אימא בתפקיד

 1

אני לוחצת על שלח במחשב הנייד שלי, נשענת לאחור בכיסא ומחייכת חיוך מרושע.

"הנה, נתתי להם קצת חומר למחשבה," אני אומרת לעצמי.

אני משפשפת את עיניי העייפות ותוהה בפעם החמישית היום למה לעזאזל הסכמתי להיות שוב יו"ר ועד ההורים.

האינסטינקט הראשוני שלי היה נכון.

"אין פאקינג מצב בעולם," אמרתי לנינה גרנדיש כשהיא ביקשה זאת ממני. נינה היא הכוהנת הגדולה השולטת בוועד ההורים של כל בית־הספר. למרות זאת, היא החברה הכי טובה שלי. "זאת העבודה הכי גרועה שהייתה לי מאז שעבדתי בשירות לקוחות של חברת ביטוח."

"בבקשה!" היא התחננה. "אני ממש צריכה אותך."

"לא. אין לי זמן לזה."

"יש לך זמן. וִיו ולורה כבר חזרו לקולג'."

"אני מתחילה את האימונים שלי למרוץ."

"איזה מרוץ?"

"מרוץ־הבוץ."

"ממש," לעגה נינה.

"חשבתי לאמץ כלב בשביל מקס ואני עסוקה עם הסיפור הזה."

"לא, את לא. את שונאת כלבים. נו! תחשבי על כל הניסיון שאת תביאי לתפקיד."

"וואו," אמרתי. "תודה שאת מזכירה לי כמה אני זקנה יותר מכל ההורים האחרים."

"לא זקנה יותר," קרקרה נינה. "מנוסה יותר."

וזה נכון, בחמש־עשרה שנה כמעט. שנות התשעים היו עשור די אבוד אצלי. אחרי ששרדתי ארבע שנים באוניברסיטת קנזס מצאתי את עצמי עם תואר סופר־שימושי בתולדות האמנות ובלי סיכוי קלוש שבקלושים למצוא איתו עבודה. אז החלטתי לצאת לדרכים ולראות קצת עולם. יש אנשים שנוסעים לפריז כדי לראות את יצירות האמנות הגדולות; יש כאלה שנוסעים לרומא כדי לראות את הארכיטקטורה האגדית. ואני? אני נסעתי לאמסטרדם כדי לראות להקה ענקית. INXS בדיוק עלו על גל ההצלחה העולמית שלהם, הודות לאלבום שלהם, 'X'. למזלי, הם עדיין לא היו עד כדי כך מפורסמים ולכן עוד לא יצאו רק עם דוגמניות־על. הם שלפו אותי מהקהל בעיקר הודות לתקופת ה"בלי חזייה" שהייתי בה, והנה הפלא ופלא, הפכתי לגרופית.

אתם מכירים את הסרט הזה של קמרון קרואו, 'כמעט מפורסמים', שבו קוראים לבנות "Band Aids" והן מצטרפות לנסיעות של הלהקה ושומרות על ה... מורל, של החברים בלהקה? זה היה משהו דומה, אבל ממש לא כזה זוהר. הייתי עם INXS קצת יותר משנה, ואז עברתי לזמר פולק בשם גרג בראון. כן, גם אני בחיים לא שמעתי עליו, אבל הוא בהחלט משך קהל, גם אם זה היה קהל שלא נהג להתרחץ. בשלוש השנים שטיילתי, איכשהו מצאתי את עצמי עם שתי ילדות, אחת מהן אולי כן ואולי לא הבת של מייקל האצ'נס, הסולן של INXS. הודות למותו בטרם עת בשנת 1997, ויו המסכנה כנראה לעולם לא תדע את האמת. אבל תורם הזרע של לורה הוא כמעט בטוח נגן הבנג'ו של גרג בראון. אני בטוחה ב־65 אחוז.

אם לצטט את המשורר סטיב פרי מלהקת ג'ורני, "אומרים שמסע הופעות הוא לא מקום טוב להקים בו משפחה." אז לקחתי את שתי הילדות שלי משני האבות השונים וחזרתי הביתה לקנזס סיטי.

למעשה, באותו זמן ההורים שלי כבר הצליחו להגשים את חלום חייהם ועברו לאוברלנד פארק, שזה פרבר מגונדר של קנזס סיטי. הייתי עצובה שלא הספקתי להיפרד מהבית שלנו, אבל מאושרת שהיה לי מקום כל כך נחמד להביא אליו את ויו ולורה.

בואו נגיד שהיה לי הרבה מה להסביר לקיי ולריי האוורד, ההורים המאוד קתולים שלי, כשהופעתי בדלת המצועצעת שלהם עם ויו ולורה, שהיו עדיין בחיתולים. הפנים של אימא שלי עברו מבלבול לחלחלה ואז לאושר מהר כל כך עד שחשבתי שהיא עוברת שבץ.

