אינטימיות זרה

לחפש לאימא מטפלת

 

הקשר שלי עם עולם הטיפול הביתי ועובדות הסיעוד מחו"ל התחיל בשיחת סקייפ בין גבעתיים לקוצ'ין שבהודו. כשנה קודם לכן אימא שלי אובחנה כסובלת מדמנציה. המילה אלצהיימר נאמרה גם היא בפגישה עם הפסיכוגריאטר. הרופא, שראה את אימי כבר כמה פעמים קודם לכן, קבע שהיא זקוקה להשגחה 24 שעות ביממה. מטפלות מטעם הביטוח הלאומי הגיעו אליה לשעות אחדות בשבוע כבר כמה חודשים, אבל רוב הזמן אימא חיה לבד. אחותי ואני לקחנו על עצמנו את רוב הטיפול. ערכנו קניות, בישלנו, ניקינו והלכנו עם אימא לרופאים.

עם הזמן זה נהיה קשה יותר. היכולת לתקשר מילולית עם אימא פחתה, והחרדות שלה מהישארות לבד בבית גברו. היא הייתה מתקשרת אליי עשרות פעמים ביום, לעיתים עשרות פעמים בשעה. אם אמרתי לה בבוקר שאגיע לביקור אחר הצהריים, מצאתי אותה מחוץ לבית כשבאתי, אחרי שחיכתה לי שעות ברחוב. שכנים סיפרו שהם רואים אותה משוטטת ולא יודעת איך לחזור. הבית נראה מלוכלך והדיף ריח רע. בכל פעם שבאנו לבקר אותה, גילינו סימנים להחרפת המצב: כבל החשמל של מנורת השולחן שנגזר, חפצים שהיא השליכה למי האסלה.

הגענו להבנה שעזרה של כמה שעות בשבוע אינה מספיקה. העול שחשנו על כתפינו היה עצום. לא רק שהמטלות הלכו והתרבו, הן גם נהיו קשות יותר. אימא, שכל חייה הייתה מופת להיגיינה אישית ולנועם הליכות, סירבה לפשוט את בגדיה כדי להתקלח. נאלצנו להיאבק איתה כשלא יכולנו לשאת את הריח, ובעיקר את רגשות האשמה.

אחותי ואני לא ידענו את נפשנו מרוב צער, חוסר אונים ואימה. הבנו שהגענו לרגע שבו אימא אכן צריכה טיפול והשגחה מלאה, וידענו שאנו לא נוכל לספק זאת. רצינו לחפש מטפלת שתגור איתה, כמו שהמליץ הרופא, 24 שעות ביממה. האפשרות היחידה שעמדה בפנינו הייתה להכניס לבית מטפלת מחו"ל. "יבוּא" זו מילה שקשורה בדרך כלל במסחר, בחפצים. אנחנו ביקשנו לייבא בת אדם.

***

משנת 1988 מופעל בישראל חוק הסיעוד. החוק הזה היה פריצת דרך בכל הקשור בטיפול בקשישים במסגרת הקהילה, שכן הוא נועד לאפשר לקשישים להמשיך לחיות בבית זמן ממושך ככל האפשר באמצעות טיפול אישי בתשלום, שאת חלקו מממן המוסד לביטוח לאומי. אדם המבקש לקבל את גמלת הסיעוד צריך להשיג אישור רפואי שקובע כי אינו יכול לתפקד לבדו.

בתחילת ההידרדרות במצבה של אימי פנינו לאחת מחברות הסיעוד הפועלות בשוק, ובעקבות כך הגיעה לבית מעריכה מטעם הביטוח הלאומי וערכה לאימא "בדיקת תלות". הבדיקה בחנה עד כמה היא זקוקה לסיוע בביצוע פעולות יום־יומיות בסיסיות: אכילה, רחצה, הלבשה, תנועה בבית והימנעות מנפילות, שליטה בצרכים ויכולת לחמם מזון ושתייה. בהתאם לתוצאות הבדיקה ובהתחשב בגובה ההכנסות של אימא, נקבע היקף הגמלה שלה היא זכאית. בתחילת הדרך, כשנקבע שאימא עדיין עצמאית יחסית, היקף הגמלה היה נמוך וזהו השלב שבו נעזרנו, כפי שעושות משפחות רבות, בשירות של מטפל/ת בית ישראלי (מט"ב). כשהמצב הבריאותי הידרדר עד כדי איבוד היכולת לחיים עצמאיים, הפתרון היחיד למעשה המוצע כיום בישראל הוא לבקש אישור העסקה לעובד/ת סיעוד מחו"ל — בעיקר משום שאין היצע של עובדים ישראלים המוכנים לעבוד סביב השעון.

