אי שקט

-1-

עץ הבוקיצה רשרש חרישית והרקיד צלליות ענפים על מרפסת ביתה. היא הביטה ממרום כורסתה על הצללים המרקדים, על מכבדות נוי שנחתו אקראית ושיחקו עם הרוח, העמיקה מבטה בתפרים הגסים והמשתנים שיצרו קרני אור בשיתוף עם קרני צל, התבוננה בבשרו החשוף של מעקה הברזל ששמש ים־תיכונית צרבה בו גוונים מרובים, הקשיבה לרחשים הנרמזים, לאוושת העלים, לתנועה הבלתי פוסקת בגינתה והרימה עיניה לפגוש בגזעו הקנום והעמוק של עץ הבוקיצה, עץ זר שגדל בגינתה חרף תנאי המקום וכעת הוא מתפשט לכל עבר בטבעיות.

"בוווו" שילחה צליל ארוך במנהרת רוח שחרצו שפתיה המתעגלות.

"קייי" מתחה שפתיים לכדי חיוך מעושה.

את ה"צה" הפטירה בלי משים, מתירה לחתול שחדר לגינתה לחצות את תודעתה ולהפר את מסלולה המדויק של המילה. שוכחת את הקשרה ורק המוח, שנשאר לו "צה", פקד על פיה להיפשק ולרוקן את המחסנית אל החלל. החתול ניגש אל ברז שדלף באטיות ויצר סביבו אדמה לחה, שבעה ומפונקת. הוא שלח לשון דקה וגמישה וליקק את הטיפות במהירות. מרחוק, היא נזכרת, אם עולים על מעקה המרפסת ומגביהים את העקבים אפשר לראות את הים של יפו. שנים שלא התרוממה ככה עם העקבים, שנים שלא טיפסה על המעקה באיזון מופתי, שולחת ידיים לצדדים ומציצה בכחול המשתרע לאין קץ.

"בוקיצה" אמרה במהירות לפני שמשהו אחר יסיח את דעתה ויגרום לה שוב להפלות את ה"צה". היא הביטה בשרפרף שהונחו עליו סמובר גדול וארבע כוסות זכוכית דקה מעוטרות בפס זהב המשווה להן מראה זוהר יותר, "אותנטי" יאמרו בני תל-אביב הסמוכה הבאים אל גינתה, יושבים על מעט כסאות הקש שלה ומבקשים ממרתה "תה ובקלאוות". מזריקים בשקיקה אותנטיות היישר אל הווריד האינטלקטואלי והחצוף שלהם, היישר אל מחזור הדם המעונה שלהם, אל עצמותיהם הזקוקות למחילה. בלי משים מנהלים דיאלוג כבד תנועה עם הגפנים המוריקות, עם עצי הנוי והפרי שבחצרה. לעתים חוברים עצי התות והתאנה יחד כדי להכתים חולצתו של אורח, אבל למעט אלו, מקבלים כולם בהכנעה את אשכולות העירוניים העושים דרכם לשם, עם עיניהם המתועלות להצלחה ועם לִבם העייף לקצת מזרח־תיכון־חדש.

"זה בסדר?"

"בסדר גמור מרתה".

היא קמה בכבדות מכורסת הבד שלה, מאפשרת למרתה להבריש גם אותה. יורדת את ארבע המדרגות המובילות לגינתה ושרבים כל כך אוהבים לקרוא לה 'בוסתן'. לוקחת מגרפה הנסמכת אל קיר מגויד בקנוקנות דקות ואווריריות המטפסות מעלה ונאחזות בשמחה בקצות קרני אור (עוד מעט, יודעות הקנוקנות הנבונות, הקרניים תתפשטנה מטה לעבר בסיסן האפל הממתין בשקיקה למנת האור היומית שלו). במרחק מה מהן שוכן שיח בוגנוויליות סבוך ופראי שקרני השמש כבר מזמן עוטפות אותו, משדרגות את מרקמו, מעניקות לצבעיו אור רך וספוגי המשווה למקום נינוחות עצלה: פרחי הכתום והאדום לפותים עם פרחי הוורוד, הסגול והלבן ויוצרים תפרחת מרהיבה המזדקרת מעלה ומביטה על הקנוקנות המשורגות באדנות. כמו מבטו של מגדל פעמונים הפורץ מתוך עיירה עטוית רעפים (הלקוחה מנוף אחר), אבל בניגוד לאחרון המתבדל באטימות, התפרחת רחבה דיה כדי להצהיר על שיתוף מלא אהדה עם סביבתה.

