מבוא
ספר זה, שהוא ספרי השני, נכתב בעקבות שנים ארוכות של מחקר אישי ומקצועי בנושאים הקשורים למיניות, תקשורת בין גברים לנשים, העצמה נשית ואישית, ועתידנות. בארצי ישראל אני נחשבת לחלוצה ולמובילת שינוי בהיבטים של הלידה הטבעית, החשיבה החיובית, הרוחניות הנשית והמיניות המקודשת.
בתחילת שנות ה–90, לאחר שהייה ממושכת ופוקחת עיניים בארה”ב, ייסדתי בתל אביב את המרכז הראשון ללידה טבעית “דרך אם”, אשר התפתח מאוחר יותר לרשת דִיאדָה.
כבר אז אהבתי לעבוד בשיתוף פעולה ו”דרך אם” הוקמה יחד עם אילנה שמש ורות פולדן. שיתופי הפעולה התרחבו ליצור מעגלים רבים ונוספים של שותפות לדרך. לאורך השנים יצרנו ביחד מקצועות ותחומי שירות חדשים להורים ולתינוקות כמו חדרי לידה טבעיים, קורסי הכנה ללידה בבחירה, אפשרויות בטוחות ללידה ביתית, דוּלות, יוגה להיריון ולתינוקות, תמיכה לאימהות חדשות, ריפוי קולי, ליווי התפתחות לתינוקות ועוד. אפשר לומר שמאותם ניצנים ראשונים ומספר קטן של משוגעות לדבר נולדו וקיימים כיום בישראל עשרות מרכזים לליווי הורים וילדים, אינספור מוצרים חדשים, מקצועות מיוחדים ובעיקר, מודעות מפותחת המקנה את זכות הבחירה בדרך הלידה וגידול הילדים לכל מי שרוצה בכך.
אני גאה בחלקי בתחילת הדרך החשובה הזו, משום שתמיד האמנתי שתחילת חייו של אדם משפיעה על התפתחותו שלו ועל זו של החברה אליה הוא שייך. אם נאפשר התחלת חיים באופן בריא, לא אלים, הרמוני, נשפיע בכך על יצירת אדם מאוזן, שמח וטוב יותר. זוהי השקעה שלא תסולא בפז בבריאות החברה, העם והעולם כולו.
במקביל פיתחנו בישראל את המודעות להעצמת נשים מן ההיבט הרוחני, בשיתוף עם נונה–לילה מגד. יצרנו את מעגלי הנשים הראשונים, ונשים רבות למדו להיות מנחות מעגלים. במעבר לאלף השלישי אף קיבצנו אלף נשים לחגיגת הלילה הארוך ביותר בה ערכנו טקסים, שרנו, רקדנו, התרגשנו וחווינו את העוצמה החיונית של המון נשים ביחד. מאז הפך מעגל הנשים להיות מוסד מקובל בישראל והיישום של דרך זו נוגע בכל רובדי החיים, כולל בעבודת השלום עם שכנותינו הערביות.
בד בבד עם העבודה בתחום הלידה והנשיות השקעתי לימוד אישי ומקצועי במיניות הטנטרית. מתחילת שנות התשעים, בשיתוף עם לאון ספוֹנר, הנחיתי קבוצות, זוגות, יחידים ויחידות במטרה להעשיר את התקשורת המינית ביניהם בעזרת כלי הטנטרה, ואני חושבת את עצמי לתלמידת הדרך גם היום.
לפני כעשר שנים נבטה בי הסקרנות ללמוד מה מכין לנו המדע לקראת העתיד, והתחלתי ללמוד את הנושא. העניין נבע גם מן המעבר האישי שעשיתי לעשור של גיל חמישים–ששים שבו, שוב, הכול השתנה.
בד בבד עם הוויתור על פוריות הרחם, דעיכת הווסת, לילות וימים של גלי חום ועצבנות יתר, הסתיימה מערכת יחסים זוגית ארוכה מתוך בחירה שלי לחיות סוף סוף לבדי. לאחר שתי מערכות נישואים ושלושה ילדים, הבטתי על חיי וראיתי שמעולם לא הייתה לי הזדמנות לחיות לגמרי עם עצמי. מגיל עשרים ואילך לא הייתה שנה אחת בחיי שבה יכולתי לעסוק רק בענייני, ביצירתי, בזרימה של שיגרה והתפתחות אישית. תמיד הייתי עסוקה בלחשוב על האחר והאחרים, על איכות חייהם, על מזונם וצרכיהם, ועל מהלך התפתחותם האישית. הרגשתי שמציאות זו איננה יכולה להימשך עוד בלי ליטול ממני מחיר כבד מדי. כאישה בעלת עולם פנימי ויצירתיות, הייתי תמיד זקוקה לזמן–מרחב משלי, וכאשר לא התאפשר הדבר נחת עלי הדיכאון. החוכמה העילאית של לחיות ביחד ובו בזמן להיות גם לחוד, לא עמדה לרשותי אז.
