העולם החדש.

העולם החדש ניצח.

"את יודעת," הוא אמר בגסות, "אני התנצלתי בפניך למרות שלא היה בכך כל צורך, ואת מדברת אלי כאילו הייתי חלאת אדם. קצת נימוס לא היה מזיק לך."

"רק בגלל שאני אשה – "

"זה מה שאת?" חיוכו היה צונן כמו המילים שהשמיע. כשמזגו התלהט וכל ההגיון נטש אותו לחלוטין, ניקולו משך את הבלונדינית להעמידה על קצות האצבעות ונשק לה.

זה נמשך פחות משניה. רק מגע קל של שפתיו על שפתיה. ואז הוא הרפה ממנה, בתחושת סיפוק על שזכה לראות את עיני הסיגליות שלה נפקחות בתדהמה...

ולחוש את הטעם המתוק והעשיר שלה על שפתיו.

אלוהים אדירים, האם הוא השתגע לגמרי?

אין ספק בכך. רק אדם מטורף לחלוטין יקח אישה רעת מזג כל כך לזרועותיו באמצע השדרה החמישית.

"אתה," היא אמרה, "אתה, אתה – "

הו, אבל זה היה שווה את זה. רק תראה אותה עכשיו, רותחת כמו מנוע קיטור. כל הפוזה הקפואה שלה התרסקה לרסיסים.

היא השתחררה מידיו. זרועה התרוממה, היא עמדה לסטור על פניו; הוא יכל לראות זאת בעיניים המדהימות הללו שהבזיקו ברקים קטלניים לעברו. זה בטח גם הגיע לו – אבל הוא בשום פנים לא התכוון להניח לה לעשות זאת.

הוא היטה את ראשו לכיוון ראשה. "תכי אותי," הוא אמר, "ואני מבטיח לך שאני אגרום לעולמך להתרסק מסביבך."

שפתיה הגו ביטוי שהוא כלל לא שיער כי נשים מכירות. בטח שלא נשים בעולמו, בכל אופן, אבל מצד שני, הנשים הללו לא היו מאשימות מישהו במשהו שקרה בגללן.

למה להצטנע? האמת היא ששום אשה שהוא פגש אי פעם לא היתה מאשימה אותו אפילו על דברים שקרו באשמתו.

השדה נתנה בו מבט זועם. הוא השיב לה מבט. ואז היא עברה על פניו, ברעמת שערה הזהוב נצצו טיפות של גשם ומעיל הזמש השחור התנפנף אחריה כמו מפרש ברוח.

הוא הוסיף לעקוב אחריה במבטו עד שנבלעה בקהל נושאי המטריות הממהרים לדרכם בגשם הקר של חודש מרס.

ואז הוא לקח נשימה עמוקה, והפנה לה את גבו.

עיניו פגשו את עיני השוער. מאומה. שום רמז לכך שמשהו יוצא דופן התרחש לפניו. אבל הרי זאת ניו-יורק ותושבי העיר הזאת למדו מזמן שלא לדעת דבר זה הכי נבון.

למזלו הרב.

מילא שהוא נישק אותה, זה כבר היה מספיק גרוע. אבל להתגרות בה ולאיים עליה...

ניקולו נרעד.

כמה טיפש גבר אחד יכול להיות? הוא היה יכול למצוא את תצלומו מרוח על פני עמוד שש של העיתון. לא בדיוק יחסי הציבור הנחוצים לו לפני הפגישה עם המנהל בן התשעים של קרן ההשקעות, שמתגאה בהגינות ובחשאיות.

הגשם החל להתגבר.

השוער כבר נשא את המזוודה שלו. ניקולו הרים את תיק המסמכים ונכנס אל המלון.

 

מערכת החדרים שלו היתה בקומה הארבעים ושלוש, מה שהעניק לו נוף מרהיב של סנטרל פרק ושל קו הרקיע של העיר מעבר לו.

לכשיתחיל לחפש לעצמו מקום של קבע למשרדו בעיר, זה הנוף שהוא רצה למצוא.

ניקולו השליך את מעיל הגשם שלו על הכיסא. אם הכל ילך כשורה, הוא יפנה אל מתווך הנדל"ן כבר ביום שני, אחרי הפגישה.

אם? אין פה שום "אם". המילה הזאת פשוט לא בלקסיקון שלו. הוא מעולם לא ניסה להשיג משהו בלי לוודא שהוא יודע בדיוק איפה ואיך הוא עומד לזכות בו. הגישה הזאת היא שהיתה המפתח להצלחה שלו.

הוא חלץ את נעליו, פשט את בגדיו ופנה למקלחת.

הוא היה מוכן לחלוטין לפגישה של יום שני ולרכישה שכה ציפה לה, של סטאפורד-קולרידג'-בלאק.