באטיות היא מגרפת, עורמת עלים לגבעה קטנה וממשיכה הלאה לעבר שיח האזוביון המרשים בגודלו, ולבסוף היא פונה לפַנות אבני חצץ שהתפזרו על השביל.

היא אינה אוהבת לראות את החצץ נדחף לתוך הגרנוליט, היא אוהבת חומרים נפרדים. השעטנז הזה יכול להוציא אותה מדעתה. בכל פעם שאחרון האורחים עוזב היא מפַנה את החצץ מהשביל. כשהגיעה לשער הפתוח נלחמה רק מעט לשמוע את הקשת הלשונית בתוך המנעול ואז חזרה להניח את המגרפה על הקיר המטולא. מציצה בסיפוק במרתה היעילה. במרתה הטובה והשתקנית.

"אכפת לך להביא לי לימונדה, מרתה?"

היא התיישבה שוב על כורסתה.

מרתה נבלעה באפלולית הבית, מותירה דלת רשת שמהדהדת פנימה והחוצה בלי להרעיש. אתמול טפטפה טיפות שמן על הצירים החלודים.

מרתה הגישה לה בכוס זכוכית גדולה שמגישים בה גם לאורחים. היא פשקה את שפתיה הדקות, הקשות והגלמודות ותחבה את הכוס באלימות אל תוכן, גומעת לימונדה צוננת, צורבת מסוכר וממי ורדים, דולה פיסת נענע שדבקה לחִכה כמו אצה הנהדפת באדיקות אל סלע לח.

"את יכולה ללכת", פטרה את מרתה משאר מטלות "לכי לנוח". מרתה הנהנה ונכנסה שוב לבית רק כדי להשמיע רעשים חפוזים ולצאת עם סל הקש הנצחי שלה.

"להתראות"

"להתראות. תודה", אמרה מלווה במבטה את גווה הזקוף והכחוש של מרתה.

השמש דגדגה את אפה והיא נשענה לאחור, חובקת את כוס הלימונדה ועוצמת עיניים, מתמכרת לקרניים המעודנות. היא שאפה מלוא ריאות מריחות הגן: פירות, תבלינים ואדמה לחה. חשבה בפעם האלף על מילים צופנות סוד: 'אל גינת אגוז ירדתי להשקות את הגן'.

מרתה תגיע שוב הערב. אורחי המקום יצטופפו ויבקשו את תה השקדים שלה, את לימונדת הנענע, את הבקלאוות המדובשות, את גבישי הסוכר הגמלוניים, ידשדשו אצבעות בזינגולות המתוקות שמזמן היה צריך להוציאן אל מחוץ לחוק, יבקשו קפה בוץ שהורתח, יבקשו את עוגיות השומשומין הנהדרות של מרתה ויבקשו חשבון בתנועה המוזרה הזאת המתארת חתימה על דף אוויר. ינהלו אִתה שיחה קלה והיא תחייך בשפתיים משוחות באדום, תקמץ עיניים מרוחות בפס יציב של תכול, תהנהן בראשה המוקפד במכבנות שיער, תעפעף בריסים מודגשים בשחור, ותחשוף לאור פנים מטויחות בשכבת פודרה הגולשת עד לחזה המציץ מבעד למחשוף שמלתה. שוב תעביר יד על האגן, תזקור מרפק בתנועה האופיינית לאישה הסונטת בחבורת גברים בגיל העמידה, תשכל רגליים בתוך נעלי עקב ובקולה הצרוד, העמוק ולמוד הניסיון תגיד "תודה שבאתם". והיושבים מסביב לשולחנות קטנים שרגל מגונדרת מייצבת אותם וריקועי צדפים תוחמים אותם – יהיו מרוצים.

