איש משפחות

במה נתחיל? אתה שואל. אין לי העדפה מיוחדת. חיי, אם אפשר לאפיין אותם במשפט, מלאים נקודות התחלה. זה כאילו שברצף החיים בנקודות המפנה נעלם לרגע העבר, כל מה שקרה עד כה, ואני עובר לפרק הבא. טוב, לא בדיוק. העבר אף פעם לא חולף באמת, הוא שב אליי כזיכרון, ולפעמים על ידי עדות חיצונית ואפילו בלי משים ובהפתעה. בוא לא נסמוך על סדר כרונולוגי. אתה מציע שנזרום בזרם התודעה? מתאים לי. מאז שאני זוכר את עצמי הימים שלי היו מלאים פיזור דעת, שכחה ואובדנים. אני מאבד חפצים, שוכח לעיתים קרובות ונזכר באיחור. בגיל בית הספר היסודי, כשחזרתי משיעור התעמלות שאלה אותי אימא: “היכן המכנסיים שלך?” ואני, שחזרתי לבוש מכנסי התעמלות, מחציף פנים: “לא היו לי מכנסיים!” היא מביטה בי במבטה החמור ותובעת: “רוץ לבית הספר והבא אותם!” הסצנה הזאת והדיאלוג חזרו באותו נוסח פעם אחר פעם, גם הנזיפה וההכחשה. בכלל שכחה ואובדנים הפכו אצלי הרגל; צעצועים ובגדים ואופניים, ובגיל מבוגר, משקפיים, מפתחות, מטרייה, ארנק ובכלל הכול. בני הבית כבר הורגלו לאסוף אחריי, משום שאין לסמוך על החפצים שיישארו בחזקתי.

ואגב, יוני, אחי הקטן, נולד בעל אופי הפוך משלי, כאילו לא חלקנו אותו בית ואותם הורים. הילד הזה גדל ונעשה משוגע לסדר. צריך היית לראות אותו מקפיד על לבושו בעת יציאה ואת ארון הבגדים שלו ואת הנעליים ערוכים תמיד כמו למסדר המפקד. אני חושב שאחת הסיבות לזה שהוא ביקש לבוא בעקבותיי לבית הספר לקציני ים הייתה משום שהיה מוקסם מן המדים הלבנים המעומלנים המגוהצים תמיד.

אני חושב שאולי יש לפיזור הדעת שלי יתרון. דברים באים והולכים ממני ומתקשרים זה עם זה, למשל המקרה הבא: שירתי כאיש צוות על המשחתת “איברהים אל אוול", ושם בחדר המכונות אני רואה כיצד ממלאים את דלק המזוט לתוך מכל דלק פתוח שנועד לכך. בבלי דעת אני מושיט את רגל ימין שלי אל משטח הנוזל בשעה שאני עומד על סף המכל, ופתאום צף בזיכרוני האירוע שחוויתי במלחמת השחרור ב”גלות” בג’באליה, לשם פינו אותנו מקיבוץ דורות המופצץ. בחצר המנזר לשם פינו את הנשים והילדים, היה בור ביוב מלא עד שפתו במים עכורים. עמדתי עם עוד כמה ילדים לידו, ומשום מה הושטתי רגל, אולי כדי לבדוק אם המשטח יציב. לא, לא ביקשתי להיות כמו ישו שמהלך על פני המים, אם אתה שואל. אחרי הרגל האחת הלכה הרגל השנייה ואחריהן שאר הגוף. במה נזכרתי? אני זוכר את הנוזל הסמיך שעובר לאורך הגוף, את הצינה של המים, את הטעם המוזר בפה ואת חוסר היכולת לנשום. זה נמשך לכל היותר כדקה, אבל הרגיש נצח,שבסופו התעלפתי כנראה. הזיכרון הנוסף שלי הוא שמנפנפים אותי מן הרגליים כשראשי למטה, לנער את הנוזלים ואת הטינופת...

מאוחר יותר סיפרו לי, שהגננת שעמדה מאחורינו שאלה את שרגא, הילד שעמד לידי: “איפה יואב”? ושרגא הצביע על המקום הריק שמימינו, כשאמר, “הוא היה כאן”. הגננת הזעיקה מייד את אחד הגברים, תימני אלמוני, שהיה בסביבה. האיש לא השתהה וצלל אל תוך מי המדמנה ושלף אותי מתוכם. מאז אותו יום הסגתי את הרגל ברתיעה מן המשטח הנוזלי בחדר המכונות.