האימפריה הפיננסית שלו היתה עצומה, עם משרדים בלונדון, פריס, סינגפור, וכמובן, רומא.

הגיע הזמן שברביירי אינטרנציונאל יכנסו לשוק של ניו-יורק. לשם כך, הוא שם את עינו על מה שיהיה היהלום שבכתר התאגיד שלו.

בפסגת עולם הבנקאות הפרטית, זה יכל להיות רק סטאפורד-קולרידג'-בלאק, שרשימת לקוחותיו מנתה את כל המי ומי של בעלי ההון והשררה האמריקאים.

רק דבר אחד עמד בדרכו. ג'יימס בלאק. יושב הראש של סטאפורד-קולרידג'-בלאק.

"אין לי שום מושג על מה אתה חושב לדון אתי," אמר הזקן כשניאות לבסוף לקבל את שיחת הטלפון של ניקולו.

"שמעתי שמועות," השיב ניקולו בזהירות, "לפיהן אתם שוקלים לערוך שינויים."

"אתה רוצה לומר," אמר הזקן ישירות, "ששמעת שאני עומד למות בקרוב. ובכן, אדוני, הרשה לי להבטיח לך שזה לא כך."

"מה ששמעתי," אמר ניקולו, "זה שאדם נבון כמוך מאמין בתכנון לטווח רחוק."

בלאק השמיע קול שהיה אולי בת-צחוק.

"יפה מאוד, סיניור ברביירי, אבל אני מבטיח לך, שום שינוי שאני אתכנן, לא יהיה מעניינך. אנחנו חברה בבעלות משפחתית, וכך היינו במאתיים השנים האחרונות. הבנק הזה עבר בירושה מדור לדור." דממה קצרה, לא מורגשת כמעט. "אבל לא הייתי מצפה ממך להבין את חשיבותו של הדבר."

איזה מזל שהם לא נמצאים פנים אל פנים, חשב ניקולו לעצמו. אפילו כך, הוא נאלץ להשתדל מאוד לשלוט בכעסו. בלאק היה איש זקן, אבל הוא היה במלוא עשתונותיו. מה שהוא אמר היה לבטח עלבון מכוון, אם כי מוסווה היטב.

מעמד כה גבוה בקהילה הפיננסית הבינלאומית היה כמו מועדון אקסקלוסיבי. אנשים ידעו פרטים זה אודות זה, ובלאק ידע שהונו של ניקולו ומעמדו, למרות התואר שנשא, לא הגיעו אליו בירושה אלא נוצרו במו ידיו.

מבחינת ג'יימס בלאק ובני מינו, זה לא אמר טובות על ניקולו.

בטח גם מבחינת בלונדיניות של השדרה החמישית, חשב ניקולו ומיד שאל את עצמו מאיפה לכל הרוחות צצה המחשבה הזאת.

מה שחשוב, הדבר היחידי שחשוב בסוף השבוע הזה, הוא העסקים שלו עם בלאק. זה היה מספיק חשוב, במהלך שיחת הטלפון שלו, כדי לגרום לו לשמור על נימת קול ניטרלית בעת שהשיב לעקיצתו של הממזר הזקן.

"נהפוך הוא," אמר ניקולו. "אני דווקא כן מבין. לגמרי. אני מאמין בשימור המסורת." הוא השתהה ושקל כל מילה. "אני גם מאמין שתעשה שירות דוב למוסד שאתה עומד בראשו אם תסרב להקשיב למה שיש לי להגיד."

הוא הימר על כך שבלאק יתפתה. לא שזה היה הימור כה גדול, בהתחשב במה שהיה ידוע לניקולו.

סטאפורד-קולרידג'-בלאק אכן היתה מאז ומעולם חברה בבעלות משפחתית ובניהול משפחתי. הבעיה היא שהזקן ניצב לפני יום הולדתו התשעים והיורשת היחידה שלו, נכדתו, עדיין היתה בבית הספר.

ניקולו היה בטוח שהמסורת אליה התייחס ג'יימס בלאק דיברה על העברת המושכות לידי יורש, לא יורשת. בלאק לא טרח מעולם להסתיר את דעותיו לגבי נשים בעולם העסקים.

וזה היה מן הסתם הדבר היחידי עליו לא היו חילוקי דעות בין שני הגברים, חשב ניקולו לעצמו בעת שיצא מן המקלחת. זה היה הדבר עליו הוא התכוון לבסס את טיעוניו ביום שני בבוקר.

נשים נוטות להיות רגשניות מדי. הן יותר מדי בלתי צפויות וחסרות משמעת עצמית. הן מתאימות מצויין לתפקידי מזכירות, לפעמים אפילו לניהול מחלקות. אבל להשאיר בידיהן את ההחלטות הסופיות?