השמש נטשה את פניה השבעות ועברה לרבע את כתפה. זה הסימן להיכנס לביתה המדיף ריח חומרי ניקוי ולבנדר. היא ניגשה למטבח לבחון את הענבים שמרתה הניחה על מגבת. לקחה מספריים וקצצה לאשכולות קטנטנים, נוחים להגשה. "קוצצת בנטיעות", אמרה בקול עלוב אל השאריות שבידה ומחצה ענב אחד אל תוך פיה, שואבת את מיצו ומשאירה קליפה שקופה ויבשה בין לסתותיה. בתנועת מיאוס, אספה את כולם לקערת עץ.

עייפה. יותר מדי עייפה מעצמה. עייפה מהבית מלא הזיכרונות, מתמונתו של נתן, בעלה ז"ל, הנשקף אליה מחדר האורחים, מהחצץ שנדחף לה שוב ושוב לשביל הגרנוליט. מה יהיה אִתה עכשיו? הזִקנה קופצת מאחור ומתלבשת עלייך בהפתעה כך שלא נותר הרבה לעשות מלבד לשאת אותה כאפודת פלדה המשלשת את משקלך. לפחות יש לה את רואה החשבון שמגיע מדי פעם לחזר אחריה. בלעדיו בטוח הייתה מרגישה כמו עלה מיובש. היא הניחה את הקערה על אדן החלון, ניגבה ידיים במגבת קטנטנה ונכנסה לחדרה האפלולי. מנצלת את מעט הזמן לפני שתצטרך לפתוח לבאים.

אני רוצה לצעוק אבל הפה הזה אינו שייך לי.

אני רואה את החדר שבו אתה מהלך. ממיטת יחיד אל מראה על קיר. מבט מהורהר, מחליק יד על סנטר שעדיין לא צימח זיפים. אני בוחנת את שערך החלק, את מבטך העדין, וחושבת שגופי רוצה כל כך להיחלץ מגופך המגושם. אגני שלי רוצה להתרחב, הפה שלי רוצה להימשח בצבעים, רוצה להיות מנושק.

אני גם חושבת לעצמי שהדרך ארוכה כל כך עד שנוכל ללוש צורה, וזמן רב יחלוף עד שאוכל לדבר בקול רם.

לו יכולתי לחשוף את ידי הרכה וללטפך הייתי עושה זאת. לבי, שהוא שלך, נשבר מכאב. איך זה שכולם מסביבך ידעו? איך זה שילדים עם אינסטינקטים דורסניים החלו להציק לך? מה הייתה שפת הגוף שניצני־אדם ידעו לחשוף בשיניים תאבות דם? צורחים בקולם המרושע, בעיניהם הבורקות משעשועי גלדיאטורים, בידיהם החמדניות, ברגליהם המגומדות שבטשו בך. בצווחות עולזות הטיחו אותך בחול, שפכו עליך מים, הכריחו אותך לגעת בחרא של כלבים עם הלשון ולהגיד 'טעים'.

כמה בכיתי כשחזרת בברכיים פצועות, נשנקתי כשאמרת 'תחרות ריצה', השפלתי מבט כשאמרת 'ראשון', ואבא טפח על הגב ואמר 'ככה צריך' וגם 'כל הכבוד'.

איך כולם ידעו במבט אחד ולך, התמים, העדין והשקט הייתה רק פקעת עמומה בבטן הרכה של שנינו.

ואיך זעמתי עליך בלילות, איך השתתפתי מבפנים בשמחה לאיד ובשנאה עצמית. רציתי להפריד את הבטן שלי משלך, להיות לבד בגוף וברוח. מדוע קיבלתי את העונש הזה להיות אתה? ייסרתי אותך, נתתי לך להרגיש שיש צדק ברוע, שמגיע לך. אך בכל בוקר כשנחו עיניי על ידיך הקפוצות כמנסות להגן מפני טורפים צעירים השתתקתי בבושה ובחרטה. כפות ידיך הילכו עלי קסם. ציפורניך הזכירו לי כמה יפה אתה וכמה בודדים אנו. ציפורניך הרכות, השקופות, הרבועות, עדינות ונקיות כל כך. גם כשהתפלשת באדמה הן בהקו ביופיין, או אז רציתי לצאת מתוכי, עם כל הזעם, הכאב והאכזבה שגרמת לי ולבוא ולנשק את אצבעותיך הקטנות אחת לאחת.

