אירבוס A320

המחנה

שינה רצוצה

שדה ענקי של חמניות. מישורי נצח של חמניות פורחות וזקופות בצהבהבותן התמירה נפרשים ונפתחים אופקית, עד לחיבור המשוסף שבין הקרקע לשמים. משבי רוח משתנים יוצרים בתנודת הפרחים אדוות קטנות, המתגברות ומגביהות לתנועות גליות.

לפתע, שורת פרחים ארוכה קמלה באבחה אחת והכתרים הזהובים מרכינים ראשם מטה בכבדות אל גבעולי החמניות הארוכים, הכומשים כספגטי מבושל. גל הנפילה של השורה הראשונה נושק לשנייה, וזו לבאה אחריה, עד שריצת הצונאמי הפועלת כחרמש אדיר אוחזת במישורים הזהובים, המשחירים. נהמה רחוקה קרבה במהירות, נהמת אלפי הגבעולים הקורסים והפרחים הניתזים גוברת ברעם מתגלגל. צפירה איומה קורעת את אוזנַי. נעלמו החמניות, הכול נבל והשחיר. צייה קפואה ושוממה.

צפירה נוספת, מחרידה וממושכת, זועקת בראשי, פורעת בשרעפי ומנתצת את חלומי לשבבים חדים ומדממים. ראשי מציץ משַּׂק השינה, ונוף בצבע חאקי, קלוע בחבלים שעירים של תקרת האוהל, ממלא את עינַי.

בוקר חדש במחנה.

תכונה ערה בחוץ, אבל קצת קשה להבחין במתרחש, בעיקר באשמתן של קרני הזריחה המסנוורות שמתנפצות אל הערפל הסמיך. שוב כל רגע רשום וכל דקה מקוטלגת. אין שנייה פנויה שתעופף לה כך סתם בחלל, ואם כן, היא תילכד בתוך מאית השנייה, תוכנס למעצר ושאר תשעים ותשע המאיות תועברנה לשימוש מיידי.

תורן המטבח לבוקר זה מילא את תפקיד קצין הסיר הקשוח. היה מודד כל סמ"ק של המרק הדליל כאוויר ההימלאיה ומגיש ביד קמוצה שתי פרוסות לחם דקות. ללחם יש טעם של חול וכל לגימה מהמרק שיורדת בהצלחה בגרון חושבת על הלגימה שאחריה. אין זמן להתענג עליה, אין טעם וגם לא כדאי. בעצם גם לוּ רציתי — מזה זמן איבדה הלשון את בלוטות הטעם מהבקרים הקפואים, והגוף הרפה חסר אנרגיה.

המסדרים אינסופיים. הספירה ארוכה, מהדהדת בריטואל הפקודות הנצחי, היומיומי. מוכרחים, כמובן, להישאר לעמוד זקופים על מנת להיראות בריאים. בוקר קשה, ככל בוקר.

כבכל בוקר, נאבק למחות את ההבעה של ארבע שעות שינה טרופה והזויה ומנסה להשתכנע עד עמקי נשמתי הרצוצה שישנתי שמונה שעות של לילה בריא על מזרן איכותי וכרית מלאה בנוצות אווז צחורות. הקור מצמית, חודש נובמבר המתעתע של 1990, שהתחלפו בו קור עז וחום יוקד בתוך פחות משבועיים. הקרח נוגס בכפות הרגליים כמו תולעים עקשניות, חודר מבעד לסוליות השחוקות. אני מוכרח להניע את פלג גופי התחתון. העליון צריך להישאר יציב וללא ניע. מוכרח להפעיל את גופי כדי לא לקפוא למוות.

הייתי מזהה מבעוד מועד את השלב הקריטי שבו היו מתעצבות שורות המסדר, ומשתחל בזריזות לשורה הרביעית כך שלא אבלוט ואוכל להניע את רגלי. שורה רביעית — כדי שלא אהיה רחוק מדי, אוכל לשמוע מה קורה ולהישאר מעודכן וערני, שחלילה לא אחמיץ את הפקודות. עוד יתרון חשוב טמון בשורה הרביעית־חמישית במסדר הראשון בבוקר: האוכל. יותר נכון, המרק. הספלים הראשונים דלילים במיוחד, אך מן השלב של מחצית הסיר, המרק הופך איכותי יותר ומזין במשהו את הגוף התשוש.

אני נאחז בציפורניים חזק ככל יכולתי, נצמד לחוקים הקטנטנים שמעצבים את היומיומיוּת הקשה. ההֶרגלים הקטנים, המונוטוניים, הלא חשובים, שהעמקתי לחקור בהם, שצללתי לתוך קיבתם המודלקת והחולה דרך פיית בלון קטן וניפחתי אותם מבפנים — הם היו סוד ההישרדות שלי.

אף על פי שנראה שכולם מנסים לתפוס מקום טוב בתוך התרוצצות הבוקר הכאוטית, בסופו של דבר כל אחד מתייצב במקומו הקבוע, כך גם אני. המקרים היחידים שחייבו תזוזה ושינוי סדרי מקום היו כאשר אנשים לא שבו עוד מיום עבודת הפרך הקשה. ההרגל הזה, הפותח את שגרת היום, חזק מכל היגיון. עוצמתו באה לפעמים על חשבון תועלת אחרת. זו מלחמת הישרדות ופשוט אין ברירה. גם בתוך התוהו הקשה הדיכאוני ביותר, הצבוע שחור, אני מוצא נקודה לבנה קטנה. בנקודה הזאת אני מסדר לעצמי מיקום, מיטה, שמיכה, מארגן את הנעליים בדרכי (קצותיהן על קו שפת המיטה המתקפלת), בונה מיקרו־סדר פנימי ואישי (שלא תלוי בסדר היום המוכתב מלמעלה), כמו למשל מאיזה שרוול עלי להתחיל להתפשט, או אם ללבוש את המכנסיים קודם ברגל שמאל. אסור לי לתת להם לשלוט ברגעים האלה. ביום שאתן להם להוביל, הפסדתי, את זה יודע כל אחד כאן.

אם מישהו מחליט להרים ידיים לכניעה — במקום הזה שאין בו חוקים — הוא יודע היטב שלא יונף שום דגל לבן. במקום הזה אין דבר מוביל למשנהו, באופן שהכיר כל חייו. אחד ועוד אחד אינם בהכרח שניים. לעתים זה קורה, אך אסור לבטוח. כך או כך, שום רצף של מעשים — טוב או רע, נכון או לא נכון — לא יוביל לסוף הצפוי, הטבעי, זה שאדם הורגל אליו לאורך חייו. הכול תלוי בהחלטות מלמעלה, בקריזות רגעיות ובשיגעון של מפקד שאשתו רבה אִתו בלילה הקודם, או שחתך את לחיו בשעת גילוח הבוקר והביט בפניו בראי. דבר ממה שאעשה לא יבטיח לי חסינות מפני כדור העופרת שיכול להישלח אלי כמעט מכל בעל דרגה כאן.

ברגעים אלה עולה ועולה חשיבותו של מיקרו־החיים שלי. נשקם של הרגישים דל באמצעים, כפי שזיהיתי אצל ניתאי — שכמוני, לא הגיע מבית מחוספס. כל אחד והמניירות הקטנות שמחזקות לרגע, שיש ביכולתן לבטל לעתים רסיס פוצע של ייאוש קטן. זה לא פשוט, את שכבת ההגנה הדקה יש לטפח בתחכום ובזהירות, שלא תקרוס לפתע. ערפילי השניות הפנויות הם ניצוצות החיים השלמים שממתינים לי באופק האוורירי, המרוחק. טיפות טל דקיקות שאוכל להתעטף בהן ולהסתתר מאחורי המסך המעושן והמטשטש שהן יוצרות. רגעים אינטימיים שלי עם עצמי, רגעים שאני מוכרח שיהיו רק שלי, מבין כל מאות אלפי השניות הספורות והמדודות, שאפילו ניתאי מהמיטה הסמוכה לא ישתתף בהן.