לא לפני שהמדע ימצא דרך לאפשר לנשים להתגבר על רכבת ההרים המסחררת הזאת של ההורמונים שלהן.

זאת לא אשמתן – זאת פשוט עובדה.

וזה, חשב ניקולו בזמן שלבש מכנסי פלנל אפורים, אפודת קשמיר שחורה ומוקסינים, זה האס שבשרוולו.

ניקולו היה המשקיע היחידי שיכול להרשות לעצמו לקנות את סטאפורד-קולרידג'-בלאק מהונו הפרטי. זה אומר שלבלאק אין לאן לפנות חוץ מאשר אליו, אלא אם כן הוא רוצה להעביר את החברה המכובדת שלו לידי אחד מאותם תאגידי ענק רעבתניים, רק כדי לראות אותה נבלעת בתוכו והולכת לאיבוד.

הוא היה קרש ההצלה של הזקן, ושניהם ידעו זאת. רגע האמת הגיע בשבוע שעבר, כשמזכירתו של בלאק התקשרה והודיעה לניקולו שהבוס שלה מוכן להיפגש עמו קצרות, אך ורק מתוך נימוס.

"כמובן," אמר ניקולו בנחת. אבל אחרי שהניח את הטלפון, הוא הניף את אגרופו באוויר בתנועת נצחון.

משמעות הפגישה היתה אחת. הזקן נאלץ להודות בתבוסתו וניאות למכור לו את החברה. הו, הוא ללא ספק יגרום לניקולו לרקוד ולזנק דרך חישוקים לפני שיודה בכך, אבל כמה נורא זה כבר יכול להיות?

ניקולו לבש ז'קט טייסים מעור וסגר את דלת הסוויטה שלו מאחורי גבו.

הוא לא התכונן לרקוד, אבל הוא יסכים להניע את רגליו לפי קצב המוסיקה. הוא יעשה בדיוק מספיק כדי להשביע את רצונו של הזקן.

ואז, סטאפורד-קולרידג'-בלאק תהיה בבעלותו.

לא רע בשביל בחור שגדל בעוני לא כל כך מפואר, חשב ניקולו ולחץ על כפתור המעלית.

 

הגשם חדל, למרות שהשמים נותרו אפורים וספוגי מים.

השוער עצר בשבילו מונית.

"לקסינגטון פינת שישים ושלוש," אמר ניקולו לנהג.

הוא היה בדרכו לפגוש חברים במועדון האיסטסייד. שלושתם נדברו, באמצעות אי-מייל, להיפגש לאימון גופני קצר שלבטח יועיל להם, ביחוד לאור העובדה שגם ניקולו וגם דמיאן רק הגיעו לעיר בטיסה.

מטוסים פרטיים או לא, הבן אדם נוטה להרגיש התכווצויות שרירים אחרי הטיסות הבינלאומיות האינסופיות הללו.

לאחר מכן הם ילכו לאכול ארוחת ערב באיזה מקום שקט, בו יעלו זכרונות מעברם המשותף. הוא כבר ציפה לכך בקוצר רוח. הוא, דמיאן ולוקס הכירו זה את זה מזה עידן ועידנים. במשך שלוש-עשרה שנים, מאז שנפגשו בפאב, לא הרחק מהקמפוס של אוניברסיטת ייל, שלושה נערים בני שמונה-עשרה משלושה חלקים שונים של העולם, ושלושתם שואלים את עצמם איך לעזאזל ישרדו בארץ המשונה הזאת.

ישרדו? הם ממש עלו ופרחו. ויצרו חברות אמיצה. הם כבר התראו לעתים פחות קרובות עכשיו בגלל תחומי עיסוקיהם השונים, אבל הם עדיין נותרו החברים הכי הטובים בעולם.

ועדיין רווקים, בדיוק כמו שהם התכוונו להיות. למען האמת, כל מפגש שלהם נפתח באותה הרמת כוסית.

"החיים קצרים," לוקס נהג לומר בכובד ראש.

"והנישואים נמשכים לעד," דמיאן נהג להוסיף בנימה עוד יותר קודרת.

החלק השלישי של הברכה היה שייך לניקולו.

"והחופש," הוא נהג לומר בנימה דרמטית, "החופש, רבותי, הוא הדבר החשוב מכל!"

הוא חייך לעצמו כשהמונית שלו נעצרה בחזית מועדון האיסטסייד. המועדון היה ממוקם בשרשרת מבני לבנים חומות מהמאה התשע-עשרה, ששופצו כליל וחוברו לבניין אחד גדול.

מועדון בריאות אקסקלוסיבי ביותר.