ואחר כך המריבות. צעקה אכזרית נשלחת לחלל וצונחת בכבדות בין רהיטי הפורמייקה לתמונות שמן שחתימה מקושקשת וממורכזת מדי גרמה להן להיקרא "אורגינל".

"שישב בבית" – קביעה קמוצה של אב מסכן שידיו המיובלות מעבודה קשה התאגרפו לצדי הגוף, לעתים כמרסנות פרץ אלימות ולעתים כמגלות חוסר אונים.

ואחר כך השתיקות. כבדות ומעיקות, שתיקות דחוסות, שתיקות של מתח, של בושה, של התעלמות ורגשי אשם.

והמחלות. פעם אימא נכנסת לבית חולים בגלל דלקת פרקים ופעם אבא בגלל דלקת ריאות. ככה זה עם הים של יפו, הוא חודר לעצמות ולא מניח לך עד שהמליחות מצטברת במפרקים, עד שהלחות כוססת לך את הריאות.

ואיך הרגשנו משוחררים בכל פעם שנבלענו בחשכת מועדונים, בגנים ציבוריים, במחראות, בבתי ספר נטושים. פעם ראשונה שהעזתי להרים ראש ולדרוש זהותי בגלוי.

גם אני רציתי מקום בפנים האלו, בגוף הארוך והנערי הזה. בכל פעם שהבטת במראה רציתי שתזהה אותי מבצבצת מבין אישוניך, קוראת לך 'אתה כבר יודע' ועוד פעם 'אתה כבר יודע את הסוד' ואיך פרפר לבנו האחד כמו משוגע כשהרמת ליפסטיק שנשכח בתוך כיור מטונף. הישרת מבט מהסס ואני התחננתי לאומץ לב, ביקשתי, הפצרתי 'הבט בי, בתוכך, מי אני? מי אתה? וכל הגוף הזדעזע ולא שלט בעצמו כשהנחת בעדינות את צדו הזקור והמתוח על שפתך התחתונה ובפעם הראשונה צבעת את שפתיי ונתת לי ביטוי. את הדיבור הענקת לי.

ואחר כך, עם אותו מבט נפעם, הידקת שפה אל שפה ושרבבת שפתיים אדומות־כהות. את השפתיים שלי שרבבת. וכשרכנת באטיות מצמררת לעבר הראי המלוכלך השבור בקצותיו הרגשתי כמו מפעילת בובה על חוט. נישקתי את בבואתנו המיוסרת ואחר כך, באותה אטיות, התרוממת מעל המראה לבחון את טביעת השפתיים ויצאת משם בחיפזון גדול. וכל אותו לילה יכולתי לדבר כמו שמעולם לא התאפשר לי. סוף כל סוף יכולתי לשפוך את לבי בפניך, בפני אחרים.

נתת לי את הדיבור, את היצירה, את הבריאה.

מאותו רגע שבו שמעת את הקול הפנימי וצבעת את השפתיים, ידענו שנינו שלא ייקח הרבה זמן עד שידי שלי, עדויה בתכשיטים, תרים את העט ותתבע לעצמה הכול.

באותם שירותים מפוקפקים במועדון אפלולי – התברכתי. נפחת בי חיים וקראת לי בשם. "אנה", גנחת פעם אחת קצרה ואחר כך, עם יותר ביטחון, "אנה המוצצת". ואני עיקלתי שפתיים אדומות ובחיוך מזמין נסוגותי שני צעדים אחורה, אל בינות השיחים. וכשקמתי – שכחתי את כולם. פרצתי החוצה משוחררת ומיהרתי להסתיר אותך כמו כל השנים האלה שנקברתי אני תחתיך. הקץ לסוד.

אנה קמה. קמה אנה.

