1.
שוב ושוב קראתי את ההודעה שמייקי שלח: "אביגיל, אל תבואי. סופית, זה נגמר". איפה היה כשכתב אותה? האם בבית או בחוץ? האם ידע מראש שלא יגיע או יָצא לפגוש אותי ובאמצע הדרך התחרט, עצר בצד את הרכב ובאצבע אחת, כדרכו, צירף אות לאות? ואולי הקיש את המילים מהר ברמזור אדום? אולי בכלל הלך ברגל, על מדרכה שעברנו בה פעם יחד, ואז החליט, עמד בפינת הרחוב, הוציא את המכשיר מהכיס האחורי, הימני, אגרף אותו בכף ידו העבה, ראשו נטוי אל המסך. האם ירה מיד או נשך את השפה התחתונה, כתב ומחק, כתב ומחק, לפני שסידר את חִצי המילים, ורק אז שלח?
"אביגיל, אל תבואי. סופית, זה נגמר".
בין אם עשה כך ובין אם לאו, במקום לנסוע לפגוש אותו ליד דוכן המיצים בחוף הצפוני המוזנח, אני חוזרת הביתה מוקדם וענני גופי מתקדרים.
"היי, ילדים," אני פותחת את דלת הבית בתנופה ומתאמצת להישמע כרגיל, אבל מי בכלל שם לב? במקום תשובה, מוזיקת נעורים שוטפת את הסלון, ואביתר ומאיה, שרגילים לבלות את שעות אחר הצהריים בלעדי, לא טורחים לצאת מחדריהם לכבודי. רק סופיה מטופפת מכאן לשם על הפרקט החדש, מכשכשת בזנבה ועוד לא מבינה דבר. "אל תבואי. סופית, זה נגמר."
אני חייבת להתיישב כי החדר מרצד לי מול העיניים. לשון אש תוקפת מהכתפיים אל העורף, מבזיקה בשיפולי הגולגולת כמו ברק בחוברת קומיקס, וכשהעורף נרגע הברק משנה מיקום ואני מרגישה כאילו מישהו מעמיד אותי על מבער. סילון לוהט שועט מכפות הרגליים ומתפזר בתעלות השוקיים ומשם לצלעות ולחזה ובמערבולת משוגעת מתפוצץ בתוך הגולגולת - פאף!
"אמא, מה את עושה?" אביתר עומד מולי. ביד אחת אני מכוונת את שלט המזגן אל עבר העינית האדומה ששקועה בעמוד הבטון המוחלק, שהיינו חייבים להשאיר בין המטבח והסלון, וביד השנייה מחזיקה את המצלמה שמתעדת אותנו. כלומר אותי.
"לא חם לךָ? לא חם לכם? אני מוכרחה להדליק קצת מזגן. איפה מאיה?" אני מושיטה לו את השלט, מניחה את המצלמה על השולחן ואוספת את השיער.
"מאיפה לי. אמא, מה מזגן, רק אפריל עכשיו, אבא עוד לא העביר את הכפתור לקור," הוא מניח את השלט על השולחן. "ואולי כבר חדל אש עם המצלמה הזאת? לא אמרת שזה רק לשלושה חודשים הדוקו־ריאליטי הזה שאת משתתפת בו?" כף ידו הגדולה מכסה את העדשה. האם החולצות שלו התכווצו או שהוא מתרחב בתוכן כמו צמח בעציץ שכבר קטן מכפי מידותיו?
"שישה חודשים. ואני לא מצלמת אותך, אביתר, אני מצלמת את החיים שלי." אני מתיזה מים ישירות מברז המטבח החדש על העורף הבוער שלי ואז גם על הפנים, והם ניגרים בשבילים שאני לא טורחת לנגב.
"לא מבין מה כל כך מעניין בחיים שלך שצריך לצלם אותם לטלוויזיה," צולף אביתר שלא כהרגלו, ואילו אני נעמדת שוב מול המזגן ומתמסרת למשב הרוח המצנן. המרגיע.