מה שמזכיר לי מקרה דומה. בשנים הראשונות של בית הספר היסודי הייתה לי חברת משחק בשם רחל ראב, הבתים שלנו היו בטווח הליכה זה מזה. בת ים, טרם הייתה עיר, ומסביבנו נערמו דיונות. אחד המשחקים שאהבנו היה חפירת בורות בגבעות החול כשאנחנו מכניסים את היד ממש עד הכתף. במהלך אחת החפירות שלי נפער בור או בולען בדיונה, ואני נפלתי לתוכו כשראשי למטה והעפר מכסה אותי. הרגשת החנק מבור השופכין שבה אליי כשאני מתפתל כדי לנשום. רחל רצה לאימא, ויחד הן משכו אותי מן הרגליים והצילו את חיי. אני זוכר את מבטה של אימא, כשהלכנו בשתיקה הביתה ובעת הרחצה שלאחר מכן, כאילו היא מורגלת בהצלת חיי ואינה מופתעת שדברים כגון זה מתרחשים.

אתה אומר לי שמארבעת היסודות העתיקים של החומר יש לי קשר מיוחד ליסוד המים? מעולם לא חשבתי על כך. האם זה משום המשיכה שלי לים, שבאה לידי ביטוי בהיותי נער בהצטרפות להפועל-ים בעירי? זה מה שהביא אותי לקשור את עתידי לים עד מעבר לשנות העשרים שלי. קודם כול בלימודים בבית הספר לקציני ים בעכו ולאחריהם בשירות בחיל הים ובצי הסוחר. אבל הסיפור שלי עם יסוד המים, אם בחרנו בו כ”לייט מוטיב", הוא מורכב יותר, אני חושב.

נתחיל אולי במבוכה הגדולה של ימי הילדות: עד גיל עשר, ואולי גם שנה לאחר מכן, עדיין הרטבתי במיטה. אני זוכר את האחים הקטנים, נעמי ויוני, רצים אל אימא “בבשורה", “יואב עשה עוד פעם פיפי!” אימא באה אליי שותקת, ואני מסביר שהיה גשם בחלום שלי או שהייתי באמבטיה או שחלמתי שאני משתין באסלה... למה זה קרה לי? אבא ואימא היו סובלניים להחריד בתגובתם. אימא פשוט החליפה מצעים וזירזה אותי להתלבש. בתקופה מאוחרת יותר פירשתי את המבט שלהם כידיעה וכהבנה שנסתרת ממני.

הייתה עוד תוצאה לסיפור ההרטבה – אימא לקחה אותי לטיפול פסיכולוגי. אני זוכר את חוויית הנסיעה אל הטיפול בשני אוטובוסים לזמנהוף 14 בתל אביב כמענגת במיוחד, ולאו דווקא משום הפגישה עם הרופא, שזכורים לי ממנה רק מבחני ה”רורשך”. הנסיעה הייתה מהנה משום שהייתה לאימא ולי הזדמנות נדירה לזמן איכות, והעיקר שכל ביקור כזה נחתם בליקוק גלידה שקנינו. האם הייתה ההרטבה תוצאה של טראומה בילדות המוקדמת שלי? לא התחבטתי רבות בשאלה, כי כשהגעתי לגיל אחת־עשרה, משהו דרמטי התרחש, ואני חושב שאז נגמלתי.

מה שקרה קשור יותר ליסוד האוויר, לאיזו רחיפה ולשהייה בחלל, משום שכאשר הגעתי אל הקרקע הייתי כבר ללא הכרה. אבל הנה האירוע כסדרו. הייתי בן אחת־עשרה, ויוני בן שבע וחצי. אימא הפקידה בידי כסף כדי שנלך להסתפר. הספר שכן במרחק של כשניים וחצי קילומטרים מאיתנו, אבל אני החלטתי להשתמש בחלק קטן מן הכסף לכרטיסי אוטובוס. נסענו כשלוש תחנות וירדנו. האוטובוס שהה עדיין בתחנה כשניסיתי לחצות את הכביש במעבר החצייה. קראתי ליוני שיבוא אחריי, אבל הוא פחד משום מה. כשעברתי את חזית האוטובוס, חשתי מכה אדירה שהעיפה אותי באוויר. מכלית דלק פגעה בי. בבת ים של אז היו שני פרשי משטרה, דוד ואברהם. דוד וסוסו היו בקרבת מקום, והוא היה הראשון שהרים אותי מעולף על ידיו והזעיק מגן דוד אדום. יוני לא השתהה, ורץ כל הדרך הביתה כדי להודיע: “אוטו דרס את יואב!” לקחו אותי לבית החולים דונולו ביפו. הדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי (אני לא זוכר אחרי כמה זמן), היה אימא ואבא בפנים מודאגות, מסתבר ששהו על יד המיטה מאז האשפוז.