***

לאחר שטרחנו על השגת האישורים הרשמיים שאפשרו לנו להזמין עובדת סיעוד מחו"ל, נותרנו עם המשימה המכרעת: מציאת האדם הנכון — זו שתגור עם אימא בבית ותהיה המטפלת שלה. לשם כך היינו צריכות לפנות לאחת מכמאה ה"לשכות הפרטיות" הפועלות בישראל. החלטת ממשלה משנת 2006 קובעת כי הזכות לקבלת היתר להעסקת עובדים זרים בענף הסיעוד תינתן רק למי שיעסיק עובד מחו"ל שנמצא באחריותה של "לשכה פרטית". לשכות אלה הן חברות כוח אדם שהוקמו במיוחד כדי לבצע הבאה של עובדי סיעוד מחו"ל ושיבוצם במשפחות ישראליות. הן הכתובת הבלעדית לנושא זה, וגיוס והעסקה פרטיים — אסורים. מטרת הסידור הזה הייתה שמירה על זכויות העובדים: למנוע כבילה של עובדים למעסיק פרטי, להבטיח לעובדים תשלום שכר ומתן תנאים הוגנים ולהגביר את האכיפה במקרים של הפרות חוק.

שיטוט באינטרנט העלה שמות של כמה חברות כאלה, ואני שוחחתי בטלפון ונפגשתי עם כמה נציגות. כל הנציגות טענו כי בארץ אין עובדות פנויות עבור אימי ועליי להזמין עובדת שתגיע במיוחד מחו"ל. קיבלתי מהן הסברים על נהלים בירוקרטיים ועלויות כספיות, ראיתי טיוטות של חוזה העסקה, וגם הראו לי תמונות ומסמכי קורות חיים של נשים ממדינות שונות.

חשתי כי הסיטואציה כולה בלתי הגיונית ובלתי סבירה: אני מפשפשת במסמכים של נשים שמעולם לא פגשתי אשר חיות בצד השני של העולם, כדי לבחור מתוכן אחת שתבוא לישראל כדי לגור בבית עם אימא שלי. היה לי ברור כי עבור כולנו, ובמיוחד עבור אימא, זוהי בחירה הרת גורל, ואם אכשל בה עלול להיגרם לאימא, וגם לנו בנותיה, סבל גדול. אבל כיצד אדע במי לבחור? הרי אין לי שום דרך להיות אפילו בטוחה כי הפרופילים שהוצגו בפניי או התעודות הנלוות אינם מזויפים. וגם אם המסמכים אמיתיים — מה הם יכולים לגלות על האישיות של האדם שעומד מאחוריהם?

באחת החברות יעצו לי לקחת רק אישה מהפיליפינים "משום שפיליפיניות הן נקיות יותר", ובחברה אחרת הסבירו לי ש"נשים מהודו יותר נחמדות". סלדתי מהטון הגזעני של ההסברים הללו. התחושות שליוו את החיפוש הזה היו מאוד לא נעימות, אבל החשש מלהישאר ללא עזרה היה קשה יותר.

ההתקדמות לעבר החלטה הגיעה כשנציגת אחת הלשכות הציעה לי לדבר בסקייפ עם מטפלות פוטנציאליות שנמצאות ברשימות שלה. וכך, בפברואר 2016, בשיחת סקייפ בין גבעתיים למדינת קֵרָלָה שבדרום־מערב הודו, פגשתי לראשונה את אמילי.

בגיל צעיר נמשכתי להודו וביליתי בה כתרמילאית במשך כשמונה חודשים. זו הייתה תקופה נפלאה, והתחברתי לאנשים, לאוכל, לאווירה. על המסך ראיתי אישה צעירה וחייכנית, עם שיער שחור ועיניים בורקות. האנגלית במבטא הודי והחיוך הרחב שלה מצאו חן בעיניי והזכירו לי את הימים ההם. וחשוב מכול — היא נראתה שמחה. רציתי בשביל אימא שלי, שהייתה רוב ימיה אדם מלא שמחת חיים, שתחיה איתה אישה חייכנית. אבל בשיחת הסקייפ ההיא אמילי הראתה לי גם את ג'והאן, התינוק שלה, בן כחצי שנה. תינוק עם עיניים שחורות גדולות ופתוחות לרווחה שוכב בתוך עריסה צבעונית. הזדעזעתי. בתוך כל המערבולת הרגשית שבה הייתי נתונה, לא הקדשתי שום מחשבה למחיר האישי והמשפחתי שתשלם בבואה לישראל המטפלת שאני מחפשת לאימי. ועכשיו ראיתי את זה מול עיניי, וזה הכה אותי בתדהמה: היא מתכוונת לעזוב תינוק ולבוא לארץ לשנים ארוכות? איך אפשר לעשות דבר כזה?!