למזלי, הם מסוג האנשים הדתיים היותר סלחניים והפחות שיפוטיים. אז אחרי כמה עשרות תפילות הודיה למריה הקדושה ואחר צהריים מייסר במיוחד בכנסייה מלא בתפילות שחזור של דרך הייסורים של ישו, עברתי לגור איתם והתחלתי את מה שאני מכנה היום "השנים הנורמליות". בעזרתם גידלתי את הבנות, עבדתי קצת בחברת הביטוח, וכן, הייתי יושבת ראש ועד ההורים במשך שבע שנים רצופות וארוכות במיוחד. אני חושבת שעד היום זה נחשב שיא בבית־הספר ע"ש ויליאם ה' טאפט. אני מקווה שזה לא מה שיירשם בתור ההישג המשמעותי ביותר בחיי במודעת האבל שלי, אבל אי אפשר לדעת.

בזמן שעבדתי בחברת הביטוח פגשתי את הגבר שעמד להפוך לאבא של הילד השלישי שלי ולבעלי הראשון, רון דיקסון. דרך אגב, הוא עדיין הבעל היחיד שהיה לי, אני סתם חושבת שזאת דרך משעשעת להציג אותו. רון התקשר כדי להתלונן על האנשים שהוא האמין שאמורים לדאוג לאינטרסים שלו. מתוקף העבודה שלי, עניתי לשיחה וניסיתי לשכנע אותו לא לבטל את הפוליסה. היה לו קול מדהים. אפילו כשהוא התלונן, זה נשמע כאילו הוא בלע קטיפה נוזלית. יכולתי להקשיב לו כל היום. כשהגיע הרגע בשיחה שבו הוא קרא לי כלבה חסרת רגשות החלטתי שאני חייבת לפגוש אותו. עד היום הוא מאמין שנהגתי לקחת לארוחת צהריים את כל הלקוחות הממורמרים שדיברתי איתם.

מה אני אגיד? רק אמרתי "שלום" והוא היה שלי. אני לא מכוערת, בהתחשב בגיל שלי ובקילומטראז' שעשיתי, ורון במקרה היה פנוי, מייד לאחר שסיים הליכי גירושים מתישים. למעשה, כשהוא התקשר לחברת הביטוח הוא ניסה להגיש תביעה בעקבות עץ שבבירור נפל בגלל פגיעת מכונית. מאוחר יותר גיליתי שהעץ היה קורבן של אלימות במשפחה, אחרי שנדרס למוות על ידי אשתו לשעבר.

בתור חברה באחוות הנשים, אני מסתייגת מכך שגברים תמיד אומרים על נשים שהן "משוגעות", אבל במקרה הזה, אני יכולה להגיד בלב שלם שאשתו לשעבר של רון, סינדי, מטורללת. לא מטורללת ברמה מסוכנת, סתם מטורללת על כל הראש. הבעיה המרכזית היא שאף פעם אי אפשר לדעת איך הטרלול שלה יבוא לידי ביטוי הפעם. נגיד, יום אחד, כמה חודשים אחרי שאני ורון עברנו לגור ביחד, הופיעו בדלת שלנו שישה ארגזים עצומים מלאים חיתולים עם כרטיס ברכה מסינדי, שהיה כתוב בו, "הבנת את המסר?" אני חשבתי שהיא קוראת לנו תינוקות או שהיא מציעה שנעשה תינוק. רון אמר שהיא מנסה לומר לנו שאנחנו מלאים בחרא.

רון ואני מתאימים. הוא מה שאבא שלי מכנה "בחור יציב", גם פיזית וגם רגשית. הוא בערך מטר ושמונים (אף על פי שהוא אומר לאנשים שהוא מטר שמונים ושלוש, מסיבה שלא ממש ברורה לי) וחתיך אבל לא מנופח, ויש לו שיער שחור קצר וקצת מפרצים. הוא לא בדיוק תואם את הטיפוס שלי מפעם - זאת אומרת, אין לו אפילו קעקוע אחד - אבל יש לו המון כריזמה ואת הפנים הכי יפות בעולם. תוסיפו את הקול שלו, וזהו - ברגע שראיתי אותו הייתי שבויה שלו. תקופת החיזור שלנו הייתה קצרה ולעניין, כי כשזה נכון, זה נכון, אז בשביל מה לבזבז זמן? והודות לפחד של סינדי המטורללת מבחילות והקאות, הם לא עשו ילדים. אז כשהוא הנחית עליי את הפצצה ביום הנישואים הראשון שלנו, לא הייתי באמת מופתעת.

יצאנו לארוחת ערב במסעדה האיטלקית האהובה עלינו, גארוֹצוֹ, ומעבר לצלחת הפסטה פנה ברוטב עגבניות ועוף, הוא ציין כבדרך אגב שהוא ממש היה רוצה תינוק. החנקתי את המחשבה הראשונית שלי (שיהיה לך בהצלחה עם הצירים, חבר!) ואמרתי לו שמובן שננסה. די בניתי על הרחם המזדקן שלי שימנע את כל הסיפור הזה, אבל תראו מה זה! הייתה לי עוד ביצית אחת טובה. ותודה לאל, כי מקס הוא הקינוח של חיי ההורות שלי.

