אימפקט

להביס. להיכנע.

קצוות שונים של אותו ספקטרום מדכא. הפכים קוטביים. האחד מסמל עוצמה רבה יותר. כוח. ניצחון. השני הוא המקביל שלו. ויתור. דגל לבן המתנופף חזק כל כך ומסמל באופן מושלם את הכניעות שלך.

זיכרונות בדרך כלל מקוטלגים באמצעות תזכורות, משהו מוכר שנקלט בחושים שלך ומושך את חוויות העבר בחזרה אל קדמת התודעה. לא משנה אם זה מרצון או שלא. ריח, טעם, תחושה של מגע, משהו שאפשר לראות. המוח שלך אוסף עם הזמן מידע שבעזרתו הוא בונה את ניסיון החיים שלך. חיובי או שלילי.

אני משערת שרוב האנשים היו מבחינים בניחוח הארז בחדר הזה. הריח העז שמדגדג בנחיריים שלך, מתמהמה בתוכם בחשיבות ובתקיפות. בעיניי הריח הזה מעורר סלידה. מחניק. ריח שירדוף אותי לשארית ימיי, גדוש בתבוסה שלי, בכישלוני, עד שאני אפילו לא מצליחה לנשום נשימה מלאה.

אני מרגישה שאוזניי חלולות. אפשר להשוות את התחושה לשהייה מתחת למים, כשהקולות מבחוץ אינם אלא הד עמום. חריקת כיסא, כחכוח בגרון... כל הצלילים כמו מגיעים מרחוק, ועם זאת קרובים יותר מכפי שהייתי רוצה.

אני נושמת בכבדות דרך הפה וטועמת את המרירות של כניעתי. ידיי רועדות, ואני מהדקת אותן בחוזקה סביב דפי הנייר העדינים שאני מחזיקה בכפות ידיי הלחות.

אני מיישרת את השורות המקומטות על הפודיום, וממצמצת בעיניי בכוח בניסיון להתמקד בחריטות המבולגנות של העט הכחול לאורך השורות.

ליבי זועק אליי שאפסיק. שאסתלק. שאניח לדברים לקרות מעצמם מבלי להתנגד. אני לא חזקה מספיק, מתעקש ליבי. לא מספיק כדי להמשיך במסלול הזה. אנחנו בסך הכול רוצים לישון, הוא אומר, להזדחל לתוך החמימות של מיטתי ולעולם לא לצאת מתוכה. שם נהיה מוגנים.

מוגנים.

אבל עוד לא מסרתי את שאריות הכוח האחרונות שנותרו במוחי. אני נאחזת בהן כמו בגלגל הצלה, זה מאפשר לי לנשום, גם אם רק לעת עתה. אין לי ספק שבסוף היום הזה גם מהשאריות הללו לא יישאר דבר. מרגע זה ואילך המוח שלי יהיה ריק כמו הגוף שלי, כמו התחושה הקיימת כרגע בליבי.

"לפני שמונה חודשים." אני מרגישה כאילו המילים שלי הן מתכת חשופה על מיתרי קולי, מחוספסות וחסרות תועלת. אני מכחכחת בגרוני, מסרבת להסתכל על משהו פרט למילים שלנגד עיניי. "כל החיים שלי היו לפניי. הייתי צעירה. הייתי מאושרת," אני ממשיכה. "לפני שמונה חודשים, גופי היה שלי. מוחי היה שלי." קולי רועד ממש לפני שהוא נשבר. אני משתתקת וחושקת את שיניי כדי לעצור את הרעד בלסת שלי. אני נוגסת בשפתי, מהסה את היבבה הצורמת הנאבקת להשתחרר. רמזים קלושים ממנה מצליחים לחמוק החוצה, נשמעים בקול חנוק דרך נשימה נרעדת.

"רגעים מאותו לילה עמומים, מעורפלים. אבל ישנם רסיסים, הבזקים, דקות, שנראים ברורים כל כך. הם מרכיבים את הסיוט שאני חיה, ולא משנה כמה אני מתאמצת... אני לא יכולה לברוח."

אני מרימה את מבטי, מחפשת תמיכה מהשופט. הוא גבר לבן בגיל העמידה ששערו לבן כשלג. עורכת הדין שלי הבטיחה לי שמינויו לשופט בתיק שלי הוא לטובתנו. ההיסטוריה שלו, ההיסטוריה הארוכה שלו, מעידה על נטייה מובהקת לזכויות נשים.

הקמטים בפניו אינם מסגירים דבר. הוא פשוט מתבונן באדישות בזמן שאני מדברת, אבל אני מוצאת נחמה באדיבות שבעיניו, המעודדות אותי להמשיך.

"אתה תבעת בעלות על הגוף שלי כשלא הייתה לך כל זכות, אבל אני חושבת שמה שלא הצלחת להבין, או שאולי פשוט לא היה אכפת לך," אני מושכת בכתפיי, והן נותרות מכווצות סמוך לצווארי בהתגוננות, "זה שבהחלטה הזאת אתה גזלת את חופש המחשבה שלי. הפעולות שלך, ההחלטה שלך... הן מנהלות את חיי."

אני משתתקת, זקוקה לרגע כדי לאסוף את עצמי. אני נושמת נשימה עמוקה, מרפה את כתפיי, משחררת אותן מהאחיזה של צווארי.