האיסטסייד לא פירסם את עצמו כדי למשוך לקוחות. שום שלט או כרזה לא הכריזו עליו בפני העוברים והשבים. החברות במועדון היתה אך ורק על פי הזמנה, ונועדה רק למי שידע להעריך פרטיות והיה מסוגל לעמוד בדמי החבר הגבוהים.

ויחד עם כל זאת, המועדון לא היה יומרני כלל. לא היו בו מכשירי אימון אופנתיים, לא מוסיקה קופצנית, והחלק היחידי של המועדון שקירותיו כוסו מראות היה איזור המשקולות החופשיות, כך שתוכל לראות אם אתה מרים אותן כהלכה.

מה שכן היה במועדון, בנוסף למשקולות, זה שקי אגרוף, בריכת שחיה ומסלול ריצה מקורה.

חשוב מכך, מועדון האיסטסייד נועד לגברים בלבד.

נשים היוו הסחת דעת. חוץ מזה, חשב ניקולו בעת שהכניס את כרטיס המפתח שלו לחריץ המנעול של דלת הכניסה, זאת הקלה לא קטנה להתרחק מהן לזמן מה.

היו לו מספיק ענייני נשים בחייו. יותר ממספיק, הוא חשב לפעמים, כשסיום יחסים הוביל לפרץ של בכי ודמעות. הוא היה, כך שמע, "תפישה ראויה". הוא הזעיף פנים כששמע זאת, אבל בינו לבינו הוא הודה שזה כנראה די נכון.

למה לא להיות כן?

"ערב טוב, מר ברביירי. טוב לראות אותך שוב."

"ג'ק," אמר ניקולו בידידות. הוא נרשם בכניסה ופנה לעבר המלתחות.

היה לו כסף, מטוס מנהלים פרטי, מכוניות. היתה לו בקתת סקי באספן, קולורדו, אחוזה על שפת הים במוסטיק, באיים הקריביים, דירה בפריס וכמובן, הפלאצו ברומא. הארמון שנאמר עליו כי הגיע לידי משפחת ברביירי בירושה שמקורה ביוליוס קיסר.

זה מה שאם-סבתו טענה תמיד.

ניקולו האמין שסביר יותר שהנכס הגיע לידי משפחתו דרך אחד הגנבים בימיו של הקיסר, אבל הוא מעולם לא התווכח אתה. הוא אהב את הזקנה הזאת כמו שלא אהב אף אחד מימיו. הוא תמיד שמח על שעלה בידיו להרוויח את המיליון הראשון שלו ולשקם את הפלאצו די ברביירי העתיק והחרב עוד לפני מותה.

שמחתה הביאה אושר ללבו.

הוא אהב לשמח אותה. למען האמת, הוא אהב לשמח את רוב הנשים.

רק כשתביעותיהן נעשו בלתי הגיוניות, כשהן החלו לדבר על העתיד, על חשיבותה של ההתמסדות – והוא כמעט יכל לחוש את המשקל הפיזי של המילה הזאת בעת שעלתה על שפתיהן – ניקולו ידע שהבטחת אושרן הרבה פחות חשובה מההימנעות שלו ממחויבות.

בשום פנים. לא הוא. עדיין לא.

למשך ערב? כמובן. לשבוע? כן. אפילו לחודש. חודשיים. לעזאזל, הוא הרי לא הטיפוס שקופץ ממיטה למיטה...

מעניין איך האשה במעיל הזמש השחור תהיה במיטה. נמרה בעלת רעמה זהובה? או אולי מלכת קרח?

לא שזה חשוב לו בכלל. זה רק עניין של סקרנות אינטלקטואלית.

הוא אהב נשים שידעו ליהנות מהנשיות שלהן. ליהנות מהאופן בו גברים העריכו אותן.

ניקולו תלה את חפציו בתא שלו. לא צריך פסיכיאטר מומחה כדי לדעת שהנמרה לא היתה אחת מהנשים הללו. אם כי, במיטתו של הגבר המתאים, היא עשויה בהחלט להיות.

רעמת השיער. הפנים האובליים והעדינים האלה. העיניים המדהימות, הפה הרך. ואכן כן, הוא הצליח לחוש את רכותו אפילו בליטוף החטוף של שפתיו על שפתיה...

פנטסטיקו.

לעזאזל, הנה הוא מתחרמן מאשה שהעליבה אותו, מאשה שהוא לא ישוב לראות עוד. הוא לא רצה לחשוב עליה, ולא על אף אשה אחרת. לא בסוף השבוע הזה. הוא לא צריך הסחות דעת. הוא לא צריך סקס. כמו ספורטאי, הוא האמין בהתנזרות לפני תחרות פנים אל פנים.