האביב תכף מפציע אבל החיים הלא מעניינים שלי מתפרקים, ולו הייתי מדברת עכשיו למצלמה הייתי אומרת לה שנעים מאוד, קוראים לי אביגיל שפר־סמרה, בת חמישים. כן, בת חמישים. זאת אני, שלפעמים קוראים לי גברת, ואני תוהה למי מתכוונים. מעצבת פנים, שבשנים האחרונות גם מרצה בפני זוגות ומלמדת איך לשרוד תהליך של שיפוצים, נשואה כמעט רבע מאה לאיתן, אמא של אביתר ומאיה, וכבר ארבע שנים מנהלת רומן סודי עם מייקי, האקס המיתולוגי שלי. אבל מאז שנעמה אשתו עזבה את הבית ואותו, הוא מצטמק בתוך אובדניו, נמשך ממני אל אסונותיו.
"סופית, זה נגמר". אני קוראת שוב את ההודעה ומתפללת שמייקי לא התכוון אלינו, אבל גם שלא התכוון לחיסול סופי של הנישואים שלו ושל נעמה - נעמולי, כפי שהוא נוטה לקרוא לה, בעיקר בזמן האחרון כשהוא מרגיש שהיא הולכת ונשמטת ממנו.
כל כך קיוויתי שהיא לא תעזוב אותו, שהיא ומייקי ימשיכו לחיות יחד, כדי שהמשוואה שלנו לא תתפרק. ידעתי שרק כל עוד יישאר נשוי לה, ההדדיות והסימטריה של האהבה שלנו יישמרו. אבל לפני שלושה חודשים וחצי, בתחילת ינואר, בבוקר שבו איתנים ואני התחלנו לשפץ את הבית, מייקי צלצל מבוהל בשעה מוקדמת מדי.
ינואר. פנים. בוקר. למתבונן מהצד, כך זה היה נשמע.
"את יכולה לדבר?" שאל מייקי בקול מתוח באוזניית הנייד.
ואני לחשתי שתכף אחזור והמשכתי למקד את המצלמה בקבלן שעמד מולי, כולו חיוכים.
"המפקדת סמרה, אני יודע עד כמה את אוהבת ימים של הריסות," הרעים בקולו גידי, הקבלן הכי ותיק שלי, והצביע על המיקום המדויק בקיר הסלון שם הוא התכוון להלום בפטיש כדי להתחיל למחוק את הקיר. "רוצה לתת את המכה הראשונה? ללקוחות אנחנו הרי תמיד מסבירים שזה מביא מזל."
בידי היתה המצלמה שתתעד את הרגע, כפי שהבטחתי להפקת התוכנית, ובכיס המכנסיים בער הטלפון.
"תני לאיתן לצלם ובואי להחזיק יחד איתי את הפטיש, אביגיל." עיניו של גידי, שמכיר אותי כל כך הרבה שנים, חיפשו את עיני, אבל אני מסרתי לאיתנים את המצלמה והתרחקתי ממנו.
"היא צריכה רגע להתרכז," הסביר גידי לסובבים, "זה כנראה משהו חשוב," וסימן לי שזה בסדר, איתנים והוא מסתדרים לבד עם תיעוד ההרס.
בחדר השינה, מול החלון הפתוח שהכניס פנימה את צינת הבוקר, ובחסות תנופת הברזל שהלמה בסלון בלבנים המפוררות שבטניהן עיתונים ישנים, צדפים וחול ים, יכולתי להתמסר למילותיו של אהובי, שסיפר שמה שחרדנו ממנו שנינו, כל אחד וסיבותיו שלו, הגיע, ושנעמה הודיעה לו שהיא חשבה על הכול ועכשיו, כשהתאומות כבר לא גרות בבית, היא החליטה שהיא רוצה סופית לעזוב.
"כמו ילד בכיתי, אביגיל, כמו ילד," אמר אחרי שתיאר בפירוט את מסכת תחנוניו ואיך הלך אחריה בין החדרים וניסה לשדל אותה לחזור בה מהחלטתה, ודיבר והתחנן וביקש, "אבל זה לא עזר לי. השאירה אותי פה והלכה. את מאמינה? נעמולי עזבה."
אז, בחודש ינואר, בבוקר הראשון האפור של השנה החדשה, עוד קיוויתי שזאת אפיזודה חולפת, שנעמה תשוב אל מייקי ותחזיר את האיזון אל חיי, אבל ככל שנקפו השבועות הלכה התקווה והתפוגגה, ועכשיו ההודעה שמייקי שלח, קצת יותר משלושה חודשים אחרי, הבהירה שזה סופי ושהם באמת נפרדים והמחשבה הזאת איומה כמו לבלוע את כל המים של הים. כי מייקי שריר - יותר משלושים שנה לאחר שהתאהבתי בו בפעם הראשונה, וכמעט חצי עשור לאחר שהתאהבתי בו בפעם השנייה - עדיין מקצר לי את הנשימה, כאילו לא הייתי אמורה להיות עכשיו אישה מיושבת בדעתה בשנתה החמישים, אבל איך יכולה דעתה של אישה להתיישב אל מול אהוב נעוריה שדהר בחזרה לתוך חייה? ומה יהיה עלי בלי האהבה הסודית הזאת שלנו, שהתפיחה את לחיי, והגביהה את קומתי, והסעירה את נפשי ואת גופי, ושהיתה לי זמן לברוח אליו מפני חלוף הזמן?
