אימפריה

מבוא

בריטניה שולטת היום בגורלם של 350 מיליון אנשים זרים, שאינם מסוגלים עדיין לשלוט בעצמם, וייפלו בנקל קורבן לאונס ולעוול אם לא תשמור עליהם זרוע חזקה. היא מעניקה להם ממשל שיש בו חסרונות, בלי ספק, אבל שכמותו, אעז לומר, שום מדינה כובשת לא נתנה מעולם לעם תלותי.

פרופ' ג'ורג' מ' רונג, 1909

הקולוניאליזם הוביל לגזענות, לאפליה גזעית, לשנאת זרים ולחוסר הסובלנות הנובע מהם. ... אפריקנים ואנשים ממוצא אפריקני, אנשים ממוצא אסייתי ועמים ילידים נפלו קורבן לקולוניאליזם וממשיכים לסבול מהשלכותיו.

הצהרת דרבן של הוועידה העולמית נגד גזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות, 2001

היה הייתה אימפריה ששלטה בכרבע מאוכלוסיית העולם, השתרעה על פני כרבע משטחו היבשתי של כדור הארץ, ושלטה בכל ימיו כמעט. האימפריה הבריטית הייתה האימפריה הגדולה ביותר אי פעם, ללא עוררין. השאלה איך ארכיפלג של איים גשומים מול חופה הצפון־מערבי של אירופה הגיע לשלוט בעולם היא אחת השאלות הבסיסיות לא רק בהיסטוריה הבריטית אלא בתולדות העולם כולו. זו השאלה העיקרית שהספר הזה מבקש לענות עליה.

מדוע צריכה ההיסטוריה של האימפריה הבריטית לעניין את כולנו כיום? להיסטוריה השלכות אקטואליות, ואפשר ללמוד ממנה על התהוותו של ההווה שלנו ואולי גם להפיק ממנה לקחים. הדגם האימפריאלי התחלף במודל גלובלי עם הגמוניה חד־מעצמית, והגמוניה זו היא כיום לא של ארץ דוברת אנגלית אחת, בריטניה, אלא של אחרת, מעבר לים, ארצות הברית. אלא שארצות הברית היא תוצר של האימפריה ההיא — ולא רק במובן השלילי, שהיא נוסדה במרד המוצלח הראשון נגד השלטון האימפריאלי הבריטי. אמריקה נושאת עדיין חותם בל יימחה מהתקופה הקולוניאלית, שבמהלכה, במשך יותר ממאתיים שנה, רוב המתיישבים הלבנים בחוף המזרחי הגיעו מהאיים הבריטיים. שנית, ואולי חשוב יותר, האימפריה הבריטית היא התקדים המוכר ביותר לכוח הגלובלי המופעל כיום בידי ארצות הברית. אמריקה היא יורשת האימפריה בשני המובנים: צאצאיתה בעידן הקולוניאלי, וממשיכתה כיום. אולי השאלה העכשווית הבוערת ביותר בפוליטיקה האמריקנית היא: האם על ארצות הברית לשאוף להשיל מעליה את העומס האימפריאלי שירשה, או שעליה לשאתו על כתפיה? איני מאמין שאפשר לענות על השאלה הזו בלי להבין את עלייתה ונפילתה של האימפריה הבריטית, ולהבין מה היא עשתה לא רק לבריטניה, אלא לעולם כולו.1

האם האימפריה הבריטית הייתה דבר טוב או רע? כיום מקובל למדי לחשוב שבסך הכול, היא הייתה דבר רע. סיבה ברורה אחת לנפילתה של האימפריה הייתה מעורבותה בסחר העבדים האטלנטי ובעבדות עצמה. השאלה הזאת אינה עומדת רק למשפט ההיסטוריה; היא נהפכה לסוגיה פוליטית, ואולי גם משפטית. ועדת האמת האפריקנית העולמית לפיצויים והחזרים, שהתכנסה באקרה בירת גאנה באוגוסט 1999, פרסמה דרישה לפיצויים מכל האומות והמוסדות במערב אירופה וביבשות אמריקה שהשתתפו בסחר העבדים ובקולוניאליזם והרוויחו מהם. הסכום שהוצע כפיצוי הולם — בהתבסס על אומדנים של "מספר חיי אדם שאבדו לאפריקה במהלך סחר העבדים, וכן הערכת שווי הזהב, היהלומים והמינרלים האחרים שנלקחו מהיבשת במהלך השלטון הקולוניאלי" — היה 777 טריליון דולר. בהתחשב בכך שיותר מ־3 מיליון מתוך כ־10 מיליון אפריקנים שחצו את האוקיינוס האטלנטי כעבדים לפני 1850 נשלחו בכלי שיט בריטיים, נטל השילומים הבריטי המשוער נאמד ב־150 טריליון ליש"ט.

טענה כזו עשויה להיראות דמיונית. אך הרעיון קיבל עידוד מסוים בוועידת האומות המאוחדות נגד גזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות שהתקיימה בדרבן בקיץ 2001. הדו"ח הסופי של הוועידה "הכיר" בכך שהעבדות והסחר בעבדים היו "פשע נגד האנושות" שבו "אנשים ממוצא אפריקני, אסייתים ואנשים ממוצא אסייתי וילידי" היו "קורבנות". ב"הצהרה" אחרת של הוועידה, "הקולוניאליזם" חובר כלאחר יד יחד עם "עבדות, סחר בעבדים ... אפרטהייד ... ורצח עם" בקריאה גורפת למדינות החברות באו"ם "לכבד את זכרם של קורבנות טרגדיות העבר". בציינה ש"כמה מדינות נטלו יוזמה להתנצל ושילמו פיצויים, במידת הצורך, על הפרות חמורות ואדירות שבוצעו", הוועידה "קראה לכל מי שטרם תרמו להשבת כבודם של הקורבנות למצוא דרכים מתאימות לעשות זאת".

הקריאה לא נפלה על אוזניים ערלות בבריטניה עצמה. במאי 2002 הציע מנהל מכון המחקר "דמוס" בלונדון, שעשוי להיחשב לאוונגרד של שלטון ה"ניו־לייבור", שהמלכה תצא ל"מסע מדיני בינלאומי כדי להתנצל על חטאי העבר של האימפריה, כצעד ראשון להפיכת חבר העמים הבריטי ליעיל ורלוונטי יותר". סוכנות הידיעות שדיווחה על ההצעה המדהימה הזו הוסיפה את ההערה המועילה הבאה: "מבקרי האימפריה הבריטית, שבשיאה ב־1918 שלטה ברבע מאוכלוסיית העולם ושטחו, אומרים שעושרה העצום נבנה על דיכוי וניצול".

בזמן כתיבת הספר הזה, אחד מאתרי ה־BBC (המיועד כנראה לתלמידי בית ספר) הציג סקירה נוקבת לא פחות של ההיסטוריה האימפריאלית:

האימפריה עלתה לגדולה כשהרגה אנשים רבים שהיו חמושים פחות ממנה וגנבה את ארצותיהם, אך שיטותיה השתנו לאחר מכן: הריגת המונים באש מקלעים הפכה לטקטיקה העיקרית והמועדפת של הצבא ... [אך היא] התנפצה לרסיסים בגלל אנשים כמו מהטמה גנדי, מפגין מהפכני והרואי, שהיה רגיש לצורכי עמו.

