אישה במוסלין כחול

אלומות אור חצופות שחדרו מבעד לרווחים שבין וילון הקטיפה הכחול לוויטרינה ליטפו בחמדנות את איבריהם החשופים של זוג העירומים.

מתוך כרי הנוצה הצחורים שלמראשותיהם עלו וירדו, לפי קצב נשימתם, ראשיהם של השניים. הם שאפו והתנשפו באחדות ובדבֵקות בקצב סדיר, כאילו חשבו יחד את אותן המחשבות וחלמו יחד את אותם החלומות. הדי נשימותיהם הקצובות עלו ונישאו, ומילאו את החדר בצלילים עמומים שנשמעו כמו כיוון של כלי נשיפה לפני קונצרט. כך התנגנו להם יחד בעצלתיים נשימותיהם של העירומים, עד לרגע שבו נדחקו בין הצלילים הקצובים של הנשימות שתי נקישות רצופות וקולניות על הדלת, שהתערבבו בשנתם ושיבשו את קצב הנשימה האחיד שהתנגן בחדר.

עוד טרם נמוג הדהוד קולן של הנקישות, הגיחו והתפרצו בזו אחר זו, בקול דק וצורם, שלוש הברות במבטא זר וכבד. שלוש הברות, שיצרו את הרכב המילים המוכר "רום־סר־ויס". וכמו מתוך תיאום מושלם, נעצרו באחת נשימותיהם והצלילים העמומים שהתנגנו בחדר חדלו. האישה שלחה את ידה באופן אינסטינקטיבי, משכה בסדין הלבן שהיה מונח לצדה והתכסתה בו עד מעל לצווארה.

"לייטר פליז," נשמע קול בס עמוק, שעלה מתוך גרונו של הגבר ששכב לצד האישה, ומיד לאחר ה"פליז" העמוק, השתחררה אל חלל החדר אנחת רווחה דקה, שנגאלה מבין שפתותיה של האישה, אנחה ששיחררה את האוויר הדחוס שננעל שנייה קודם לכן בריאותיה. היא עדיין היתה שקועה בתוך עולם השינה כשפתחה כדי סדק את עפעפיה, והציצה בחטף באיש ששכב לצדה. וכיוון שלא היה בכוחן של העיניים להיפתח במלואן, שבו עפעפיה ונסגרו מיד.

"הכול בסדר," נשמע שוב אותו קול בס עמוק.

לשמע נימת הקול, הוסרו כליל כל אותן מחיצות, שהלכו וצמחו בשניות שחלפו, בין הדחיסות והמתח שהיו גם בגוף שלה וגם באוויר שבחדר, לבין עולם השינה שהיתה שרויה בו. קולו של הגבר ששכב לצדה זרם וחילחל בכל גופה, וכמו כדור הרגעה עירפל את כל הטרדות והקולות שהגיחו בשניות שחלפו קודם לכן, אל תוך שלוות השינה העמומה ששררה בחדר. השינה עוד הלמה במתיקות ממכרת בגופה של האישה, וגברה על כל יצרי הוודאות והשליטה שהתחבטו להקיץ בתוכה. היא התהפכה על צדה, קיבצה את ברכיה אל חזה כשהיא ממלמלת מילים לא ברורות אל תוך קפלי הסדין, ושבה ושקעה שלווה ונינוחה אל תוך מחוזות השינה המתוקים.

אלמלא הצורך העז שדחק בה להשתין, היתה ודאי נשארת עוד זמן רב בתוך המתיקות המדומה שעטפה אותה. אבל הלחץ בשלפוחית הלך וגבר בתוכה, וכך בעל כורחה היא שבה ופקחה קמעה את עיניה, ועוד טרם נפקחו העיניים במלואן הבינה שהמיטה שהיא שוכבת בה אינה המיטה שלה, והחדר שהיא נמצאת בו גם הוא אינו חדר השינה שלה. החדר המוחשך הזה, שהלך ונגלה לה, היה זר.