"את קולטת שמה שהיה פעם המשקל שלנו נהפך להיות הגיל שלנו?" אמרה לי לא מזמן שירי, החברה הכי טובה שלי, ואני ביקשתי ממנה להגיד את זה שוב, הפעם למצלמה, וידעתי שזה לא רק חומר מצוין לתוכנית הדוקו־ריאליטי שבמסגרתה בעוד כמה שבועות אצטרך לגור במשך שבוע שלם באוטובוס, אלא שזוהי בדיוק הסיבה שבגללה אני נאחזת במייקי, או ברעיון שיש לי את מייקי - שלא יתארך צל ימי ולא תיפרע ממני אשליית העלומים, ולא תתנפל עלי הזִקנה העבשה ולא יתבלה הגוף, שכן זה תמיד הגוף שקובע; הניצחונות הקטנים וגם התבוסות הגדולות - שלו הם.
והרי בזכות מייקי נעשיתי בשנים האחרונות טרמפיסטית של הגוף, שועטת וצועקת את חיוניותו, נטמעת בו, והוא מדהיר אותי בדרכים הצדדיות והמשוגעות של החיים, שבהן החוק היחיד הוא חוק עונג הבשר.
"אלה רק היצר והלהט שמצילים אותנו מהפרובינציאליות ועושים אותנו בלתי־מנוצחים," אמרתי אז לשירי רק את מה שאפשר היה לומר לעין המצלמה, אבל בתעוקתו הדוממת והאפלולית של הלב כבר התחלתי להרגיש את התבוסה המעיקה שמקערת את הגוף, כאשר מושא תאוותך עוקר עצמו ממך ומותיר אותך עטיפת בשר ריקה.
•••
"הנה. הנה. שנייה, אביתר, זה כבר יותר טוב. אני נרגעת," אני עוצמת את עיני, מתאמצת ללכוד בתוכן את חיית הבהלה ומיד פוקחת אותן ומחייכת לאביתר, שמסב את המבט.
הבן שלי, שכבר יותר גבוה ממני, מושך בכתפיו וחוזר למחשב.
תנשמי. תנשמי, אני אומרת לעצמי. הכול בסדר. הכול בשליטה. רק שיפסיק להיות לי חם. ושהלב יפסיק להלום כאילו הוא מתפרץ מתוך החזה. ושתחדל הסחרחורת. הנה. אני שואפת אוויר בפה פתוח ומתיישבת על הספה. ועכשיו בכלל קר לי.
אני? גלי חום? אבל עוד יש לי מחזור שמדי פעם מגמגם את נוכחותו. איך זה שאני כבר שם? ומיד אני מזדקפת כדי לפזר את ערפל הגוף. רק שמייקי יענה כבר ויסביר לי מה נגמר. רק שאני וּוישניאק, השותף שלי, נצליח לסדר את הבלגן עם המשקיע הבלגי הזה שהלקוחות שלנו סימון ולואיז צירפו לעסקה ושהולך לחרב לנו את השיפוץ של מלון הבוטיק.
"סֶה נֶה פָּה פּוֹסִיבְּלֶה, סֶה טְרֶה־טְרֶה שֵׁר," כך טיפס קולו של הבלגי בשיחת הווידיאו שערכנו היום בצהריים, כשהמתין בשדה התעופה של בריסל לטיסה לארץ, ואני התעקשתי שהתוכניות כבר מוכנות ואפילו כבר הוגשו לאישור ושאי־אפשר עכשיו לסגת ולהתחיל הכול מהתחלה, כי מי ישלם לנו לעזאזל על חודשי העבודה שילכו לפח?
וחבל שווישניאק לא מתיר לי לתעד במצלמה שיחות עם לקוחות. הוא טוען ששיגעון הדוקו שהשתלט עלי לא צריך להפריע לעסק. אבל זה חומר מצוין לשלוח להפקה: ויכוח עם משקיע שמנסה לשכתב את התוכניות באמצע הפרויקט.