אמילי חייכה אליי ואמרה שהיא רוצה מאוד לבוא לישראל, וכמה שיותר מהר, ושהיא מקווה שאנחנו נבחר בה. לא יכולתי לעצור את השאלה שגאתה בי: "אם תבואי, מה יהיה איתו, עם התינוק שלך?" היא המשיכה לחייך והסבירה לי שבעלה והוריו, שעימם הם גרים, ישמרו עליו, וגם ההורים שלה יעזרו. היא דיברה על זה בשלווה, כאילו אין שום בעיה, כאילו היא מנסה להרגיע אותי, שאני לא אדאג. היא ציינה בפניי שהיא אחות מקצועית, שיש לה ניסיון רב בעבודה עם קשישים, לרבות אנשים עם דמנציה, ושהיא מחכה ומשתוקקת לעבוד בישראל.

סיימתי את השיחה מבולבלת. אמילי מצאה חן בעיניי. חשבתי שהנוכחות שלה תהיה נעימה לאימא, ושגם לי יהיה נוח לקיים עימה תקשורת. הייתה לי תחושה שהיא תהיה האדם הנכון, ומבחינה זו חשתי הקלה. אבל באותו זמן גם הרגשתי מאוד לא בנוח עם המחשבה שבבחירה שלי באמילי אני משתתפת במעשה שבעיניי הוא איום: הפרדה של אם מתינוקה הקטן. ידעתי שאמילי מעוניינת לבוא לישראל ומחפשת עבודה, ושאם אני לא אבחר בה היא תמצא לעצמה מקום אחר. אבל כשראיתי מולי את התינוק שלה, לא רציתי לקחת בכך חלק. ובכל זאת, כשנציגת הסוכנות התקשרה אליי למחרת לשאול אותי מה החלטתי, אמרתי לה שאנו רוצות באמילי. תחושת האשמה שלי כלפי אימא שנשארת שעות לבדה בבית, מלאת חרדות וחסרת אונים, הייתה חזקה יותר.

מה שלא ידעתי אז, שבשלב ההוא אמילי כבר נתנה לחברת כוח אדם בהודו סכום כסף גדול כדי שיסדרו לה ויזה לבוא לישראל; שמשפחתה סבוכה בהלוואות ענק שלקחה כדי לגייס את הכסף, שהיא כבר התחילה לשלם את הריבית של ההלוואה שלקחה מהבנק; שכל בני משפחתה תלויים בזה שהיא תצליח להשיג משפחה שתרצה אותה פה ובקבלת הוויזה לישראל.

לא ידעתי אז שהיא תצטרך לעבוד בישראל במשך שנה שלמה רק כדי לכסות את ההלוואה של עלות הוויזה, ואחר כך עוד כמה שנים כדי לכסות הלוואות שיש לה עוד מתקופת לימודיה והלוואות נוספות של המשפחה, וכדי לקנות מאחי בעלה את החלק שלו בבית הוריו. לא ידעתי שהיא גם חייבת לעזור להוריה לשדרג את ביתם כדי שאחיה הבכור, שלא הצליח למצוא עבודה מעבר לים, יוכל להיות ראוי לשידוכים, ושהיא תהיה חייבת להרוויח מספיק כסף כדי לרכוש תרופות לסבתו הזקנה והחולה של בעלה, לאימא שלה החולה בסוכרת ולניתוח הלב של אביה. גם לא הבנתי שהנסיעה לישראל נתפסה בעיניה כסיכוי היחיד להעניק לבנה חינוך ולייצר לעצמה ולמשפחתה חיים עם רווחה כלכלית. את כל זאת ועוד למדתי הרבה יותר מאוחר.

***

טיפול ביתי לקשישים על ידי עובדי סיעוד מחו"ל הוא תופעה שממדיה צומחים ועולים, בעולם ובישראל. הטיפול הביתי נובע מצירוף של מצוקות: מצוקת האדם שגופו ו/או שכלו בוגדים בו, מצוקת בנות ובני המשפחה שמגיעים להכרה שהם לא יכולים לטפל בו בכוחות עצמם — ומצוקת מי שאינם מסוגלים להתפרנס כראוי במדינות מוצאם ומבקשים הווה ועתיד טובים יותר באמצעות הגירת עבודה. במפגש בין מצוקות אלו, בין זרים, שהופכים בן־לילה להיות קרובים ואינטימיים, מתהוות מערכות יחסים מורכבות. יש בהן מזיגה בלתי אפשרית כמעט של פחד ותלות, אמון וחשדנות. יש בהן אכפתיות, אחווה, סקרנות ותמיכה, אך גם ניצול, פגיעה, מבוכה ואשמה. אלו יחסי עבודה שמתרחשים במרחבים האינטימיים ביותר בחייו של אדם — בביתו, מטבחו, מיטתו, חדר האמבטיה.

