איפה הכסף

פתח דבר היבטים כלכליים ומסחריים בתקופת חז"ל

רקע כללי

שני מרכזים יש לעם היהודי בתקופת חז"ל. המרכז האחד הוא בארץ ישראל, אשר משנת 63 לפנה"ס ועד תחילת המאה הרביעית לספירה נמצאת תחת שלטון רומי, ומאז ועד למאה השביעית נמצאת תחת השלטון הביזנטי.

המרכז השני הוא בבבל. כאן נמצאים היהודים עד תחילת המאה השלישית לספירה תחת שלטון האימפריה הפרתית, ומאז ועד למאה השביעית תחת שלטון האימפריה הפרסית.

בארץ ישראל וגם בבבל היתה הכלכלה מבוססת ברובה על החקלאות.

בארץ ישראל גידלו גפנים (וייצרו יין), שעורה, חיטה, זיתים (וייצרו שמן), תאנים, שקדים, רימונים, חרובים, ירקות, קטניות (כגון שעועית, אפונה ועדשים), וגם גידולים יקרים בכמויות קטנות כמו אפרסמון (לבושם) ופלפל שחור.

בבבל, ארץ האדמות הפוריות בין הנהרות חידקל ופרת, גידלו מיני דגן כמו חיטה, שעורה, כוסמת ודוחן. כמו כן גידלו תמרים וירקות ועסקו בדיג.

בשני המרכזים היו גם יהודים שהתפרנסו ממלאכה, כגון קדרות, נגרות, אריגה ונפחות.

כאמור, הכלכלה ברובה היתה מבוססת על עבודת האדמה. העובדים בשדות, בכרמים ובמטעים היו פועלים עניים שכירי יום.

רווחת הפועל

הדאגה לפועלים התמקדה אצל חז"ל בנושאים: אי־הלנת שכר, מזון והשגחה על שעות העבודה.

איסור הלנת שכר מקורו בתורה. בדברים כ"ד, פסוקים 14—15, נאמר: "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". התורה מדגישה שני דברים: ראשית, הפועל הזה הוא עני, ושנית — השכר צריך להינתן בו ביום, כי זאת משאת נפשו ומקור חיותו של הפועל. מי שלא מצא עבודה, או ששכרו לא שולם בזמן, פשוט גווע ברעב!

הנה דבריו של ר' יוחנן בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א, ע"ב. ר' יוחנן מספר, שזכור לו כי כאשר לא היו נשכרים הפועלים במזרח העיר טבריה, ורוח ממערב טבריה הביאה ריח של לחם טרי למזרח העיר, האנשים במזרח, שלא עבדו, "מריח פיתא מייתין". כלומר, היו מתים ברעב בהריחם את ריח הלחם שהגיע ממערב. וזוהי המצוקה הפשוטה — מי שלא עבד, לא אכל!

וכך אנו מוצאים סיפור בתלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג, ע"א, על סבלים שכירים ששברו חבית יין בזמן ההובלה. המעביד, רבה בר בר חנן, הולך לחכם רב (כינויו של אבא בר איבו), כדי שיורה לסבלים לתת לו את בגדיהם כפיצוי על היין שאיבדו לו. רב אוסר עליו לקחת את בגדיהם. או אז, רבה בר בר חנן מסרב לשלם את שכרם. הסבלים אומרים לרב שהם עניים, רעבים, ואין להם מה לאכול. רב מורה למעביד לתת להם את שכרם. הוא מסביר למעביד כי בכך הוא, המעביד, הולך בדרך טובים וצדיקים. אפשר לראות את ההעדפה שעושה רב לטובת רווחת הפועלים הרעבים על פני המעביד בעל היין. זהו היחס הרצוי בעיני חז"ל כלפי פועלים.

בעניין השני, עניין המזון שצריך לתת לפועלים, אנו קוראים במשנה, במסכת בבא מציעא, פרק ז', משנה א': "השוכר את הפועלים... מקום שנהגו לזון — יזון, לספק במתיקה — יספק. הכול כמנהג המדינה". כלומר, המעסיק חייב לספק מזון לפועליו לפי מנהג המקום. מדובר במזון או בדברי מתיקה ("מתיקה" מתפרשת כדבר מתוק ויכולה לכלול פירות מתוקים כמו תמר או פירות יבשים כמו גרוגרות תאנים).

לאחר מכן מביאה המשנה סיפור על ר' יוחנן בן מתיא ובנו ששכרו פועלים. האב מצהיר שהפועלים, בהיותם בני אברהם, יצחק ויעקב, ראויים לסעודה של שלמה המלך, אך מבקש מבנו להודיע להם שיקבלו פת וקטניות. הפועלים כאן רגועים. הם יודעים שיקבלו מזון במשך היום.