מתוך שק השינה שלי חשתי שבקרוב מאוד נצטרך לקום. תמיד ידעתי כמה דקות לפני, אם בגלל האור שהסתנן מבעד ליריעות האוהל אל שק השינה, אל העפעפיים ואל קורי השינה, או בעטיו של הקור שהגיע לשיאו רגעים ספורים טרם זריחה. כך או כך, עמוק בפנים, מתוך תהומות שק השינה שלי, התפללתי שיקרה נס ולא אצטרך לקום, שלא יתחיל יום חדש, שלא תפציע שוב מפלצת חדשה, ומצד שני, שנקוּם כבר, שיפסיקו לפצוע אותי החלומות מבשרי החורבן הללו שמטלטלים אותי כל לילה.

"השכמה! חמש ורבע! השכמה!" הגזירה שוב ניחתת עלי. המציאות הזאת, שמנצחת תמיד, מכריעה כל דמיון, תקווה או אשליה, בעיקר את אשליית אי־קיומו של היום הבא. למוח לא שמורה הזכות הבסיסית לייצר אשליה כזאת. כל תא מגויס ומטולטל עד כדי אפיסת דמיון.

"חמש עשרים ואחת!" צורח רוברט, השומר האחרון בסבב שמירות הלילה. תמיד היסטרי, תמיד מעיר את כולם בשאון רב ובמהומה גדולה. נחמד יותר היה כאשר הגיע תורו של נתנאל ממחלקה שלוש להיות השומר האחרון בסבב. להבדיל מרוברט הרועש, נתנאל — בחור מצחיק וטוב שיכון ל', שאחותו הייתה דוגמנית יפהפייה, נהג לעבור ממיטה למיטה לאורך האוהל בלחישה עדינה ומתוקה: "בוקר טוב נשמות חביבות, בוקר טוב נשמות טהורות, צריכים לקום." מבטא צרפתי קליל ליווה את קולו. "כן, כן, כבר בוקר אין מה לַשׂות, אז לקום בקשה." קולו הענוג אך הבוטח ליטף את האוהל בצליל אמהי משהו, מקהה במקצת את תחושת הכאב של קץ השינה הקצרצרה והלא מספקת.

הבחנתי בשקיפות עורו של נתנאל. קצות החיישנים שבראשי זיהו מיד את תדרי נפשו המקרטעת מעט וזקוקה למיני טקסים פנימיים ולשפע שכנועים, בדמות בדיחות רבות ומשפטים מבריקים ומשעשעים שישדרו ביטחון.

מבט אחד ממנו אישר לי שהוא יודע את שזיהיתי. חיוך קטן עם קמט עגמומי וצל קטן בעין שמאל בישר לי: "כן, אנחנו באותה סירה שברירית".

לבוקר ההוא היה מתוכנן אימון קשה במיוחד. קפיצות, מתיחות ושוב קפיצות ומתיחות וכפיפות. מתכוננים לריצה ארוכה. העיניים דומעות מצליפות הרוח הקרה. הסמל הוותיק זייץ מדגים איך למתוח ומה לסובב, לקפוץ, לנעֵר ולפשק. קולו נמרץ וצולף בנקישות חדות. המפקדים הזוטרים מתרוצצים סביב, יראים מהסמל הקשוח, עסוקים למראית עין.

גרירת רגליים כבדה ואיטית, גריסת החצץ והחול ושקט מצטחק. ניתאי מגיע סוף־סוף, מצטרף למחלקה, כרגיל באיחור קטנטן, אבל מושך תשומת לב. זייץ שולח אליו איזה המהום מפחיד, אצבעו שלוחה לעברנו, אל השורות הממתינות בתזוזות קטנות ומזיעות של אחרי החימום, מתכוננים לריצה.

לניתאי היו עיניים קטנות מאוד ועפעפיים שמוטים במיוחד שיצרו מראה של פודל המצוי בתנומת אחר־צהריים תמידית. באופן פרדוקסלי, ככל שהתאמץ להסתגר ולהתקפל אל תוך עצמו, דווקא גרם לחריגותו לבלוט, לחבריו למחלקה שלו ללעוג לו ולמפקדיו להתאכזר אליו יותר.

ענן הדיכאון של הבוקר החל מסתלק מגופי המזיע תחתיו ופיסות של צמר־גפן התפזרו בשמים בזחילה איטית. דומה כי שאריות הלילה טרם התקלפו עד תומן ושביבי התקוות לא הועמו לגמרי. אולי יבוא מישהו מהאופק המדברי, מן השמש הזורחת, ויגיד משהו שונה, חדש. שיאמר שהולכים הביתה. כן, הביתה. דמעות של קור נמהלות בדמעות געגוע. שיספר בחיוך שהכול כבר נגמר והולכים, ותלאות היום יבוטלו.

"קדימה! עוד! לא להפסיק!" הקול המעצבן של הסמל זייץ מנחית חזרה אל הקרקע הקרה, השורטת. צינת האוויר עדיין מנסרת בנו, אבל השמש כבר משלחת אותות חום זעירים שנקלטים בתשוקה בקצות האיברים המכחילים.

"אחת! שתיים! שלוש...! ראוס!" שואג זייץ ברעם קולו. סבך של שוקיים נעות ומצטלבות בניע כאוטי, כגזעי שתילים צעירים מטואטאים בסופה. עשרות נעלי ריצה מזנקות בתנועה וכולם פוצחים בדהרה. משהו קורה לי עכשיו. אני נפרד לכמה דקות מהישות הפיזית שלי, מגופי. אני מרחף מעל, מביט למטה ורואה את עצמי רץ. הסמל זייץ פותח פער. הוא אלוף צה"ל בכושר קרבי. אני מרחיב צעדים ומגיע אליו בקלות. הוא מסובב את ראשו בהפתעה גלויה ומגביר את הקצב ואני משיב לו בקלילות, סוגר את הפער כהרף עין. כל שאר המחלקה נשרכת מאחור במרחק הולך וגדל, מיטשטשת לכדי כתם אנושי מתנועע.

הסמל נדהם לגלות את היצור המפוחד שהוא מכיר חי ונושם, בעיקר רץ.

האוויר עושה לי טוב ומשהו במבט של הסמל משתנה: המעטפת הקשיחה נסדקת אט־אט כאדמה חרבה לאחר שיטפון שיבש. אני מבחין מבעד להבעת פניו, מבעד להתנשפויות שלו, שאין לו כוח לשחק עוד את משחק הדיסטנס. פתאום הוא אומר לי, "קדימה… בוא," תוך הטיית ראש חברית כזו, שובבה, כמו של אח גדול שגורר אותך למעשה שטות.

שנינו מגבירים את הקצב למהירות רצחנית ממש. הדופק מכה באוזני. הלב מרעיד את חזי הפועם כמפוח יעיל. אני מחייך אל הרוח ואל הנוף הצחיח והשלֵו. לראשונה מזה חודשים רבים אני לוגם אוויר חף מטעם מוות מריר. אוויר מתקתק. השמים נצבעים לפתע בתכלת אמיתית, הממלאת את מקומו של האפור המעיק, הקבוע. רגלי בתנועה רצופה ואני קליל כנוצה צחה, נוגע לא נוגע בקרקע.

משהו מתקלף בי, הולך ונחשף. הנה אני כפי שאני מכיר את עצמי שנים. סוף־סוף מתחיל לזהות את עצמי תחת הבשר המתנשם והמזיע.

חורף של שנת 1978. יחף ושדוף. כפות רגלי חשות את הדשא הלח. "למקומות… היכון… ALLEZ!" הפקודה ניתנה במבטא צרפתי כבד. מימיני ומשמאלי רגליים גדולות ושעירות. אני מתחרה בחברי המושב המבוגרים. כמה זוגות רגליים לפני. חלקן נסוגות לאחור, מלוּות בקולות נשיפה מתרחקים.

עוד זוג רגליים אחד… עוד חמישים מטר... הדשא כנהר ירוק הזורם לאחור. אני רואה את פניו של אנדרי רופא השיניים, אביו של רוני, שמחכה לנו בקו הסיום הווירטואלי אך הידוע לכול. פרצופו המחייך גדל במהירות מסחררת. אני יודע שניצחתי. גופי הקטן מקבל טפיחות של כבוד ממבוגרי המושב המשתאים.