בישראל יש היום כ־70,000 אנשים מחו"ל שעובדים בענף הסיעוד, רובם המכריע בטיפול 24/7 בקשישים החיים בביתם. מדיניות ההגירה של ישראל מגבילה את משך הזמן שבו עובדי הסיעוד מחו"ל יכולים להישאר בארץ ואינה מאפשרת להם להביא את בני משפחתם ולהשתקע כתושבים, כך שהארעיות היא עובדה בסיסית שמעצבת את חייהם כאן. עם זאת, המספר ההולך וגדל של עובדי סיעוד בישראל הפך את נוכחותם, כקבוצה, לתופעת קבע אשר ממדיה, נוכח מגמות הזדקנות האוכלוסייה בישראל, צפויים להתרחב.

שתי המדינות העיקריות שמהן מגיעים כיום לישראל עובדים זרים בסיעוד הן הפיליפינים — כחמישים אחוזים מהמטפלות, והודו — כעשרים אחוזים. שאר עובדי הסיעוד מגיעים בעיקר ממדינות נוספות במזרח אסיה כמו סרילנקה ונפאל, או ממדינות מזרח אירופה. ספר זה עוסק בעיקר בנשים שמוצאן, כמו המטפלת של אימי, הוא דרום הודו. זוהי קבוצה אשר שיעורה בקרב סך עובדי הסיעוד בישראל הולך וגדל.

***

המחקר שלי על שדה הטיפול הביתי התחיל כשנתיים לאחר שאמילי הגיעה אלינו. במהלך השנתיים האלו התוודעתי לאמילי ובמשך הזמן גם לחלק מהחברות שלה. הבית של אימי היה מאז ומעולם "בית פתוח" למבקרים, וכך בחרנו, אחותי ואני, להשאירו. חשבנו שלאימא שלנו יהיה נעים יותר לחיות במקום תוסס, שעוברים בו אנשים, מאשר בבית שקט ושומם. חשבנו גם שעדיף שהחברות של אמילי יבואו אליה הביתה מאשר שהיא תצא אליהן ואימא תישאר לבדה. עודדנו את אמילי להזמין את חברותיה, והיא — וגם חברותיה — שמחו על ההזמנה הזאת, והבית של אימא נעשה מעין מועדון חברתי. כמעט מדי יום, בשעות שמעסיקיהן נמנמו את שנת אחר הצהריים, היו מגיעות לבית כמה חברות. הן היו משחקות קלפים, שותות תה, אוכלות עוגיות.

בסופי שבוע הייתה מתכנסת חבורה גדולה במיוחד. חברות נוספות של אמילי היו עוברות אצלה לפנות ערב, מלוות בגברת הקשישה שבה טיפלו, כחלק מהטיול היומי. מדי פעם, כשבאתי לבקר את אימא, הייתי פוגשת אותן ובמשך הזמן הן התרגלו לקרוא לי, כמו שנהוג במשפחה שלי, "דני" ולא "מאדאם", וגם בחרו לא לברוח מהבית ברגע שאני נכנסת אלא להישאר ולשבת. אמילי, שהיא אדם חברותי ודברן במיוחד, הייתה משלימה לי פרטים לגבי כל אחת מהן ומעדכנת אותי במתרחש. התחלתי להתוודע יותר ויותר לעובדה שמאחורי הדמות השקופה של המטפלת הצמודה ברחובות ישראל לקשישה או לקשיש, נמצא בן אדם שיש לו עולם מורכב ורב ממדי.

במקביל, שמתי לב לכך שחלק גדול מהאנשים בני גילי שאני פוגשת בחוגים חברתיים שונים נמצאים במצב דומה לשלי מבחינה זו שאחד ההורים שלהם חי עם עובד/ת סיעוד מחו"ל. התחלתי לשאול אותם שאלות ושמעתי סיפורים של אנשים שמנסים לתמרן, לעיתים קרובות לבדם לגמרי, בין המחויבויות שקשורות בתמיכה ובליווי ההורה המזדקן לבין שאר מטלות החיים. שמעתי על הקושי שלהם מול ההורה וגם על הניסיונות לגשש את הדרך ביחסים עם המטפלת הצמודה. הם תיארו יחסים שיש בהם אמון וחשדנות, ציפיות ותסכולים, קשיי הבנה וניסיונות להתקרב — ותחושה של תלות גדולה במטפל/ת.