ייתכן שהשאלות שהעלה לאחרונה היסטוריון מפורסם ב־BBC מייצגות היטב את הדעה הרווחת כיום. "כיצד", הוא שאל, "אנשים שחשבו את עצמם לחופשיים הגיעו לשעבוד חלק נרחב כל כך בעולם ... כיצד הפכה אימפריית החופש לאימפריית עבדים?". כיצד, על אף "כוונותיהם הטובות", החליטו הבריטים להקריב את "האנושיות המשותפת לכולנו" בשם "הסגידה לשוק"?

על אף חיבתם המתנשאת־משהו לאנגליה הפוסט־קולוניאלית, אין צורך במאמצים רבים כדי לשכנע את רוב האמריקנים שהאימפריה הבריטית הייתה דבר רע. הכרזת העצמאות מפרטת "שורה ארוכה של עוולות ופגיעות" מידי ממשלת האימפריה הבריטית, "שלכולן תמיד מטרה אחת", והיא "לכונן שלטון עריצות מוחלט על מדינות אלה". הרגש שמביע "הדגל זרוע הכוכבים"2 הוא הגנתי בעיקרו, בתארו את "ארצם של בני החורין וביתם של האמיצים" המותקפת בידי "כוחות יהירות האויב" — שייטת הצי המלכותי שנתנה השראה לשורות שכתב פרנסיס סקוט קי כשהפגיזה את העיר בולטימור במשך 25 שעות. כמה אמריקנים בעלי ראייה צלולה — אלכסנדר המילטון יותר מכול — חזו בשלב מוקדם שארצות הברית תהפוך בהכרח לאימפריה בפני עצמה; האתגר, בעיניו, היה להבטיח שזו תהיה "אימפריה רפובליקנית", שאינה מקריבה חירות מבית למען כוח מעבר לים. אפילו מבקריו של המילטון היו אימפריאליסטים סמויים: הסְפָר המתפשט של ג'פרסון רמז על קולוניזציה על חשבון האינדיאנים. עם זאת, המתח האנטי־אימפריאליסטי ברטוריקה הפוליטית האמריקנית הוכח כעמיד מאוד בפני שינוי, והוא קיים גם היום.

מאפיין בולט של הדיון העכשווי בעניין הכוח האמריקני הבינלאומי הוא שאפשר לאתר את מתנגדי מדיניות החוץ האמריקנית ה"אימפריאלית" בשמאל ובימין הפוליטיים גם יחד. בשנותיו האחרונות הפך הסופר גוֹר וִידָאל למבקר מובהק של "השיטה האימפריאלית" האמריקנית, שהוא טען ש"הרסה את החברה שלנו — חובות של 5 טריליון דולר, ללא חינוך ציבורי ראוי, ללא שירותי בריאות — וגרמה לנזק שאין כדוגמתו בשאר העולם". ברוח דומה, צַ'לְמֵרְס ג'ונסון טוען שאמריקה "כלואה בנבכי אימפריה מעשה ידיה" ומזהיר ש"החפים מפשע במאה ה־21 עומדים לקצור אסונות בלתי צפויים מההרפתקאות האימפריאליסטיות של העשורים האחרונים" — ברמז שהתקפות טרור כמו אלה של 11 בספטמבר 2001 הן תגובה מובנת לתוקפנות אמריקנית, השקפה שהדהד גם הכלכלן הפוליטי יליד ניו זילנד רוברט האנטר וֵייד.

מה שמפתיע בעיני האירופים הוא שאפשר למצוא גינויים תואמים לאלו של השמאל האנטי־אימפריאליסטי — בסימטריה מושלמת כמעט — בימין המתבדל. בספרו רפובליקה, לא אימפריה: לתבוע מחדש את אמריקה כלל פָּט בְּיוּקָנֵן אזהרה חמורה: "ארצנו מתקדמת היום באותו שביל שצעדה בו האימפריה הבריטית — אל עבר אותו גורל. ... כדי שאמריקה לא תסיים את המאה הבאה כפי שהבריטים ... סיימו את המאה הזו, עלינו ללמוד את הלקחים שההיסטוריה לימדה אותנו". בעיני ביוקנן, כמו בעיני וידאל, הרפתקאות מעבר לים מערערות את אתוס הרפובליקה המקורית, טהורת הלב, כדי לקדם את מטרותיהם של בעלי עניין מרושעים. התרופה היא להפסיק "להתרוצץ במסעות הצלב המוסריים האלה" ולהחזיר את החיילים האמריקנים הביתה.

פרשנים אמריקנים מעטים יחסית רואים בדוגמה האימפריאלית הבריטית מודל לחיקוי. תומס דוֹנֵלִי מהמיזם למאה האמריקנית החדשה בונה במפורש את מודל הפַּקְס אמריקנה שלו למאה ה־21 על הפַּקְס בריטניקה של שלטון המלכה ויקטוריה. מקס בּוּט בוול סטריט ג'ורנל טען שאמריקה צריכה לספק למדינות אנרכיות כאפגניסטן "ממשל זר נאור, מעין זה שסיפקו פעם אנגלים בטוחים בעצמם במגפי ג'ודפור ובקסדות שעם". במילותיו של בוט: "הסביבה הפוסט־סובייטית הכאוטית דומה לזו של העולם הפוסט־נפוליאוני, כאשר ארצות הברית נדחקת על כורחה אל תפקידה הישן של בריטניה בתור השוטר של העולם". הקבלות דומות שרטט רוברט קפלן, שרואה במערכה הבריטית בסודן ב־1898 דוגמה מוקדמת להתנסות האמריקנית לאחרונה ב"לוחמה א־סימטרית". אפילו ג'וזף נָיי — שאינו בדיוק חסיד הכוחנות האמריקנית החד־צדדית — מאמין ש"ארצות הברית יכולה ללמוד ... לקח שימושי מהימים שבריטניה החזיקה בבכורה בקרב מעצמות העולם".