שאר החברה של המחלקה מגיעים אלינו לאחר שהסמל זייץ ואני ממתינים להם כמה דקות בהילוך מתנשף. הוא בשלו ואני בשלי. הרגל כואבת כאבי תופת ובקדמת הקרסול לאורך העצם אני מרגיש בליטות ושקעים. זה לא אני שרצתי, לא גופי ולא רגלי. זאת הולוגרמה יפה שלי מלפני המחנה, של אושר קצר וטהור. ברגעים אלה אני מלאך. לא חש כאב, צער או עייפות. אין בי בשר, רק רוח, רוח בוקר מדברית וקרירה.

הקציבו לנו שבע דקות ללבישת מדים. בזמן הזה אני שוב נעטף בעל כורחי גם בדמות החודשים האחרונים שהשתלטה עלי. אני נושם נשימות ארוכות ועמוקות יותר, כדי להתגבר על התעוקה בחזה ועל הדמעות שמהדקות את אחיזתן בגרוגרת. אין למי לצעוק ואין מה לעשות. המדבר סוגר וחונק במהירות.

רוח הבוקר הופכת לרוח רעה. כמה שניות לפני שאנחנו מתייצבים בשלשות אני מחטט בתיק הגדול, בין כל הגופיות והגרביים. אני מוצא קופסה מלאה בשוקולדים וחטיפים שנארזו לפני שבועיים בידיה האוהבות של אמי. אני מביט בקופסה והדמעות עוברות את שלב הגרון ומטפסות לעיניים. אין לי יותר אוויר לסגור בו את הפתח שנפער באזור מִפתח הלב. המועקה קורעת את בית החזה, אבל נשארת שם. אני לא מעז לפתוח את הקופסה, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. בתוך הקופסה הזאת מסתתר אני, האני שהכרתי היטב כל חיי, מעוטר בשמחת חיים. אם אפתח אותה אפגע בתוּמת הזיכרון שהבאתי אִתי. אני מלטף אותה באצבע, סוגר את התיק ורץ למסדר.

מה יהיה עכשיו? אֵם כל השאלות!

הלא נודע הוא בעצם המוטו של המחנה. ממנו פחדתי יותר מכול. שיגע אותי חוסר הוודאות וחסרונו של המידע, שנמנע מאתנו בכוונה תחילה. במצב כזה כל דבר יעלה על הדעת, הכול יכול לקרות וגם יכול להיות גרוע יותר. אין אפשרות להתכונן נפשית לדבר. כאוס טוטאלי: אחד ועוד אחד לא שווים שתיים וגם לא שלוש, אלא רק מה שיוחלט באותו רגע מלמעלה.

מלמעלה — מילה אחת שקיפלה בתוכה הכול. את כל חרדותינו, שנאותינו, ציפיותינו, תקוותינו וייאושנו. ואכן מגיע הרגע: הרס"פּ יצחק דדון מקריא ביובש את רשימת המספרים האישיים שלנו ומוסיף: "תוך שתים־עשרה דקות מכינים אפודים ומחסניות, נשק בכוננות מלאה ומתייצבים ליד הטיולית, יורדים לפְרידְריכְסְהָאפֶן!" זו לשון ההודעה המייאשת. הספירה החלה: "אחת... שתיים... שלוש!" הלחץ באוזני גובר והן נסתמות."

"איין, צוויי דריי... זיבן, אכט..." מהדהד הקול בצליל עמום.

השמועה נפוצה מיד. כולם פותחים בריצה מבולבלת להכין את הציוד כמה שיותר מהר. המשמעות המעשית היא שאפילו האוהלים העלובים שבתוכם עומדות המיטות המסכנות שבבסיס השומם שוב לא יהיו.

גם לא הציוד הפרטי והתיקים מהבית.

כלום.

רק מרחבים שוממים והרים שקופים.

ישנים על הקרקע, קמים ומתאמנים, אוכלים בישיבה על החול, קמים ומטורטרים. עובדים בפרך וזהו.

השמועות שזרמו מפרידריכסהאפן, מחנה שהיה ממוקם ליד הר קרן, היו רבות ומפחידות ביותר: חיילים השתגעו, טירון נמצא באמצע שומקום מתגולל בצואתו וקצף על שפתיו. תנים נגסו ברגלי חיילים בשנתם וכמובן, השם מהלך האימים; אוברשטורמפיהרר קארל, מוותיקי קציני הר קרן, הסדיסט המטורף, ההוגה הגדול של הטרטורים וההתעללויות.

הפחד משתק אותי ולא רק בגלל השמועות הנוראיות על פרידריכסהאפן אלא בעיקר מפני שכבר שיתאיידו מעט השניות שהצלחתי למצוא בלילה, אחת לשבועיים, כדי לרוץ לטלפון הציבורי העתיק שבקצה הבסיס ולהתקשר הביתה. תישלל ממני האפשרות להביט בקופסת השוקולדים שבתיק או בטלית והתפילין המקופלים בתוכו. שני המעשים הפעוטים הללו, גלולות אנרגיה זעירות אך עוצמתיות, אותם ערפילי השניות הקטנטנות, הנסתרות מעיני המפקדים וגלויות רק לעיני. איזה פחד! אפילו רגעי נחמה דלים אלה ייגזלו עכשיו! פתאום הבסיס העלוב נראה כמקום חגיגי ומבטיח לעומת המקום שאנו עתידים לבוא בקרבו. ייאוש מטפס באכזריות מתוך הקיבה לעבר הלב והגרון. כולם סביבי רצים ומתרוצצים, ואני נטוע במקום, משותק מאימה.

שיירת הטיוליות העלובה — רכבת המשא הצה"לית — אוספת אותנו. האבק מיתמר לעננים בצבע מוקה. כולם מנסים לנשום דרך החלונות הצרים של קרונות העץ העתיקים. סביב רק חול ואין פיסת אוויר נקייה. הפיות היבשים, הצמאים לחמצן, נפערים. הלשונות המשתרבבות, לבנות מיובש. כולם מטפסים על הציוד ועל התיקים כדי להשיג קצת גובה, להתקרב לחרכים של טיולית ה־Volvo המיושנת, הדומה לקרון עבש, המוביל בקר. החזקים דורכים על החלשים, החלשים על הציוד, והחלשים מאוד מתגוללים ונרמסים מתחת לערב־רב האנושי המתנשף.

אני יושב על ספסל מאובק, מביט מבין עשרות הידיים והראשים החוצה אל הנוף הרץ לאחור, אל מקטעי המדבר המשתלט על האוויר והשמים והנשמה. אין אפילו כביש שיגיד לי שבכל זאת יש משהו שיכול לחבר אותנו לעולם, שיהיה עורק חי ומלא חמצן שיוביל אל הלב הפועם של ההיגיון.

שיירת הטיוליות הלבנות, עם הכיתוב הכחול 'טיולי הדרום', הפכו חומות, שועטות במהירות. הרכבת מיטלטלת בנוף שהופך צחיח ושומם וחד־גוני יותר ויותר.

שטיחים ארוכים של שממה נהדפים לאחור, נקטעים מדי פעם בשיח מכווץ ששרד את הבלתי אפשרי. כולם מנצלים את הרגעים האלה לשינה חבוטה. אני היחיד שלא עוצם עיניים, לא יכול. אני צריך לחוש היטב את זמן הנסיעה הזה. יש לי מין הנאה קטנה, זעירה ממש, אבל בכל זאת הנאה, אולי שביעות רצון, מהידיעה שהרגעים האלה לא בשליטה, שגם אלה מלמעלה כמונו גם הם מובלים בכל זאת לאיזה מקום ברכבת המשקשקת הזאת, בקרון המוות הזה.