לא כל המעבידים דאגו לפועלים כנדרש. ישנו סיפור מזעזע בתלמוד הבבלי, במסכת תענית, דף כ"ד, ע"א, על אב ובנו ששכרו פועלים. כאן עבדו הפועלים ובתום עבודת יומם היו רעבים. הבן החליט לבקש מהתאנה להבשיל פירותיה מוקדם יותר כדי לתת לפועלים משהו לאכול. הנס הזה אמנם קרה, והפועלים אכלו תאנים. האב שהגיע מאוחר יותר כעס על הבן ש"הטריח" את האל בבקשת נס, וקילל את בנו במוות מוקדם. מעשה הנס שקרה פה מוכיח את הרעיון של חז"ל, שהדאגה למזון הפועלים, יש לה מקור שמימי. דאגה זו איננה תלויה ברצון האדם, בטוב ליבו או במנהגו. יש סמכות גבוהה יותר שתדאג להזנת הפועלים.

העניין השלישי, שעות העבודה של הפועלים, מוזכר גם הוא במשנה לעיל. "השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב — אינו רשאי לכופן". כלומר, מי ששכר פועלים, ואומר להם לבוא מוקדם יותר ("להשכים"), או לצאת מאוחר יותר מן העבודה ("להעריב"), אינו יכול לעשות זאת ולשנות את שעות העבודה במקום שאין הדבר נהוג.

העניין הזה מתפתח בגמרא בתלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג, ע"א—ע"ב. הגמרא מבהירה שגם אם יוסיף המעביד שכר, עדיין אינו יכול לשנות את שעות העבודה ולכפות על הפועלים שעות נוספות. תוספת השכר היא רק עבור עבודה טובה יותר ("עבידתא שפירתא"), ולא עבור זמן נוסף.

לאחר מכן באים דברי החכם ריש לקיש: "פועל, בכניסתו — משלו, ביציאתו — משל בעל הבית". ריש לקיש עוסק בשאלת זמן ההגעה לעבודה והחזרה הביתה. על חשבון מי הזמן הזה? בפירוש דברי ריש לקיש הוצגו דעות רבות. הנה הסברם הפשוט, שהביא תלמידו, ר' אבהו, כפי שנמצא במדרש תהילים — "שצריך הפועל שתזרח לו השמש בשדה במלאכתו, וצריך בעל הבית שתהא משקיע הפועל בביתו". כלומר, בשקיעה, בחושך, צריך הפועל להיות בביתו, לכן ה"יציאה של בעל הבית" פירושה שיציאת הפועל לביתו תהיה על חשבון בעל הבית — המעביד (כדי שיגיע הביתה לפני החשכה). והכניסה — היא הכניסה לעבודה. זה הזמן מההשכמה ועד תחילת העבודה עם הנץ החמה, שהוא על חשבון העובד.

אפשר לסכם ולומר בעניין זכויות הפועלים — יש מצד חז"ל יחס של כבוד לשכרם, מזונם וזמנם של הפועלים, האנשים שענף החקלאות החשוב נשען על עבודתם.

עול המיסים

היהודים היו חייבים לשלם מיסים רבים לשלטונות. בארץ ישראל המיסים היו כבדים ביותר. למשל, החל משנת 70 נאלצו היהודים לשלם מס גולגולת בסך שני דינרים לכל אדם, בגיר או קטין, לכבוד מקדש יופיטר ברומא.

בנוסף לכך, היה קיים מס "ארנונא" (זו לא הארנונה של ימינו!). זהו מס שחויבו כולם לתת מתוך היבולים — תבואות, ירקות, פירות. כמו כן, היה חיוב לארח אנשי צבא רומים בבית ולספק להם את כל מבוקשם.

בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח', ע"א, אנו קוראים על "מס כלילא" — מס הכתר. כאן מסופר כי ר' יהודה הנשיא מבקש פטור מהמס הזה עבור תלמידי חכמים מהעיר טבריה. אנשי העיר, שלא היו תלמידי חכמים ("עמי הארץ"), הודיעו לר' יהודה הנשיא, שאם תלמידי חכמים לא ישלמו מס, הם יעזבו את העיר. וכך היה. אנשים נטשו את טבריה. לפי המסופר בתלמוד, לאחר זמן מסוים המס הזה בוטל — "פקע כלילא".

מערכת גביית המס כללה יהודים, שהשלטונות מינו לגבות את המס. אלה נקראו "גבאים". אלה מהם שגבו "בהצטיינות" את המיסים עבור הרומים, נחשבו כפסולים לעדות (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ה, ע"ב—כ"ו, ע"א). כאן גם מובא סיפורו של אביו של ר' זירא, שהיה גבאי במשך 13 שנה. הוא היה מזהיר מראש את בני עירו לפני בואו של שר העיר לגבות את מס הגולגולת. היהודים היו מתחבאים, והגבאי היהודי הזה הודיע לשר שאין כאן כמעט תושבים, ואין הרבה לגבות. כך הוא חסך הרבה מס לתושבי העיר.

המצב הקשה ביותר, במיוחד בתקופת השלטון הרומי, הביא לכך שהאמורא ר' ינאי קרא לאנשים לצאת ולזרוע את השדות בשנת שמיטה האסורה בעבודת האדמה, "משום ארנונא". זאת כדי שיהיה ממה לשלם את המס (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, ע"א).