מחר בבוקר אנחנו אמורים להיפגש ולשבת על המספרים, אבל עד אז, כל מה שאני רוצה זה קצת שקט בראש. אני חוזרת ומתחננת בלי קול, עִזבו אותי, כולכם, תנו רגע לעצור. להרגיע את בעירת הגוף. לערסל את בהלת הנטישה.
מאיה חולפת על פני במכנסיים קצרים, אבל לא כאלה שאני יכולה להגיד לה עליהם שהם קצרים מדי. סתם מכנסיים קצרים, שבעיני המצטמצמות פשוט מהבהבים עכשיו את קוצרם.
"היי, ילדה, למה עם קצר?"
"יש לי צופים. הארוך בכביסה," היא מסננת.
אני מרססת את עצמי מהספה, כי הילדה שלי יוצאת מהבית במכנסיים קצרים ובקושי אפריל וכי פעם, בחיי, גם אני הלכתי עם כאלה ופעם גם לי היו רגליים בלתי־נגמרות ופעם לא חשבתי שפעם יגיע, ואין לי מושג איך זה שהנעורים שלי עשו רילוקיישן, עברו לגור בגוף של מישהו אחר, ואני כאן, מנסה להסתגל להיעדר ונזכרת ביהודה עמיחי, שקבע ש"הגוף הוא הסיבה לאהבה", ולעמיחי אנחנו הרי מאמינים, בעיקר כאשר בפעם אחרת הוא אומר: "תמות נפשי עם גופי."
כי אלו הן לא רק האהבות שבסוף מתות, זוהי חדוות הגוף שבאטיות מתכהה ונוזלית נהפכת לאוזלת הגוף ומתכסה בבגד בית מסמורטט שפעם, ממש לא מזמן, היה זוג מכנסיים קצרים לוהטים, ואני בתוכו ילדה בת שש־עשרה ואישה באמצע החיים.
אבל עכשיו־עכשיו אני אמא וידי נוברות ונוברות בסל הכביסה הדחוס.
"הנה, את עוד יכולה ללבוש אותם," אני מנופפת מולה במכנסי החאקי הארוכים ששלפתי מערימת המלוכלכים. "וחוץ מזה, די להתייחס לסל הכביסה כמו לארון בגדים. אפשר ללבוש בגד יותר מפעם אחת לפני שזורקים אותו לכאן." אני יוצאת עם המכנסיים לסלון, אבל במקום לענות לי, מאיה עונה לטלפון ואומרת, "כן, כן, עוד עשרים דקות למטה," וכשהיא חולפת על פני, ידה הודפת את עדשת המצלמה.
"לא קר לי! ודי עם המצלמה. אין לי עניין להיות בחיים המזויפים שלך." הד טריקת הדלת של חדרה שולח אותי לשמוט בחזרה את זוג המכנסיים אל ערימת הכביסה המתגבהת.
"האם יכול להיות שאני מקנאת בבת שלי, על מחסני הנעורים שלה שעדיין מלאים? על להט הנעורים מדברים כל הזמן, אבל מי מדבר על תוגת גיל המעבר?" אני שואלת את הכפתור הירוק, המעיד שהמצלמה שוב בפעולה, וכשמאיה יוצאת שוב מהחדר, אני מכוונת את העדשה אל רגליה הדקות. כן, שיתרשמו שם בהפקת התוכנית עד כמה זה אמיתי ואמיץ לקלף כך את המעטה האפל מעל למחשבותיה של אמא שנלפתת בעלומי בתה. "לא ברור לי מה קצר יותר, המכנסיים שלה או הסבלנות שלה," אני ממשיכה לתעד, אבל את מה שלא ניתן לספר מחביאה הרחק מבטן המצלמה הבולענית.
החיים המזויפים שלך. גם בלי לדעת דבר, מאיה יודעת.
הטלפון שלי עדיין דומם ואין שום אות ממייקי כשאני מכניסה מגבות למכונת הכביסה. הלוואי שיכולתי להשיב את נעמה למקומה. אם יינתק ממני לבסוף, איך אמשיך לצרוח חשק ותשוקה?
