אי החירות

גם מים שאין להם סוף - יש להם קצה.

תחילה התנשא מתוך קו האופק גוש כהה - ספק יבשה, ספק חשרת עננים שאיימה לשטוף אותנו במבול נוסף. אחר כך, משאפשר היה להבחין בין תכלת ללבן, החלו להזדקר מתוכו קצותיהם של מגדלים שראשיהם נוגעים בשמים. חלפו רגעים אחדים, ומשאפשר היה להבחין בין תכלת לכרתי התחילו להיפרד ממנו תרנים וקווי מתאר של מפרשים מתוחים. אלה היו הרגעים הראשונים של יום חדש, ואני - כמו מאות נוסעים נוספים שנפלטו במהלך הלילה מבטן האונייה אל הסיפון בחיפוש אחר מעט אוויר, היטלטלתי בין ערות לשינה, תוהה אם שוב חוזר אלי, כבכל בוקר, אותו חלום, או שאולי הפעם היה למציאות. אבל פתאום התחילו לחישות להישמע סביבי - יבשה. צליל של ספק ליווה את הלחישות שהתערבלו בשבעים לשון - יבשה־יבשה־יבשה. והנה נהפך הספק לוודאות, וכמו רחש ההולך ומתגבר ונהפך לסופת רעמים מתגלגלת הלך הקול מקצה הסיפון ועד קצהו - יבשה. ואז החלו להינתק ממנו קולות ברורים - מישהו בירך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. קולות צחוק של הקלה נשמעו, וקולות בכי שהכיל בתוכו סבל של שנים ותקוות לחיים חדשים, ושעטות של מאות רגליים שטיפסו במעלה המדרגות מבטן האונייה אל הסיפון כדי לחזות בפלא.

גדליה סיפר פעם שהספן הספרדי כריסטופר קולומבוס הפליג אל העולם החדש בשלוש ספינות עץ ענקיות, ששמותיהן כשמות שלוש גבירות שנשמטו מזיכרוני, וכי המסע נמשך חודשים רבים. בחלוף הזמן, כשאזלו המים והמזון וכבר היה נדמה שאין ולא יהיה סוף למים שהקיפו את הספינות, החליטו המלחים להכות את קולומבוס, להטיל את גופתו אל הים ולהשיב את הספינות בחזרה אל הנמל שממנו הפליגו. אבל אז, ברגע האחרון ממש, קרה הנס ואדמת אמריקה נגלתה לעיניהם. יבשה יציבה נראתה פתאום באופק, וכך זכה העולם בחוף מבטחים שעניים ונרדפים יכולים לברוח אליו עד היום. הנסיעה בהֶר פרנץ ארכה כמעט שבועיים ימים, וגם אילו רצינו להשיב את הספינה לאחור ולשים קץ לייסורי המסע - לא היה הכוח בידינו לעשות זאת. מי יודע, אילו נמשך המסע הזה עוד ימים אחדים, אולי היו בינינו כאלה שהיו עושים את מה שאיימו לעשות בשעות שבהן לא יכלו לשאת את הסבל ומטילים את עצמם אל המים, כפי שעשה יונה הנביא בשעתו.

במשך דקות ארוכות נדחקו מאות אנשים על סיפון האונייה, מבקשים להדוף את העומדים לצדם ולזכות ברגע של נחמה כשהם שעונים על המעקה וצופים בחזיון האדמה ההולך ומתרקם למציאות. הגלים המכסיפים הוסיפו להתנפץ על דופנות האונייה, אבל עכשיו כבר לא היה בהם כדי להפחיד איש מאיתנו. השמים היו אפורים, מאיימים, ממש כשם שהיו בכל הימים שבהם נפרשו מעל ספינתנו המיטלטלת בים כמו שמיכה כהה ונוקשה, לא כאותן שמיכות פוך מלאות נוצות אווז רכות שעוטפות אותך בנעימות ומוליכות אותך בטפיפות קלות אל השינה המבורכת. אבל בבוקר הזה רק מעטים הבחינו בשמים האפורים. רוב הנוסעים העדיפו לתלות את מבטם דווקא בקרן שמש יחידה שביקשה להבקיע לה דרך מבעד לעננים. זה יהיה יום יפה, אמר מישהו. סוף־סוף חלפו הסערות, אמר אדם אחר. סוף־סוף אדמה יציבה מתחת לרגליים.