אז עכשיו, בגיל ארבעים ושבע המופלג, יש לי שתי בנות בקולג' ובן אחד שמתחיל גן חובה. ואני האימא המבוגרת ביותר בכיתה. אה, סליחה. המנוסה ביותר.

***

"מקס! קדימה. הטוסט שלך מתקרר."

אני מתיישבת ליד הדלפק במשרד המטבחי שלי ומשגרת אימייל שאני מקווה שההורים יספיקו לקרוא לפני שהם מביאים את הילדים הבוקר.

אל: הורים

מאת: ג' דיקסון

תאריך: 6 בספטמבר

נושא: שאלות שנשאלו

הורים יקרים,

וואו. כשכתבתי, "יש שאלות?" בסוף האימייל הקודם שלי, זה היה משהו שידוע גם בכינוי "שאלה רטורית", כלומר, כזאת שלא דורשת תשובה. נו, טוב. תרשו לי לענות על השאלות לפי הסדר שבו הן התקבלו.

1. כן, אני רצינית.

2. לא, אני לא צוחקת איתכם.

3. לא, הכנת בירה היא לא עבודת יצירה.

4. התאריך של אספת ההורים מופיע באימייל הראשון - תסתכלו ותראו.

5. לא, אי אפשר לפטר מישהו מעבודה שהוא התנדב לעשות.

תודה על תגובותיכם.

ג'ניפר

מקס נכנס למטבח לבוש בבגדים שלא דומים בכלל לאלה שבחרתי בשבילו.

"וואו. איזה מכנסיים אדומים יפים. הם לא חלק מתחפושת?"

"כן. של פק־מן."

"והחולצה הסגולה?"

"סבתא נתנה לי אותה, זוכרת?"

"כן, אני זוכרת. אתה בטוח שאתה רוצה ללבוש אותם ביחד ביום הראשון בגן חובה?"

"כן. אני רוצה להיות בולט."

"טוב, הצלחת." אני מודה לאלוהים בדממה שהוא לא הוסיף לזה גם את הכובע התואם של פק־מן.

מקס מחייך ולוקח ביס מהטוסט. מאז שהוא נהיה מספיק גדול כדי לבחור את הבגדים שלו בעצמו, הוא הפגין, בואו נאמר, סגנון אופנתי ייחודי. אף פעם אי אפשר לדעת באיזה שילוב הוא יבחר. לפעמים אני חושבת שהוא שם כיסוי עיניים ומשליך חץ כדי לבחור את הבגדים שלו. אני השארתי לו זוג מכנסי חאקי וחולצת פולו לבנה על המיטה בתקווה שהוא יאמץ את התלבושת האחידה שלו, אבל אני מבינה שזה לא קרה.

רון חוזר הביתה מהריצה, מזיע כולו. אני אוהבת אותו ככה.

"היי!" אני צובטת אותו בטוסיק. "אתה צריך להיות מוכן לצאת עוד עשר דקות אם אתה רוצה להצטרף לכיף של היום הראשון בגן."

"אני מוכן עכשיו." הוא מחייך ורץ למעלה במדרגות.

"אימא, איך אמרת שקוראים למורה שלי?"

"מיס וורד."

"היא נחמדה?"

"עוד לא פגשתי אותה, אבל מהאימיילים שלה היא נראית נחמדה."

"אני מקווה שהיא אוהבת סגול."

"מי לא אוהב סגול?" אני מחייכת. "אתה יודע שמחר אתה צריך להתחיל ללכת עם תלבושת אחידה של בית־הספר, נכון?"

הוא מהנהן בפה מלא טוסט.

"אני אאסוף אותך בצהריים ונלך לאכול איפה שבא לך."

"גם אבא יבוא?"

"לא נראה לי. הוא צריך להיות ב'חדר ההלבשה'." אני מתכוונת לחנות לציוד ספורט שבבעלותו של רון.

לפני שאני מספיקה לצעוק "כמה זמן לוקח לך?" בעלי כבר מקולח ומוכן. איזה כיף להיות גבר. אני לא אחת שמתעסקת הרבה בטיפוח ובהתייפייפות, אבל אני בהחלט צריכה יותר משש דקות כדי להתקלח ולהיראות כמו שצריך.

"מי מוכן ללכת ל—"

רון עוצר באמצע המשפט כשהוא רואה מה מקס לובש.

"זה מה שאתה לובש, מקס?" הוא שואל.

אני שולחת אליו מבט מעבר לשולחן המטבח שאומר, "אל תציק לו על זה."

"כן. אני רוצה להיות בולט."

"חשבתי שיש תלבושת אחידה." רון מביט בי.

"לא ביום הראשון." אני משגרת עוד מבט של אזהרה. בדרך כלל זה עובד. יכול להיות שהקודם החטיא. "והיום זה רק חצי יום, אז בואו נזוז!"