לעומת יהודי ארץ ישראל, שנאנקו קשות תחת עול המיסים, מצבם של יהודי בבל היה קצת יותר סביר מבחינה זו. בעצם, ידוע רק על תקופה קשה אחת של מיסים — בימי המלך שבור מלכא השני. הוא הטיל מיסים רבים על היהודים, וגם חייב את יהודי העיר מחוזא להאכיל את הצבא הפרסי (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ד', ע"א).

יש לציין, שבנוסף למיסים הללו היה קיים גם מכס. בהכנסת סחורה לעיר או רצון למכור בשוק היו צריכים לשלם מכס לרשות המקומית. ישנו סיפור על ר' אבהו, ראש הישיבה בקיסריה, שהיה בעל קשרים עם המושל הרומי שישב בקיסריה, ש"סידר" פטור ממכס לרב ספרא (שהיה גם סוחר) במשך 13 שנה (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ד', ע"א).

המשווקים והמוכרים

אם כן, היהודים גידלו גידולים ויצרו תוצרת, ולאחר ניכוי המיסים למיניהם היו צריכים למכור את תוצרתם. כיצד פעלה המערכת השיווקית ואיך מכרו? כאן אנו פוגשים במושג "תגר" (סוחר). התגר היה קונה את התוצרת מן החקלאים בכפרים, מוביל אותה על גבי חמורים אל החנוונים בחנויות ומוכר להם. התגר יכול היה גם למכור ל"סיטון". הסיטון היה סוחר עשיר מאוד, שקנה סחורה רבה מתגרים ומחקלאים והיה מאחסן אותה. גם הוא היה מוכר לחנויות.

בחנויות, שנמצאו בעיר או בעיירה, היו יושבים ה"חנוונים". החנווני מכר תוצרת שקנה מתגר או סיטון או גידולים שגידל בעצמו.

דמות "מסחרית" נפוצה בתקופת חז"ל היתה ה"רוכל". הרוכל עסק במכירת כלי תפירה, בשמים, חומרי איפור, בדים ותכשיטים. הוא נשא את משאו (סחורתו) בתוך שק שהיה מחובר באנקול למוט שהניח על גבו. לרוכל שמכר בושם היה גם משפך, שבעזרתו מדד את מידת הבושם שמכר (ראו: משנה, מסכת כלים, פרק ב', משנה ד').

הרוכל הסתובב בכפרים או בין בתי העיר. הוא הביא את מרכולתו עד לפתח הבית. אפשר לראות לפי אופי הסחורה של הרוכלים, שרובה הגדול היה קשור לצורכי נשים. מובן שהדבר היה כרוך ביצירת קשר הדוק עם נשים, שהביא למצבים לא נעימים, אשר גרמו לפעמים לצורך בגירושין.

על סימנים לצורך בגירושין מספר התלמוד הבבלי במסכת יבמות, דף כ"ד, ע"ב—כ"ה, ע"א. למשל, הבעל מגיע לביתו ורואה רוכל יוצא ממנו, ובאותו זמן אשתו חוגרת את עצמה ב"סינר" — לבוש שנלבש לצניעות (ראו: תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ב, ע"א). לבישת הסינר מוכיחה שהוא הוסר קודם, ומכאן החשד שנעשה שם מעשה ניאוף.

סימן אחר הוא, אם מוצא הבעל בביתו נעליים הפוכות מתחת למיטה. יש לכך פירושים שונים, אך המשותף לכולם הוא שהרוכל היה שם באזור, וסדר רגיל השתנה. מכאן יש צורך בגירושין. במסכת סנהדרין, בתלמוד הבבלי, בדף ק', ע"ב, נאמר: "רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערווה", ומפרשים זאת שהרוכל, שנתפס על־ידי הבעל עם אשתו, קיבל מכות ונפצע קשות.

היחס לרוכל אצל חז"ל הוא דו־משמעי. מצד אחד מובעת תועלתו הרבה כשהוא מוכר תכשיטים וחומרי איפור כדי שהנשים יתקשטו וימצאו חן בעיני בעליהן (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ב, ע"א—ע"ב; דף נ"ב, ע"א), ומצד שני, הביעו את סכנתו הרבה בפיתוי נשים ובחטא הניאוף.

ובכן, הסחורה נמכרה בחנויות ובאמצעות רוכלות עד הבית, ובכל עיר גדולה היה גם שוק. היה זה מקום תוסס ודינמי. בשוק נכחו המוני אנשים מהעיר וסביבותיה, וכן בעלי חיים. השוק פעל כל השבוע, אך היו שווקים שבהם הוכרזו "ימי שוק" (כגון שני וחמישי) או יום שוק אחד בשבוע.

בשוק רגיל היו חנויות, והיו שווקים שבהם גרו אנשים מעל רחוב השוק. בתלמוד הירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה א', מסופר על ר' אליעזר שעבר בשוק, ואישה אחת זרקה אשפה מביתה דרך חלונה, בדיוק על ראשו.