"עכשיו חיי הם שיר הלל למה שגזלת. קודם זה היה הגוף שלי, הזכות שלי לסרב. אחר כך רצחת את הכבוד שלי. הבנתי את זה לעומק כששכבתי על מיטת בית חולים, רגליי פשוקות לרווחה בזמן שרופאים בודקים וחוקרים את הגוף המחולל שלי."

הבזקי זיכרון מאותו רגע בוחרים להציף את התודעה שלי, ואני משתנקת. מרה מטפסת במעלה גרוני, אבל אני בולעת את החומציות ואת הזיכרונות הצורבים.

"הפשטת מעליי את תחושת הביטחון שלי. אני נתקפת חרדה בקרבת אנשים, אבל אני משותקת כשאני לבדי. אני כבר לא יודעת מה מקומי בעולם הזה. יש לי צלקת על החלק הפנימי של הירך. צלקת שאתה הותרת בגופי. סימן נשיכה כל כך אכזרי, שהוא נשאר חקוק על עורי כמו קעקוע. זאת התזכורת היחידה שלתדהמתי אני אסירת תודה עליה, כי היא הובילה למעצרך. היא מכוערת, וקרוב לוודאי שהיא תישאר כך לעד. וזה די הולם, מפני שכך אני מרגישה כרגע בתור אדם. מכוערת. מצולקת. פגומה."

אני יכולה לחוש בעיניו החורכות חור בצידו האחד של פניי. המבט החלול שמעיר אותי מדי לילה; צועקת, מזיעה ובטוחה שאני עומדת למות.

"בדקתי בגוגל כמה זמן נדרש לעור להתחדש. באינטרנט כתוב עשרים ושבעה ימים. זה לא נשמע הרבה, אבל מבחינתי נדמה שיעבור נצח עד שהעור שבו נגעת ייעלם מהגוף שלי. מה שלא ידעתי זה שהמגע שלך נצרב בנשמה שלי. ככה שגם אילו יכולתי להשיל את עורי כפי שקיוויתי, זה לא היה משנה דבר."

אני מקשיבה בזמן שהקצרנית של בית המשפט מתעדת את ההצהרה שלי, מילה במילה. צלילי ההקשה העדינים של אצבעותיה תוחמים את דבריי.

"אני רואה אותך בכל גבר שאני פוגשת. בדוור. בשוטר שגבה את העדות שלי. באיש הזקן שמטייל עם הכלב שלו מדי בוקר ומדי ערב סמוך לביתי. הם כולם אתה. אני פוחדת ממך. אני פוחדת מהם. אני מרגישה לא מוגנת. אני לא יוצאת מפתח ביתי, אלא אם כן אני חייבת. החיים שלי השתנו באופן בלתי הפיך מהרגע שקיבלת את ההחלטה לחדור לתוך הגוף שלי ללא רשות. אני חיה את חיי לבדי, ואני משערת שכך זה יישאר לנצח. כעת האינטראקציה עם אנשים אחרים קשה מדי עבורי. האם הם יכולים לראות את זה? את הבושה שלי? האם הם יודעים עד כמה אני דוחה? עד כמה אני מלוכלכת?"

דמעה זולגת מהריסים שלי, ואני ממהרת למחות אותה, מוטרדת מכך שהוא יראה אותי בוכה שוב.

"לפני שמונה חודשים כל החיים שלי היו לפניי." אני מכריחה את עצמי להביט בו. די בשבריר השנייה שבו מבטינו נפגשים כדי לפרוץ את הסכר, והדמעות שלי מתחילות את המסע במורד הפנים שלי. "הרחקתי מעליי את כל החברים שאי־פעם היו לי. התפטרתי מהעבודה שלי. סיימתי מערכת יחסים שעד שפגשתי אותך גרמה לי להרגיש האדם המיוחד ביותר בעולם. עכשיו אני מרגישה כמו אפס מאופס. אין לי שום כיוון, כי אני אבודה, ולא משנה לאיזה כיוון אפנה, תמיד אני אתקל בך."

הוא יושב בכיסאו ונועץ בי מבט בפנים חתומות, השלמות בהתגלמותה.

"לפני שמונה חודשים הייתי צעירה. הייתי מאושרת. עכשיו רוב הזמן אני מרגישה שאני מוכנה למות. הערך העצמי שלי כל כך נמוך, שאני חושבת שקרוב לוודאי שבלעדיי העולם יהיה מקום טוב יותר. אושר הוא זיכרון שאני כבר לא יכולה לשחזר. אני לא מצליחה לזכור שום תחושה, פרט לתחושת הריקנות שמכלה אותי כרגע. גזלת את חיי, מילר ג'ייקובס. גזלת את חיי כשחיללת את גופי. ביום מן הימים אתה תשתחרר מבית הכלא ותחיה את החיים שלך. יהיו מכשולים שיעמדו בדרכך, אין לי ספק, אבל אני לנצח אחיה בבית הכלא של התודעה שלי. אני מקללת אותך על כך, על שהפכת אותי גם לקורבן וגם לאסירה."

אני מקפלת את הדף שלי ומחזיקה אותו בידיי הרועדות, מסיטה את מבטי מהאנס שלי ומחזירה אותו אל השופט בידיעה שהרגע מסרתי את שארית הכוחות האחרונה שבה נאחזתי. צדקתי. מקצות אצבעות רגליי ועד לשערות שעל ראשי, אני מרגישה חלולה, ריקה. זואי לינקולן חדלה מלהתקיים. היא כבר איננה בעולם הזה. היא מסרה את הפיסה האחרונה מנשמתה במפגן עוצמה, אבל תוך כדי כך הדבר גזל ממנה את כל מה שנותר לה.