הרי כאשר יתאושש ויתרגל לרעיון שנעמה איננה, מייקי יימשך לחירות גדולה וילך לו לנשים אחרות, כי כזה הוא - פתייני, הזדמנותי, כמו שמכנה אותו שירי. ואני, בהיעדרו, אמעד במדרון הגוף האוזל מפראותו, והאביב שלי ייהפך לסתיו, ומוניטור הריגושים יסמן קו ארוך ודק שבעקבותיו איהפך לאישה דוויה שבין חמוקיה רבוצה ההזדקנות, ממתינה להזדחל, וגם אם אצמיד את רגלי בכל הכוח, ימשיך ויתנדף מביניהן ריחו הדחוס והחמוץ של החידלון, זה שלפעמים אני שואפת בהיחבא.
ריח הטחב שעולה מהמגבות מזכיר לי את ריח הבגדים של עדינה היימליך, אמא של שירי, החברה הכי טובה שלי מכיתה ב'.
לפני כמה שנים הצליחו שירי ואחיה לשכנע את אמא שלהם לעזוב סוף־סוף את הדירה ספוגת הריק ברמת גן ולהמיר את בדידותה הממארת בחיים נוחים בבית הדיור המוגן היוקרתי שבשדרות דוד המלך בתל אביב. "החיים שלה ממילא משועבדים לזיכרונות, אז נשעבד גם את הבית ושתעבור לשם," אמרו. עכשיו, כשהיא כבר בקושי מתקשרת עם הסביבה, רק בזכות הקשרים של וישניאק ושלי עם הנהלת הבית לא מוציאים אותה לבית אבות סיעודי אלא מניחים לה לישון אל מותה הקרב.
עד לא מזמן, כששירי היתה מגיעה לבקר את אמה, נהגה גברת היימליך לשאול: "ולמה אבא שלך שוב לא בא," אף שארבעים שנים חלפו מאז שהוא ברח עם מישהי שעבדה איתו בביטוח הלאומי. ככה אמא של שירי אמרה כל השנים, ברח, ומאז שנעלם, בכל יום בשעת הדמדומים היתה חוזרת מהעבודה ומשיטה בין החדרים את ריח בגדיה שהיו רבוצים זמן רב מדי בעיסת עצמם, מתעטפת בחלוק הבית הקבוע ונבלעת בכורסה שלו, מול הטלוויזיה, ואז, בשעה שמונה בדיוק, היתה מכבה את כל אורות הבית, נכנסת למיטה ומבקשת ממני ללכת "כדי שלא נעשה רעש ונעיר אותה לתוך החיים המחורבנים של עצמה," ככה היתה אומרת, ברי"ש רומנית.
עכשיו אני מריחה את המגבות הלחות בחדר האמבטיה המשופץ שלנו וכל מה שהגעיל והבעית אותי בה - קושר את גרוני.
מייקי יעזוב וייקח עמו את נעורי, ואני כבר מתחילה להדוף את העתיד. האם איהפך להיות אמא של שירי והיא תתיז מתוך הכוּס שלי את ריח הדגים שלה? האם בדמותה אצטייר בעיני ילדי וחבריהם שייכנסו ויצאו מן הבית, ויראוני נמשכת אל זרועותיו היבשות של מות הזמן, כמו כל הנשים הצפודות ומיובשות השדיים, ששאון השנים מרוקן את עלומיהן בהחזרים קצובים כנגד הלוואה שנלקחה לפני עידן ועידנים? האם גם אני אשאֵב לתוך שקעי הלחיים של עצמי, עקורת רטט ופראיות?
אני חוזרת אל הסלון. הבלגן לא מאפשר לריק לספוג אותי, הוא נחוש ושולח אותי להמשיך לסדר את כל שלא במקומו: הסניקרס השמוטים כל אחד בקצה האחר של החדר, עטיפות הממתקים על הספה והכלים הקרושים בשיירי ארוחת הצהריים.
שוב אני מדליקה את המצלמה, מייצבת את החצובה הקטנה על שולחן האוכל האובלי בסלון, מבחינה בכל טביעות האצבעות שנצברו עליו. בתנועה מתוכננת מדי אני מקפלת לאט את שרוולי החולצה בגון הפודרה, אוספת מן השולחן סכינים ומזלגות מנוקדי רוטב, עוצרת וגונבת ביס עלוב מקציצת בשר יבשה על הצלחת, ממוססת במים שרוכי שומן עיקשים וקוראת לבעלת הרגליים העירומות והצעירות להגיע הלום.