השאלה הבלתי פתורה בדיון הזה היא אם ארצות הברית חזקה כיום יותר מהאימפריה הבריטית באמצע המאה ה־19. מצד אחד, כפי שציין פול קֵנֵדִי, בריטניה מעולם לא הייתה דומיננטית צבאית אז כמו שארצות הברית דומיננטית היום: "אפילו הצי המלכותי היה בעל כוח שווה רק לשני הציים הבאים אחריו בכוחם — כרגע כל הציים האחרים בעולם גם יחד אינם יכולים לפגוע בעליונות הימית האמריקנית". מנגד, הכוח האמריקני כיום נותר במידה רבה בלתי רשמי, או "רך" — מופעל בדרכים כלכליות ותרבותיות במקום במבנים קולוניאליים. אנרכיסטים־מרקסיסטים כמו מייקל הַרְדְט ואנטוניו נֶגְרִי מתעקשים שאימפריה בלתי רשמית כזו חזקה בדיוק כמו האימפריאליזם הרשמי של צבאות ומושלים כובשים. לשיטתם — וזו דעה רווחת בקרב מבקרי ה"גלובליזציה" לסוגיהם — תאגידים רב־לאומיים (אך בעיקר אמריקניים), בסיוע מוסדות ציבוריים על־לאומיים לכאורה (אך בעיקר אמריקניים) כמו קרן המטבע הבינלאומית, מפעילים כוח בדיוק כמו החיילים ועובדי המדינה שאכפו את הפַּקְס בריטניקה. אולם ברור שיש הבדל בין השפעה על מדינה בעלת ריבונות כלשהי, באמצעות לחץ כלכלי או חדירה תרבותית, לבין שלטון בפועל כמושבה. ארצות הברית ב־2003 שולטת רשמית בשטח קטן בהרבה מהשטח ששלטה בו הממלכה המאוחדת ב־1903. לכלי הנשק שלה יש טווח ארוך יותר, אבל לא לחוקיה.

יתרה מכך, הכוח האמריקני ניצב היום בפני אתגרים שבריטניה לא נאלצה להתמודד איתם לפני מאה שנה. בדימוי לוח השחמט התלת־ממדי שפיתח ג'וזף ניי, הכוח האמריקני חזק ביותר ב"לוח" העליון, של הכוח הצבאי המסורתי; מוגבל יותר בלוח האמצעי, של הכוח הכלכלי; וחלש יחסית בלוח התחתון, של "יחסים בינלאומיים חוצי גבולות מחוץ לשליטה ממשלתית", ששחקניו נעים מ"בנקאים המעבירים באופן אלקטרוני סכומים גדולים יותר מרוב התקציבים הלאומיים בקצה האחד ועד טרוריסטים המעבירים נשק או פצחנים המשבשים את פעולות הרשת בקצה האחר". כפי שנראה בהמשך, האימפריה הבריטית נאלצה להתמודד גם עם בנקאים וטרוריסטים רבי עוצמה, אך היכולות הטכנולוגיות של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 נתנו עדיפות לאימפריאליסטים על פני מחולל הצרות הפרטי. רק בחלומותיו הפרועים ביותר יכול היה המהדי, מנהיג הדרווישים הסודנים, לזרוע הרס בלונדון כפי שעשה אוסמה בן־לאדן במנהטן.

ההקבלות בין האימפריה של היום לזו של אתמול לעולם לא יהיו מדויקות, כמובן. אבל ברור שהדיון העכשווי על הכוח הגלובלי האמריקני יצא נשכר מהבנה נכונה של אופן פעולתה של האימפריה הגדולה דוברת האנגלית האחרונה.

מוטבים

הרשו לי כעת להכריז על העניין האישי שלי. הודות לאימפריה הבריטית, קרובי משפחתי פזורים בכל העולם — באלברטה, באונטריו, בפילדלפיה ובפרת'. בגלל האימפריה, סבי מצד אבי, ג'ון, בילה את שנות העשרים המוקדמות לחייו במכירת כלי עבודה ואלכוהול (וייט הורְס ויסקי) באקוודור — שלא הייתה מושבה, כמובן, אלא חלק מהאימפריה הכלכלית ה"בלתי פורמלית" של בריטניה באמריקה הלטינית. בילדותי התפעלתי משני ציורי השמן הגדולים המציגים את נוף הרי האנדים שהחזיר איתו משם, שהיו תלויים באור על קיר הסלון של סבתי, ומשתי הבובות האינדיאניות, חמורות הסבר, שהוצגו לצד פסלוני החרסינה בוויטרינה שלה. הודות לאימפריה, סבי השני טום המילטון בילה כמעט שלוש שנים כקצין בחיל האוויר המלכותי ונלחם ביפנים בהודו ובבורמה. מכתביו הביתה, שסבתי שמרה באהבה, הם תיאור מופלא ורהוט של הראג'3 בתקופת המלחמה, שבמילותיו שזור הליברליזם הספקני שהיה לליבת תפיסת העולם שלו. אני עדיין זוכר ששמחתי לדפדף בין התצלומים שצילם בזמן שהוצב בהודו, והתרגשתי לשמוע את סיפוריו על עפיפונים נישאים וחום לוהט. הודות לאימפריה, העבודה הראשונה של דודי איאן פרגוסון לאחר הסמכתו לאדריכל הייתה בכלכותה, בחברת מקינטוש ברן, חברה־בת של סוכנות הניהול גילנדרס. איאן התחיל את הקריירה שלו בצי המלכותי; הוא בילה את שאר חייו בחו"ל, תחילה באפריקה ולאחר מכן במדינות המפרץ הפרסי. בעיניי הוא היה תמצית ההרפתקן הגולה: צרוב שמש, שתיין כבד וציניקן עז — המבוגר היחיד שתמיד, מילדותי המוקדמת ביותר, פנה אליי כאל מבוגר, בניבולי פה, הומור שחור וכל השאר.

גם לאחיו — אבי — היה רגע של תאוות נדודים משלו. ב־1966, כשסיים את לימודי הרפואה שלו בגלזגו, הוא המרה את עצותיהם של חברים וקרובי משפחה ולקח את אשתו ושני ילדיו הפעוטים לקניה, ובה עבד כמעט שנתיים בתור רופא ומרצה לרפואה בניירובי. כך, הודות לאימפריה הבריטית, זיכרונות ילדותי המוקדמים ביותר הם מאפריקה הקולוניאלית; אף שקניה הייתה עצמאית במשך שלוש שנים, והרדיו השמיע בלי הרף את שירו הנודע של ג'ומו קניאטה4 "הָרַמְבֵּה, הרמבה" ("הבה נתאחד"), דבר כמעט לא השתנה מאז ימי הקונדסות הלבנה.5 היו לנו בונגלו, משרתת, מעט סוואהילי בפינוּ — ותחושת ביטחון בלתי מעורערת. זו הייתה תקופה קסומה, שחקקה בתודעתי באופן בל יימחה את מראה הברדלס היוצא לצוד, את קול שירת נשי הקיקויו, את ריח הגשמים הראשונים ואת טעם המנגו הבשל. אני חושד שאמי לא הייתה מעולם מאושרת יותר. ואף שחזרנו בסוף הביתה — לשמיים האפורים ולכפור החורפי של גלזגו — הבית שלנו תמיד היה מלא במזכרות קנייתיות. עור האנטילופה שכיסה את הספה, דיוקנו של לוחם המסאי שנתלה על הקיר, ההדום המגולף בגסות אך מעוטר להפליא שאחותי ואני אהבנו להתיישב עליו. לכל אחד מאיתנו היה תוף מעור זברה, סל ססגוני ממומבסה, מחבט זבובים משיער גנו, בובת קיקויו. לא ידענו אז, אך גדלנו במוזיאון פוסט־קולוניאלי קטן. נכסי ילדותי היקרים ביותר — ההיפופוטם, חזיר היבלות, הפיל והאריה המגולפים — עדיין שמורים אצלי.