אנחנו הטרנספורט הראשון. המחלקות האחרות בדרך. יורדים מהרכבת ברעש ומהומה, אי־סדר מוחלט, לחץ וצעקות מכל עבר. פקודות עפות מימין ומשמאל, זמנים קצובים נורים בצרורות לחלל האוויר הדחוס ומגבירים את הלחץ. "עוד דקה וחצי למסדר!" "עוד חמישים שניות!" מהומה ואבק, כולם בתוך כולם, קני רובים מתנגשים זה בזה ברעש מתכתי, מדים ירוקים מתחככים אלה באלה, כפות ידיים נשרטות, גרונות ניחרים, עיניים אדומות. הוראות הולמות בראשינו כפטיש, מונחתות בצרחות חדות. רחשי התנשמות והתנשפות של חיילים צעירים ורזים, מוזלמנים שדופים, שמבעד לעורם השקוף ומבין שריגי ורידיהם בגוונים חולניים של טורקיז וארגמן אפשר לראות את עצמותיהם הדקיקות, הריקות מסידן.

עשרות רגליים ילדותיות נתונות בנעליים שחורות וכבדות, נעות במהירות, האחת מחליפה את רעותה במחול מבועת. רק לאחר שמסתדרות השלשות אפשר להרים מבט ולהבחין במתרחש סביב. ומסביב — דיכאון אימים! ישימון עצום ואינסופי של שלוש מאות ושישים מעלות. חשש כבד מפני הבאות הולך ומתחזק. הפחד מהלא נודע, ממספר הימים שאנחנו עתידים להישאר בפרידריכסהאפן משתלט עלי.

המלמולים נקטעים באחת. משתרר שקט מוחלט ומתוח. מולנו מופיע סוף־סוף קומנדט קליין. שנאתי אותו ופחדתי ממנו. גופו היה מלא, עגלגל וגבוה, אגן ירכיו רחב יותר מכתפיו, ולמעלה ראש קטן באופן חריג. חיתוך דיבורו היה חד ושקט, בשיניים מהודקות, כמעט חורקות. והשקט… השקט שלו הפחיד יותר מכול. דממה מבשרת רעות.

מעולם לא התרחש דבר טוב כשקומנדט קליין היה בסביבה. רק מציאות של רוע, של סיוט. אף פעם לא נמצא בו דבר־מה שיכול היה להצביע על כך שהוא שייך למשפחת האדם. הוא היה ממוקד בדבר אחד: להפעיל את המכונה הצבאית הגדולה והמדויקת להפליא.

"הולכים להתאמן בשטח הפתוח. לא תהיה מנוחה בשום מצב, גם אם יהיה חם מאוד או קפוא ותוכרז 'הפסקת אימונים', גם אם שכבת קרח תקפא על הקרקע או שהאדמה תבער לא נפסיק את האימונים ולא נבטל אותם." מלמול רוגש רוחש בעקבות ההודעה הבלתי חוקית. הוא מהסה אותנו בתנועת יד חדה וקצרה. "נתאמן גם בשבת, נעבור את כל סדרת תרגילי הפרט, חוליה, מחלקה וכן נוכח איומי סדאם חוסיין תרגילים בשטח בנוי ותרגיל מוסק."

בעקבות האיום מכיוון צפון־מזרח והתעצמות האינתיפאדה ברצועת עזה, התיר הצבא להתאמן גם בימי שבת וחג. לכל חייל היה מעבר לציודו הקבוע, גם תיק נישא מבד חזק הצמוד לירך ובתוכו מסכת אב"כ.

התחלנו להתארגן על פי פקודת הסמלים מצוחצחי המדים ובוהקי הדרגות, מדורבנים בלהיטות על־ידי המ"כים עלובי המדים מהמחלקות שלנו. לכל מחלקה היה סמל משלה שפיקד על התרגיל. הסמל זייץ הדגים למחלקה שלנו את תרגיל הפרט, הזחילה, ההיתקלות באויב, הגלגול, ההתקפה והירי תוך כדי ריצה אל היעד. הגיע תורי. אני חובש קסדה על הראש ונראה כמו פטרייה גדולה וצרה, מורעלת.

זייץ הוותיק נותן פקודה ואני מתחיל בתרגול היבש, מסתער קדימה כשאני צועק במקום לירות "אש־אש, אש־אש נתקלנו מלפנים!" הסמל לצדי דופק לי על הקסדה בצרחות איומות "נתקלת…! נתקלת…!" מושך את ההברה האחרונה בצורה גרונית "ת… ע….ע…ע…"

"אש־אש! אאאש...!" אני צורח בגרון ניחר.

אחרי שכל אחד ביצע את תרגיל הדֶמֶה, עברנו לבצע את אותו תרגיל באש חיה. זה כבר היה עניין אחר לגמרי. פתאום המקל יורה צרורות ברעש מחריש אוזניים. כדורים מבריקים וחדים טסים ומסתובבים סביב עצמם במהירות אדירה. כדורי נחושת זהובים־אדמדמים, מפלחים את האוויר בצווחה חדה.

שבת שיממון

לאחר ימים ארוכים שנדמו כנצח הגיעה שיחת יום שישי ועמה ההכרזה של קצין המחלקה האכזרי ביותר בחטיבה, אוברשטורמפיהרר קארל, על שמות החיילים שעתידים להישאר בשבת בבסיס השטח הקטנטן, בפאתי פרידריכסהאפן, עמוק בטבורו של המדבר.

"היום, שישי, ה־28 לדצמבר 1990," הכריז בקול צונן ביותר, שכמו הנחית קוביות קרח קטנות וכואבות על קודקדינו.

ישבנו מתוחים וחיוורים, חוששים מגזר הדין הנורא, מהאל־חזור שילווה את ההחלטה האיומה. לכול היה ידוע פשר גזר הדין ומימושו בפועל. הבטתי בעיניו של הקצין ומיד נלכד מבטי בעיניו הקרות. זיהיתי שם תנועה זעירה שתורגמה על המקום לתשובה. זהו זה. ברור שאני נשאר. ההחלטה כבר נפלה. ידי הפכו קרות כקרח ולבנות כידיה הענוגות של שלגייה.

הייתי עייף מצום העשירי בטבת שהסתיים אמש, אך המתח הותיר אותי ערני כתיש צעיר שכרסם שיח קפה בשלמותו.

ואכן, שמי הותז מפיו המרושע של אוברשטורמפיהרר קארל וכך גם שמו של ניתאי. שנינו נישאר. גזר דינו של ניתאי נחרץ לאחר שנמצא ישן שנת ישרים בזמן תרגיל אש בקפל קרקע, בעת שפצצות מרגמה עפו מטרים ספורים מעל ראשו. השינה הזאת הצילה אותו כל־כך הרבה פעמים מכאב בלתי נסבל. הוא העדיף אותה, למרות הסכנה. אני נשארתי מכיוון שניצחתי את הסמל זייץ בריצה. וכנקמה על כך הוא בדה סיפור על איזה אי־הקפדה על נוהלי בטיחות באחד מהתרגילים שהשתתפתי בהם.

הקצין מטיל האימה לא היה גבוה, אך העמידה המתוחה והגאה שלו מעל ניתאי שישב נמוך ושפוף על טור המיטות הארוך יצרה ביניהם פער גבהים. פיו הקפוץ של הֶר אוברשטורמפיהרר קארל ירה בו צרורות ארוכים של האשמות בניגון לועג ומשפיל. בכל צרור כזה, פעם אחר פעם, ראיתי איך ידיו של ניתאי רועדות ואת חוליות גבו בולטות יותר מהרגיל. מצוקתו הנמיכה אותו בכמה סנטימטרים נוספים לעומת קצין הרומס אותו כחרק פצוע ומפרפר. רציתי לזעוק בקול גדול, "עזוב אותו חרא קטן ומסריח! בוא נצא יחד לריצה ונראה אותך מתפגר!"

כולם צחקו עליו. מגמגם, רזה מאוד, הולך בגרירת רגליים וגב שפוף. לא מתקלח עם כולם. כולם חשבו, בתום של נסחפים־נגררים לרשע, שניתאי לא ממש מרגיש את הפגיעה, הוא לא ממש כמוהם.

דמיינתי את אוברשטורמפיהרר קארל רץ בכבדות ומתנשף, נשרך אחרי, ואני קליל ומחויך, פוער בתבונה את צעדי המרחפים. אבל ניתאי לא שמע את קולי הפנימי. הוא רוּסק וקוּצץ עד לגובה הקרקע. כולם צחקו על החיה הפצועה והמבועתת שיודעת שהיא מובלת לשחיטה. הם חגגו את ניצחונם על חשבונו וגיחכו לעצמם, מאושרים עד לשדם מהידיעה על שחרורם הקרֵב הביתה.