אבל פתאום החלו להישמע צעקות - בחזרה אל האולמות שבבטן האונייה. מתורגמנים חזרו על הקריאות בשבעים לשון, כדי שאיש לא יוכל לומר שלא הבין, אבל מי היה יכול שלא להבין את הצעקות שלוו בדחיפות, שבתוך רגע הפכו את כולנו לעדר של כבשים מבוהלות. איש מאיתנו לא באמת הופתע. החיים כבר לימדו את כולנו שיש מי שנועדו לראות איך אחרים מגשימים את חלומותיהם שלהם. כשהיינו ילדים, היו הם אלה שאכלו את התפוחים המצופים במרקחת שזיפים שעליהם חלמנו, כשבגרנו היו הם אלה שהזדמנה להם פרנסה בשפע, והיום הם אלה שיֵרדו אל הנמל בשעה שאנחנו נשוב ונידחק אל תוך אולמות הנוסעים, מותירים מאחורינו את האוויר הפתוח ואת אור השמש, מוקפים אנחות וגניחות ושיעולים יבשים.

למעלה - כך ידענו, אף שלא יכולנו לשמוע או לראות דבר מכל זה - התחילו הבדיקות של הנוסעים במחלקות הראשונה והשנייה. אלה שכל חייהם עברו עליהם בנחת, אלה שכל המסע הנורא הזה עבר עליהם בנוחות וברווחה, גם יזכו לעלות בקלות ובנעימות אל חופה של הארץ המובטחת. ידענו שפקידים אמריקנים עולים עכשיו אל האונייה, מחייכים אל המהגרים שאם היה להם די כסף לנסוע במחלקות הראשונות, מובטח שגם יהיו אזרחים אמריקנים למופת. אם הכסף מטהר את הממזרים, אין ספק שהוא מטהר גם את זרותם של הבאים מרחוק. אולי אפילו מחלות עיניים ושיעול.

פתאום ירד עלינו שקט כבד. במשך קרוב לשבועיים כמעט לא פסקו הדיבורים באונייה, לא ביום ולא בלילה. סיפורי זוועה על החיים הקשים במולדת הישנה, סיפורי פלאות על מה שצפוי לנו בארץ החדשה, שמועות משמועות שונות על מה שעתיד לקרות לנו כשנגיע לחוף, כשישלחו אותנו לאי הדמעות. מה שיקרה אם נצליח לעבור בשלום את הבדיקות על האי, מה שיקרה אם חלילה ימצאו בנו פגם ויחליטו לשלוח אותנו שוב לאירופה. אבל פתאום נפל על האונייה שקט כבד. בעוד שעות אחדות ייהפכו החלומות למציאות. עבור רובנו ייהפך חלום הגאולה לאמת - נזכה לעלות ברגל בטוחה על אדמתה של הארץ המובטחת ונתחיל בחיים חדשים. אבל מה יקרה אם נהיה בין המעטים שפקיד כלשהו יחליט שאינם ראויים לבוא בשעריה של הארץ שאנו כבר עומדים מול חופיה, כמו משה על הר נבו? אפילו המחשבה על החזרה לחיים הישנים, העגומים, אלה שמחמתם שילמו אנשים במיטב כספם ובחרו לצאת להרפתקה המסוכנת הזאת בחיפוש אחר חיים חדשים - אפילו המחשבה הזאת לא היתה איומה כמו המחשבה על שבועות וחודשים נוספים של טלטלה בדרכים, בספינה מצחינה כמו זאת, ברכבות דחוסות, בעגלות מקרטעות. מאות אנשים סביבי שקעו במחשבות, נעים בין תקווה לייאוש, בין מחשבה על יום המחר, שיהיה היום המאושר בחייהם, או חלילה... רק שיעולים יבשים שאפילו מחשבות גורליות כאלו לא הצליחו להכניע, רק קולות בכי של ילדים שלא היו מודעים לגודל המעמד, קטעו מדי פעם את השקט הכבד. ועם כל קול בכי של ילד נקרע בי עוד משהו, נתלש עוד חלק מלבי. אולי כבר מוטב לחזור עכשיו וזהו.

שעות ארוכות נמשך העניין. ישבנו מכורבלים ומכונסים בתוך עצמנו, עד שהרגשנו איך הספינה זזה ממקומה, שטה רגעים אחדים ונעצרת שוב. עכשיו, ידענו, יורדים הגבירים אל החוף. עבורם תם מסע הייסורים, אבל לנו עדיין מחכה הקשה מכול. עוד רגעים אחדים ושוב קריאות רמות, צעקות, דחיפות. העלו אותנו אל הסיפון. כל אחד מאיתנו אחז בידו בחוזקה מזוודה קטנה, תיק או צרור של סמרטוטים. היו רגעים במסע הזה שבהם אנשים ביקשו להשליך אל הים את מה שהביאו איתם מהמולדת הישנה. עכשיו נאחזנו בחפצינו כאילו בהם טמונה כל הווייתנו. כאילו הם־הם מקור כוחנו וביטחוננו. כל כך עלובים נראינו ודאי למי שהתבונן בנו מן הצד, כל כך עלובים ומסכנים. ברגלינו הרועדות, באיברינו הנוקשים ובפנינו האפורות. פליטים שכל מה שהם מבקשים הוא אדמה יציבה תחת רגליהם, מעט אוכל ומי שתייה ראויים ומקום להניח עליו את ראשם כדי לזכות בשעות אחדות של שינה רגועה.