ובכל זאת, חזרנו הביתה — ולא שבנו לקניה מעולם. אחת שלא חזרה לסקוטלנד הייתה דודה־רבתא אגנס פרגוסון (או "אגי", בפי כל מכריה). היא נולדה ב־1888, בתם של סבא־רבא שלי ג'יימס פרגוסון, גנן, ואשתו הראשונה מרי. אגי גילמה את כוח השינוי של החלום האימפריאלי. בשנת 1911, כשהתפתו מתמונות מושכות של הערבה הקנדית, החליטו היא ובעלה הטרי ארנסט בראון ללכת בעקבות אחיו: לעזוב את ביתם, משפחתם וחבריהם בפייף ולנסוע מערבה. הפיתוי היה הצעה ל־650 דונם של אדמה בתולה בססקצ'ואן, ללא תשלום. התנאי היחיד היה שעליהם לבנות שם בית מגורים ולעבד את האדמה. לפי האגדה המשפחתית, אגי וארנסט היו אמורים להפליג בטיטניק; בדרך מקרה, רק מטענם היה על הסיפון כשהספינה טבעה. אומנם התמזל מזלם, אך פירוש הדבר היה שהם נדרשו להתחיל את חייהם החדשים מאפס. ואם אגי וארנסט חשבו שהם מתרחקים מהחורף הסקוטי האכזר, הם התאכזבו במהירות. גלנרוק הייתה שממה סחופת רוחות שהטמפרטורות בה היו מסוגלות לצלול הרבה יותר מאשר בפייף הגשומה. היה שם, כפי שכתב ארנסט לגיסתו נלי, "קר נורא בהחלט". המחסה הראשון שהצליחו לבנות לעצמם היה פרימיטיבי עד כדי כך שהם כינו אותו צריף תרנגולות. העיירה הקרובה ביותר — מוּס ג'וֹ — שכנה 150 קילומטרים משם. שכניהם הקרובים ביותר היו ילידים; ידידותיים, למרבה המזל.

עם זאת, צילומיהם בשחור־לבן ליד "בית הערבה שלנו", ששלחו לקרוביהם מדי חג המולד, מספרים סיפור של הצלחה והגשמה: של אושר שהושג בעמל. כאם לשלושה ילדים בריאים איבדה אגי את המראה הקפוץ שלבשה ככלה מהגרת. ארנסט נעשה שזוף ורחב כתפיים כשעיבד את אדמת הערבה; הוא גילח את שפמו והפך מצעיר מדוכדך לגבר נאה. צריף התרנגולות הוחלף בבית חווה בנוי בעץ. תחושת הבידוד שלהם פחתה בהדרגה ככל שיותר סקוטים התיישבו באזור. היה מרגיע להיות מסוגלים לחגוג את הוֹגְמָנָיי6 עם בני ארצם הרחק כל כך מהבית, כי "לא חוגגים כאן יותר מדי את השנה החדשה, רק החבר'ה הסקוטים". עשרת נכדיהם חיים כיום בכל רחבי קנדה, מדינה שההכנסה השנתית לנפש בה אינה רק גבוהה ב־10 אחוזים מזו של בריטניה, אלא שנייה רק לזו של ארצות הברית. הכול הודות לאימפריה הבריטית.

לפיכך, אם אומר שגדלתי בצילה של האימפריה אוציא מפי דימוי אפלולי מדי. בעיני הסקוטים, פירושה של האימפריה היה אור שמש בהיר. אולי רק מעט נותר ממנה על המפה בשנות השבעים, אבל האתוס האימפריאלי הושרש במשפחתי עד כדי כך שחשיבותה לא הייתה מוטלת בספק. ואכן, מורשת האימפריה הייתה נוכחת בכל עבר: ראינו בה חלק מהמצב האנושי הרגיל. החופשות בקנדה לא שינו כלל את הרושם הזה. גם לא ההשמצה השיטתית של אירלנד הקתולית, שהייתה אז חלק בלתי נפרד מהחיים בגדה הדרומית של הנהר קלייד. גדלתי וחשבתי בשאננות על גלזגו בתור "העיר השנייה" (של האימפריה); קראתי בלי שמץ ביקורת את הרומנים של הנרי ריידר הָגַארְד וג'ון בְּיוּקָאן; התענגתי על כל תחרויות הספורט האימפריאליות האופייניות — יותר מכול, ממסעי הרוגבי של "האריות הבריטים" לאוסטרליה, לניו־זילנד ולדרום אפריקה (עד שאלה נקטעו לצערנו).7 בבית אכלנו "עוגיות אימפריה". בבית הספר ירינו ב"צליפה אימפריאלית".

טענות נגד

אודה ואתוודה, הרעיון של עולם שנשלט בידי בחורים במעילים אדומים עם מבטים קשוחים וקסדות שעם הפך, עד שהגעתי לגיל העשרה, לסוג של בדיחה, חומר לתוכניות סאטירה כמו הקרקס המעופף של מונטי פייתון. אולי המשפט הארכיטיפי בז'אנר הזה נאמר בסרט משמעות החיים של מונטי פייתון, כש"טומי" מוכתם בדם, שנפצע אנושות בקרב עם לוחמי הזולו, קורא באקסטזה: "כלומר, הרגתי 15 מהזבלים האלה, המפקד. בבית היו תולים אותי! אבל כאן הם ייתנו לי מדליה דפוקה, המפקד!"

כשהגעתי לאוקספורד ב־1982 האימפריה כבר לא הייתה מצחיקה. בימים ההם אגודת הסטודנטים של אוקספורד דנה עדיין בהחלטות קודרות כמו "הבית הזה מתחרט על הקולוניזציה". בהיותי צעיר וטיפש, התנגדתי בפזיזות להכרזה הזו וכך הסתיימה בטרם עת הקריירה שלי כפוליטיקאי סטודנט. אני מניח שברגע הזה קלטתי: לא כולם חולקים את השקפתי הוורודה והמשוכנעת על עברה האימפריאלי של בריטניה. ואכן, חלק מבני דורי חשבו שהעובדה שאני מוכן להגן עליו שערורייתית למדי. כשהתחלתי ללמוד את הנושא ברצינות, הבנתי שמשפחתי ואני קיבלנו מידע שגוי: המחיר שגבתה האימפריה הבריטית, למעשה, עלה במידה ניכרת על יתרונותיה. האימפריה הייתה, אחרי הכול, אחד "הדברים הרעים" של ההיסטוריה.

אין צורך לשחזר כאן בפרוטרוט את הטיעונים נגד האימפריאליזם. אפשר לסכם אותם, אני חושב, תחת שתי כותרות: אלה שמדגישות את ההשלכות השליליות על המושבות, ואלה שמדגישות את ההשלכות השליליות על המתיישבים. לקטגוריה הראשונה שייכים הלאומנים והמרקסיסטים, מההיסטוריון המוגולי גולם חסין חָאן, מחבר הספר סיר מוטאקירין (1789), ועד האקדמאי הפלסטיני אדוארד סעיד, מחבר אוריינטליזם (1978), דרך לנין ואלף אחרים. למחנה השני שייכים הליברלים, מאדם סמית ואילך, שטענו במשך שנים רבות שהאימפריה הבריטית הייתה, אפילו מנקודת מבטה של בריטניה, "בזבוז כסף".