היא לטשה את עיניה בתימהון בכתלים שסביבה. אי ודאות ובלבול יצרו אצלה מיד תחושה של פחד, שהחישה בה את הצורך לתת דרור לנוזלים שבגופה, אבל הדממה המוזרה שהיתה סביבה כפתה עליה איזה צורך להמשיך ולבהות בחדר. כך שכבה מכווצת ודוממת דקה ארוכה, כשהיא משוטטת בעיניה בין הכתלים לתקרה הגבוהה ומהרהרת במה שנראָה לה עדיין אפלה מוחלטת. לבסוף, מחוסר ברירה, קמה בחיפזון ונמלטה לתוך המבואה הצרה שהובילה אל חדר הרחצה. בינגו, הידהד בתוכה קולה האחר, זה שביקש לטפוח לה על השכם לאור הצלחתה בבחירת המסלול הנכון ליעד הנדרש.

במהירות הבזק היא דחקה את הדלת, שהיתה סגורה למחצה, פרצה פנימה והתיישבה על האסלה. היא הביטה בחטף בחדר הרחצה, גם הוא היה זר לה לגמרי. אז שמטה את כתפיה, וריפתה את כל שרירי גופה האחרים, כדי לשחרר את האחיזה בנוזלים שהיו עצורים בה למרות הלחץ הגדול בשלפוחית. היא עצמה לרגע את עיניה, התמסרה בכל כובד גופה לאסלה ושיחררה את האוויר מריאותיה באנחת רווחה קלה, שקלחה מגרונה באחת, עם קילוחם של מי השתן, שהוטלו אל תוך האסלה וזרמו בחופשיות, שהפרה את הדממה הזרה אשר שררה מסביב. עם קולות הקילוח המשחררים של זרימת השתן אל האסלה, זרמו אליה אט אט במעורפל שולי תודעתה. היא התמהמהה עוד רגע, ושקעה בהרהורים. נדמה לה שבלילה שחלף הפריזה בשתייה.

מרוקנת מהכרתה המשיכה עוד לשבת על האסלה, ובחנה בזהירות את חדר הרחצה שנמצאה בו. אט אט, כמו במסך שהלך ונפתח, הלך ונגלה לעיניה המראה היוקרתי של החדר, שהיה מחופה כולו בשיש מבריק בגוון שנהב. לשמאלה ניצבה אמבטיה לבנה וגדולה על ארבע רגליים מוזהבות, ובהמשכה, מאחורי קיר זכוכית, עמד מקלחון מלבני רחב עם מתזי עיסוי מזהב שהיו פזורים לאורך כל הקיר. בקיר שממול לאסלה דלקה תאורה סמויה, שהאירה באור קלוש משטח שיש גדול, עם שני כיורים מסוגננים בעלי ברזים מוזהבים, ומעליהם, נתונה בתוך מסגרת זהב, היתה מקובעת אל הקיר מראה גדולה. בתוך המראה היא הבחינה לפתע בדמותה שהשתקפה באור הצהבהב והחיוור שהאיר את החדר.

חיוורת, מכווצת ועירומה מכף רגל ועד ראש, היא ישבה על האסלה הלבנה, אוחזת באצבעות ידיה ברקותיה שהלמו בתקתוק, בקצב אחיד וללא הפסקה, כמו מטרונום מעיק שהלך והתגבר ולחץ בתוך ראשה. פחד לא מוגדר נמסך בנשמתה. היא אימצה את עיניה ובחנה שוב את ההשתקפות שנגלתה לה במראה. הברק שהבהיק מתוך השיש היוקרתי בחדר הרחצה הכביד עליה פתאום והכאיב בעיניה. נשימתה הלכה והתקצרה. היא נעמדה על רגליה, רכנה אל הכיור ופתחה את זרם המים, הצמידה את שפתיה אל הברז המוזהב וגמעה מתוכו גמיעות ארוכות של מים. לפתע התרוממה בבהלה, ובבת אחת כאילו נזכרה בדבר מה, צעדה בנחישות בחזרה אל החדר הגדול. לרגע קצר נתקפה היסוס, נעמדה בפתחו של החדר שהיה שרוי באפלולית, אימצה את עיניה, סקרה את המיטה הריקה, ואז חצתה את החדר, הסיטה בתנופה את וילון הקטיפה הכבד ופתחה את החלון הגדול לרווחה.