הרופאים התחילו לעשות לי בדיקות. דקרו אותי ברגל, ולא הרגשתי דבר. שמעתי אותם מדברים זה עם זה על פגיעה בעמוד השדרה. גילו איזה שבר בזיזי חוליה מספר ארבע, והיה חשד לפגיעה בעצָב. בנוסף להיעדר תחושה מן המותניים ומטה, לא הייתי מסוגל להפעיל לגמרי את הרגליים. אימא ואבא באו כל יום, ובפי הרופאים לא היו בשורות חדשות.

לילה אחד אני חולם ששודדים מתגנבים לבית החולים ומחפשים אותי, ושאני בורח מהם. אני קם מן המיטה ופוסע במסדרון עד שאני מגיע לתחנת האחות. האחות נדהמת. ילד ששוכב שבוע משותק – ופתאום הולך! אני אומר לה: “השודדים רודפים אותי”! והיא מרגיעה: “אין כאן שודדים, המשך לישון”.

ה־"Sleep Walking" של הילד המשותק הזעיק למוחרת בבוקר את אימא ואבא שהגיעו בריצה. הרופאים הסבירו שאין כל בעיה עצבית, ועשו להם ולי הכרה עם מושג חדש: פוסט־טראומה. הכול בסדר, הם הרגיעו. הילד ישוב ללכת ולהרגיש. זה לקח כמה חודשים עד שחזרתי לעצמי, ואולי שנה עד שהגב שלי חזר לתפקד. לאט־לאט גם שבתי לפעילות ספורטיבית. כל אותם ימים לא מש ממני המושג הזה, “פוסט־טראומה", אולי משום הכובד של השם הלטיני ואולי משום הפירוש שנודע לי בחקירה שערכתי בספרייה העירונית. בחלומות בהקיץ עלה בדרך כלל לרגע הזיכרון של הרחיפה באוויר בתאונה. זה הדבר שגרם להפסקת ההרטבה – החבלה והכאב שאינני נזכר בם? לימים מתגנב החשד שגם ההרטבה המאוחרת וגם השיתוק שתקף את הגוף, כמו האירוע הנוסף שהתרחש בסמוך, שייכים לזיכרונות אחרים, קודמים. אולי לתקופת הינקות, זמן שיכולתי לנחש את קיומו רק במבטי הדאגה של אבא־אימא שנשלחו לעברי ללא קשר לפעמים.

האירוע הנוסף, שהתחיל בסמוך מאוד להחלמה שלי היה הגמגום. פתאום התחלתי לגמגם באופן משונה. לא רק שחזרתי על הברות ללא צורך, אלא שתכופות הדיבור היה נתקע לי באמצע מילה. אני זוכר את חבריי מכיתת בית הספר פונים אליי בצחוק, “יואב, תגיד כבר משהו”...

אתה שואל איך התמודדתי. לא זכור לי שנמנעתי מדיבור, ובוודאי לא מקשר עם החברים בגלל הגמגום. לא זכור לי שנעמי ויוני צחקו עליי אי פעם, וזה היה חשוב. כנראה, החברים מן הכיתה די לעגו, אבל לי זכורה רק ילדה אחת, ליאורה, שניגשה אליי אחרי השיעור ואמרה לי שהיא רוצה להיות החברה שלי, דווקא משום שהילדים בכיתה צוחקים עליי.

באותו גיל, שתים־עשרה, עברתי עוד אירוע שאם לא היה טראומטי ממש, היה בוודאי מביך. כילד שנולד בזמן מלחמת העולם, נמנעו הוריי מלתת בבשרי את הסימן היהודי, ועתה הוחלט לעשות לי ברית מילה. בימים שלאחר הניתוח די נמנעתי מן הצורך להגיע מדדה לבית הספר או לצאת לרחוב. מדוע דווקא בגיל הזה? הייתי חבר תנועת נוער ובנסיבות שנהגנו להיחשף (“כיבוי צופי” של מדורה, למשל) הייתי צריך להסתיר את הפרט הלא יהודי, ולקראת הבר מצווה בשנה שלאחר מכן, דחק בהוריי גם הרב שהכין אותי לקראת ההפטרה. אני מניח שבנסיבות אחרות הייתי מסתגר והופך דיכאוני וא־סוציאלי. מה הציל אותי אפוא? אם אתה מתעקש על מים, דווקא, זה איכשהו קשור לים.