ייתכן שפשוט הייתי תמיד אימהית מדי, מה שהיה נוח לסובבים אותי. את ילדיי ילדתי בגיל די מבוגר, האחרון נולד כשהייתי בת ארבעים ואחת. כשהיה בן עשר אמר לי בני משפט שלא שכחתי מאז: “אימא מסכנה, גם בגיל ששים עוד תצטרכי לעשות לי שניצלים.” אוי, כמה שהוא צדק! היום, כשהוא משרת בצבא ואני בת ששים פלוס, אני מאושרת להכין לו שניצלים כאשר הוא מגיע ליום חופש, ורק לאחרונה קיבלתי ממנו את המחמאה הגדולה ביותר: “אימא, אחרי הכול, השניצלים שלך הכי טובים מכולם!”
מחמם את הלב, אבל מי רוצה להכין שניצלים כל יום, כל השנה, כל העשור, כל החיים?!
בחרתי להקדיש את המקום הראשון בחיי לילדיי. נתתי להם את כל הזמן, האנרגיה, הטיפול ותשומת הלב שחשבתי שיעשו להם טוב. הם גדלו להיות בני אדם שמחים, בעלי ערכים ועצמאות, בוחרים את הבחירות שלהם ויודעים שבית אימא תמיד קיים ופתוח עבורם. זה מובן מאליו. איני מתחרטת על אף רגע שהקדשתי להם.
לעומת זאת, חיי הזוגיים היו חסרים באיזון ובהרמוניה. נסחפתי למלכודת של האישה הטובה, המקטינה את עצמה כדי להגדיל את הגבר שאיתה. נסוגותי ממימוש רצונותיי כדי לממש את כישרונותיו, השקעתי רבות ביצירת תשתית טובה עבורו, ממנה יקבל הזנה ותמיכה, ויתפתח. רוב הזמן חשתי סיפוק מסוים אך לא ידעתי איך לבטא את החושניות שלי, את התשוקות שלי, בתוך המערכת. הרגשתי שחלקים אלה בתוכי נובלים, מתים, וזה כמובן גרם לי לכעס, לעצבות, לרצון לבעוט, למרוד, לברוח. כנראה שלא העזתי לבקש או לתת את מה שהיה בתוכי מתוך פחד שהאנרגיה הנשית–מינית שלי עצומה מדי, פראית מדי, לא תואמת את מה שהגבר מצפה מנישואים. הייתי מאד מאוכזבת מהחוויה המינית השגרתית, בה, כפי שהסביר לי אחד מבעלי לשעבר, כל מה שרצה ממני הוא חמש דקות ביום כדי לבוא על סיפוקו, וזהו. בנוסף לכך ניזונתי מהרעיונות של הפמיניזם שהתפתח בשנים ההן, נחשפתי לעוולות שנעשות לנשים לאורך ההיסטוריה וקיבלתי השראה מן המיתוסים העתיקים של תרבות האלה הקדומה.
גירושין — פעמיים — שמעורבים בהם ילדים השפיעו בהחלט על תחושת הערך העצמי שלי, וכמובן שגם על הבחירות המקצועיות. בשל שילוב נפלא של דבקות במטרה ומזל טוב יכולתי להמשיך לעבוד, להתפתח ולהתפרנס ממה שאהבתי לעשות, ממה שהאמנתי שתורם לזולת: עבודה עם נשים וזוגות, תינוקות ולידות, מודעות רוחנית ומיניות.
לאחר שהתגרשתי, מערכות היחסים שבחרתי לקיים עם גברים היו פתוחות יותר ובמהלכן התנסיתי באפשרויות אהבה מגוונות. הצלחתי לבטא ביתר חופשיות את מיניותי ולהרחיב אותה בעזרת הטנטרה. רכשתי כלים המאפשרים לי לחוות אקסטזה, להיפתח לאנרגיה הזכרית באופן בטוח וזורם, לטעום את מתיקות האהבה ללא מרירות האכזבות מציפיות. יחד עם התנסויות שונות בחרתי בסופו של דבר ליצור קשר קבוע עם גבר אחד בדרך כלל, מה שנקרא בפי העם “מונוגמיה סדרתית”. ראיתי איך ניתן לחיות בקשרי אהבה פתוחים ובתבניות שונות, אך לבי הרגיש והרומנטי בכל זאת רצה תמיד להיות האחד והיחיד. התאהבתי, כאבתי, שמחתי, רטטתי, התלהבתי, נפגעתי, התחממתי והתקררתי, הכול כבר קרה. ועם זאת, היום, נראה לי שעדיין לא קרה דבר. אני סקרנית לגלות מה מצפה לי בחיי כאישה בוגרת וזקנה, ונהנית יותר מאי פעם משגרת חיי הטובה הכוללת הליכה על חוף הים בכל בוקר, טבילה במים בחורף ובקיץ, ארוחת בוקר בגינה עם הציפורים והחתולים, ומפגשים עם חברות וחברים.