ההנחה הלאומנית־מרקסיסטית המרכזית היא, כמובן, שהאימפריאליזם היה נצלני כלכלית: כל היבט של השלטון הקולוניאלי, כולל המאמצים הכנים לכאורה של האירופים ללמוד ולהבין תרבויות ילידיות, נועד בבסיסו למרב את הערך העודף שאפשר להפיק מהעמים המשועבדים. ההנחה הליברלית העיקרית פרדוקסלית יותר. דווקא מכיוון שהאימפריאליזם עיוות את כוחות השוק — תוך שימוש בכל הכלים, החל בכוח צבאי וכלה בהעדפה במכס כדי להטות את הכלכלה לטובת מרכז האימפריה — הוא גם לא תאם את האינטרס ארוך הטווח של כלכלת מדינת המרכז. לפי התפיסה הזו, שילובה החופשי של מדינת המרכז בשאר הכלכלה העולמית הוא מה שחשוב, ולא השילוב הכפוי של האימפריאליזם שלה. לפיכך, השקעה בתעשייה המקומית הייתה טובה יותר לבריטניה מאשר השקעה במושבות מרוחקות, אך עלות ההגנה על האימפריה העמיסה נטל על שכמי משלמי המיסים, שאלמלא כן היו מוציאים את כספם על מגזר מוצרי הצריכה המודרניים. בהיסטוריה של האימפריה הבריטית של אוקספורד החדש, היסטוריון אחד הרחיק לכת עד כדי השערה שאם בריטניה הייתה נפטרת מהאימפריה באמצע שנות הארבעים, היא הייתה יכולה לקצור את "רווחי הדה־קולוניזציה" בצורת קיצוץ מס בהיקף 25 אחוז. את הכסף שמשלמי המיסים היו חוסכים כתוצאה מכך היה אפשר להוציא על חשמל, מכוניות ומוצרים בני קיימא, ובכך לעודד מודרניזציה תעשייתית מבית.

לפני מאה שנה כמעט, אנשים כמו ג'ון אטקינסון הוֹבְּסוֹן וליאונרד הוֹבְּהַאוּס טענו טענות דומות מאוד; הם היו במידת מה יורשיהם של ריצ'רד קובדן וג'ון ברייט בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה־19. בעושר העמים (1776) הביע אדם סמית את ספקותיו לגבי החוכמה שב"הצמחת אומה של לקוחות שיהיו מחויבים לקנות בחנויות היצרנים שלנו את כל הסחורה שיוכלו לספק להם". אולם קובדן הוא הראשון שהתעקש שהרחבת הסחר הבריטי תתלווה למדיניות חוץ של אי התערבות מוחלטת. המסחר לבדו, טען, הוא "התרופה הגדולה",

אשר, כמו תגלית רפואית מיטיבה, תשמש לחסן את כל אומות העולם בתשוקה הבריאה והמרפאת לתרבות. שום חבילת סחורה אינה יוצאת מחופינו בלי שתישא זרעים של תבונה ומחשבה פורה לחבריה של איזו קהילה נאורה פחות; שום סוחר אינו מבקר במושבי תעשיית הייצור שלנו בלי שיחזיר לארצו את בשורת החירות, השלום והממשל הטוב — בשעה שספינות הקיטור שלנו, המבקרות כעת בכל נמל באירופה, ומסילות הברזל המופלאות שלנו, שהן שיחת כל העמים, הן הפרסומות והעדויות לערכם של מוסדותינו הנאורים.

העניין החיוני בעיני קובדן היה שלא הסחר ואפילו לא התפשטות ה"תרבות" הבריטית נזקקו להיאכף באמצעות מערכים אימפריאליים. אכן, השימוש בכוח לא יכול להשיג דבר אם הוא מבקש לפעול בסתירה לחוקים המיטיבים של השוק החופשי העולמי:

בכל הנוגע למסחר שלנו, כוח או אלימות לא יוכלו לשמרו או לפגוע בו מאוד מעבר לים. הלקוחות הזרים שמבקרים בשווקים שלנו אינם באים לכאן מתוך פחד מכוחם או מהשפעתם של דיפלומטים בריטים: הם לא נלקחו בשבי הציים והצבאות שלנו ... אלא אך ורק בשל הנחייתו של האינטרס העצמי סוחרי אירופה, כמו סוחרי שאר העולם, שולחים את ספינותיהם לנמלים שלנו כדי להעמיס בהן את מוצרי כפינו. אותו דחף בדיוק משך את כל האומות, בזמנים שונים בהיסטוריה, לצוֹר, לוונציה ולאמסטרדם; ואם ברבות השנים והאירועים תימצא מדינה (מה שסביר להניח) שהכותנה והצמר שלה יהיו זולים יותר מאלה של אנגליה ושאר העולם, אזי אל המקום הזה ... ינהרו כל סוחרי הארץ; ושום כוח אנושי, שום צי או צבא, לא ימנעו ממנצ'סטר, ליברפול ולידס לחלוק את גורלן של קודמותיהן הגאות בהולנד, באיטליה ובפניקיה.

לפיכך לא היה צורך באימפריה; המסחר ידאג לעצמו — וכך גם כל השאר, כולל שלום העולם. במאי 1856 קובדן גם אמר שיהיה זה "יום שמח כאשר לאנגליה לא יהיה דונם אחד של שטח באסיה היבשתית".

עם זאת, משותפת לכל הטיעונים הללו הייתה ונותרה ההנחה שאפשר להפיק ולקצור את יתרונותיהם של קשרים בינלאומיים ללא המחיר שגובה האימפריה. בניסוח תמציתי יותר: האם תוכלו לקבל גלובליזציה בלי ספינות מלחמה?

אימפריה וגלובליזציה

הטענה שלגלובליזציה של ימינו יש הרבה במשותף עם האינטגרציה של הכלכלה העולמית בעשורים שלפני 1914 הפכה למקובלת על הכול כמעט. אבל מה בדיוק המשמעות של המילה הזו? האם היא, כפי שרמז קובדן, תופעה כלכלית, שבה החלפה חופשית של סחורות ומוצרים נוטה "לאחד את האנושות בקשרי השלום"? או שמא סחר חופשי עשוי לדרוש מסגרת פוליטית שהוא יכול לפעול בתוכה?