מזל טוב יותר היה לבנו של החכם רבינא, שבהתהלכו בשוק של מחוזא התנפל עליו גמל שהשתגע. מסופר שקרה נס: הקיר שבשוק נבקע, והוא ברח לשם וניצל (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ד, ע"א).

התשלום

מה היו אמצעי התשלום? בכפר, כמובן, אפשר היה לשלם בסחורה תמורת סחורה, אך בדרך כלל היה התשלום במטבעות. המטבע בעל הערך הנמוך ביותר היה פרוטה, ובעל הערך הגבוה ביותר נקרא מנה. ביניהם היו מטבעות שונים, שהנפוץ ביותר היה הדינר, המוכר לנו גם בשם זוז (דינר זהב היה שווה 25 דינרי כסף או זוזים).

על תקפות המטבעות, פריטתם והחלפתם היו אחראים ה"שולחנים". ה"שולחני" ישב בשוק ליד שולחן ועסק במטבעות. אולי גם הלווה כספים. לפי הנאמר במדרש במדבר רבה, פרשה כ"א, סעיף י"ב, נראה שהיו גם מעריכים את השווי של מרגליות. ה"שולחנים" האלה הם אבותיהם הקדמונים של הבנקאים (המילה "בנק", שפירושה "ספסל", מרמזת אף היא על האופן שבו עבדו הבנקאים הראשונים באירופה).

הסחורה נשקלה במאזניים באמצעות משקולות. המאזניים היו בנויים ממוט אנכי ומוט אופקי, ובקצותיו "כפות" המאזניים (קערות). בכף אחת הניחו את המשקולות, ובכף השנייה את הסחורה, וכך שקלו עד לקבלת איזון בין שתי הכפות.

בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף פ"ט, ע"ב, מוסבר שאסור היה להכין משקולות מסוגי מתכות שונים מחשש לחלודה, אלא רק מאבן חזקה או מזכוכית, כי משקולות אלה לא החלידו ולא התבלו. באותו מקום מדובר גם על ה"מחק". ה"מחק" היה כלי שבו "מוחקים", כלומר מיישרים את התכולה בכלי (כמו חיטה, למשל). ישנן הוראות ברורות לא לעשותו מקליפת דלעת, כי היא קלה מדי, ולא ממתכת, כי היא כבדה מדי, אלא רק מעץ (ומובאת שם רשימת עצים). כל זאת, כדי לדייק במידה הנמכרת.

השלטונות מינו אדם, שהיה מפקח על המשקולות, אך נראה שהיהודים חששו יותר מהעונש המפורש בתלמוד מאשר מן המפקח. האמורא ר' לוי מדבר על העבירות במידות ובמשקולות, שהן גרועות יותר מעבירת גילוי עריות. העונש על גילוי עריות הוא "כרת" — מוות בידי שמיים, ואפשר להינצל ממנו בתשובה ובכפרה על החטאים שנעשו. לעומת זאת, עבירות במשקולות נעשות במשך זמן רב, וכלפי הרבה מאוד אנשים, עד שאי אפשר כבר לדעת את מי רימו ובכמה רימו. כאן החזרה והכפרה אינן אפשריות (חזרה בתשובה וכפרה אפשריות רק כאשר מחזירים את הגזילה — ויקרא, ה', 23). בעבירות המשקולות לא ניתן להשיב את הגזילה, ולכן אי אפשר להינצל מעונש (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף פ"ח, ע"ב).

אחת ההונאות במשקולות, שמוזהרים ממנה במיוחד, היתה הטמנת המשקולות בתוך מלח (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"א, ע"ב). פרשנים הציעו הסברים שונים, אך בסופו של דבר לא ברור אם המלח מוסיף משקל למשקולות או גורע זאת מהן, אך בוודאי גרם שינוי כלשהו, ולכן אסרו על מגע עם מלח.

העברת בעלות

מה היו דרכי הקניין בתקופת חז"ל? כיצד נסגרו עסקאות? כיצד הועברה הבעלות? המשנה במסכת קידושין, פרק א', משניות א'—ו', קובעת את דרכי הקניין לפי סוג הקניין. בסיכום הנאמר במשנה ניתן לומר כי סגירת עסקה והעברת בעלות נעשו בדרך אחת או יותר מבין אלה: בכסף, בשטר, בתפיסת חזקה, בפעולת משיכה, מסירה או הגבהה.

דרכי קניין אחרות, שיצוינו בהמשך, היו "קניין חליפין" ו"קניין חצר".

שטרי מכר יכלו להיות משני סוגים: א. "שטר פשוט". רושמים בו את הפרטים, ושני עדים חותמים בתחתיתו. ב. "שטר מקושר". זה היה שטר מסובך יותר. רשמו בו שורה אחת, השאירו רווח, קיפלו ותפרו, רשמו עוד שורה, קיפלו ותפרו, וכן הלאה. נוצר שטר שהוא כעין אקורדיון, ועליו חתמו שלושה עדים בצד האחורי. יצירת שטר כזה דרשה זמן, כמובן. התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, דף ק"ס, ע"ב, מסביר את הסיבה ההיסטורית המדהימה ליצירת "שטר מקושר". מסופר שכוהנים אשר כעסו על נשותיהם מיהרו לגרשן. חכמים חייבו אותם לכתוב את שטר הגט בשטר "מקושר" כדי שעד שיסיימו לייצר אותו, ויחפשו עֵד שלישי, אולי יתחרטו על הגירושין. לאחר מכן התירו לכתוב שטר מקושר גם בענייני מכירה.