קרני שמש עזות ומטרידות התפרצו אל החדר, ואיתן גם משב רוח חם שנשא עמו ניחוחות וקולות מקוטעים שהיו זרים לה לגמרי. היא כיווצה את עיניה לנוכח עוצמת האור והבוהק. שפתיה רעדו, לבה דפק במהירות, וחזה עלה וירד כמו ביקש להתפקע. היא הרגישה שהיא מאבדת את שיווי משקלה, ועלולה בכל רגע לצנוח אל אובדנה. זה היה הנגאובר מטורף שלחץ והכאיב ברקותיה, עירפל את חושיה ואת דעתה והכביד על נשימתה, עד שכמעט התעלפה מסחרור וממחנק. בבהלה התרחקה מהחלון, ומתוך המצוקה והמחנק שאחזו בה חזרה והתיישבה על המיטה. בחילה נוראית שעלתה בקרבה כפתה עליה תנועות איטיות. היא הרימה בזהירות את רגליה והשתרעה על הסדינים הלבנים כשהיא מקפלת כריות תחת ראשה.

זהרורים זעירים ריחפו מרצדים מול עיניה בתוך קרני האור העזות שהכו וחדרו פנימה מבעד לחלון הפתוח, החדר הזר הסתובב סביבה במהירות מסחררת, המיטה התנודדה תחתיה כמו דוגית בים סוער, והד פעימות לבה השתולל בראשה כמו חיה אחוזת אמוק. היא הרגישה שהיא נשאבת לתוך בועה שהאוויר בה הולך ואוזל.

מבוהלת ממצבה היא ניסתה לנשום, פשוט לנשום, אמרה לעצמה, וכל אותה העת המשיכה להציץ ולבחון את החדר על מראהו וחפציו שוב ושוב דרך עיניה, המצומצמות מחמת האור המסנוור. היא הרגישה כמו חיה לכודה בכלוב ללא מוצא. עיניה התרוצצו סביב סביב, בחודרנות כפייתית, ומחשבותיה הלכו סחור סחור. הכול היה זר בעיניה, היא לא הכירה דבר. הקולות שעלו מהרחוב נישאו בחלל החדר כמו כתמי זיכרון דהויים ונדחקו אל תוך תודעתה, חגים ומהדהדים בראשה כמו לחש שדוחק סוד באפלולית. היא התאמצה לקלוט את מערבולת הקולות והצלילים, כדי לנסות ולפענח משהו מתוך כל התוהו ובוהו הזה. אך למרות כל מאמציה, לא היתה מסוגלת לזכור דבר.

היא לא ידעה היכן היא ומה קרה, ואיך נשרו הבגדים מעליה אמש. היא זכרה שיממה קודם לכן קמה ועשתה מעשה נועז כיוון שלא יכלה עוד להכיל את המועקה, העצבות וחוסר האונים שהשתלטו על חייה. היא גם זכרה את הימים המייסרים שעברו עליה, ימים שבהם אבדה לה כל התשוקה לחיים. והיא זכרה היטב את מה שאירע ביום המסוים ההוא, את הקול החדגוני שאמר את המילים ששיתקו את כל הווייתה, את כל מה שהיתה, ואת כל מה שהיתה עתידה להיות אי פעם. היא זכרה את האימה, שהלכה והתעצמה ועטפה אותה כמו תכריכים אחרי המוות.

למעשה, היא זכרה את כל מה שניסתה להימלט מפניו כדי לשכוח. אבל בשום אופן היא לא הצליחה לארגן בראשה את המאורעות שחלפו עליה אמש. נדמה שמה שקרה אמש דהה במוחה בהשפעת האלכוהול ששתתה. היא נטרדה מאוד. עפעפיה כבדים ובדעתה חלל גדול וריק. מעולם לא היתה במצב כזה. היא הרגישה כמו סומא, כמו מי שאינה יודעת מימינה ומשמאלה. כמו חלון ריק שאבד בזמן, בין אתמול להיום. כמו משאלת לב או תעתוע שהתמלאו למחצה. כמו משהו מטריד שאינו כשורה. אולי במנוסתה הרחיקה לכת יותר מדי. הבזקים של תמונות מעורפלות, כמו כתב חידה לא מפוענח, קראו לה לחזור על עקבותיה.