המתנגדים לגלובליזציה משמאל רואים בה כמובן לא יותר מאשר ביטוי עדכני של קפיטליזם בינלאומי עמיד להחריד. לעומת זאת, ההסכמה המודרנית בקרב כלכלנים ליברלים היא שהפתיחות הכלכלית הגוברת מעלה את רמת החיים, גם אם תמיד יהיו כמה מפסידים מהתופעה, כשקבוצות חברתיות שהיו עד כה מיוחסות או מוגנות נחשפות פתאום לתחרות בינלאומית. אך כלכלנים והיסטוריונים כלכליים כאחד מעדיפים למקד את תשומת ליבם בזרימת סחורות, הון ועבודה. יש להם פחות מה לומר על זרימת ידע, תרבות ומוסדות. הם גם נוטים להקדיש יותר תשומת לב לדרכים שבהן הממשלה יכולה לעודד גלובליזציה באמצעות הסרת אסדרה מאשר לדרכים שבהן היא יכולה לקדם אותה באופן פעיל ולאכוף אותה. יש הכרה גוברת בחשיבותם של מוסדות משפטיים, כלכליים ומנהליים — כגון שלטון החוק, משטרים מוניטריים אמינים, מערכות פיסקליות שקופות ובירוקרטיות לא מושחתות — לצורך עידוד זרימת הון חוצת גבולות. אולם כיצד התפשטו הגרסאות המערב־אירופיות של המוסדות האלה למרחקים כאלו?

בכמה מקרים נדירים — המובהק ביותר הוא זה של יפן — התקיים תהליך של חיקוי מודע מרצון. אולם תכופות המוסדות האירופיים נאכפו בכוח, לעיתים קרובות באקדח לרקה ממש. תאורטית, גלובליזציה עשויה להיות אפשרית במערכת בינלאומית של שיתוף פעולה רב־צדדי, שמתעוררת באופן ספונטני כפי שחזה קובדן. אולם באותה מידה ייתכן שהיא תקום בכפייה, אם הכוח השליט בעולם יעדיף ליברליזם כלכלי. אימפריה — ובמיוחד האימפריה הבריטית — היא המקרה שעולה במחשבה כאן.

החסמים העיקריים כיום להקצאה מיטבית של כוח אדם, הון וסחורות בעולם הם, מחד גיסא, מלחמות אזרחים וממשלות מושחתות ומפרות חוק, שיחד דנו מדינות רבות כל כך באפריקה שמדרום לסהרה ובחלקים מאסיה לעשורים רבים של עוני, ומאידך גיסא סרבנותן של ארצות הברית ובעלות בריתה לפעול לפי כללי הסחר החופשי ולא רק להטיף לו, או להקדיש יותר מאשר חלק זעום ממשאביהן העצומים לתוכניות סיוע כלכלי. לעומת זאת, במשך רוב (אם כי בהחלט, כפי שנראה, לא כל) ההיסטוריה שלה, האימפריה הבריטית פעלה כסוכנות לאכיפת השוק החופשי, שלטון החוק, ההגנה על המשקיעים והממשל הישר־יחסית בכרבע מן העולם. האימפריה גם עשתה רבות כדי לעודד את הדברים האלה במדינות שהיו מחוץ לתחום האימפריאלי הפורמלי שלה אך תחת השפעתה הכלכלית, באמצעות "אימפריאליזם של סחר חופשי". לכאורה, נראה סביר לטעון שהאימפריה שיפרה את הרווחה העולמית — במילים אחרות, הייתה "דבר טוב".

מובן שאפשר להטיח אישומים רבים נגד האימפריה הבריטית; אלו לא ייעלמו בהמשך. איני טוען, כפי שטען ג'ון סטיוארט מיל, שהשלטון הבריטי בהודו היה "לא רק הטהור ביותר בכוונותיו, אלא גם אחד המיטיבים במעשה שידעה האנושות אי פעם"; וגם לא, כפי שטען לורד קוּרְזוֹן, ש"האימפריה הבריטית היא, בהשגחת האל, המנוע הגדול ביותר לעשיית טוב שראה העולם"; וגם לא, כפי שטען גנרל סְמאטס, שהיא הייתה "המערכת הרחבה ביותר של חירות אנושית מאורגנת שהתקיימה אי פעם בהיסטוריה האנושית". האימפריה מעולם לא הייתה אלטרואיסטית עד כדי כך. במאה ה־18 הבריטים אכן פעלו בקנאות לרכישת עבדים ולניצולם, ממש כפי שלאחר מכן היו קנאים בניסיון להדוף את העבדות; ובמשך זמן רב מדי הם הפעילו צורות של אפליה והפרדה על רקע גזעי שייחשבו כיום לתועבה בעינינו. כשמקומיים קראו תיגר על הסמכות האימפריאלית — בהודו ב־1857, בג'מייקה ב־1831 או ב־1865, בדרום אפריקה ב־1899 — התגובה הבריטית הייתה אכזרית. כשרעב הכה באירלנד בשנות הארבעים של המאה ה־19, ובהודו בשנות השבעים שלה, התגובה הייתה רשלנית, ובמידת מה אף העידה על אשמה ישירה. גם כשהבריטים גילו עניין מלומד בתרבויות המזרח, אולי הם גם השפילו אותן בעדינות תוך כדי כך.

עם זאת נותרה העובדה ששום ארגון בהיסטוריה לא עשה יותר לקידום התנועה החופשית של סחורות, הון ועבודה מאשר האימפריה הבריטית במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. ושום ארגון לא עשה יותר כדי לכפות נורמות מערביות של חוק, סדר וממשל ברחבי העולם. אפיון כל זה כ"קפיטליזם ג'נטלמני" עלול להמעיט בקנה המידה — ובמודרניות — של ההישג בתחום הכלכלה; בדיוק כפי שביקורת על האופי ה"אורנמנטלי" (כלומר ההיררכי) של השלטון הבריטי מעבר לים נוטה להתעלם ממעלותיהם של הממשלים הישרים להפליא. לא רק המשפחה שלי הרוויחה מכל אלה.

***

הקושי בהישגיה של אימפריה הוא שיש סיכוי גבוה יותר שהם יתקבלו כמובנים מאליהם מאשר חטאיה. עם זאת, מאלף לנסות לדמיין עולם ללא האימפריה הבריטית. ואולם, אף שאפשר פחות או יותר לדמיין כיצד היה העולם נראה בלי המהפכה הצרפתית או מלחמת העולם הראשונה, הדמיון מתקשה לתאר עולם ללא האימפריה הבריטית.

כשטיילתי בשרידי האימפריה ההיא במחצית הראשונה של 2002, הופתעתי כל הזמן מהיצירתיות שלה בכל מקום. שרטוט העולם ללא האימפריה ידרוש למחוק מהמפה את השדרות האלגנטיות של ויליאמסבורג ופילדלפיה הישנה; לטאטא אל הים את ביצוריו השפופים של פורט רויאל בג'מייקה; להשיב אל סבך השיחים האוסטרלי את קו הרקיע המפואר של סידני; למחוק את שכונת העוני המהבילה על שפת הים שהיא פריטאון בסיירה לאון; למלא את "החור הגדול" בקימברלי שבדרום אפריקה; להרוס את בית המיסיון בקורומן; לדחוף את העיירה ליווינגסטון אל תוך מפלי ויקטוריה — שיחזרו בעצמם, כמובן, לשמם המקורי, מוֹסִי אוֹאָה טוּנְיָה. ללא האימפריה הבריטית לא היו כלכותה, בומביי, מדרס. ההודים יכולים לשנות את שמות המקומות האלה ככל שהם רוצים, אבל המטרופולינים העצומים הללו נותרו ערים שהוקמו ונבנו בידי הבריטים.