בעניין העברת הבעלות: במשנה, מיוחסת פעולת משיכה והגבהה למכירת בהמה דקה — צאן. הקונה היה מגביה את הכבש או העז, או מושך אותם אליו. פעולת המסירה מיוחסת למכירת בהמה גסה — בקר, סוסים, חמורים. המוכר מוסר אותה לידיו של הקונה.

בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין, דף כ"ה, ע"ב, יש דיון של החכמים על כל דרכי הקניין. בתוך הדיון נוצרה מחלוקת בעניין קניין בהמה. משנה חיצונית (ברייתא) שמובאת כאן אומרת, כי ר' שמעון בר יוחאי אמר שגם בהמה דקה וגם בהמה גסה נקנות בהגבהה (בניגוד לדעה שבהמה גסה נקנית במסירה).

אם הכול נקנה בהגבהה, מתעוררת השאלה המתבקשת שנשאלת על־ידי רב יוסף, ראש ישיבת פומבדיתא בבבל: "איך ניתן לקנות פיל בהגבהה?" (פילים היו מצויים בכל מקום בתקופה ההיא. הם נזכרים הרבה פעמים בתלמוד. לדוגמה, במסכת סוכה, דף כ"ג, ע"א, דנים חכמים באפשרות שימוש בגופו המת של פיל כדופן לסוכה).

בדיון על קניית פיל בהגבהה יש לחכמים החריפים הצעות מגוונות. הראשון, אביי, מציע לקנות את הפיל בשיטת "קניין חליפין". לפי שיטה זו הקונה את הפיל ייתן למוכר חפץ כלשהו, ובכך הוא "מתחלף" עם המוכר וקונה את הפיל. הצעה אחרת של אביי — הקונה ישכור מהמוכר את המקום שעליו עומד הפיל, וכעת, כשהקרקע נמצאת ברשותו, הוא יכול לקנות ב"קניין חצר" מה שנמצא שם. הקונה נותן פרוטה עבור השכירות ("קניין חצר" — העברת הבעלות על־ידי העמדת החפץ הנקנה על אדמת הקונה).

החכם השני, האמורא ר' זירא, מציע שהקונה יביא ארבעה כלים שלו ויניח אותם תחת רגלי הפיל. כך נחשב הפיל כעומד ברשות הקונה, כאילו נמצא בחצרו, והוא קונה את הפיל ב"קניין חצר". הגמרא סייגה את הצעת ר' זירא ואמרה, שפתרון כזה אפשרי רק אם הקניין נעשה בסמטה, כלומר במקום צדדי שאין עוברים שם אנשים. במקום כזה יכול הקונה להניח את כליו ולהקנות לו את "קניין החצר".

לאחר מכן הציע מישהו שיניחו לפני הפיל "חבילי זמורות", כלומר ערימות של ענפים. הקונה יוביל את הפיל לעלות על אותם ענפים, והדבר ייחשב כהגבהה של הפיל. גובה הערימה יהיה לפחות שלושה טפחים (טפח הוא רוחב של ארבע אצבעות).

פתרון נוסף שהוצע היה שהקונה יעמוד במקום גבוה ויחזיק "חבילי זמורות" — הפעם מזון שהפיל ירצה לאכול. הפיל יקפוץ באוויר כדי לתפוס את המזון, וזה ייחשב כאילו הקונה הגביה אותו (נראה קצת לא הגיוני שהפיל יקפוץ, הרי יש לו חדק שבו הוא תופס מזון מכל מקום).

לא התקבלה שם החלטה סופית, אבל רואים שחכמים ניסו להתגבר על כל בעיה (ואולי הם דנים בעניין עד היום).

אגב, בקניית עדר שלם של בהמות, המוכר מוסר לקונה רק את הבהמה שהולכת בראש העדר, זו שיש לה פעמון בצווארה וכולם הולכים אחריה, הלוא היא המשכוכית. מסירתה של זו היא קניית העדר כולו (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ב, ע"א).

והנה סיפור שנעשתה בו הגבהה, סימן לקניין, אבל עדיף היה שלא נעשתה. אדם נכנס לבית מטבחיים, מצא בהמה שחוטה והגביה את ירכה כדי לבדוק את איכותה. בזמן שבדק את הירך בהגבהה, הגיע במהירות פרש על סוס, חטף את הירך מידיו ונעלם. המוכר דרש מהאיש את תמורת הבשר שנחטף. האיש בא לפני רב יימר שיפסוק את הדין. רב יימר חייבו לשלם. הגמרא מעירה כאן, כי מחירו של הבשר הזה היה ידוע מראש. הכלל הוא, שאם יש לסחורה מחיר ידוע, ואדם יעשה בה פעולת הגבהה, הרי זה נחשב לקנייה (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף פ"ח, ע"א).