דמיינתי איך מיליוני מולקולות עלבון טסות במהירות למקום קטן, קורסות אל עצמן כבתהליך היווצרותו של חור שחור, היתוך גרעיני שיידחס בכוח רב ויתפוצץ בפניהם של כל המ"כים, הסמלים, הקומנדטים, החיילים הזוטרים, משתפי הפעולה, ההם ששתקו, ההם שראו, אלה שהלשינו. רסיסים יותזו לכל עבר, רסיסי עלבון עמוק, עלבונו של ניתאי.

ברקע שמענו רעש מנועים ערב לאוזן של אוטובוסים ממוזגים וחדישים, צלילי הספינות שישיטו אותנו אל החירות הנכספת. כולם קמו בריצה צוהלת לעבר התיקים הגדולים ששכבו מגובבים זה על זה. ניתאי ואני נעמדנו ברגליים כושלות כדי לחפש את התיקים שלנו, להוציאם לעבדות מערימת החופש. הרמתי את התיק הגדול שלי, שפתע היה כבד מאוד, ונתלה על כתפי בחוסר־רצון בולט, נקשר בכוח לגורלי.

הבטתי בניתאי קורס תחת עולו של התיק שלו, שלפתע הקיא עליו את תכולתו כי לא נסגר היטב. גרביים אפורים מתפזרים לכל עבר, גופיות לבנות, תחתונים, אריזות של ממתקים שנמסו בחום והתמצקו מחדש בקור בצורה מעוותת, מכל של קצף גילוח שהתגלגל ברעש וגם כמות לא מבוטלת של קופסאות סיגריות. ייאוש עצום ממדים חילץ עצמו בכוח מתוך חרך עיניו הקטנטנות, כמו שד הפורץ מצוואר בקבוק. התקרבתי אליו. ממבטו הצר שנישא לשמים בקעו, נצנצו וניגרו עצב וכעס נוזליים.

הטחתי את התיק שלי בחבטה מעלת אבק ואספתי בשתיקה את קופסאות הסיגריות וכדורי הגרביים האינסופיים. צעדנו אל האוהל השני, גוררים את עצמנו לעבר המיטות הקבועות שלנו, המתוחמות בקו דמיוני של גבול פרטי קטן.

האוטובוסים שקלטו את כל החיילים כלווייתנים חופשיים וענקיים התרחקו זה אחר זה ברעש מנועים שנמוג לאיטו בשקט המדברי המאיים, הבולע־כול.

ניתאי נשכב על מיטת הברזל החורקת והניח באיטיות את ראשו על התיק כמשענת. אצבעותיו הדקיקות חיטטו באיטיות אין־קץ בתוך קופסת הסיגריות, עד ששלפו סיגריה מקומטת. אחר־כך פשפשו וחיטטו ארוכות בתוך כל תא בתיק העצום שלו ופתחו כל רוכסן בניסיון לאתר מצית. כשמצא ניער וטלטל אותו, מביט בנוזל הדליק מבעד לחרכי עיניו הקטנות ומנסה להציתו שוב ושוב. כשהצליח שאף שאיפה עמוקה וארוכה ועצם את עיניו אגב נענוע קל של ראשו, כאילו האזין לאיזו סימפוניה או ליבבה הפנימית שפלטה נפשו. ניכר שברגעים העסוקים בטקס הסיגריה היה ניתאי קצת יותר שלם. אולי אפשרה לו הסיגריה להמית לכמה רגעים אזורים מסוימים במוח האחראים לתחושות קשות. זה היה מוות טוב בשבילו, כמו שנתו שכבר התפרסמה בפלוגה בלוויית לגלוג עוקצני. אצל ניתאי, בניגוד לרוב האנושות, שנת ה־REM החלה מיד עם עצימת העיניים.

לוּ רק הייתי מעשן, כמה שעיסוק כזה היה ממלא אותי עכשיו. אבל אני כל־כך שונא את עשן הסיגריות שצורב את עיני ומעורר ממרבצה הכבוי את האסתמה האלרגית שהצלחתי להשקיט במשך שנות התבגרותי באמצעות אימוני ריצה מפרכים בשדות הנגב החקלאיים שכללו קילומטרים אינספור של שבילי לס וחולות מחורצים בטביעות גלגלי טרקטורים, אינספור שעות של בדידות מוחלטת, סימפונות מצפצפות, ריאות שורפות ותנועות רגליים מהירות שנבעו מלבו של ילד רזה מאוד וחסר מודעות לכושרו המופלא. ריצות תמימות ללא הכוונה כלשהי. תום שניצח את האסתמה והפך אותי לרץ מעולה.

ובכל זאת, ברגע ההוא קינאתי במעשנים שיכלו לבצע את הטקס המעניין של הצתת הסיגריה ועישונה. ברגעים המתים באמת יש להם את העשן, הגפרורים, המציתים, סוגי הסיגריות — קצרות וארוכות, לייט ולא לייט, כבדות וקלות, פשוטות ונחשבות, וכל המטען הזה עטוף בכל מיני מניירות קטנות ובלעדיות של קליקות ומעגלים וקבוצות של מעשנים, ובקשות מכווצות גבות של 'יש לך סיגריה?' אין אצלם רגע שהוא חסר משמעות לחלוטין. תמיד עניין אותי מתי מחליט המעשן שהגיע הרגע שבו הוא צריך לעשן. אולי כמו תחושת רעב שמתחילה לבצבץ, נראה שהוא דומה לרגע הלא מדויק, הבלתי מדיד, שבו קמים ושולפים משהו מהמקרר, או מנשנשים איזה חטיף מלוח. למה דווקא ברגע הזה, למה לא שתי דקות לפני זה או דקה אחרי. מה יש דווקא בשנייה הזאת הגורם לנו לקום ולזלול קצת, אף שלא היינו ממש רעבים. זה לא רגע שבו המעשן חייב סיגריה אלא הרגע שבו מתחשק לו לנשנש אחת כזאת. אין ספק, למרות המחלות והסרטן והלב וכל הצרות לטווח הארוך, בטווח הקצר הם מרוויחים משהו שנעדר מעולמנו הלא מעושן.

ריק גדול ושחור התקרב אלי. חשתי מרוקן, עקר מאמונה.

הזמן האט את הקצב בהדרגה. שנייה הפכה לשתיים. ניתאי התרכז בסיגריה האיטית שלו, נשם את העשן ובחן את סלסוליו המהרהרים ומתאבכים רגע נוסף. כססתי את ציפורן זרת ימין בין נתזי מחשבות מהירות. המתנתי לניתאי שייתן סימן, יגיד מילה או משפט. קיוויתי למשהו מעשי שייצא ממנו ולא ידעתי מהו בדיוק. אולי דבר שיצית כוח משולב של שנינו, שיחזק את העליבות והפחד ויניע אותנו לפעול. דממה, פסי עשן, מסילות מדויקות מנתבות דרכן מנחיריו השורקים של ניתאי. המתנתי עוד כמה שניות לסיום המעגל הנוכחי של נשיפת העשן המרוכזת של ניתאי המהורהר.

"יאללה ניתאי, נלך לנסות למצוא טלפון?" הבטתי אליו, מסמן בידי עם האגודל ליד האוזן והזרת ליד שפתי.

"נקום, נחפש טלפון, אה?" הוא כיבה את הסיגריה. גם המבט המהורהר שעל פניו כבה והוחלף במבע מעט נחוש יותר, נכון לפעול.

קמנו ביחד והלכנו לאוהל הראשי, שלמרות עליבותו המרופטת שימש מעין מטבחון, חדר אוכל וחדר מבצעים. בקצהו של חוט מתכתי כפול גידים ועטוף בפלסטיק שחור ומתפורר רבץ לו בדומייה עמוקה טלפון ישן וכבד גוף שחוּבר בדרך לא דרך אל העולם החיצון, ובעת רצון נדירה אף קישר אותנו אל האנושות המרוחקת.

הרמתי את השפופרת. ניתאי חידד אלי מבט מקווה.