יש לי משפחה אוהבת ונאהבת, מיניות מקודשת המוזמנת לחיי על פי רצוני ותשוקותיי, יכולת יצירה בכתיבה, בהרצאות, בליווי ויעוץ לאנשים. אני מתמלאת ומתעשרת ממוזיקה מכל הסוגים, ומגילויים חדשים של חכמים ומומחים מכל קצווי העולם בנושאים המרתקים אותי. נפשי נשארה ילדית, תמימה וסקרנית כתמיד, גופי בריא וחזק ואני משתדלת לתחזק אותו בחוכמה. מוחי מתפקד כהלכה, קולט ומעבד מידע, וממשיך לטוות חומרים ביצירתיות תמידית ומתחדשת.
העשור הזה, בין ששים לשבעים, נראה לי כשנים הטובות של חיי. אני מניחה שיהיו שזורים בו אתגרים, משברים, פרידות ופגישות, שעות של צער גדול ורגעי חסד ושמחה. אני מקווה שהוא יכלול מפגשים עם אנשים נאורים ההולכים בדרך המודעות אל האופק של תוחלת החיים הארוכה. אני מאחלת לעצמי לתרום ולהיתרם, לפרק ולבנות, להעז להתנסות, להמשיך ללמוד ולשאול ולהטיל ספק, להאמין בכוחותיי וברגשותיי, ובעיקר, להתענג על כל רגע של חיי. אני מאד רוצה להמשיך לחיות עוד שנים רבות בכושר ובבריאות, ומתכננת להיעזר וליהנות מכל מה שאנשי המדע המצוינים מכינים עבורנו, המזדקנים והצעירים כאחד.
פאולינה, סבתי ההולנדית, מתה בגיל מאה ושלוש וחצי. עוד ביום הולדתה המאה, לצד אי–נוחות גופנית מסוימת כמו קשיי הליכה ותפקוד של הידיים, מוחה היה צלול ומדויק. היא נראתה יפה עם שיערה הצבוע לבלונד עדין ופניה המקומטות ברכות. עד ימיה האחרונים היא המשיכה לקרוא ספרים — זה אחר זה וללא שימוש במשקפיים — באנגלית, צרפתית והולנדית. מוזיקה הייתה אהבתה הגדולה ותמיד נשמעו צלילי יצירה קלאסית בחדרה שבבית האימהות (והאבות...). בביקורי אצלה היה עלי לדבר בקול רם כדי שתצליח לשמוע אותי, להיות סבלנית ולהקשיב שוב ושוב לסיפורי ילדותה העשוקה לכאורה ולתלונותיה על הבדידות. אך בכל ביקור היה גם משהו שגרם לנו לצחוק יחד. זה היה אהוב עליה במיוחד, להתגלגל מצחוק על אירוע שטותי. בכל ביקור השתדלתי לפתות אותה לנגן עבורי על הפסנתר שניצב בחדר השינה שלה. הפסנתר הישן והנפלא שלצדו בילינו יחד שעות רבות של נגינה משותפת ולימוד. היא זו שלימדה אותי איך לנגן ברגש אך בדיוק. אחרי השבץ המוחי שעברה בגיל תשעים, נותרו ידיה מאובנות ומעוותות, ולמרות זאת הצליחה לנגן את שופן, כמו פעם, ולעורר בצליליה את היפהפייה הנרדמת, את האהבה. בכל פעם שאני מנגנת היום, היא נמצאת איתי. היא גם אהבה לצייר בצבעי מים וציוריה תיארו לרוב תמונות טבע, בעיקר עצים. בעת הציור הייתה נכנסת למעין מדיטציה ונרגנותה הייתה שוככת.
במשך שנות אלמנותה הרבות, בד בבד עם געגועיה העמוקים לבעלה האהוב, הייתה פאולינה מפלרטטת עם העולם ככל יכולתה, ובעיקר עם בחורים צעירים. כשהייתה בת תשעים ושמונה בא לבקרה בחור אתיופי צעיר שהביא לה ברכת חג לראש השנה. ברגע שנכנס לחדרה היא הזדקפה, חייכה והקרינה תחושה של גיל התבגרות מחודש. הוא ישב בחדרה מעט והם שוחחו על דא ועל הא, ולפני לכתו נישק אותה (אולי ביקשה זאת ממנו? נראה שלעולם לא נדע) על לחיה. פאולינה לא פסקה לדבר על הבחורצ’יק ועל כך שכנראה התאהב בה. חודשים לאחר הביקור הייתה חוזרת ושואלת בתמיהה ובאכזבה מדוע לא בא שוב לבקרה, ומבקשת שנחפש אותו.