באותו דף בתלמוד מסופר על הגבהת סחורה שהסתיימה בצורה מפתיעה ביותר. סוחר של דלועין (קישואים, מלפפונים, דלעת, מלון, אבטיחים) הביא את סחורתו לעיר פום נהרא. היה ביקוש עצום לסחורה, אנשים הסתערו על הדלועין, הרימו בידיהם את הסחורה ובחנו אותה. המוכר הנדהם עמד חסר אונים ולא ידע איך יגבה את התמורה, ואז צעק: "הרי הן מוקדשין לשמיים!" הקדשת הדלועין לשמיים, משמעותה שלאף אחד אסור לנגוע בהן. בזמן שבית המקדש היה קיים, הרי הקדש כזה היה מובל לבית המקדש. בזמן התרחשות המאורע כאן, צריך לנהוג לפי האמור בתלמוד הבבלי, מסכת בכורות, דף נ"ג, ע"א: "אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים — בהמה תיעקר, פירות, כסות וכלים — ירקבו" וכו'. כלומר, יש להשמיד את כל הסחורה!

האנשים ששמעו את צעקת ההקדשה של המוכר, עדיין, כמובן, רצו את הסחורה, ופנו לרב כהנא, ראש הישיבה בעיר זו, לברר אם ההקדש הזה בתוקף. רב כהנא פסק שכיוון שאנשים כבר הגביהו את הסחורה, הרי היא שייכת להם. המוכר לא יכול להקדיש דבר שאינו שלו. הוא יכול לנסות לקחת מהאנשים תמורה לסחורה. אך מיד בהמשך מופיעה בגמרא הערה, שהיא תנאי לפסיקת הרב כהנא. בהערה נאמר שהתנאי להחלטה כזו הוא שהמחיר היה ידוע מראש. היות שבמקרה זה המחיר לא היה ידוע, הרי ההקדש של המוכר תקף.

אם כן, בסיפור הזה כולם הפסידו מההסתערות על הסחורה: הציבור, שחשב לזכות בדלועין במחיר "מציאה", וגם המוכר, שצריך עכשיו להשמיד את הסחורה. אכן, היתה כאן הגבהת סחורה גורלית.

קידום מכירות

מה נעשה כדי לפרסם את הסחורה ולקדם מכירות?

אמצעי פרסום להמונים כמו בימינו לא היו קיימים כמובן. עיקר הפרסום היה מפה לאוזן, כאשר חנווני, שהצליח לפרסם את עצמו כאדם הגון וישר, זכה לקונים רבים יותר. דבר זה לא היה קל במיוחד, כי חנווני, כעיסוק, נחשב לאחד המקצועות הבזויים. במשנה, במסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ד, נמצאת מלאכת החנווני בתוך רשימה של עיסוקים לא מכובדים, החשודים בהונאה ובגניבה. כאן אומר אבא גורין, שלא ילמד אדם את בנו, בין היתר, להיות מוביל חמורים וגמלים, ספן, רועה וחנווני, "שאומנותן אומנות ליסטים". כלומר, אלה רגילים בהונאה וגזל.

כיצד משכו לקוחות? אחד ה"טריקים" שהיו ידועים כבר בימי חז"ל היה חלוקת דברים מפתים כמו אגוזים ושקדים לילדים (בימינו נותנים בלון, סוכרייה או צעצוע קטן). הילדים היו מושכים את ההורים לקנות דווקא בחנויות שחילקו להם מתנות. אמנם נמצא בתלמוד הבבלי, במסכת בבא מציעא, דף ס', ע"א, שהיה חכם בשם ר' יהודה שהתנגד לחלוקת ה"ממתקים" הזו לצורך פיתוי לקוחות, אבל שאר החכמים הבינו שזו דרך של קידום מכירות והתירו זאת.

אמצעי אחר לקידום מכירות היה הורדת מחירים. ושוב — ר' יהודה התנגד, אך חכמים בירכו על כך, מפני שהורדת מחיר על־ידי סוחר אחד יכולה להשפיע על כל השוק, וצרכנים ירוויחו מכך.

פעילות לקידום מכירות שנחשבה שלילית בעיני החכמים נמצאת בתוספתא בבא מציעא, ג', כ"ז. הרצפה ברוב החנויות היתה בעצם עפר שכוסה בטיט. המראה לא היה מלבב, וגם היתה סכנת אבק שיפגע בסחורה. בדרך כלל היו החנוונים מרטיבים את הרצפה במים, אבל היו שהרטיבו בשמן או ביין. זה הוסיף מעט יוקרה למקום וגם ריחות נעימים. החכמים התנגדו לכך ואמרו: "לא ירביץ חנווני לתוך חנותו יין ושמן, מפני שגונב דעת הבריות". לדעת החכמים היתה זו גניבת דעת הלקוחות, אבל בעצם היה זה אמצעי לקידום מכירות.