הוא חייב להתמקד בפגישה של יום שני.

ניקולו לבש מכנסי התעמלות אפורים, חולצת מיזע עתיקה של ייל, ללא שרוולים וזוג נעלי נייקי.

להתאמן חזק ולהזיע כהוגן, זה בדיוק מה שהוא צריך.

 

מכון הכושר היה כמעט ריק לגמרי. אין פלא, במוצאי שבת בערב. רק בחור אחד בחלל הענק הקיף את מסלול הריצה בנחישות של אצן מסור.

דמיאן.

ניקולו חייך, פתח בריצה ונצמד לצדו של חברו.

"טיפה יותר לאט," הוא אמר בחיוך תוך הגברת הקצב, "ואנחנו נצטרך לעבור להליכה. אתה מתחיל להזדקן מדי בשביל לרוץ מהר?"

דמיאן, שבגיל שלושים ואחת היה בדיוק בן גילו של ניקולו אשר שלח אליו מבט רציני.

"כשתתמוטט, אני אזמין לך אמבולנס."

"אתה רק מדבר."

"אני מתערב אתך על מאה דולר שאני יכול להביס אותך."

"עשרים הקפות?"

"ארבעים," אמר ניקולו והגביר את הקצב.

כעבור רגעים אחדים, הם סיימו את הריצה כתף אל כתף ופנו זה אל זה, מתנשפים ומחייכים מאוזן לאוזן.

"איך ברומא?" שאל דמיאן.

"איך באתונה?"

חיוכי שני הגברים התרחבו והם לפתו זה את זה בחיבוק דוב.

"אלוהים," אמר דמיאן, "אתה ממש מזיע."

"גם אתה לא בדיוק פרסומת לחליפות ערב."

"איך היתה הטיסה שלך?"

ניקולו לקח שתי מגבות מהמתקן שלצד מסלול הריצה והשליך אחת מהן אל דמיאן.

"בסדר, מזג אוויר קצת סוער, ממש לפני הנחיתה, אבל לא נורא. ואתה?"

"אותו דבר," אמר דמיאן בנגבו את פניו. "מטוס המנהלים הקטן הזה שקניתי ממש מוצא חן בעיני."

"קטן," אמר ניקולו ופרץ בצחוק.

"טוב, בכל זאת, הוא לא גדול כמו המטוס שלך."

"שלי תמיד יהיה יותר גדול משלך, אריסטידס."

"היית מת."

היתה זאת הקנטרנות הישנה נושנה שלהם, שהעלתה חיוך על פניהם.

"נו," אמר ניקולו, "אז איפה לוקס?"

"אנחנו פוגשים אותו בעוד" – דמיאן הביט בשעונו. "בעוד שעתיים."

"בחרתם כבר מסעדה?"

"פחות או יותר."

ניקולו הרים גבה. "כלומר?"

"כלומר," אמר דמיאן, "ידידנו הותיק קנה לעצמו מועדון. במרכז העיר. המועדון, נכון לעכשיו, לטענתו."

"כלומר, הומה אדם. רועש. הרבה מוסיקה, הרבה שתיה, הרבה בחורות מדהימות למראה שמחפשות בילוי..."

"נשמע נורא," אמר דמיאן בהבעה רצינית.

ניקולו חייך וכרך את המגבת סביב כתפיו. "כן, אני יודע. אבל יש לי פגישה חשובה מאוד ביום שני בבוקר."

"טוב, גם לי."

"מאוד מאוד חשובה."

דמיאן הביט בו. "נו, אז?"

"אז," אמר ניקולו כעבור רגע, "אני מקווה לסגור עסקה עם ג'יימס בלאק."

"וואו. זה בהחלט חשוב. אז הלילה אנחנו חוגגים מראש, במקום של לוקס."

"אבל אני רוצה להישאר ממוקד. ללכת לישון בשעה סבירה הלילה ומחר בלילה. בלי אלכוהול, בלי הסחות דעת – "

"אלוהים שבשמים! אל תגיד לי! בלי סקס?"

ניקולו משך בכתפיו. "בלי סקס."

"סקס זה לא הסחת דעת. זה אימון גופני. זה טוב ללב שלך."

"ורע לריכוז."

"קשקוש גמור."

"אנחנו האמנו בזה כששיחקנו כדורגל, אתה זוכר, ואנחנו ניצחנו."

"ניצחנו," אמר דמיאן ביובש, "בגלל שהיריבים שלנו היו גרועים."

"אני רציני."

"גם אני. לוותר על סקס זה מנוגד לחוקי הטבע."

"אידיוט," אמר ניקולו בחיבה. שני הגברים ניגשו אל איזור המשקולות החופשיות ובחרו את המשקולות שלהם. "זה עניין של משמעת עצמית."