מאז שהתחלתי לתעד את חיי ולצפות בקטעים שנצברו בבטן המצלמה, נעשיתי מודעת יותר לנשיאת הראש הצבית שלי והצלחתי לתקן אותה. עכשיו אני זוקפת צוואר בכל הזדמנות, אולי גם כדי למשוך ללא הצלחה את הסנטר שהחל להישמט.
"מאיה, בואי בבקשה להכניס כלים למדיח," אני חוזרת ומצווה על נערת הצופים, שאת אוושת ההתנגדות שלה ניתן לשמוע בלי מאמץ. אבל אני לא מוותרת. שתעמוד כאן עם המכנסיים המתקצרים והממהרים שלה ותעשה מה שאומרים לה, בלי לדעת שהמצלמה פועלת.
גם לילדים שלי אני משקרת.
"אמא, אבל מחכים לי, אני מאחרת."
"יש לך עוד חמש דקות. גם במשמרת במסעדה את אומרת שאין לך זמן לנקות את השולחנות? ומה עם קצת עזרה כאן בבית?" מילותי מכוונות גם אל אחיה הגדול, שספון בחדרו ומשים עצמו כלא שומע.
כאן בבית יש להם משרתים. כלומר את אבא שלהם ואותי. זה פירוש המילה "אדריכל" - עבד ההיכל, אבל על מי אני עובדת? הרי בבית הספר הטכנולוגי בחולון מעולם לא המשכתי ללימודי אדריכלות אלא הסתפקתי בלימודי עיצוב פנים, ומתוך הצירוף "מעצבת פנים" שנים היתה זאת המילה "עצב" שהבהבה לעומתי כמו שלט חוצות שפאתו העליונה שבורה. ואולי זאת הסיבה שבגללה הסכמתי להצעה של ערוץ האדריכלים האזוטרי להשתתף בדוקו־ריאליטי "מהדוניזם למינימליזם" ולהתהדר בתואר לא לי.
כשהתיק שלה על הגב והאוזניות חוסמות אפשרות לשיחה, מאיה חוטפת את הצלחות מהכיור ומניחה אותן בין זרועות הסלסילה של המדיח, לא טורחת לשטוף את השיירים. לאחר שתלך לענייניה, אשלוף את הצלחות אחת־אחת, אנקה מהן את הפסולת ואחזיר אותן למקומן, אבל אני מניחה לה להשלים את המלאכה, והנה היא כבר שוטפת ידיים בכיור המטבח.
"מרוצה?" היא שואלת ומשאירה אותי עם לחלוחית של זעם בקצות העפעפיים.
"ביי, מאיוש, אני מצטערת, לא הייתי צריכה להתעקש," אני מצליחה איכשהו למעוך את עצמי עוד יותר כשבראש שלי מתנגן בלופ מייקי־יעזוב־מייקי־יעזוב־מייקי, והמים החמים שאני מכוונת בברז המטבח החדש שלנו שוטפים את שרוכי הצבע האדומים אל כיור הנחושת, ובראשי גיבורת סרט שראיתי פעם והיא הלומת צער לאחר שאהובה נטש אותה על גשר, אבל אפילו לקפוץ ממנו היא לא הצליחה אלא רק נשרכה לה לאורכו של הכביש, והרחובות התנודדו מול עיניה, והבתים התעקמו לעומתה, סגרו והתרחקו ואיימו לחנוק אותה בתוכם, ומכוניות נבלעו בתהומות הכביש, ואנשים שעברו מולה צעקו וצעקו והיא לא שמעה, ורק דבר אחד אני שומעת עכשיו בראשי: מייקי עוזב, מייקי יעזוב, עוזב יעזוב עוזב, ובהיעדרו, מי יזריק לי בכל יום את הצבעים לגוף? מי יהפוך אותי לריקוד אישה?
ולא רק מייקי יעזוב.
הרי בעוד ארבעה חודשים, בלהט הקיץ, אביתר יתגייס לצבא, ושנתיים אחריו גם מאיה. וממילא כבר עכשיו הם בקושי נמצאים כאן אלא הולכים ובאים, עוסקים בענייניהם, ורק הדממה נמתחת בין איתן וביני כמו כביסה על חבל, ואני, שכל כך אוהבת חושך, כאילו הייתי חיה קדומה במערה, חייבת להדליק את כל האורות בבית כדי שיופרע השקט הפולשני. כדי שגם המצלמה תצליח עכשיו להערות לקרבה את כל השקרים שלי.
