אישי נשי

ברוך שעשני כרצונו

חדר לידה, בית החולים 'שערי צדק'. זהו בית החולים שבו ילדתי את רוב ילדיי, כך שאת החוויות העוצמתיות ביותר עלי אדמות חוויתי שם, בקומה תשע. אני זוכרת כל פרט ופרט מכל לידה כאילו היה זה רק אתמול. באיזה חדר כל אחד נולד, מה הייתה שעת הלידה המדויקת, מי הייתה המיילדת (כולן נהדרות!) כמה שקל התינוק בגרמים, איזה רופא ביצע את האפידורל הנכסף... אני חושבת שאנו, הנשים, זוכרות כל פרט במהלך הלידה מפני שזו החוויה המשמעותית ביותר בחיינו, כמו שהאיש זוכר את החוויות שעברו עליו בצבא כאילו הן אירעו רק אתמול. אני, בכל אופן, בוחרת להיות במקום שבו אני נמצאת. ברוך שעשני כרצונו.

כשהתחלתי את ההתמחות ברפואת נשים במרכז הרפואי 'שערי צדק' בירושלים היינו שתי נשים מתמחות בלבד, ושתינו עבדנו באופן מלא עד יום הלידה (זה היה מאוד נוח – פשוט פשטנו את חלוק הרופאה ולבשנו את חלוק היולדת). כמובן שלא חלמנו להאריך את חופשת הלידה מעבר לשמונים וארבעה הימים המוקצבים לכל יולדת על פי חוק. עד כדי כך הקפדנו, אני ושותפתי להתמחות, לשדר 'עסקים כרגיל' ולמזער את הפגיעה בעבודה במחלקה, שרק ביום שבו חזרתי מחופשת הלידה לאחר הולדת בִתי היא הרשתה לעצמה ללדת את בִתה, כאילו חיכתה שאחזור. כך לא עבר יום אחד בלי שלפחות אחת מאיתנו תתפקד במחלקה.

יהיה בסדר

צמד מילים כל כך עוצמתי.

שעת לילה מאוחרת. אני יושבת עם עפעפיים צנוחים מול ערֵמת מיילים בלתי סלחנית.

באחד אני מבקשת להפסיק תרופה שמשתובבת בגוף האישה.

בשני אני מזמינה לביקור כדי לברר את טעמו של המחזור המתעכב.

בשלישי אני מתבשרת שהטיפול לא הביא עימו בשורה טובה הפעם.

מה לעשות עכשיו, דוקטור?

תפסיקי את הטיפול ותמתיני למחזור.

אל תדאגי, יהיה בסדר, אני מוסיפה. תהיה לכם משפחה יפה.

כמה מאמץ זה דרש ממני? כלום.

אבל המילים האלה יתנו לה כוח להמשיך עם הטיפולים ולנצֵחַ.

גם הגיל המתקדם שלי כאם היה לי לרועץ – הוספתי דעת וכך הוספתי מכאוב

לפני שנים התאשפזתי בשבת עם בִתי הקטנה, שתים עשרה שעות לאחר שחזרנו יחדיו מבית החלמה ליולדות. השלטים הצבעוניים שהילדים הכינו לכבודנו – ברוכות הבאות, מזל טוב – נשארו עלובים.

הילדה גנחה וליבי אמר לי, מסורת מימי עבודתי כרופאת ילדים בפגייה ובחדרי המיון של מחלקת ילדים, שזו גניחה שמבשרת רעות. הרמתי טלפון בשבת לדרוזי שגר בקיבוץ, ולתדהמת האיש ארזתי שני תיקים ויצאנו לדרך.

לאחר כשעה התינוקת שלשלה את כל קרביה והקיאה כמויות גדולות של חלב אם על כל מי שהתקרב אליה. החיתולים נגמרו והאחות אמרה שאין הקצבה, שאלך ואקנה (בשבת!) חיתול.

לא היה עמוד אינפוזיה, אז התבקשתי לטפל ביד אחת בילדה משלשלת עם חום גבוה והקאות, להניק אותה, ובידי השנייה להחזיק את האינפוזיה. תוך זמן קצר נגמר לי החלב, כי לא הייתי זכאית לארוחה, והביאו לנו תחליף חלב שפג תקפו (לילדה עם זיהום חמור במעיים...)

הייתי חסרת אונים ודאגתי מאוד. זו לא הילדה הראשונה שילדתי, אך מעולם לא נתקלתי במציאות מורכבת כל כך. מה גם שהידע הרפואי שלי לא הוסיף שלווה. גם הגיל המתקדם שלי כאם היה לי לרועץ – הוספתי דעת וכך הוספתי מכאוב.

ואז עברה סטאז'רית צעירה בשנים, רופאה שעבדה תחתיי, וחייכה אליי בחיוך שובה לב. היא הניחה יד רכה על כתפי השמוטה, אמרה בקול רך: חנה, יהיה בסדר, והמשיכה בדרכה.

בן רגע הזדקפתי. הרגשתי זרם חם ונעים מזדחל לאורך גופי. נשמתי נשימה עמוקה ונרדמתי.

כמה הכרת הטוב יש לי על שלוש המילים האלה.

כמה עוצמה הייתה בהם ברגע המסוים הזה בחיי. כמה כוח שאבתי מהן.

וכך גררתי איתי את התובנות מהחוויה האישית לחיים המקצועיים.

אפקט הפרפר? אולי.

ואולי זה ביטוי מעומק הלב של הרגשה כלפי המטופל ש'עימו אנוכי בצרה'.