"אלא אם כן יש משיכה מיידית שפשוט אי אפשר לעזוב אותה," גנח דמיאן בעת שהרים את זוג המשקולות בנות עשרת הקילוגרמים. "וכמה פעמים זה כבר יכול לקרות?"

"אף פעם," השיב ניקולו – ומשום מקום, צצה ועלתה בעיני רוחו דמותה של הבלונדינית בעלת העיניים הלוהטות והמזג הצונן.

גם הוא שלח יד אל המשקולות בנות עשרת הקילו, אבל הוא נאלץ לבחור בזוג משקולות כבדות יותר ואתן הוא התאמן עד שמוחו היה מרוקן מכל דבר פרט לכאב.

 

דרומה יותר, בחלק של מנהטן שעדיין לא עלה לגדולה, או שהיה סתם עלוב, תלוי בנקודת המבט של הרוכש הפוטנציאלי, איימי סטאפורד קולרידג' בלאק טרקה את דלת דירתה מאחורי גבה, השליכה את מעיל הזמש השחור שלה על כיסא וחלצה את מגפיה התואמים.

המעיל החליק מעל הכיסא, המגפיים ניתזו מן הקיר. את איימי זה כלל לא עניין.

מדהים, איך יום שהחל בצורה כה מבטיחה יכול להסתיים כל כך גרוע.

איימי צעדה אל המטבח, מילאה את הקומקום במים, הפעילה אותו, ושינתה את דעתה מיד. הדבר האחרון שהיא צריכה זה זריקת מרץ של קפאין.

היא מתוחה מדי גם בלי זה. תודות לסבא שלה.

למה הוא זימן אותה למשרד שלו, אם לא התכוון להכריז את ההכרזה לה היא ציפתה?

"אני מתכוון לפרוש במאי הקרוב," הוא בישר לה כמעט לפני שנה. "כשאגיע לגיל תשעים. ובשלב הזה, אני מתכוון להפקיד את סטאפורד-קולרידג'-בלאק בידיו של מי שיוכל להנהיג את החברה במשך חמישים השנים הבאות שלה. אדם שימשיך כמובן את השושלת של סטאפורד-קולרידג'-בלאק."

שושלת. זה היה חשוב לג'יימס כמו אוויר לנשימה, אבל זה היה בסדר מבחינת איימי, כי הרי היא היתה היחידה שהיתה הן בעלת קשר הדם הנחוץ והן בעלת ההשכלה הדרושה לקבלת האחריות על החברה.

היה לה תואר ראשון בניהול פיננסי ותואר שני במנהל עסקים. היא בילתה כל קיץ מאז הגיעה לבית הספר התיכון כמתלמדת בסטאפורד-קולרידג'-בלאק.

היא ידעה על הבנק הזה יותר מכל אדם אחר, כולל, אולי, סבהּ שהאמין עדיין בעולם נטול מחשבים ודואר אלקטרוני.

איימי ניגשה אל חדר השינה שלה, שם פשטה באופן מסודר את חליפת הצמר האפורה והכותונת הלבנה שראתה כלבוש נכון למפגש של אחר הצהרים עם סבה. היא רצתה להיראות כמו אשת עסקים, למרות שידעה טוב מאוד שאפשר לעשות עסקים בזוג מכנסי ג'ינס, בדיוק כמו שניתן לעשות אותם בחליפה של ארמני.

היא אפילו הכינה נאום הרגעה קטן על איך שהיא לא מתכוונת לשנות דבר, למרות שבעיני רוחה היא ראתה איך היא משלבת את אצבעותיה, כי כמה דברים כבר מזמן חיכו לשינוי.

היא התייצבה במשרדו בשעה ארבע בדיוק. ג'יימס עשה עניין גדול מדייקנות ועמידה בזמנים. היא נשקה ללחייו היבשות, התישבה כפי שהוא הורה לה, שילבה את ידיה...

והקשיבה בעת שהוא הודיע לה שעדיין לא החליט למי בכוונתו להעביר את המושכות של העסק.

תהיי רגועה, היא הורתה לעצמה. והיא אכן היתה רגועה, או שלפחות הצליחה להיראות שלווה בעת ששאלה אותו איזה החלטות הוא צריך לקבל.

"סבא, אתה כבר הודעת שזאת עומדת להיות אני."

"אמרתי שזה יהיה מישהו שמסוגל לנהל את העסק," מיהר ג'יימס להשיב. "מישהו מהשושלת שלי."

"אז – "

המבט בעיניו הקפיא אותה בחרדה. "אתה לא מתכוון ל... בראדלי?"