"אמא, למה את בוכה?" אביתר מגיח מחדרו ותוקע בי מבט המכנף בתוכו את כל מה שמתבגרים חושבים על אמהות מביכות.
"מה חסר לך, מה אתה לא מוצא," אני מתעלמת משאלתו וממשיכה להסתתר מאחורי עדשת המצלמה. התינוק שלי, זה שצימח זקן היפסטרים אופנתי, הולך ובא, הולך ובא בין החדרים, וכמו אבא שלו - הוא הכי מעצבן כשהוא עצבני.
"כוס אמ־אמ־אמק, לא מוצא את הבטריות. איפה הבטריות המזדיינות?" הוא הולך ובא, הולך ובא בין חדרי הבית, כאילו שמח להתרחק ממני, אבל אני בעקבותיו, מושיטה אליו את זרועות ענפי. מה הוא צריך? מה הוא מחפש? רגע אחד את מנגבת לו את הטוסיק וברגע האחר הוא עובר אותך בגובה, ואיך באמת הוא גדל והיתמר ככה בלי ששמתי לב? אני שואלת בקול רם לתוך המצלמה והאנחה שמתגלגלת בי משלחת את האבן בחזה לעומק הסרעפת.
ילד בגן חובה. היה יכול להיות לי עכשיו ילד בגן חובה.
אם לא הייתי מאבדת את ההיריון ההוא, לא הייתי נואשת להיאחז ככה באביתר ובמאיה שהולכים ונשמטים מזרועותי, אני אומרת בלב ולא אל הקופסה המתעדת. יש דברים שאיני צריכה להנכיח כדי להרגיש את בעירתם בין מרפסת הבטן לתעלת החיים, היכן שעקירת הוולד הותירה גומחה ריקה. הרי בכל פעם שתינוק משריש עצמו ברחם נוצר פצע של השתייכות, וכשהוא נמלט משם, משהו צריך למלא את הבור. אבל שנים עברו מאז התכרבל בתוכי ילד, תִלי ימים שלא נאספה כף קטנה ורכה בכפי, ממתנת את זליגת הזמן, וכמה חמקני וקצר הוא החיבוק שמתאפשר לי לגנוב עכשיו, נוקשה ומרוחק, ו"נו, יאללה, שייגמר כבר," אני מזהה את מה שהבן שלי לא מעז להגות בקול. הוא בכור ומנומס, וממתין שאחדל לינוק מעורו את יצר החיים שטמנתי בו כשנולד. אבל כשהוא קורע עצמו מלפיתתי, אני מריחה את אדי הבושם הזר שהחל להזליף על צווארו מאז נכרך בנערה ההיא, נמוכת הקומה, המצחקת לעומתו, שאת שמה אני לא זוכרת.
עכשיו, מול הטלוויזיה בסלון הוא קופא כמו אדם קדמון שמתביית על ציד.
"מה אתה עושה? מה אתה צריך מהטלוויזיה עכשיו?"
בתנועה אחת הוא מפרק את המכסה מהשלט, שולף מתוכו את צמד הסוללות וחוזר ונעלם בממלכתו.
עכשיו יהיה שקט, אני מרגיעה את עצמי ומתאמצת לנשום כשגופי שוקע בין כריות הספה החבוטה שלנו, שריפדתי שוב ושוב כל השנים, אבל עכשיו, ליד כורסאות האוריגמי החדשות בגון האגוז, שאיתנים כל כך אוהב אבל אני פחות, היא נראית כמו סרח עודף מחיים אחרים, ואני יודעת שבקרוב אצטרך להיפרד גם ממנה. אני חייבת משהו מתוק וקמה לקחת מהמגירה כדור מרציפן שעוד נשאר מהנסיעה שלי למילאנו, אבל עוד לפני שאני מקלפת אותו מעטיפתו המוזהבת, אביתר שוב קורא לי.
"אמאאאאאא, זה לא עובד. יש לך אולי סוללות?" ידי האוחזות במצלמה שהדלקתי שוב פונות באחת לעבר הנקודה שממנה מגיע קולו. "אני חייב לקחת איתי את העכבר, אני הולך לענבל לסיים עבודה על הלפטופ."
ענבל. קוראים לה ענבל. ממושקפת וקטנטונת, שנכרכה בגופו המופז כשהציג אותה בפנינו ואמר, "זאת ענבל, חברה שלי," ומנגינת הצחוק המעוגל שלה שטפה את המבטים המופתעים של איתנים ושלי נוכח ההשתרגות שהפגינה שפת גופם.