על פני המים, סביב האונייה, נראו כלי שיט משונים, צורתם צורת ספינות אבל קטנים יותר, דומים לאלה שהובילו אותנו אל הספינה בנמל המבורג. קריאות של מתורגמנים התעופפו מכל עבר בשפות רבות: עלו על המעבורת! אבל כולנו כבר ידענו מראש מה מחכה לנו. הרי לכולנו כבר סיפרו פעמים רבות כל כך את סיפור הגעתנו לחופה של אמריקה, ועכשיו לא נותר לנו אלא להפוך את הסיפור למציאות. ספנים מיוזעים הדפו אותנו אל המדרגות המובילות לעבר המעבורות שיסיעו אותנו בעוד כמה דקות אל אי הדמעות, שעליו ייחרץ גורלנו. איש לא יאפשר לנו להניח רגל על אדמתה של אמריקה לפני שיקבעו כי אכן ראויים אנחנו לבוא בשעריה. הרי איש אינו זכאי להניח רגל על אדמת הקודש שלה לפני שיוכח כי הוא אכן ראוי לכך, שמא ידבק בפסולים שבינינו משהו מקדושתה ואז יתברר כי עליו לחזור כלעומת שבא. תחילה ייקחו אותנו אל האי הזה, שניצב לא הרחק מגבולה של אמריקה, יחטטו בעינינו, יחפשו בין שערות ראשינו, יפשפשו בנבכי נשמותינו, ימשמשו פה וייגעו שם. ואנחנו נהיה כמו חפצים העוברים מיד ליד, ממלמלים בלי ניע שפתיים תפילות ליושב במרומים, שלא יתברר המסע הנורא הזה כמסע שהיה לשווא. בלי ניע שפתיים נתפלל, כדי שלא יחשוד בנו אחד הפקידים שמטורפים אנחנו, יסמן בגיר אות על בגדינו ויורה לנו להמתין עד שייקחו אותנו בחזרה אל המקום שממנו ברחנו. ועל אף החרדה והגעגועים והעייפות לא נניח לאף דמעה ללחלח את עינינו, כדי שלא יחשדו בנו חלילה שחולי עיניים אנחנו ויסמנו תו אחר על בגדינו וישליכו אותנו לאותו מקום שאליו ישליכו את מי שנטרפה דעתם. ובינתיים הודפים אותנו בדחיפות גסות החוצה מן הספינה. זקנים צועקים בפחד וילדים רכים בוכים בכי מבוהל. ועם כל קול בכי של ילד נקרע בי עוד משהו, נתלש עוד חלק מלבי. מה זה עלה על דעתי לצאת למסע המטורף הזה?

ועכשיו הים שוב פתוח לפנינו. גלים לבנים מקציפים בעליצות. באופק נראה אי קטן שמעליו מתנשאת מין טירה בנויה אבנים אדומות ועל צריחיה כיפות דמויות בצל, כמו בבתי התפילה של הגויים המקיפים את ליפּשיק, העיירה שבה באתי לעולם לפני כמעט עשרים ואחת שנה. והנה, מעט לפני האי מתנשאת מתוך המים דמותה של האישה הירוקה. הלב מתחיל להלום בחוזקה. כל כך הרבה שמענו על פסל האישה האוחזת בידה האחת ספר ובידה השנייה לפיד בוער שמאיר את הדרך לכל הבאים בשעריה של אמריקה. אישה אוחזת ספר בשעריה של המולדת החדשה, היית מייחלת לראות מראה כזה שם אצלנו? - כך כתב לי נח אחי במכתב הראשון מאמריקה. ואז הפליג בתיאוריה של האישה הירוקה - כמה היא גבוהה, חזקה, גאה. כמה עליז המבט שבעיניה, כמה היא מאושרת לקבל בברכה את הפליטים הסחופים, המעונים, מוכי היגון, המתדפקים על שערי ארצה. עוד רגע תדרוך כף רגלם על אדמתו של אי החירות והם ייהפכו סוף־סוף, אחרי שנים רבות כל כך, לבני חורין.

אבל אני מתבוננת בפניה של האישה הירוקה ואיני רואה דבר ממה שראה בהן נח - נח הזה שתמיד יש לו מגדלים פורחים בדמיונו. אני מתבוננת בפניה של האישה הירוקה ורואה כמה כאב יש בעיניה, כמה חלול מבטה. אין בו לא שמחה ולא חדווה. מי יודע, אולי גם היא, כמוני, הותירה ילדה קטנה מעבר לים, וכל קול בכי של ילד החולף על פניה באחת המעבורות קורע ממנה עוד דבר־מה, תולש עוד פיסה מלב הנחושת שלה.