"לא. אין קו," נדתי בראשי והנחתי את השפופרת בעצב.

חשנו מעל ראשינו את מרוצתו של צל אפל. ציפור טרף נוגה וענקית נחתה לידנו בכנפיים פרושות שנסגרו בכבדות. היא נעמדה כמה מטרים מאתנו, הציצה בנו לרגע בראשה הנטוי והקירח והחלה את ריצתה־מעופה לקראת המראה.

"זו... זאתי עזניית הנגב, נשר, משהו נדיר!" לחש ניתאי בעודנו נטועים על מקומנו, שאון כנפיה שהדף את האוויר נשמע כחבטות עזות שניתכות על שטיח כבד מאבק. רגלינו הסיעו אותנו באיטיות בחזרה לאוהל שלנו, בעודנו מביטים בטורף הדואה למרומים.

בקול שבור קבענו בינינו משמרות. שש שעות אני ושש שעות ניתאי, לסירוגין. מגובה הסוללה נפרש לנגד עיני המרחב האינסופי של הישימון. שטח ענק וחסר חיים, קלסטרופובי יותר ממעלית תקועה או צינוק קטן מידות. צריך לשמור על הכלום הזה, מין סוללת עפר מוגבהת שבסופה ה'בונקר', מאוהל קטן עם מצבור תחמושת נפיצה.

זו הפעם העשרים ושתיים או העשרים ושלוש שבה צעדתי את מלוא אורכה של הסוללה וכבר חדלתי לספור. השתמשתי בכל משחק אפשרי לשבירת המונוטוניות העיקשת. גרירת הנעל באדמה, בכל פעם במקום אחר, השתהות במקום מסוים זמן רב יותר מהפעם הקודמת, אגב מבט ארוך בכוכבים. ניחוש מספר הדקות שחלפו בין מבט אחד בשעון למבט הבא אחריו.

הגיעה כבר השעה 16:23, כך נודע לי מאבִי אבות הזמן עלי אדמות, האחראי להזדקנות ולהפיכת ההווה לזיכרון. המבט הופנה אל האדמה, השתהות ושוב גרירת רגליים. השעון שעל פרק כף היד ממש זעק שאציץ בו, עיקמתי את הצוואר שהעיניים לא יקלטו את המחוגים. נכנעתי, הבטתי שוב... 16:24. לעזאזל, רק דקה.

היינו שני היצורים האנושיים היחידים על פני הערבות הדוממות הללו. עדיפה כבר מלחמה, על האינטנסיביות שלה, חשבתי בהיסוס. הבטתי לעבר השקיעה. אוויר קפוא צרב את גבי בשריטה מדממת ועמוקה. שלחתי בקשה שצבאות בעלות הברית של דימונה וירוחם יתקרבו אלינו קצת. אמנם עדיין הפרידו בינינו עשרות קילומטרים. בכל זאת קיוויתי שהכוחות המושיעים ינועו במהירות.

השעה 16:38. ארבע־עשרה דקות בין הצצה להצצה. השקט יותר ממוחלט, דממת אולפן הקלטות עמוקה ונקייה, שחורה משחור. שקט של לפני. לפני משהו.

האופק האפיל במהירות. רוח קמה מרבצה. עננים כבדים איימו לקרוס אל הקרקע. כמעט עפתי מהסוללה והתכופפתי נמוך־נמוך אל האדמה. הכיפה עפה מראשי, טסה באוויר והפכה בתוך שבריר שנייה לנקודה קטנה באופק. החושך כמעט סופי, טיפות ענק בגודל תפוז צנחו עלי באיטיות. אחת ועוד אחת... ובום! רעש אדיר של חבטת כנף עצומה... האוהל! רצתי לעברו. גשם נשפך מהשמים במזיגה אחידה. נהר אנכי זרם מלמעלה למטה. ניתאי זחל על הקרקע המוצפת, הנשטפת, ניסה לאחוז בשקי השינה ובמזרנים שצפו על פני המים. הברזנט נקרע מהעמודים ונבעט לשמים, חובט בקרקע ומתרומם לסירוגין לגובה של מטר או שניים, כריצתו הצולעת של נשר גדול לקראת נסיקה. התיקים שלנו התגוללו בבוץ. ניתאי אחז בעמוד האוהל היחיד שניצב על תלו. הרוח התחזקה והגשם הפך צדי. המים הרבים הִכו במותני כחבטות קרטה מיומנות. ניתאי אחז בעמוד כבתורן אונייה בשעת סערה בלב ים.

מבעד לעיסת הבוץ המוכה והנחבטת של ניתאי הבחנתי במבטו שקרע את הגשם, פישק את הסערה כקריעת ים סוף ובפיו הקטן שזעק להבות של כאב. שאגת אדירים הרעידה את המדבר.

קרע נפער בשטיח העננים, התזמורת המטורפת נדמה באחת. מתח חשמלי עצום חלף באוויר ולא נשמע כל רחש לבד מפכפוכי מים העושים דרכם הסופנית במאות ערוצים קטנים, מן הגבוה אל הנמוך.

ניתאי אחז עדיין בעמוד וחיבק אותו בעיניים אטומות.

מצאתי את עצמי יושב בתוך שלולית בוץ. על סוללת העפר ניצב תן רזה וגמיש, מביט עלינו בעיניים בורקות. "משתתף בצערכם," אמר לנו התן, עיני הדבש העדינות שלו הביטו מעבר לכתפינו אל סוף הישימון לעבר האופק המסומן בפס כסף של דמדומים אחרונים.

חשבתי על כל חיילי אתמול, אלה שיצאו לחופשה, שישנו במיטה חמה והתכסו בשמיכות פוך, שיד אמהית ליטפה אותם, שֶׁאב גאה חייך אליהם, שאכלו ארוחת שבת משפחתית. חשבתי שהתלבשו בבגדים יפים, יצאו לבלות, לחבק מותניה של נערה בלילה תל אביבי מואר. ניתאי ואני ערכנו הבדלה לאור להבת המצית שלו, השתמשנו בתפוז שנגסתי בקליפתו המרה, שיפיץ קצת ריח. יין לא היה לנו אז שתינו מים.

ניסינו להבין כיצד נישן הלילה והיכן, אך לפי שעה העדפנו לא להתמודד עם השאלה הזאת ומשכנו עוד ועוד את זמן הישיבה על המיטה השבורה סביב טקס ההבדלה.

מחר בבוקר כולם יחזרו. יירדו מהאוטובוסים הממוזגים ויביאו עמם ניחוחות של בית, שובלים אחרונים של חופש.

המחלה והישועה

רחבת המחנה נראתה כתל נמלים ירקרקות ורוחשות. ניתאי ואני, וכל החיילים ששבו מחופשת השבת, עמלנו משעות הבוקר בפרך, לשקם את המחנה ההרוס מסופת אמש. שלפנו עמודים טבולים בבוץ, ליקטנו מיטות מתקפלות שהתפזרו לכל עבר וגררנו מזרנים ספוגים במים עכורים. יריעות ברזנט נשטפו, נוקו ונמתחו בחבלים חדשים ויתדות שסיפק הרס"פ נדחסו שוב אל האדמה. פטישים הכו, אתים חפרו, מגרפות גרפו, חצץ נרמס וידיים הזיעו.

לניתאי ולי היה יתרון קטן ויחיד ששמנו לב אליו בחיוך קטן ומשותף: לבשנו מדי ב', בשעה שהחיילים ששבו מחופשתם נותרו במדי א' כי לא הורשו להחליף מדים וגויסו לשיקום המחנה מיד כשירדו מההסעה.

בתום עבודות השיקום, שארכו כשמונה שעות, התארגנו שלוש המחלקות לארוחת צהריים מאוחרת בחול החמים מקרני השמש. כל אחד פשוט התיישב תחתיו. פתחנו קופסאות שימורים מתוך חבילת קרטון, שעליהן רשומים תאריכי ייצור פרה־היסטוריים. היו שם אפונה וגזר, תירס ושזיפים בסירופּ. שנאתי את טעם המתכת עם כל ביס שהזכיר לי היכן אני גם ברגעים השקטים של הארוחה. בעצם לא אכלתי כמעט כלום מלבד לחם. הוא נראה לי הכי טרי, אזרחי כזה, שקיים גם בשאר העולם החיצון. בבשר הלוּף הדוחה כמובן לא העזתי לגעת. תמיד דמיינתי כאילו לקחו את הקופסה המתכתית, הכניסו אותה למרכז בטנה של פרה הפוסעת בשלווה באחו ושלפו החוצה כשהיא מלאה.