הריבית

נושא חשוב לדון בו כאשר מדובר בעולם המסחרי והעסקי בתקופת חז"ל הוא עניין איסור לקיחת ריבית. היום, כמובן, זה נראה בלתי אפשרי — הלוואות ללא ריבית.

האיסור על הריבית הוא מן התורה, והוא מופיע שלוש פעמים. בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק 24: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך". בספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים 35—37: "וכי ימוך אחיך... אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוהיך... את כספך לא תיתן לו בנשך, ובמרבית לא תיתן אכלך". בספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים 20—21: "לא תשיך לאחיך נשך, כסף נשך, אוכל נשך, כל דבר אשר ישך" וכו'.

הריבית נקראת "נשך". זהו מושג שלילי ביותר — היא נושכת את האדם הלווה, העני, הנתפס כאחיו של המלווה (לנוכרים מותר להלוות בריבית). האיסור הזה היה חמור כל־כך אצל חז"ל, שהם לא התירו אפילו דברים שנראים כריבית — מה שנקרא "אבק ריבית".

דוגמאות ל"אבק ריבית" נראה במשנה, מסכת בבא מציעא, פרק ה', משנה ב'. למשל, למלווה אסור להשתמש בחצר הלווה בחינם, או לשכור ממנו בית בדמי שכירות מופחתים מהמקובל. דוגמה אחרת: אדם מוכר שדה ואומר לקונה שהמחיר עכשיו הוא אלף זוזים, אבל אם הקונה ישלם לו מאוחר יותר, ישלם אלף ומאתיים זוזים. התוספת המוצעת עבור תשלום מאוחר, הרי היא כריבית.

התלמוד מדגים לנו "אבק ריבית" בסיפורים שונים. בתלמוד הירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ה', הלכה ו', מסופר על ר' חייא "הגדול", שהיתה לו כותנה למכירה. הגיעו אליו סוחרים (חמרים, כלומר מובילי חמורים) ורצו לקנות ממנו. ר' חייא אמר להם שאינו מתכוון למכור עכשיו אלא בפורים הקרוב (כנראה ידע שבפורים המחיר יעלה). אמרו לו הסוחרים, שימכור להם עכשיו על־פי המחיר שהתכוון למכור בפורים. ר' חייא שאל את ר' יהודה הנשיא אם עסקה כזו אפשרית, ור' יהודה הנשיא אסר עליו לבצע זאת. הסיבה: "אבק ריבית".

סיפור אחר על "אבק ריבית", הקשור בניצול עבדים, נמצא בתלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא, דף ס"ד, ע"ב — דף ס"ה, ע"א. כאן מסופר על החכם רב יוסף בר חמא, שהיה מנצל עבדים של אנשים שהלווה להם כסף, לעבודה אצלו (בימים שלא עבדו אצל בעליהם). לרב יוסף בר חמא יש בן תלמיד חכם חריף (לימים הפך הבן לחכם גדול ומפורסם וראש ישיבת מחוזא). שמו של הבן: רבא, והוא שואל את אביו (בכבוד) מדוע הוא נוהג כך: "מאי טעמא עביד מר הכי?" כוונתו לומר לאביו, כי יש כאן סוג של ריבית שהוא לוקח מהלווים שלו! אבק ריבית!

האב עונה כי עבודת העבדים האלה לא שווה אפילו את המזון שהם מקבלים ממנו, ומכאן שאינו מרוויח דבר. בתשובתו הוא נשען על רב נחמן הגדול, ראש ישיבת נהרדעא, שגם הוא סבר כך על עבדים. אך רבא הבן אינו מרפה, ומבהיר לאביו כי רב נחמן התכוון בדבריו רק לעבדו הפרטי, דאריי, שנהג לרקוד בחנויות, לשעשע אנשים, ולקבל יין עבור זה. הוא באמת לא היה עובד — אבל עבדים אלה ממש עובדים!

אז מביא רב יוסף נימוק אחר למעשיו, המסתייע בדברי רב דניאל בר קטינא. הוא אמר כי מי שמעסיק עבד של אחר ביום שבו העבד אינו עובד אצל אדונו, פטור מתשלום לבעל העבד (הסיבה — האדון מרוצה מכך שהעבד לא מתבטל ולא מתרגל לעצלות).

רבא אומר לאביו, כי הדברים הנ"ל אמורים רק במצב שאין המעביד את העבדים נושה של בעל העבדים, אבל כאן בעלי העבדים חייבים לו כסף שהלווה להם, וזה נראה כמו ריבית שהוא לוקח מהם! רבא מוסיף ומביא לפני אביו את דברי רב יוסף בר מנומי בשם רב נחמן, שאמר כי מי שהלווה כסף ודר בחצר הלווה צריך לשלם לו שכר דירה, ואם לא שילם, הרי זה נראה כריבית — "אבק ריבית"! בשלב הזה "נכנע" רב יוסף בר חמא לבנו רבא ואומר לו: "הדרי בי!" כלומר, אני חוזר בי, לא אעסיק עוד את העבדים הללו.