מפתה לטעון כמובן שכל זה היה קורה גם כך, רק בשמות אחרים. אולי מסילות הברזל היו מומצאות ומיוצאות בידי מעצמה אירופית אחרת; אולי כבלי הטלגרף היו מונחים מתחת לפני הים גם הם בידי מישהו אחר. אולי, כפי שטען קובדן, הסחר היה נמשך בהיקפים דומים ללא אימפריות לוחמניות שהתערבו במסחר שהתנהל בדרכי שלום. ואולי גם תנועות האוכלוסייה הגדולות ששינו את התרבויות ואת המבנה של יבשות שלמות היו מתרחשות בכל מקרה.

אך יש סיבה לפקפק בכך שהעולם היה מקום זהה או אפילו דומה בהיעדר האימפריה. גם אם נקבל את האפשרות שמסחר, זרימת הון והגירה היו יכולים "להתרחש באורח טבע" ב־300 השנים האחרונות, נותרה לנו זרימת התרבויות והמוסדות. וכאן טביעות אצבעותיה של האימפריה קלות יותר להבחנה וקשות יותר למחיקה.

כשהבריטים שלטו במדינה — גם כשהשפיעו על ממשלתה רק דרך הפגנת השרירים הצבאיים והכלכליים שלהם — היו מאפיינים בולטים מסוימים של החברה שלהם שהם נטו להפיץ. החשובים ביותר הם כדלקמן:

1. השפה האנגלית

2. צורות אנגליות של בעלות על קרקע

3. בנקאות סקוטית ואנגלית

4. המשפט המקובל

5. פרוטסטנטיות

6. ספורט קבוצתי

7. מדינת "שומר הלילה" בעלת הממשלה המצומצמת

8. אספות ייצוגיות

9. רעיון החירות

האחרון שבמאפיינים הללו הוא אולי החשוב ביותר, מכיוון שהוא עודנו המאפיין הייחודי ביותר של האימפריה — מה שמייחד אותה מיריבותיה היבשתיות באירופה. איני מתכוון לטעון שכל האימפריאליסטים הבריטים היו ליברלים. רחוק מזה. אבל מה שבולט מאוד בהיסטוריה של האימפריה הוא שבכל פעם שהבריטים נהגו ברודנות, כמעט תמיד נמתחה ביקורת ליברלית על ההתנהגות הזו מתוך החברה הבריטית. למעשה, הנטייה הזו לשפוט את התנהלותה האימפריאלית של בריטניה לפי קנה המידה של החירות הייתה רבת עוצמה ועקבית עד כדי כך שהיא העניקה לאימפריה הבריטית אופי של חיסול עצמי. ברגע שחברה שחיה תחת כיבוש אימצה במידה מספקת את המוסדות שהבריטים ייבאו איתם, היה קשה מאוד לבריטים לשלול מאנשיה את החירות הפוליטית שהם ייחסו לה חשיבות רבה כל כך בנוגע לעצמם.

האם אימפריות אחרות היו מייצרות את אותן ההשפעות? ספק גדול. במסעותיי זכיתי להצצות רבות על אימפריות עולמיות אפשריות: בצ'ינסורה הרעועה, שאסיה כולה הייתה עשויה להיראות כמותה אם האימפריה ההולנדית לא הייתה מידרדרת ונופלת; בפונדיצ'רי החיוורת, שכל הודו הייתה נוצקת בדמותה אילו היו הצרפתים מנצחים במלחמת שבע השנים; בדלהי המאובקת, היכן שהאימפריה המוגולית הייתה עשויה להשתקם אם המרד ההודי לא היה נמחץ ב־1858; בקנצ'נבורי שבתאילנד, שם הקימה האימפריה היפנית את הגשר על נהר קוואי בעבודת פרך בריטית. האם ניו־אמסטרדם הייתה הניו־יורק שאנחנו מכירים היום אם ההולנדים לא היו מוסרים אותה לבריטים ב־1664? או שמא היא הייתה דומה יותר לבלומפונטיין, ניצולה אותנטית מהקולוניזציה ההולנדית?

אנגלובליזציה

כמה היסטוריות כלליות טובות של האימפריה הבריטית כבר ראו אור. מטרתי אינה לשכפל את אלו אלא לכתוב את ההיסטוריה של הגלובליזציה כפי שקודמה בידי בריטניה הגדולה ומושבותיה — אם תרצו, "אנגלובליזציה". המבנה הוא כרונולוגי בעיקרו, אך לכל אחד מששת הפרקים יש נושא מובהק. למען הפשטות אפשר לסכם את תוכנם כגלובליזציה של

1. שוקי הסחורות

2. שוקי העבודה

3. התרבות

4. הממשלות

5. שוקי ההון

6. הלוחמה

או במונחים אנושיים יותר, תפקידם של

1. פיראטים

2. בעלי אחוזות

3. מיסיונרים

4. בירוקרטים

5. בנקאים

6. פושטי רגל

הפרק הראשון מדגיש שהאימפריה הבריטית החלה כתופעה כלכלית בעיקרה, שצמחה דרך מסחר וצריכה. הביקוש לסוכר משך סוחרים לאיים הקריביים. הביקוש לתבלינים, לתה ולטקסטיל משך אותם לאסיה. אולם מלכתחילה זו הייתה גלובליזציה של ספינות מלחמה, שכן בוני האימפריה הראשונים לא היו הבריטים, אלא הפיראטים שקטפו את שלל האימפריות המוקדמות יותר של פורטוגל, ספרד, הולנד וצרפת. הם היו חקיינים אימפריאליים.

הפרק השני מתאר את תפקידה של ההגירה. הקולוניזציה הבריטית הייתה נדידת עמים אדירה — Völkerwanderung — שלא דמתה לדבר לפניה או לאחריה. חלקם עזבו את האיים הבריטיים במרדף אחר חופש דת, חלקם במרדף אחר חירות פוליטית, חלקם במרדף אחר רווח. לאחרים לא הייתה ברירה: הם הלכו כעבדים או כפושעים מורשעים. לפיכך, הנושא המרכזי של הפרק הוא המתח בין תאוריות החירות הבריטיות ובין הפרקטיקה של הממשל האימפריאלי, וכיצד המתח הזה נפתר.

הפרק השלישי מדגיש את אופייה ההתנדבותי, הלא ממשלתי, של בניית האימפריה, תוך התמקדות בעיקר בתפקידן הגובר והולך של כיתות דתיות אוונגליסטיות וחבורות מיסיונריות בהרחבת ההשפעה הבריטית. עניין חיוני כאן הוא מפעל המודרניזציה המודע לעצמו שנבע מהארגונים הללו — ה"עמותות" הוויקטוריאניות. הפרדוקס הוא שדווקא האמונה שאפשר להוביל "אנגליזציה" של תרבויות הילידים היא שעוררה את המרד האלים ביותר נגד השלטון האימפריאלי במאה ה־19.