בזמן האוכל התבדחו החיילים ששבו מחופשת סוף השבוע וסיפרו סיפורים טעונים באנרגיות נעריות. גם אני חייכתי, כלפי חוץ. בתוכי לא צחקתי או חייכתי כבר נצח, מאז הגעתי לכאן, בתחילת המלחמה. תחושת הזרות שלי ושל ניתאי, אל מול החיילים השבים, הלכה והתעצמה בשעת האוכל. לא היה לנו מה לחלוק עמם. המעטים שהתייחסו אלינו הביטו בנו בחמלה מהולה בפחד מכך שיזדמן להם גורל דומה.

חשבתי על משך הימים שלא נקטע כבר זמן רב, ונמתח לכדי שבועות ארוכים של נתק מהבית ומהעולם החיצון. חשתי לחץ ברקוֹת. איך נמשיך מכאן לעוד שבוע חדש, משבוע קודם שבעצם לא נגמר מעולם? משבת שהייתה ולא הייתה? הקיבה שרפה. טעם הלחם עמד בפי.

אוזני החלו להיסתם. הפקודה הצטעקה, "מעכשיו...קדימה, זוז!" ובעוד שלוש דקות היה עלינו להתייצב בחזרה בקבוצות ולצאת אל האימון, תשושים משעות ארוכות של עבודה. חשתי שאיני יכול עוד. הייתה זו תחושה לא רצונית או נשלטת. לא היה לי אוויר יותר, הייתי מוכרח לעשות משהו שיציל את נפשי. הקשבתי לרעש שנשמע מימיני ומבעד לענן האבק של הפודרה המדברית ראיתי ג'יפ גדול של חיל הרפואה שצץ לפתע ממקום בלתי ידוע.

לאחר כדקה של בירורים מהירים נפוצה השמועה כי שני חיילים לקו בשלשולים חריפים וחוּמם עלה. רופא הגדוד הגיע במיוחד כדי לבדוק אותם. לפתע נדרכו כל חושַי ונכונו לקרב איתנים. הפכתי חזק ומדויק. רציתי להילחם על חירותי שנגזלה ביד אכזרית, לפרוץ את סכר הבדידות ולהניח לנהרות הגעגועים ששטפו את לבי לזרום ולהוביל אותי הביתה.

כן, זהו זה! בדיוק כך. הביתה!

מיד החל לעלות בראשי זיכרון השביל המוביל אל דלת הכניסה לביתי, פניהם המחייכים של בני משפחתי, ריח האדמה ושיח היסמין, מחטי האורנים היבשים שיתפצפצו תחת נעלי, מגע הקירות והרהיטים. כבר עלה בידי לחוש את מגע החיבוק המתגעגע, והייתה בו עוצמה, והיה איזה כוח גדול ממני. הנשר הנוגה מהסערה שהרים אותי בכנפיו העצומות והוביל אותי בצעידה מהירה לעבר המפקד ופיסל על פני מטמורפוזה של פרצוף חולה.

לא אקבל את הדין ולא אלך כצאן לטבח, אלחם כמו פרטיזן.

שלחתי מבט חד לעבר ניתאי שלעס בשקט וחוטמו טמון בקופסת שימורי תירס מתוק. "ססס..." סיננתי במהירות. ניתאי הרים אלי את פניו, שיניו מלאות בתירס צהוב, גבותיו מכוּוצות בסימן שאלה.

"מה?" הוא שאל.

הנהנתי בתנועה קטנה, כמעט בלתי נראית. ניתאי, האטום בדרך כלל, נדרך והביט לעבר הג'יפ שבאופק, חיבר שניים ועוד שניים וקם על רגליו.

הלכתי בצעד כושל. משכנע את עצמי שבעצם אני באמת מרגיש לא טוב, שאני חולה וכואבת לי הבטן מהשימורים. "המפקד," ספק לחשתי ספק צעקתי, "אני מרגיש לא טוב בכלל, כואבת לי הבטן."

איש הצבא הקשוח כמעט הניף את ידו לקראת תנועת ביטול ונפנוף החוצה, כאשר הבחין שהרופא כבר בודק את החיילים. "טוב, לך לרופא שיבדוק אותך קצר ותחזור תוך שתי דקות למחלקה," המשיך לנופף בידו.

ישבתי בצד, מחכה שהחיילים החולים יסיימו את בדיקתם. ממה שהצלחתי לשמוע מהחובשת שמלמלה לעצמה בקול רם יחסית, הבנתי שאדרש לדופק חלש ומהיר ולחום. מה לעשות?

התנשמתי במהירות. נזכרתי במה שקרה לזילברשטיין לפני חודשיים. התעוררתי אז בארבע לפנות בוקר משנתי האיומה לשמע רחש קל. ראיתי אותו עומד במרכז האוהל, לבוש מדים חדשים ומגולח למשעי, מצחו נשען על העמוד והוא בוכה בכי תמרורים.

תורי הגיע.

"מה אתה מרגיש?" שאלה החובשת.

"אה... נו... כאלה כאבי בטן חזקים וחולשה, סחרחורות… הכול מסתובב לי," עניתי ברפיון. שפתַי נראו יבשות מאוד, כך הסקתי מן המבט הממוקד שלה בתחתית פני. היא הניחה מדחום בפי ולחצה את זרועי השמאלית בשרוול מתנפח לבדיקת לחץ דם.

רגע האמת הגיע. הרופא נתן מבט חטוף בנתונים שהופיעו במד הדופק ולחץ הדם וכן הציץ במדחום. אחר־כך הביט בעיני המקוות והרים את העפעף התחתון שלי. הייתה לו כיפה על הראש ופנים של אדם אמיתי, מעוטרים בזקן קצר ומטופח. קיוויתי לאיזושהי אחדות בינינו, קואליציה יהודית קטנה של חובשי כיפות. בפניו, על מצחו הגבוה, הוקרן סרט מקפצץ על הבית שלנו, בסאונד חורק של קולות ילדותיים. לחם קלוי עם ריבה, קפה־או־לה חם וילקוט של בית ספר ליד הרגליים.

הוא הביט בי עוד רגע קט, והתמהמה. ביקשתי מאלוהים שיסתכל עלי קצת, שירחם עלי. הבטחתי לו הבטחות ששברו את שיאי ההבטחות הקודמות שלי.

"אוקיי, שיעלה לג'יפ, ניקח אותו יחד עם שני החיילים לבדיקה במרפאה של מחנה," פסק הדוקטור. המבטא האמריקאי שלו התנגן באוזני כמו הסימפוניה היפה בעולם. הוא כנראה מהכוחות האמריקאים של Operation Overlord שפלשו לנורמנדי בשישה בחודש יוני האחרון. אוזני שמעו נכון, אך פחדתי לשמוח שלא איראה לפתע בריא.

שמעתי שתי יריות שנורו מאקדח הזינוק אל החופש. זהו, המרוץ התחיל.

נגררתי עם התיק לג'יפ הרפואי והתיישבתי מאחור ליד שני החיילים החולים ועיניהם הביטו בי בחיוך של ניצחון. גם אני חייכתי אליהם, ובפעם הראשונה מאז התחילה המלחמה שמעתי את עצמי מחייך ולא ראיתי עצמי ממבט על. הפעם היה זה חיוך אמיתי, זה היה אני.

המתנו בשקט בג'יפ. ניתאי עמד שפוף ורזה מהרגיל, נד בראשו בחולשה ופנה בצעידה כושלת לעברנו. נצנוץ נשלח מבין חרכי עיניו לעברי כשנדחק בינינו. עם מרפק ימין נתתי לו מכה קטנה בצלעות, הוא השיב לי בתנועה זהה. חייכנו בדומייה.