ולאודם נוספה תלבושת ושיער מתוח לאחור, כדורים עיגלו את גופי, מיתנו אותך. וכל ערב עם סלוטייפ עבה במיוחד הדבקתי את הזין שלך, תחבתי אותו פנימה מתענגת על תחתוני תחרה. ועליתי על במות מפוקפקות, מנענעת ישבן, שכולם יראו. מצרפת גילדן לגילדן, שקל לשקל, פרנק לפרנק, מרק למרק. הייתי למונה מברלין ולסאלי משטוטגרט, הייתי ליוהנה ולסווטלנה, הייתי לכולן.

כמה פעמים השתרכתי החוצה באישון לילה, כמה פעמים הודיתי למי שהסכים שאשאר עד הבוקר, כמה פעמים התחננתי שלא יכו אותי, כמה פעמים הצצתי בלי חדווה בבתים המוארים בחום משפחה. וכמה, כמה פעמים משכתי בכתפיי והמשכתי בשגרת הלילה?

אבל עם הזמן התיאבון גדל ואתו הרצון בחיים רגילים ושטופי שמש, בחיים של אהבה.

רציתי בגבר שישלח פרחים, שיחזר בהתרגשות.

האם הבנת כמה שבירה אני לכל אותן מחוות שראיתי בסרטים? שגברים משופמים, גברים עם כובעי לבד, גברים עם סיגרים, גברים עם זיפים, גברים של מרלבורו – עשו כלפי נשותיהן העדינות, היפות והכנועות.

אתה מבין? אתה היית רק הצורה ואני התוכן. לא ייקח עוד הרבה זמן עד שאהיה אישה אמיתית. אבל קודם היה עלי לשכנע אותך למות ולהותיר אותי.

האם זו הייתה בקשה מוגזמת מדי עבורך, יקירי?

אפלולית הכתה בה כשפקחה את עיניה. ניסתה להיזכר היכן היא. ככה זה עם אנשים שנדדו כל השנים, לוקח להם זמן לזהות את המקום שבו הניחו את ראשם לישון. היא כבר למעלה משש שנים מקיצה אל תוך אותו חדר, ועדיין המוח מסרב להכיר בסוג זה של קביעות. הוא גם מסרב להכיר בכך שכבר שנה היא מתעוררת לבדה בלי לראות את ראשו של נתן, על שערותיו הדלילות כשל פלומת יען.

היא מביטה בכרית הבוהקת מלובן לצִדה. כותנה מצרית משובחת ממולאה בנוצות אווז. איזה עוול להניח לכרית כזו להיות מיותמת. "כרית" – היא אומרת בקול ומביטה בתפיחותה שאינה מופרת זמן רב. האם עדיין צריך לכנותה "כרית"? גם כשהיא אינה מתפקדת ככזו? גם כשכבר אין אף לא אחד שיאמר שהיא למראשותיו? מה עושה אותה "כרית"? פעם היא לא התלבטה, פעם נתן היה נשכב בכבדות ועוצם את עיניו. ואף אחד לא הרהר בה במיוחד. הכרית נועדה לשרת את ראשו של מישהו וכך היא עשתה. מדי פעם אמרו "צריך להחליף ציפית" או גם לדוגמה, "הכרית נוחה מאוד" ואיש לא שקל האם זו באמת כרית ומה המשמעות של המילה. אבל עכשיו, בהביטה בכרית שכל משמעותה היא רק להוות איזון אסתטי לשאר המיטה, היא שוקלת ברצינות לקרוא לה "תמונה".

היא סוקרת את חפציה הדמומים כאילו לאמתם עם מה שזכרה לפני שנרדמה, מעכלת שבכל הזמן הזה היא שמעה פרכוסי סירים עולים מהמטבח. מרתה כבר כאן, היא מציינת לעצמה בסיפוק ומתרוממת על המרפקים, מביטה איך הבטן המדובללת שלה מתקשחת לקבל את מלוא משקלה. בבת אחת היא נעמדה מפטירה אנחה רכה.

רעיון נחמד היה לו לנתן, לפתוח בית קפה במקום שהיה פעם בית ילדותה.

