אי M

אדם חווה עצמו כשמש במרכז היקום בעוד אינו אלא צל בהזיותיו של אחר. היתה מופנית כולה אל אמה. עֵדה. קרואה למשפט גסיסתה הארוך והמתמשך, צופה במאבק החיים שלה, בתמורות שעבר הגוף הרזה הנמרץ כשנשבר לשניים מן הגידול ואחר כך התמזער, התכווץ מן ההקרנות ושוב התנפח מן הכימו. או אז טבעו הפנים הצנומות בתוך הפנים הנפוחות החולות, ההילוך הנמרץ תמיד הפך להילוך מתנודד, מהסס. צופה היתה בהתפרקות שלה לגורמים, לחלקיקים, בבדידותה. מתייסרת איתה כשהיא ננגסת, נאכלת. כמו גווייה שהדבש כולו כבר נרדה מתוכה ועתה נאכלת היא עצמה. עבדה את אמה. הפולחן היה לתת לה עוד חיים.

והיתה גם סבתא-רבתא, אמא של אמא של אמא שלה, שהיתה בת עשרים וארבע כשנפטרה. יש משהו חזק כל כך בלומר אמא של אמא של אמא. אמה שלה היתה בת ארבע כשאמא שלה נפטרה. זו הבחורה היפה הגבוהה בת העשרים וארבע, הלבושה חצאית מידי ארוכה וז'קט אירופיים עם חולצה מזרחית ושיער שופע אסוף על קודקודה. ללא כיסוי ראש כלשהו היא עמדה שם בתצלום, ובתה הקטנה בת הארבע על כיסא. תצלום שנעשה כדי לשלוח אותו לאבא שלא ראה את בתו והיה מגויס לצבא למלחמות עולם שלכאורה לא היו של היהודים. אבל כבר היה מאוחר מדי. מגיפת הדֶבר שהשתוללה קטפה את העלם היפה והחכם שלא נועד למלחמות אלא לספרים ושגויס בעל כורחו. ואשתו, אמא של אם אמה, עלתה באבלה על המיטה, לא אכלה, לא שתתה, לא דיברה ולא ירדה עד שהוליכו אותה משם אל קברה. כך יצא שאמה היא ילדה שגדלה בחסות אם שהתייתמה בגיל ארבע משני הוריה. אֵם זו היא סבתה שאותה מעולם לא הכירה כי נפטרה בצעירותה. אולי לכן נגעה אמה בדברים רק דרך מילים ומעשים טובים. חיבוקים ונשיקות היו עבורה שפה זרה. אדם אינו יכול למסור את מה שלא קיבל. ענושה היתה מלידה ועונשה הוא לתת. בת של נשים שמתו מאהבה.

אולי זה מה שהניע אותה להישאב אל מפעל חייה הקורס לנגד עיניה של אמה. היא עדיין חשה את הכוחות ואת החיים של אמה ואת הרס המפעל מכרסם בה. יש רגע שבו אובדן קשה מנשוא עלול לדחוף אותנו לאובדן עצמנו. היא חרדה מכך. זוהי החתמה הקיימת בתוך אמה. כך חשבה. כך חרדה. אמה קראה לה להציל והיא נענתה. היא לא ידעה כיצד לסייע לאמה כדי שתרגיש שכל מה שבנתה בחייה איננו קורס. זה לא עניין למילים. המפעל באמת קרס. אחוז מכל הכיוונים בצבתות של משרדי ממשלה, בירוקרטיה, פקידים גבוהים בעלי רצון טוב וכאלה מנוכרים. היתה רק דרך אחת. להישאב אל תוך חייה האוזלים של האם. לבנות אותם מתוכם מחדש בדמה שלה. דומה שרגע אחד התכופפה יותר מדי אל הדמות השוקעת וכמעט טבעה בה, נגרפת אל המצולות. היתה שם תמונה במים. צל שרפרף. דימוי השתקפות. נקודת האור הסתומה של האני הוקרנה שם אולי.

בזה היתה טובה תמיד. להתמסר עד כדי ריקון עצמי. עד מוות. הסכנה שאמה תמות הסיטה אותה ממהלך חייה. החזירה אותה לילדותה. לאותם ימים רחוקים שבהם הוגדרה ילדה עתיקה. ילדה נשמתית. לאותם ימים שבהם נולדה כתינוקת לאם צעירה וטרייה שרק סגרה שנת אבל על אמה שלה. היתומה בת הארבע שנפטרה בגיל ארבעים לאחר ששכלה את בנה. דומה שגם היא הפעילה אז את מנגנון ההשמדה העצמית. שנים לא ידעה ממה מתה אֵם אמה. זה היה סוד גדול כל כך עד שהאמינה כי גם היא פשוט, כמו באגדת אמה, עלתה על יצועה משנפטר בנה בן השתים-עשרה, ולא ירדה ממנו עד שנאספה אל בנה כרצונה.

עכשיו ניצבה לפני אמה שלה, לבה מבועת בחרדה שמנגנון ההשמדה העצמית כבר מתקתק. הנה האישה, שכל הזמן חילקה אהבה לכולם, חשה לראשונה בחייה את ההיעדר הנורא שממנו ברחה תמיד, את הבעתה שבפניה היא עומדת כשאין לה למי לתת. נפשה שואלת למות. שנים רבות היה המפעל הזה, מפעל חייה, העזרה לנפגעי תסמונת דאון על ידי לימוד אומנות ועבודה, משוש חייה, פשוטו כמשמעו, שקול לאהבת בנים ובנות, מוקד יצירה בעולם. היא חששה אז לשבת על חורבות חייה של אמה. לכן נשאבה להקימו מעפר. חששה שחורבנו יחסל את אמה. בידיעה על הסרטן הגוף עדיין נראה חזק, החיוך אמיץ והתודעה מבקשת. אמה ביקשה ממנה לקחת אחריות. דרשה ממנה להיות לה עכשיו לאם. לקחת את הבכורה. עכשיו היא יושבת על חורבות חייה שלה. אבל האחים לא האמינו. כאבו. ראו בבקשה זו מתן חוזר של כתונת הפסים. בחירה. כל ההרס הזה שבא מכל כך הרבה תקוות לתיקון. אולי באמת אסור לגעת בחיים, וצדקו מאז ומתמיד כל המתנזרים והנסוגים אחור וסיסמתם מהטרגדיות היווניות ועד קולו של הרעם בהודו: "פעלת - תסבול". אולי צודק ג'ף שתמיד העדיף לשבת בחיבוק ידיים. החרדה היא מלכתחילה מתוצאותיה של הפעולה.