בראדלי, בן דודה, או משהו כזה. מי מסוגל להבין בכלל את הדקויות של בני דודים מדרגה שלישית או חמישית או מה שהוא לא יהיה לעזאזל. בראדלי הסתובב בבנק במשך שנים, התלמד בדיוק כמוה, רק שהוא לא עבד יום אחד בימיו, לא עשה שום דבר חוץ מלנסות לשלוח אליה ידיים במחסן הציוד המשרדי.

"לא בראדלי," היא הצליחה לנשום שוב.

"יש לו תואר בכלכלה."

כן. ממכללה שמעניקה ככל הנראה תארים גם בקליעת סלי קש.

"הוא מיטיב להתבטא."

אכן כן, אחרי שרוקן שתים, שלוש כוסות וודקה.

"וכן," אמר סבהּ בהשאירו את העיקר לסוף, "הוא גבר."

גבר, כלומר נזר הבריאה של הטבע. נסיך ממש, בעוד היא, בהיותה נקבה, היתה יצור נחות.

סבה התרומם על רגליו, לבשר לה שנוכחותה כבר לא רצויה במחיצתו המלכותית.

"תהיי כאן ביום שני בבוקר, איימי, בשעה עשר בדיוק. אז אני אכריז על החלטתי."

להישלח כך מעל פניו.

להיות מגורשת אל מחוץ לדלת ומטה במעלית החורקת, אל הרחוב בו היא צעדה בעיוורון, בלי לדעת איפה לעזאזל היא נמצאת, או לאן היא הולכת. וזאת הסיבה שהיא לא הבחינה באיש ההוא שכמעט הפיל אותה ארצה.

האיש הנורא והמתועב הזה שהתעקש שהיא היתה זאת שנתקלה בו. שהאשים אותה בכך שהיא כלל לא אשה, בשעה שלכל הרוחות, עובדת היותה אשה היא שעמדה למנוע ממנה את הדבר היחידי שהיא השתוקקה לו במשך כל ימי חייה.

איזו טפשה היא היתה. איזו אידיוטית. היא דחתה שתי הצעות עבודה נפלאות בגלל שהאמינה – היא היתה מטומטמת מספיק כדי להאמין –

על זה היא חשבה כשהאיש נתקל בה.

כאילו היתה בלתי נראית, מה שבטח נכון, מכיוון שהיא נקבה. הו, היהירות של הגברים האלה. שלו. האופן בו הוא אחז בכתפיה והביט עליה מלמעלה מרום קומתה של הגבריות הנעלה שלו.

"זהירות," הוא אמר וחייך, וזה – החיוך, האופן הזר והצרוד מעט בו הוא ביטא את המילה, הכתפים הרחבות שלו, השיער השחור כפחם, העיניים הכחולות העמוקות והפנים שהיו התשובה הגברית לפנים שהשיקו אלפי ספינות, זה היה אמור לפצות אותה על גסות הרוח שלו?

איימי אמרה לו מה היא חושבת עליו.

גברים לא אוהבים כנות. את זה היא למדה כבר מזמן. והגבר הזה, האיש הזר והלא מנומס הזה, החליט שהיא זקוקה לשיעור, שהיא זקוקה לתזכורת לגבי תפקידה ביקום...

הוא נשק לה.

נשק לה! עם הפה שלו על הפה שלה, ממזר שחצני ועלוב שכמותו...

עם הפה המוצק שלו. הפה הרך שלו. הפה שלו שנועד, וכל אשה תבחין בכך מיד, לנשיקות עמוקות וממושכות...

אלוהים, היא במצב רע. כעס, אדרנלין, איך שלא תרצו לקרוא לזה, שצף בעורקיה. היא היתה מותשת מרוב מתח.

גבר היה יודע מה לעשות כדי לפרוק מתח שכזה.

הוא היה הולך למכון כושר ונפטר מהמתח באימון מאומץ ומיוזע. בעצם, זה היה יכול להתאים גם לה, אבל מכון הכושר שלה, המכון שנועד לנשים בלבד, היה סגור. הרי זה יום שבת, והערב נועד ליציאות ולדייטים של בנות המין היפה. נכון?

"איזה טמטום," אמרה איימי.

היא יכלה כמעט לחוש את סילוני הקיטור שיוצאים מאוזניה.

גבר גם היה יכול להתקשר לחברים שלו, לפגוש אותם באיזה מקום הומה ורועש, כדי לשתות ביחד בירה. זה מה שגברים עושים כשהם בלחץ, נכון? יוצאים, שותים, מדברים על נושאים אוויליים, מתחילים עם בחורות.