אך למרות איסור הריבית, ואפילו איסור "אבק ריבית", יש לדעת כי עם כל זאת היו קיימים מלווים בריבית.

הוכחות לקיומה של הלוואה בריבית פזורות במקומות שונים במשנה ובתלמוד. לדוגמה: במשנה, במסכת ראש השנה, פרק א', משנה ח', נמנים אלה שפסולים לעדות: "המשחק בקוביא, ומלווי ריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית ועבדים". ניתן למצוא כאן את המלווים בריבית בתוך רשימה של אנשים בעלי עיסוקים בזויים ומגונים. משחקים בקובייה נחשבו רמאים כי שיחקו על זכייה בכסף (אגב, נמצאו בארץ ממצאים ארכיאולוגיים של קוביות משחק עשויות מעצם וגם משנהב). מפריחי יונים הרוויחו כסף מתחרויות בין יונים, וגם כאן היו הונאות (וגם צער בעלי חיים). סוחרי שביעית סחרו בשנת השמיטה, שבה אסור לאסוף יבול. הם אספו והרוויחו כסף ממכירה אסורה.

המלווים בריבית נחשבו מגונים, עבריינים, פסולים לעדות, ויחד עם זאת היתה ההלוואה בריבית מציאות קיימת.

בסופו של דבר הבינו החכמים שהכלכלה אינה יכולה להתקיים ללא מכשיר הריבית. מצד אחד ישנו ציבור שזקוק לכסף, ומצד שני ישנם בעלי הון, שאינם רוצים לתת את כספם ללא תמורה. העשירים יכולים גם להתרושש אם לא יקבלו תמורה לכספם, אבל הם יכולים לאושש את המשק בכספם ולגרום להתפתחותו.

ר' יהודה הנשיא ("רבי" בפי העם), שחי במאה השנייה לספירה, היה בעצמו אדם עשיר מאוד, והוא העריך וכיבד מאוד את העשירים (למשל, ראו תלמוד בבלי, עירובין, דף פ"ה, ע"ב—דף פ"ו, ע"א). הוא הבין את החשיבות הכלכלית שלהם, ולא היה מאושר מכך שהעשירים, המאפשרים קיום ופיתוח כלכלי, ילוו כסף ללא תמורה. ר' יהודה הנשיא התקין תקנה שלפיה ריבית, שמלווים רוצים להחזיר ללווים, אין לקבלה מהם. הדברים מופיעים בדברי ר' יוחנן בתלמוד הבבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ד, ע"ב: "אמר רבי יוחנן: ‘בימי רבי נשנית משנה זו... באותה שעה אמרו — הגזלנין ומלווי ריביות שהחזירו, אין מקבלין מהם, והמקבל מהם, אין רוח חכמים נוחה הימנו'".

ר' יוחנן, במאה השלישית לספירה, ממשיך את הקו של ר' יהודה הנשיא, וכששואלים אותו (בתלמוד הירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ה', הלכה א') אם צריך להוציא מידי המלווים את הריבית שלקחו על־ידי בית דין, הוא עונה: "אם מזו, אין אנו מניחין לגדולי ארץ כלום". כלומר, העשירים יכולים להתרושש, ופגיעה בהם תהיה פגיעה בכולם.

המגמה הזו של הקלת עניין ההלוואה בריבית הלכה והתחזקה במשך השנים. בסופו של דבר נוצר במאה ה־17 הסכם שנקרא "היתר עסקה". היתר זה יוצר כעין שותפות בין הבנק המלווה ובין הלווה. לא אפרט את הנושא כאן. אפשר לראות היום בכל הבנקים ובתי ההשקעות המלווים לציבור היתרי עסקה כאלה, המאפשרים ללקוחות שומרי הלכה ללוות כספים.

כיצד היו פורעים הלוואה? תמורת החזרת החוב מסר המלווה ללווה את שטר החוב. אם איבד המלווה את שטר החוב, הוא היה חייב לכתוב "שובר" ("תברא") ללווה, שבו הוא מודה שקיבל את כסף החוב. שובר זה היה, למעשה, מה שנקרא בימינו "קבלה". הלווה היה צריך לשמור עליו לעד.

ההלכה שכותבים שובר ("קבלה") ללווה רק במקרה של איבוד שטר חוב נקבעה בתלמוד, במסכת בבא בתרא, דף קע"א, ע"ב, לאחר האירוע שבו הלווה רב יצחק בר יוסף כסף לרבי אבא, וכשבא האחרון לשלם את חובו, אמר לו המלווה שאיבד את שטר החוב. כאשר אין שטר חוב, הלווה אינו חייב לשלם. לאחר מחלוקת חכמים הוחלט כי עדיף שהלווה יצטרך לשמור על שובר מאשר שהמלווה לא יקבל את כספו. כך נקבעה ההלכה לעתיד.

ועתה, לאחר שפרענו את החובות, נעבור אל הסיפורים המגוונים בהמשך הספר.