הגענו מהגלות הרחוקה לגלות מוּכּרת יותר, לאדמת ניכר שאנו כבר מכירים. זמן ארוך מאוד חיכינו בתור במרפאת הבסיס. כל אחד בתורו נדקר בבדיקת דם וקיבל כוס פלסטיק קטנה לרוקן לתוכה קצת מתכולת קיבתו החולה.

נכנסתי לתא השירותים ל'בול פגיעה', כפי שכינינו אותו. לא היה לי כלום... מה אוכל לעשות? בתוך כך יצא ניתאי מתא השירותים שלידי והכוס בידו.

"יש לך עוד קצת שלשול?" שאלתי אותו במהירות ובלחישה, "כי לא יוצא לי כלום..."

ניתאי לקח בזהירות רבה את הכוס שלי, נכנס לתא ולאחר שתי דקות התייחדות יצא ובידו החומר היקר. הודיתי לו על תושייתו הרבה וליתר ביטחון הוספתי עוד קצת מים מהברז, שייראה ממש דליל וחולני. ניתאי עשה כמוני. המתנו דקות ארוכות בחוץ, רועדים מפחד ומהתרגשות, מתוגברים בצינת המדבר שנחתה כדרכה במפתיע. מחכים למשיח. ראשו של הדוקטור הציץ מהדלת והקריא בעברית־אמריקאית את שמות החולים המצווים לנוח בביתם. שמי ושמו של ניתאי היו ביניהם.

קיבלנו שלושה ימי מנוחה בבית, שלא נדביק חלילה חיילים נוספים בבסיס. המפקד התורן שחרר אותנו בתום מסדר קצר ומאולתר בו נתן לנו את פתקי החופשה ביד קמוצה וקנאית.

עברתי את שער הבסיס החוצה לעבר הכביש השומם והמדברי והתחלתי לצעוד, פותח אגב כך את קופסת השוקולדים הוותיקה ולועס בהנאה.

"רוצה?"

"כן," ענה ניתאי.

צעדנו בשקט כמה דקות. הליכתו הרועשת של ניתאי הפרה את הדממה.

"אחלה שוקולדים הבאת," אמר בפה מלא ומרוצה, "אני עוצר להתקשר בתחנה."

הוא פסע לעבר הטלפון הציבורי.

ראיתי שהוא מפשפש בכיסיו וניגשתי אליו. "קח טלכרט, הוא מלא." נתתי לו את הכרטיס שהיה בכיסי, "יאללה ביי," נופפתי לו והמשכתי לצעוד לבדי.

התרחקתי במהירות, מפנה מבטי אל התחנה הצחיחה. הספקתי לראות את ניתאי מתיישב באיטיות האופיינית לו, מקרב את ידו אל פיו ומצית סיגריה.

אף שלא היה לי מושג כיצד אתפוס טרמפ בחוֹר הזה שאין בו כל רכב, לא היה לי אכפת. הייתי בחוץ, על הכביש שחייך אלי את חיוכו השחור והארוך. גל צמרמורת בקע בקדמת ירכַי וטיפס בזחילה מהירה אל שערות ידי שסמרו באחת, המשיך לעבר עורפי וסיים בראשי שהתכסה בזיעה קרה ובער מחום. החשתי את צעדַי. השיירות של הקומנדט קליין בדרך. להק כלי הרכב של אוברשטורמפיהרר קארל התקרב במהירות. רעם מנועי הדיזל המטרטרים עלה והתגבר, חשתי את הזחלילים הגסים ממעכים ומפוררים את הדרך.

קדימה קדימה... מהר מהר, כמו שאני יודע. ריצה מהירה, מטורפת. הלמות הלב פיצחו את עור התוף, הפעימות מורגשות כבר בתעלות האף, ברקות הלוהטות. רגלי הדקיקות נעו במהירות, הגוף המוכה ידע את מלאכתו. זכר ריצות נעורי התנקז במלוא העוצמה לרגע המכונן הזה. הכביש רץ לאחור כמו סרט נע בשחור ולבן.

הנה היער על קו האופק המתקרב במהירות, הנה המכסה העבות הזה, מציל החיים. עוד... עוד... לרוץ כמו שאני יודע, לרחף ולעופף בצעדים קלילים. הבחנתי בגזעים הרחבים, בזרועות הענפים המשורגים, בקליפה העבה והיבשה. המרבדים שתחתי חלפו במהירות, כתמים־כתמים של סוגי קרקע, סלעים וצמחייה המשתנים כדוגמאות שטיח שנארג במהירות ובוקע בשלמותו ממכונת סרט־נע ענקית. העלים היבשים התפצפצו תחת נעלַי המרופטות, אור השמש דעך. הגברתי את הקצב עוד ועוד. כבר לא שמעתי את מפוח נשיפותַי, לא נאלצתי לפעור את פי כדי לגמוע אוויר. לבי האיץ כצבי תומסון אפריקני, צינורות עורקי הזרימו בו דם חדש וטרי ללא מאמץ.

הכביש נגמר, עוצמת הנהמות של חבטות נעלי על האספלט פוחתת וקולן נבלע במגע עם דשא ירקרק. אפלת יער מזרח אירופאי עבותה הלכה ותפסה את מקום הקרניים הבהירות של מדבריות ירוחם.

מעולם לא שבתי עוד לאזור הר קרן ופרידריכסהאפן.

התרחקתי משם לגמרי ואף עקרתי את מקום מגורי מהנגב המערבי אל טבורו של גוש דן ההביל והצפוף, באמצע שנות התשעים.

הנגב המערבי שונה במהותו מזה המזרחי. הם אינם אחים, על אף שם התואר התנ"כי הדומה. משהו מהצפוניות, הנושבת מן המגע הלא כל־כך רחוק של אוויר הים העזתי, עושה אותו לרך ומלטף יותר, כולו ירקרקוּת חקלאית, פסי צמחייה רעננים בגבהים וברחבים שונים, שדות כותנה וחיטה ועגבניות — מכה מהדהדת של חיוּת מלבלבת.

מאידך, מעולם לא הצלחתי לנשום עמוק נוכח הטרשים והצייה — אותה אדמה חרבה וחשופה, מוכת קרני השמש של הר קרן ופרידריכסהאפן, ירוחם ודימונה.

למרות הימנעותי המוקפדת, הייתה פעם אחת של 'כמעט'. היה זה בנובמבר 1995 בתקופת שירות המילואים השנייה שביצעתי מאז שחרורי מהשירות הסדיר, בעיצומה של דהרת ניווטים בחולות חלוצה.

בעודנו מקפצים בחולות, נגלו לעיני לפתע בקצה האופק הסגלגל, אפוף אבק 'פודרה' שהיתמר מגלגלי הג'יפים שלנו, אותם הרים חצי־שקופים המשרטטים את האופק בציור שלא אשכח לנצח, על פסגותיהם אנטנות ענק הדוקרות את השמים עד זוב דם.

"אני אדם חופשי", שחתי לכאב שמיד החל להתכדרר בחזה שמאל, שוליו קוצניים כקיפוד מבוהל באישון ליל.

הג'יפ ניתר מעל קפל קרקע קשיח שהוסווה באופן כמעט מושלם, על־ידי החול הקמחי המנופה והאוורירי.

ההר שבאופק זע באי נוחות.

"אני במילואים, כן?" הוספתי לוורידי הדאגה שהחלו עולים ומתפשטים, מתפצלים וצומחים במהירות.

"אני איש שעובד בחברת טלפונים, איש רגוע, איש חופשי ואף אחד לא ייקח אותי להר קרן," העריתי לתוכי לגימה חריפה של ביטחון לוחמני.

"אני עובד בתל אביב, יש לי רכב טכנאים מהחברה, הכול מצוין", דקלמתי כמטיף טלוויזיוני פרוטסטנטי נלהב.

בלילה, כשפרשנו את אוהלי הצוות הקטנים ונשכבנו לישון, היא שוב תקפה אותי, האסתמה הרדומה ששכנה בעצמותי כמומיה שחומה ומרקיבה שהקיצה בחריפות רבה.

שנים רבות שלא התכווצו הסימפונות שלי כך, נוקשות כקליפות גזע יבשות של עץ אשל קשיש.