זה היה אחרי שישבו שבעה גם על אמה. בפעם הראשונה שנכנסה לכאן אחרי כל כך הרבה שנים של היעדרות, חשבה שתנפח את נשמתה. דוק כיסה את עיניה והריסים המוגדלים שלה פרפרו בהתרגשות והניאו את הדמעות מלפרוץ. אותו מטבח קטן וצנוע עם החרסינות השתקניות, אותו קומקום צווחן על שיש דהוי מרוב שימוש כפייתי בחומרי הלבנה. אותה אפלולית המכסה כאב גדול. המקלחת המנוכרת שאיש לא חשב לדחוס אליה אמבטיה לפינוקים. רק זרם מים אחיד ממקור גבוה שיורד ויחד עם ספוג חסר רחמים מוריד לכלוך בן פחות מיום. הסלון על שכיות החמדה המזעזעות שלו, עם מגדל אייפל קטן ומוזהב, עם כיפת פלסטיק שקופה שאם מנערים מפזרת פתיתי שלג מדומים על עיירה מנומנמת, עם תמונת משה רבנו היורד מהר סיני ושתי קרניים לראשו (עוד אחד שקרא את הוולגטה?). מזנון שבתוכו כוסות זכוכית מבהיקות.

חדר השינה הסגפני של ההורים עם כונניות זערוריות משני צדי המיטה בעלות מגירה אחת קטנה למסמכים וחשבונות של עירייה (צד שלו) ופנקס טלפונים (צד שלה).

חדר נוסף קטן עם פוסטר של להקה צבאית שהזמן החוצץ משכיח שירים צווחניים מגובים בכוראוגרפיה היסטרית (אני אחיך אל תשכח, אני אחיך אל תשכאאאח).

ולכל זה חדר נתן בנינוחות מרגיעה. הוא הביט בדלת המטבח המובילה לגינה מטופחת ומלמל משהו על מקום נחמד לבית קפה. ואחרי עבודה מאומצת בת פחות מחודשיים הבית סויד בלבן טהור בתולי ונקי כמו אהבתם רבת השנים.

את הפתיחה עשו יחד עם יום הולדתה החמישים. עשה לה מסיבת הפתעה עם קומץ ידידים. (וכמה רימל שנשפך שם).

"התעוררת" זקרה מרתה את סנטרה כדי לעמת את קביעתה עם מראה עיניים. היא פיהקה והנהנה בראשה, מסתכלת על מרתה המעבירה את העוגיות הביתיות שלה אל כלי זכוכית גדול. עוד מעט ייפתח בית הקפה. קרבה לחלון המטבח, שולחת ציפורן ארוכה לגרד פרש זבובים שיבש, מביטה בהשתקפות אצבעה המכרסמת.

ציפורן אל ציפורן ובתווך ציפוי אפור ויבש המתפורר למגען של הציפורניים החרוצות. אחת עושה את העבודה והאחרת – ממחיזה. ולשתיהן יש קיום, ובשתיהן יש צורך, בעיקר כשאחת מהן נשארת תמיד נקייה.

"אני מכינה קפה, רוצה?"

"כן, תודה". היא הביטה בהבל פיה מותיר אד שמצטלל במהירות על השמשה ומספיק אגב כך לחשוף טביעת אצבע, אצבע שלישית, אצבע בדיעבד, שגם לה יש קיום מן הסתם.

בחוץ חשוך. תנועתו החרישית של עץ הבוקיצה המריצה אותה. היא יצאה החוצה לפתוח את שער הברזל, להבהיר למוזמנים שכעת גנה, על פירותיו ותבליניו, גן העדן שלה, מותר לכולם. ברגל גסה דחקה את צינור המים מתחת לברז ומיהרה להיכנס לפני שהקפה יתקרר.

כל הלילה עבדו שתיהן בלא דיבורים מיותרים. מגישות, לוקחות הזמנות, מהנהנות לכל קשר עין, בולשות אחר תנועות הגוף של לקוחות, מפרשות כל חיוך, כל מבט מוטרד.