עירומה, ללא שמיכה, טובלת כולה בחום קרני השמש, היא שכבה בין מצעי הסאטן הלבנים על המיטה הרחבה, עצמה את עיניה בסקרנות ובפחד, מתאמצת להעלות אי אלו תמונות כדי לגלות משהו מתוך כל הערבוביה הזאת שהסתחררה בראשה. אמנם הבחילה שהרגישה קודם רפתה, אבל הלחץ שבראשה, הדופק המהיר שעוד פיעם ללא לאות בחזה, וכל האוויר הדחוס שנדחק סביבה, לא איפשרו לה, למרות מאמציה, להעלות אל סף תודעתה דבר, מלבד חור גדול, חלול ושחור.

לפתע, זכרה את כתב היד הלא גמור שהביאה איתה. היא זכרה בוודאות שביום ההוא, כשקיבלה על עצמה את ההחלטה להימלט מחייה, היא גם שמה לה למטרה לחזור אל מלאכת הכתיבה, בכל מאודה רצתה לשוב ולכתוב. היא אהבה את המלאכה הזאת בכל לבה, להשתעשע בצירופי מילים ובתמונות שבדתה במוחה ולשלבם יחד באפיזודות שונות מתוך חייה. אחר כך היתה חוזרת ומפרקת ושבה ומרכיבה ומאלתרת שוב ושוב עד לרגע שבו הכול היה מתחבר ומתנחשל לנגד עיניה לממד אחד של עונג הרמוני, או לאמת פנימית אחת.

כל כך הרבה זמן היא לא כתבה. גם כשניסתה לשוב למלאכת הכתיבה, לא הצליחה. לשווא ניסתה פעמים רבות לברוא במחשבתה צורות חדשות, להפיח חיים וחזות בדמויות בספרה, אך בכל פעם שניסתה, שקעה במחשבות עגומות שעטו עליה והקדירו את רצונה לחזור ולכתוב. לפתע חזרה ונזכרה שוב בשכחה שלה ונחרדה. זה ממש כמו סרט אימה, חשבה לעצמה, ושבה וניסתה פעם ועוד פעם, ללא הצלחה, למצוא בתוכה את פרק הזמן שאבד מזיכרונה.

אילו רק ניתן היה לה לשחזר לעצמה, ולו מעט, את היממה שחלפה, את ההתרחשויות הנעלמות שחמקו להן, לבטח היה אוחז בה שוב הדחף לכתוב, והיא היתה קמה, עושה את הצעד הראשון, אוחזת בעיפרון, וכותבת במחברתה. כל מילה שהיתה כותבת היתה פותחת לה אופקים חדשים, והיא היתה נסחפת הלאה והלאה.

היא נמלאה געגועים לסגולה הישנה שלה, ליכולת הבלתי מעורערת שבה, לחבר את חייה מחדש דרך החירות של המבט. אבל הערפול, האובדן והלאות ששרו עליה היו חזקים עכשיו יותר מכל רצון. הכתיבה היתה מאמץ בלתי אפשרי במצבה. די יהיה לה בכך שתעשה מאמץ מכוון להשיב סדר באנדרלמוסיה שמסתחררת בראשה.

כשגופה עירום מבגדים וקל ממשקל וראשה מלא מהרהורים וכבד מאלכוהול, היא שקעה על מצע הכרים הלבנים, נשאה את עיניה אל התקרה מעליה ושאפה עמוק אל קרבה אוויר, ששב ונפלט באיטיות בחזרה אל חלל החדר. היא חשה הקלה. שוב, פנימה והחוצה, נשימות עמוקות. כך אט אט היא נאספה שוב אל עצמה. נשימתה חזרה להיות סדירה יותר, לבה כבר לא פעם בחוזקה והיא שקעה בהתבוננות, פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, וכבר הרגישה את ההתפכחות מפכפכת בראשה ומשיבה אליה את עשתונותיה. וכמו זרם שהולך ומתגבר, עלה והואר בעונג רך, כמעט מוחשי, הזמן החסר.