סקס הוא אמצעי התרגעות מעולה. זה מה שכולם אומרים. אוקיי, אז לא היא. כי כשהיא עשתה סקס, זה ממש לא היה מעולה, אבל לפי כל מה שהיא קראה, סקס אמור להוריד את רמת המתח שלך בכל פעם.

איימי נחרה בביטול.

תארי לעצמך, אם אשה תנהג כך. תתקשר לחברה, תצא לאיזשהו מקום רועש כדי לשתות ולמצוא לעצמה בחור. תיקח אותו למיטה, בלי שום מחויבויות, בלי להחליף שמות ומספרי טלפון. רק לשכב אתו.

רק סקס.

כמובן שיש נשים כאלה. הן יוצאות לחפש לעצמן סקס.

סקס עם גבר זר. גבר זר עם שיער שחור. עיניים כחולות. סנטר מרובע, אף ישר, פה מוצק. ושמץ המבטא הזה...

הטלפון צלצל. שיצלצל. המענה הקולי שלה ידאג לזה.

הי, אמר קולה המוקלט בנימה נמרצת. הגעתם לטלפון 6145-555. נא להשאיר הודעה אחרי הצפצוף.

"איימי, מדברת ג'ן."

הבן-אדם האחרון שהיא רוצה לדבר אתו! ג'ן התקבלה לעבוד אצל פוקס וקוטריין אחרי שאיימי הפנתה אותה להגיש מועמדות למשרה.

"אני לא רוצה את המשרה הזאת," היא אמרה, "אז למה שאת לא תנסי לקבל אותה?"

באמת למה?

"איימי, תראי, אני יודעת שזה לא הקטע שלך, אבל יש מועדון חדש שנפתח בדיוק ליד הבית שלי, והוא אמור למשוך את האנשים הכי שווים. וזה גם יום ההולדת של לורה. זוכרת אותה, מהקומה השניה במעונות שלנו? היא נמצאת בעיר, וכמה מאתנו יוצאות, את יודעת, לבדוק את המקום החדש הזה..." ברקע נשמע צחקוק, ואיימי גלגלה עיניים. "אוקיי, לורה צודקת, לבדוק את הבחורים, לראות אם הם באמת שווים כמו שכולם אומרים."

"ג'ן?" איימי הרימה את שפופרת הטלפון.

"הו, את שם! תקשיבי, אני לא יודעת מה תכננת להערב, אבל – "

"אני לא עושה שום דבר. אני – היה לי אחד מאותם ימים, את יודעת?"

"זאת רק סיבה טובה יותר להצטרף אלינו. לשתות משהו, לשמוע קצת מוסיקה לוהטת – "

"לתפוס איזה בחור שווה," אמר קול נשי ברקע לקול גל צחקוקים נוסף.

"זה הדבר האחרון שאני צריכה," אמרה איימי. "זאת אומרת, מה, זה כל מה שיש לי בחיים? ללכת לאיזה מועדון עם מוסיקה חזקה כל כך שאני לא אצליח לחשוב אפילו? לתת לאיזה בחור להתחיל אתי, לקנות לי משקה – "

"כן, אני יודעת. זה ממש שוק בשר שם בחוץ – אבל מדי פעם, את יודעת, לפעמים זה יכול להיות נחמד. בלי שום קשקושים מיותרים, רק ערב של כיף ובילויים."

"זה מספיק גרוע כשגברים חושבים שזה כל מה שאנחנו שוות. שאנחנו חסרות כל תועלת מחוץ למטבח ולמיטה. אנחנו לא צריכות לתרום לפנטזיה המטופשת הזאת שלהם."

דממה. ואז ג'ן כחכחה בגרונה. "אוקיי," היא אמרה בזהירות. "אז רק תשכחי ש – "

"לא שלא הייתי מסוגלת למלא את תפקיד השפנפנה בפנטזיה של איזה בחור, אם זה מה שהייתי רוצה."

"אה, איימי, תראי, אני חייבת לזוז, אז – "

"אני יכולה לבוא אתך למועדון הזה. לשתות, לרקוד, לתת לאיזה בחור להתחיל אתי ולסחוף אותי לאיזה לילה של סקס מהמם!"

קו הטלפון זמזם כשדממה השתררה מעברו השני, ואז ג'ן דיברה.

"אז, אה, את אומרת שאת רוצה לבוא?"

איימי לקחה נשימה עמוקה מאוד. "את יכולה להיות בטוחה שכן," היא אמרה.

עשרים דקות מאוחר יותר, בשמלת משי אדומה שקנתה במכירה ומעולם לא מצאה הזדמנות ללבוש, וכנ"ל לגבי זוג סנדלי עקב מוזהבים, איימי הביטה פעם אחרונה במראה, שלחה הצדעה מהירה אל דמותה הנשקפת, ואז פנתה אל הדלת.