מול כל הקשיים שעברו עליי, היו לא מעט אירועים מלאי חדוות חיים, ואני חושב שזה מאוד חיזק אותי. הלכנו דרך קבע, אבא, אימא והילדים, לשבתות עונג על חוף הים. אני זוכר את אבא צועד בראש המחנה ושר עימנו שירים שחיבר לצהלת כולנו. כבר במפגשים הראשונים עם מי הים העזתי להגיע למקום שהגלים עדיין לא התנפצו על סלעי החוף. בדרך הזאת לימדתי עצמי לשחות. אתה שואל אם הייתה זאת התגרות בגורל או מבחן אומץ? אני מניח שרציתי להתגבר על הרתיעה מן המים. ואגב, גם בתקופת הגמגום אני זוכר שלא נכנעתי למגבלות הפה והלשון ולימדתי עצמי איכשהו להתגבר עליהן, וזה גם הצליח באופן חלקי.

יש משהו ברצון שלי לחצות גבולות, אולי, שהוביל גם להתנהגות חצופה מול ההורים ומול המורים בבית הספר ולפעמים וגם למשימות העזה מטומטמות מול חברים ועמיתים. בבית הספר לקציני ים הייתי ידוע כמי שלוקח על עצמו משימות שובבות, כמו ההתערבות עם בני הכיתה, אם יהיה לי אומץ לחזר בפומבי אחרי בת המפקד (היה איסור מפורש על החניכים ליצור מגע עם משפחות צוות ההוראה בפנימייה). ניגשתי אל הנערה כשחבריי צופים וצוחקים מרחוק, מה שגרר בסופו של משחק, עונש ריתוק לשבת. בתקופה מאוחרת יותר, ואני מלח בצי הסוחר, היינו בכניסה לנמל קורפוס כריסטי הענק במפרץ מקסיקו. היה צורך לקרוא לנווט על מנת שינחה את הספינה פנימה לנמל, אבל סירת ההצלה לא הייתה תקינה, והקפטן ביקש מתנדב שיגיע לחוף להזעיק אותו. ומי קופץ בראש? עבדך הנאמן. שחיתי קילומטר ומשהו עד לחוף, ואז נודע לי שזו הייתה חוכמה מפוקפקת במיוחד. המפרץ וגם שטח הנמל שרצו תנינים. אני יכול למנות עוד המון אירועים קטנים של פריצת גבולות ושל התגברות בקורותיי כבר מגיל הגן. מה שמעלה בדעתי את ה“אשם“ העיקרי להתנהלות שלי בעולם ולשרידות שלי, והוא קודם כול בית ההורים וגם ה“בית“ המטפורי, סביבת הילדות, החברים ואולי העיר כולה. הבית הפיזי שלי, אולי החשוב מהם, היה בשיכון הוותיקים בבת ים. כן, זכורים לי עוד בתים, הראשון בקיבוץ דורות, האחר בג’באליה בעת המלחמה, שלא היה בדיוק בית משפחה, ודירת החדר השכורה הראשונה בבת ים. מעבר לקירות, מעבר לחלל הפנימי ולמקום הגאוגרפי היו בעיקר אבא ואימא שיצרו אצלי תחושת שייכות ונאמנות, והייתה גם משפחה. האחים שלי, הסבים שהתגוררו עימנו, הדודות ובני הדוד ועוד. משהו בתוך האווירה המענגת לפעמים, ולרוב המעיקה, היה מאוד שלי. ותמיד היה אבא, חכם ומצחיק ונערץ. אבא שנודע לימים כ“המנהל סנטו“, ושאני התגאיתי כשזיהו אותי ברחוב כבנו. אבא, שמגיל שבע כשהתחלתי לקרוא ספרים, היה בן השיח שלי עליהם ומי שבעצמו שיתף אותי ואת אחיי ממעיין הידע שלו ומהשכלתו הרחבה וגם המציא משלים ואנקדוטות לשמח אותנו. אימא הייתה קצת חמורת סבר, אבל הקיפה אותנו בדאגה אינסופית. דאגה שלא הייתה נעדרת תביעות וגם עונשי גוף, שאבא קיים כזרוע המבצעת של ראשת ממשלת הבית. אנחנו, ואני חושב שאני במיוחד, חיינו תחת החסות הקנאית של אימא שלנו. היא הייתה אימא־לביאה כשצריך. כשנודע לה למשל שמי מילדי השכנים מתנכל לי, הכריזה בכעס מולי וכלפי עולם ומלואו: אני אשבור לו את הידיים והרגליים!