האימפריה הבריטית הייתה הדבר הקרוב ביותר שהיה אי פעם לממשלה עולמית. אולם אופן הפעולה שלה היה חגיגה של מינימליזם. כדי לשלוט באוכלוסייה המונה מאות מיליונים, לשירות הציבורי ההודי היה בשיאו כוח שכלל רק מעט יותר מאלף איש. הפרק הרביעי שואל כיצד הצליחה בירוקרטיה זעירה כל כך לשלוט באימפריה אדירה כל כך, וחוקר את שיתוף הפעולה הסימביוטי אך לא בר קיימא לאורך זמן, בסופו של דבר, בין שליטים בריטיים לעילית הילידית, המסורתית והחדשה גם יחד.

הפרק החמישי עוסק בעיקר בתפקידו של הכוח הצבאי בתקופת המרוץ לאפריקה, ובוחן את הקשרים בין הגלובליזציה הכלכלית לבין מרוץ החימוש בין מעצמות אירופה. אף שהמגמות הללו נראו בעבר, בעידן הזה נולדו שלוש תופעות מודרניות חיוניות: שוק האג"ח הגלובלי באמת, המערך הצבאי־תעשייתי ותקשורת ההמונים. השפעתם הייתה מכרעת בדחיפת האימפריה לשיאה. העיתונות, מעל לכול, הובילה את האימפריה לפיתוי שהיוונים כינו היבריס: הגאווה שלפני הנפילה.

לבסוף, הפרק השישי מתייחס לתפקידה של האימפריה במאה ה־20, כשגילתה שהאתגר העומד בפניה אינו התקוממות לאומנית — עם כאלו היה בידה להתמודד — אלא אימפריות יריבות, חסרות רחמים הרבה יותר. בשנת 1940 נשקלה האימפריה במאזני ההיסטוריה, כשעמדה בפני הבחירה בין פשרה עם אימפריית הרשע של היטלר לבין מלחמה שתוצאתה, במקרה הטוב, תהיה ניצחון פירוס. לדעתי, היא בחרה נכונה.

בכרך יחיד העוסק למעשה ב־400 שנות היסטוריה עולמית מוכרחות להיות השמטות; אני מודע בהחלט לעובדה הכואבת הזו. עם זאת, השתדלתי לא לבחור את התוכן מתוך רצון להחמיא. אי אפשר להשמיט את העבדות ואת הסחר העבדים, וגם לא את רעב תפוחי האדמה האירי, את הפקעת חבל מטאבלה או את טבח אמריטסר. אולם החשבון הזה של הישגי האימפריה הבריטית אינו משמיט גם את הצד החיובי. הוא מבקש להראות שמורשת האימפריה אינה רק "גזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות" — שהתקיימו גם כך הרבה לפני הקולוניאליזם — אלא

ניצחון הקפיטליזם כשיטת הארגון הכלכלי המיטבית;

האנגליזציה של צפון אמריקה ואוסטרליה;

בינאום השפה האנגלית;

ההשפעה המתמשכת של הגרסה הפרוטסטנטית של הנצרות;

ומעל הכול,

הישרדותם של מוסדות פרלמנטריים שאימפריות גרועות בהרבה עמדו להכחיד בשנות הארבעים.

כאדם צעיר, מיד לאחר מלחמתו הקולוניאלית הראשונה, שאל וינסטון צ'רצ'יל שאלה טובה:

איזה מפעל שקהילה נאורה חותרת אליו הוא אצילי ורווחי יותר מתיקון הברבריות של אזורים פוריים ואוכלוסיות גדולות? להשכין שלום בין שבטים לוחמים, לקיים צדק במקום שכולו אלימות, לשבור את שלשלאות העבד, לשאוב את העושר מהאדמה, לשתול את הזרעים המוקדמים ביותר של מסחר ולימוד, להגדיל בעמים שלמים את יכולות ההנאה ולהקטין את סיכוייהם לכאב — איזה אידיאל יפה יותר או פרס יקר יותר יכול לעורר את המאמץ האנושי?

אך צ'רצ'יל זיהה שאפילו עם שאיפות כאלה, נדיר שמעשיה של אימפריה יהיו מעשירים בלבד:

אך כשהדעת פונה מארץ העננים הנפלאה של השאיפות אל פיגומיהם המכוערים של ניסיון והישג, מתעורר רצף של רעיונות מנוגדים ... הפער הבלתי נמנע בין כיבוש לשליטה מתמלא בדמויותיו של הסוחר החמדן, המיסיונר שלא בעיתו, החייל השאפתן והספקולנט השקרן, המטרידים את מוחם של הנכבשים ומעוררים את התיאבון הבזוי של הכובשים. וכאשר עין המחשבה נחה על המאפיינים המרושעים הללו, נדמה לנו שבלתי אפשרי כמעט להאמין שדרך שפלה כל כך תוכל להוביל ליעד הגון כלשהו.

לטוב ולרע — בהגינותו ובשפלותו, העולם שאנו מכירים היום הוא במידה רבה תוצר של עידן האימפריה הבריטית. השאלה היא לא אם האימפריאליזם הבריטי היה ללא רבב. ודאי שלא. השאלה היא אם הייתה יכולה להיות דרך פחות עקובה מדם למודרנה. אולי, בתאוריה, הייתה יכולה להיות כזו. אבל בפועל? התוכן שלהלן, אני מקווה, ייתן לקורא את הכלים להכריע.

1 המהדורה העברית שלפניכם מבוססת על המהדורה האמריקנית לספר, שהיא עדכנית יותר ומותאמת לקורא שאינו בריטי. פסקה זו במבוא פנתה במקור לקורא האמריקני דווקא, והתאמנו אותה קלות. ההערות שבתחתית העמודים, כגון ההערה הנוכחית, הן משל המתרגם והמערכת העברית.

2 ההמנון האמריקני, שחיבר פרנסיס סקוט קי ב־1814, במהלך מלחמת 1812 (שנמשכה עד 1815) בבריטים.

3 הראג' הבריטי הוא כינוי לשלטונה הישיר של הממלכה המאוחדת בהודו בין 1858 ל־1947.

4 נשיאה הראשון של קניה, שפעל נגד קולוניאליזם בריטי.

5 כינוי לסגנון החיים המופקר של העילית הלבנה העשירה בקניה הקולוניאלית במחצית הראשונה של המאה ה־20: White Mischief.

6 הכינוי לראש השנה האזרחית בסקוטלנד.

7 את האיסור על טיולי ספורט באפריקה היה קל למדי ליישב עם ההנחות האימפריאליסטיות הליברליות של נעוריי. נראה ברור שבשלילת הזכויות האזרחיות והפוליטיות של השחורים בדרום אפריקה, האפריקנרים רק חשפו את פניהם האמיתיות והצדיקו את המאמצים המוקדמים (אך הבלתי מוצלחים, למרבה הצער) של הבריטים הנאורים לשבור את הדומיננטיות שלהם. אני חושש שהאפשרות שמערכת האפרטהייד עשויה להיות קשורה לשלטון הבריטי — או שהבריטים קיימו בשתיקה מערכות אפרטהייד משלהם — לא עלתה בדעתי מעולם.