וכך, המחקר סחף אותי לתוכו. נסיבות החיים הובילו אותי למציאות הזו והעמידו בפניי שתי אפשרויות: לשמור על מרחק או לצלול פנימה, ואני בחרתי באפשרות השנייה. החלטתי שאני רוצה להעמיק את ההיכרות שלי עם תופעה שהיא ידועה ומוכרת בנוף, אבל גם שקופה וכמעט אינה מדוברת. עד כמה אנחנו, כיחידים וכחברה, יודעים על החוויות של המטפלות או של בני המשפחה איתן? אני, לפני שזה הגיע אליי, לא ידעתי כמעט כלום; אף על פי שאין־ספור פעמים חלפתי על פני מטפלות וקשישות ברחוב, והגם שרבים ממכריי היו חלק ממשפחה שהעסיקה מטפל/ת זר/ה.

שיתפתי את אמילי ברצוני לכתוב ספר על הנושא. שאלתי אותה מה היא חושבת על הרעיון הזה ואם תוכל לעזור. היא נענתה בהתלהבות ואף התגייסה לבקש מחברותיה לשתף עימי פעולה. במשך שנתיים וחצי כתבתי יומן שבו תיעדתי מה שראיתי ומה שחוויתי בעצמי במהלך הביקורים בבית אימי וכאשר הצטרפתי למפגשים של אמילי וחברותיה. בנוסף לכך, ראיינתי עשרות אנשים: מטפלות הודיות, בני משפחה של קשישים שחיים עם עובדות סיעוד מחו"ל — ונותני שירותים בתחום. אספתי גם חומרים מקוונים וצפיתי והשתתפתי בפורומים ציבוריים העוסקים בנושא.

הספר הזה אינו ספר תיאוריה אלא ספר על אנשים. בראש ובראשונה זהו ספר שמעוגן בניסיון האישי שלי וביחסים שהתפתחו במשך השנים ביני לבין אמילי. בתוך המסגרת הזו מופיעים סיפורים נוספים שמבוססים על ראיונות ומפגשים עם עובדות סיעוד ובני משפחה אחרים. כל אחד מהפרקים הוא סיפור אשר כולל ציטוטים נרחבים מדברי המרואיינים, ציטוטים מיומן השדה, מידע שנדרש כדי להשלים את התמונה המתוארת והערות פרשניות על הנושאים המשתקפים בדברים. יש בספר שילוב בין כתיבה אישית שנוגעת בחוויה פרטית ורגשית לבין כתיבה אקדמית והסברים טכניים. הסוגות השונות נשזרות לסיפור אחד וזאת כדי לפתוח פתח לחוויה האישית ובה בעת גם להקשר הרחב יותר, התיאורטי והממסדי, של הסיפור האישי.

כל השמות והפרטים שעלולים לזהות מי מהמרואיינים שונו. למעט זאת, כל מה שנכתב בספר מבוסס באופן ישיר על הראיונות ועבודת השדה. עם זאת, מעורבותי העמוקה, שהייתה נקודת המוצא לצאת לדרך הזו, גם עיצבה את כל מה שמתואר כאן.

במהלך התקופה שבה נכתב הספר, הדברים השתנו ללא הרף. אמילי ממשיכה לגור עם אימא שלי, וכל התהליכים הכרוכים בליווי של אימא נמצאים בעיצומם. הכתיבה הייתה מלווה בדמעות, אך גם העניקה תחושה של ערך לניסיוני האישי. תקוותי היא כי ספר זה ישמש מקור של תמיכה וגם השראה לכל מי שנמצא בנקודה כלשהי בתהליך של הכנסת עובד/ת סיעוד למשפחתו. המסר שאני רוצה להעביר הוא כי לצד הכאב והקושי והמצוקות הקשות שחווים כל הנוגעים בדבר, יש אפשרות שהזרות האינטימית תהיה כרוכה גם בתחושה של שותפות גורל, משמעות ואחווה. לנו, בני המשפחה, כדאי להשקיע ביחסים עם המטפל/ת של הורינו. יצירה של תקשורת מקרבת בין בני המשפחה לבין עובדי הסיעוד יכולה להיטיב עימם ועימנו, וכמובן, להיטיב את חייהם של קרובינו, הזקוקים לטיפול.