"למה שענבל לא תבוא לכאן? ומה לא טוב בסוללות של השלט?" אני מנסה להרוויח זמן. סופיה ואני מנערות את הראשים שלנו בהתאמה. הלוואי שהייתי שלווה כמותה. בודקת במקפיא - אין. בודקת במגירה של הדברים שאף פעם לא צריכים - אין. אין סוללות. כמה סמלי.
"כי קבענו שאני בא אליה. נו, אמא, מה עכשיו חפירות, אני חייב סוללות."
"כי היא יונקת אותך ממני. כי הגוף שלך כבר לא שלי ואת הריח שלך אני פתאום לא מכירה. כי היא מחבקת אותך במקומי," אני מעיזה ואומרת למצלמה, משליכה אותה דולקת על המיטה של איתנים ושלי, פותחת את המגירה התחתונה בשידה, מוציאה את סלסילת הראטאן שבתוכה, מתחת לערימת התחתונים היקרים שנועדו לפגישות עם מייקי, מוסתר הוויברטור הוורוד עם ראש הארנב המטרטר. משום מה אני אוחזת בו כאילו הוא יֶרק תוסס שנשכח במקרר, גורעת את מלבן הפלסטיק שחוסם את אחורי האיבר הרוטט - מי מעצב אותם בצורה הזאת לעזאזל - מוציאה שתי סוללות בגודל הנכון. נושמת.
פתאום היא מציצה אלי מתחתית הסלסילה, המחברת הצהובה ההיא שכתבתי בה לפני ארבע שנים, ואני נאנחת פנימה, בלי קול. זה לא הזמן לקרוא ולהיזכר איך הכול חזר והתחיל בין מייקי וביני, ולהישלח להתעמת עם התערערות האהבה שלנו, שאני מתחילה לזהות לה רמזים שהעדפתי לא לקלף מעטיפותיהם: העובדה שלא באמת שכבנו כבר כמה שבועות, מבטו החלול ושתיקותיו המתארכות כצל פרצוף שהזקין וגם היפרמות ההרגלים שידענו: הפגישה שביטל היום, התמעטות שיחות הבוקר הקבועות, הודעות טקסט עסיסיות שכבר לא נמסרות בינינו במהלך היום, שעות הלילה שבהן אני עוקבת ורואה שהוא מחובר לווטסאפ ומעדיפה להניח שלא עם נשים זרות הוא מחליף מילים אלא רק עם נעמה, מנסה לשכנע אותה לחזור. אבל כיוון שהרבה יותר קל לי לרכוס את עפעפי אל מול המציאות המכאיבה, אזי לא רק על טיבן של ההתכתבויות הליליות הללו אין בי אומץ לשאול, אלא גם מדוע החל לענוד לצווארו העבה שרשרת חרוזים בהירים וללבוש בגדים רכי גוון, כך פתאום.
אני קמה מהמיטה הזוגית, טומנת בחזרה את השפן מתחת לערימת הבדים הקרירה, והמחברת המטרידה נעלמת, ואיתה גם שלוש בדיקות ההיריון החיוביות שאני שומרת בסלסילה. אני טורקת את המגירה, לוקחת את המצלמה וממהרת לחדרו של אביתר. ליד המחשב שלו יושב היצור הנרגן שהפך אותי לאמא ושאליו לעולם לא תדעך תשוקתי, ומושיט יד עיוורת אל צמד הגלילים.
"מאיפה שלפת את זה?" הוא מתעניין בלי להסיט עיניים מהמסך.
"מה זה חשוב עכשיו, אביתר, העיקר שמצאתי לך שתי סוללות. הנה." כמה יפה הוא נראה מבעד למסך המצלמה, בזקן הכהה, הפתאומי, שמעטר את פניו, ובשׂערו שהתארך אבל יתקצר בקרוב.
"את אמא סוף. אני מבטיח, אני אחזיר לך אותן."
"לא, אל תחזיר. לא נראה לי שאני צריכה אותן יותר," אני אומרת.
האם מבחינים שהקול שלי רועד? אבל הוא כבר שקוע שוב עמוק בתוך המסך, אינו שם לב לגופי המבולבל מעצמו - מתלבט אם לחבק אותו ולבסוף מוותר.
אורה GET BOOKS –
לא אהבתי