כשהייתה סבתי בת תשעים ותשע מתה אשתו של בוריס, השכן בן התשעים ושתיים מהחדר שממול, ומיד לאחר תום השבעה הוא דפק על דלתה של פאולינה והזמין אותה אליו. זה היה הרומן האחרון של סבתי. בוריס ופאולינה ביקרו זה את זו, החזיקו ידיים ואף התנשקו. ואיך אני יודעת על כך? משום שכנכדתה הבכורה היא נתנה בי אמון וסיפרה לי הכל. בוריס היה אדם פיקח ובעל חוש הומור, למרות שחסרו לו שתי רגליו שנקטעו עקב מחלה. יום אחד, בביקורי השגרתי אצל סבתי, היו פניה נפולים ומצב רוחה ירוד. שאלתי לפשר העניין והיא סיפרה ש”גמרה” עם בוריס. למה? משום שהוא כבר רצה לישון איתה במיטה והיא, כנערה צעירה ומתלבטת, הרגישה שזה מוקדם מדי להתחייבות כזו ורצתה עדיין לשמור על החופש שלה.
בוריס מת לפניה. כמעט כולם מתו לפניה. כל חבריה, אחיותיה ואחיה, מכולם נפרדה בעודה בחיים. אני חושבת שפאולינה האריכה ימים בשל תשוקתה לחיים, חיוניותה המינית, ותחזוקת הגופנפש המתמידה שלה שכללה מקלחת קרה אחרי חמה, ובשל אגוצנטריות מובהקת ותלונות מתמשכות על אנשים אחרים. תמיד נדף ממנה ריח עדין של סבון איכותי ועורה היה רך ונעים, כך שהיה נחמד לנשקה. אחד הזיכרונות האינטימיים ביותר שלי איתה היה בביקורים אצלה בצעירותי, כאשר הייתה מושיבה אותי ואז מניחה את ראשה בחיקי. היה עלי למרוט בפינצטה את שערות השיבה הקשות שצמחו על סנטרה ומעל שפתה העליונה, באזור השפם. ברגעים כאלה שוחחנו על הזִקנה, על החיים, על המוות, על גברים. כל שערה שנשלפה סיפקה לשתינו תחושה עזה של ניצחון על מוראות הגיל. אני מניחה שהיום הייתה סבתי משתמשת בלייזר ולא בנכדה שלה.
סבתי פאולינה היא אימא של אימא שלי. אביו ההונגרי של אבי, הרמן, מת בביתו בגיל תשעים ושש מדלקת ריאות ומהתנגדות ללכת לבית החולים. עד שחלה היה רזה ובריא ודאג לעצמו כשהוא בביתו וכמעט לבדו. הסוד שלו היה פשוט; לאכול כמה שפחות — “להשאיר תמיד חמישה סנטימטרים ריקים בקיבה”, ללכת הרבה ברגל כל יום, להתעניין ולהתווכח על פוליטיקה, ולשמור על חוש הומור הונגרי שכזה, ובעיקר, לאחר שהתאלמן מסבתי האצילית, לחזר כמה שיותר אחרי גברות, ללא מגבלות מיותרות של גיל.
בשתי משפחות המקור שלי ישנן דוגמאות חיות (סליחה, מתות כבר) לאריכות חיים במצב גופני מוחי ונפשי טוב במיוחד, כך שאתם יכולים להבין מדוע כעת, כשעברתי בעצמי את גיל שישים, אני עוסקת רבות בשאלה איך לעבור את שישים השנים הבאות של חיי בעונג, בבריאות ובשמחה. האם מקלחת קרה שבאה מיד אחרי חמה וחמישה סנטימטרים ריקים בקיבה יספיקו? האם עלי להיות אגוצנטרית, ווכחנית, חרמנית וצחקנית?
בזמן כתיבת הספר הזה עברתי תהליכים אישיים בנושאים אלה, ואני יכולה להבטיח לכם שניסיתי הכול על בשרי...
אני מזמינה אתכם לקרוא, להתנסות בתרגילים, לשקול את דברי אל מול ניסיון חייכם, ליצור לעצמכם תכנית עונג אישית ומיוחדת לכם, ולהמשיך לשאול שאלות סקרניות, מביכות, נועזות ופתוחות בקשר לכל!
איריס יוטבת
ישראל, 2010
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.