נכון, האווירה בתוך הבית רחוקה מאידילית, גם זה זכור לי בבירור. חדווה כועסת הרבה, קשה לה עם הילדים. יוני לא רוצה לאכול, בגיל מבוגר יותר הוא תמיד שובר משהו בגופו, חבלות ספורט. נעמי חולת עיניים כרונית, והיא צריכה לעבור ניתוחים לתקן את הפזילה. ויואב, כן, יואב, עושה כל הזמן בעיות ברחוב ובבית הספר. מקור מצוקה קבוע הם ההורים של אבא, שבנינו להם מבנה של חדר בחצר. אימא לא אוהבת אותם. סבתא פותחת את המקרר ויש לה תמיד טענות על הבישולים, וזה מקור למריבות נון־סטופ. אבא ואימא רבים וצועקים זה על זה בעיקר ביידיש, שלא נבין. רבים על הסבים שלנו, ובעיקר על זה שאין כסף. יש מצוקה כלכלית ניכרת. אי אפשר לקנות מכנסיים, וצריך להתחלק בבגדים שיש. הדירה קטנה, חדר וסלון, ובו ישנים ההורים וארבעה ילדים (כולל חגי, הבן של דודה מלכה, אחותה של אימא), שרבים גם הם זה עם זה לעיתים תכופות (כל הבנים נגד נעמי...) וגם עם ילדי השכנים. גם כשסגרנו מרפסת, לא באמת רווח לנו.

אתה אומר שזו אולי הסיבה שלימים התרחקתי מן הבית? אולי. אבל לא חדלתי אף פעם להרגיש את הזיקה אליו, ולא חשוב כמה בתים החלפתי מאז. וצריך לזכור שבמידה רבה היו גם הרחוב והעיר כולה, שהלכה, נבנתה וצמחה מול עינינו, מעין בית נוסף. מרגע שהצטרפתי לבית הספר היסודי “ראשונים”, שלימים שימש בו שמואל כמנהל משך עשרים שנה, ביליתי עם חבורה מגובשת של נערים שבילתה הרבה יחד בהפסקות בית הספר ואחרי שעות הלימודים. היו שם יורם שדה, הבן של מפקד הפלמ”ח המיתולוגי יצחק שדה, קצ’קה (יהודה כהן), איציק מילנוב, אורי רוזנטל, דני קופל, ספי סגל, אביגדור סוכוליצקי ויגאל סורוקה. לעיתים הצטרפו אלינו הבנות שרה אביטל, ליאורה גרינברג, מלכה טייטלבאום וחסידה. יחד הלכנו לים, יחד התפלחנו לבתי הקולנוע “בלפור” ו”עדן” שבעיר, ולמגרש הכדורגל של מכבי יפו, הקבוצה שאהדנו. זאת הייתה ברית שנמשכה שנים גם לאחר שפרשתי לפנימייה של בית הספר לקציני ים, ואפילו מעבר לכך.

כן, אני יודע שהבית הזה לא היה הראשון באמת, הרי משום כך התכנסנו, לא? אם נדרשת גם התחלה לסיפור, היא בוודאי קשורה למסתורין של דמדומי העבר, לבתים שבהם עברתי לפני שעמדתי על דעתי ולפני שזכיתי לחסד הזיכרון הראשון. אימא מיישירה אליי מבט כשאני כדרכי מתעקש להתווכח איתה בטיעונים “הגיוניים", ואומרת לי בשקט: “תפסיק להסתכל עליי בעיניים האלה” – כאילו אני צריך לדעת משהו שגם היא יודעת. ועוד היא אומרת: “אתה לא יודע מה אני עברתי”! כדי שאבין שאת חיי אני חב לה. איך? היא אינה מפרשת. ואולי המסתורין של ההתחלה קשור במה שהתחולל מעבר להולדתי בארץ אחרת, בהונגריה. כמו אצל כולנו ההווה הוא רק נקודה ברצף. אנחנו קשורים לאבות מדורות שעברו, אלה שהעניקו לנו את תווי הפנים, את המזג האישי ואת הכישרונות שבאים אצלנו לידי ביטוי. אז אם זה קשור בבחירה שלי, אירועי “אביב העמים” הם נקודת התחלה ראויה. אולי משום שאז מתחיל העידן המודרני, ואולי משום שאני מחשיב עצמי יהודי מודרני.