במהלך הערב הגיעה גם רינה, הסטודנטית, שעוזרת להן בזמנה הפנוי.

עבודת לילה משרה עליה בדידות, זמן רב היא שוקלת להשאיר את המקום פתוח רק ביום. היא כבר לא צעירה כל כך ונתן כבר לא לצדה.

בפעם הראשונה שפגשה בנתן היה זה בקניון שבו עבדה. היא לא האמינה שירצה בה אבל החיים הפתיעו לטובה.

הם לא עושים זאת הרבה, החיים. הם לא מפתיעים הרבה לטובה. ובכל זאת נתן עשה צעד לקראתה. היא ראתה בו גבר עדין. הוא ראה בה אישה.

כשביקש אותה להצטרף אליו לקפה ידעה שזה הגבר שעליו חלמה. הוא סיפר לה שיצא לגמלאות בדיוק עכשיו ושהיה בטוח שהעבודה תחסר לו אבל היא ממש לא חסרה לו. הוא עבד שנים רבות בהנדסת בניין ועדיין הוא אוהב צינורות וברזלים, אבל עכשיו מספיק לו להתבונן בשרטוטי בניין בלי ללכת לאתרי בנייה. הוא היה רך והיא התקשתה לדמיין אותו בחברת חומרי בניין. כשהביט בה היא ידעה שכדאי לה לחשוף את הקלפים כמה שיותר מוקדם לפני שזה מסתבך. ככה, בפגישה ראשונה, תהמר על כל הקופה. או שזה שייך לה או שלא. הם הרגישו מספיק פתוחים לדבר בפגישה ראשונה גם על רגשות – דבר שהפתיע אותה קצת. הוא, בחיוך עצוב ושפתים שהתעקלו במרירות, אמר: "אני נשוי לבדידות", והיא, בתנועה לא רצונית הניחה יד על זרועו ואמרה בחיוך: "זה הזמן לגירושים".

אחר כך הם אמרו כל מיני דברים והיא העזה לומר את שכה חששה לומר.

הוא נשען לאחור, היא הרגישה את עורה נצרב במהירות כמו נייר המתכלה בבואו במגע עם סיגריה חסרת אחריות. ("הנשמה נחרכה לי", היא תגיד לו כעבור שנים). הוא אמר לה "זה עסק מסובך" וסקר אותה במהירות. והיא, שתמיד הקשיחה לבה מול כולם, בכתה. ככה לפניו בפגישה ראשונה. הוא קרב עם כיסאו ובהיסוס נגע בגבה: "הגיע הזמן שתחזרי לעבודה", אמר ברכות. הוא ליווה אותה לאורך הקניון עד לדוכן התמרוקים שבו עבדה ולמוכרת הצעירה שם אמר: "תשמרי עליה היא אישה יקרה". והלך לדרכו מבלי להעיף בה מבט נוסף.

הלך לתמיד חשבה, אבל שבועיים לאחר מכן התייצב בדוכנה בתואנה ששכח לקנות דבר מה.

עיניה לכדו את רואה החשבון הטווסי, שמדי פעם מגיע עם חבר ומדי פעם לבד, שולח אליה חיוכים.

הוא סימן לה בטפיחת יד על כיסא פנוי לידו שתצטרף אליו.

"עמוס היום" הוא סקר את המקום בזמן שהתיישבה לידו.

"כן. לא תזיק לי הפסקה קטנה"

"אז טוב שהגעתי", חייך בשחצנות של גואלים.

הוא הגיש לה סיגריה והצית לשניהם. היא שאפה ממושכות ואמרה בקול צרוד "אני יכולה להיות אימא שלך", מתבוננת בו ברמז לחיוך.

"מה תשתי?" היה נדמה לה שהוא הסמיק אבל האור הצהבהב שמפוזר שם בהחלט לא יכול לטעון לאמינות.

"היא סימנה לרינה שתגיע וביקשה ממנה כוס תה. הוא ביקש אותו הדבר.

"נחמד פה", אמר, "יש כאן תחושה..." הוא עצר את דבריו והסתכל סביבו כאילו משם תבוא המילה המדויקת.