אלה האחים שלי

פרק א נחיתה רכה

המטוס סיים את ההקפה לקראת הנחיתה, והתיישר לאיטו.

שמים בהירים ללא עננים, שמש של סוף יולי, בהירה וצורבת, לא בדיוק אופיינית לצפונה של ארצות-הברית.

חוזרים הביתה!

יעל ואני התרווחנו בכסאותינו, הידקנו את חגורות הביטחון, ואט-אט חדרה להכרתנו התחושה שעברה לה שנה.

שנה של יחד, פעם ראשונה בחו"ל, בקורס מתקדם לשריון בארה"ב. שנה ראשונה מאז הנישואין בה הייתי יותר בבגדים אזרחיים מאשר במדים.

את שני הילדים, עמיתי ואיילת, שלחנו ארצה, עם חברים, עוד לפני שלושה שבועות, כדי שנוכל לטייל לבד, לחגוג את סיומה של שנה כל-כך שקטה וטובה.

"מה אתה חושב?" שואלת יעל וחוזרת, "איך הילדים עוברים את כל התקופה בלעדינו? זו להם פעם ראשונה ללא אבא ואמא. כן, בלי אבא הם רגילים, אך בלי אמא - זו פעם ראשונה."

האמת היא שמחשבותי היו במקום אחר לחלוטין. זו פעם ראשונה מאז מלחמת ששת-הימים שאינני יודע מה אני הולך לעשות מחר בבוקר. שש שנים בקו ובשדה. מפקד פלוגת סיור במלחמת ששת-הימים. קצין אג"מ חטיבתי, מג"ד במלחמת ההתשה, מפקד קורס קציני שריון, ועכשיו, יולי 73', כל מה שאני יודע הוא שאני בדרכי הביתה.

כשבועיים לפני סיום הקורס ביקרתי אצל מוטה גור, הנספח הצבאי בוושינגטון. שמחתי לפגוש אצלו את עמוס ירון מהצנחנים, שהגיע זה עתה לארה"ב, כדי להתחיל קורס מקביל לשלי בבית-ספר לחי"ר.

מוטה קיבל אותנו, כדרכו, בחיוך רחב וברוחב לב, למרות היותו אלוף ותיק, בעוד שאנו סגני-אלופים צעירים.

ישבנו יחד במסעדה סינית, שוחחנו וריכלנו על הקורה בצבא. כצפוי, עמוס ומוטה היו הרבה יותר מעודכנים ממני, שהרי הגעתי לוושינגטון אחרי כשנה בפורט-נוקס, קנטאקי. לעמוס היה מידע טרי, ומוטה בתוקף תפקידו היה בקשר יומיומי עם הארץ.

מוטה סיפר לנו שיש תוכניות מתקדמות להקטנת הצבא הסדיר בשתי חטיבות, אולי אף שלוש, ולצמצם את מספר יחידות המילואים. הצבא גדל משמעותית מאז מלחמת ששת-הימים, ולא נראה שהמצב הבטחוני הנוכחי מחייב להחזיק צבא כה גדול, הסביר.

מבחינתי האישית, המידע החשוב ביותר שמסר מוטה היה מינויו של שמוליק גורודיש לאלוף פיקוד דרום. כמובן שמוטה לא נמנע מלהוסיף כמה הערות על אופיו המיוחד. הוא העלה את השאלה, האם הצטיינותה של חטיבה 7 במלחמת ששת-הימים היתה בגלל "המשמעת של גורודיש", או אולי הושגה למרות אותה משמעת נוקשה במיוחד. ניתן היה להבין שהוא נוטה לאפשרות השנייה.

מכאן, כדרכם של קצינים בשיחות כאלה, המשכנו לסעיף הרכילות, ועמוס אמר לי: "שמעתי - אם כי רק כשמועה, לא כמידע מהימן - שאתה מיועד לתפקידך האחרון כסגן-אלוף - סמח"ט של יאנוש (אביגדור בן-גל, מח"ט 7 באותה תקופה), ולאחר מכן תקבל את דרגת האלוף-משנה ותהיה מועמד להחליפו."

מאוד שמחתי שרואים בי מועמד להיות מפקד חטיבה 7. לעומת זאת, בהחלט לא רציתי להיות סגן, ובטח לא של יאנוש. למרות יחסי הקִרבה בינינו, חשתי שלא נוכל לעבוד יחד, מאחר שיאנוש אומנם היה קצין מבריק, אך בלט במִזגו ההפכפך, ולעיתים קשה היה לחזות את תגובותיו.

כמובן שחשקתי בדרגת האל"מ, אך בהערכה מפוכחת, ידעתי שאני עדיין צעיר, לפחות לפי הקריטריונים באותה תקופה. הבנתי שאיאלץ למלא עוד תפקיד של סא"ל, אך העדפתי להיות קצין אג"מ אוגדתי, קמב"ץ פיקודי, או משהו מקביל.

יעל העיפה מבט לכיווני והפטירה, כאילו לעצמה, "כרגיל, אתה לא מקשיב לי וחושב על מה שחשוב לך."

"נכון", הודיתי, "אבל זה לא רק חשוב לי, זה חשוב לכולנו. אני לא יודע מה אני הולך לעשות מחר בבוקר."

"כל-כך הייתי רוצה שלא נחזור מייד למצב שהיה לפני שנסענו. אני מקווה שתהיה יותר בבית, לפחות בחודשים הראשונים של החזרה הביתה," אמרה יעל.

הבטנו זה בזו. לא היינו צריכים להוסיף מלה. מג"ד במלחמת ההתשה, בתעלה ובבקעת הירדן. אחת לשבועיים בבית. לעיתים קפיצה ללילה קצר, באמצע השבוע. את רוב השבתות בילתה יעל לבדה, עם הילדים. הפגזות, נפגעים, שיחות טלפון קטועות. כאשר עולים מהקו - אימונים מאומצים, וחוזר חלילה. הכול פתאום מתחיל לחזור. המתח והחרדה המתמדת, שהשנה האחרונה בחו"ל כאילו הרחיקה מאיתנו.

*

יולי 67'. שש שנים בדיוק עברו, וכאילו היה זה אתמול: בית-החולים בבאר-שבע, חודש לאחר סיום המלחמה. כדור מצרי פגע ברגלי. ביקשתי לא להודיע ליעל עד לאחר הניתוח. ידעתי מה עבר עליה בכל ימי המלחמה. כאשר קיבלתי את הפיקוד על הסיירת החטיבתית עברנו לגור בבאר-שבע, הרחק מההורים ומהחברות שלה, ואת כל ימי הכוננות והמלחמה היא עברה לבדה, עם התינוק.

הפציעה, למזלי, לא היתה מסובכת. לאחר שהכדור הוצא מהירך צילצלתי הביתה. יעל שמעה את קולי, ומייד שאלה בפליאה, "איך אתה נשמע כל-כך טוב מהתעלה?" תיארתי בקצרה את הפציעה. היתה דממה קצרה, ואז אמרה יעל, "לפחות עכשיו תהיה קרוב, ואני אדע בדיוק היכן אתה נמצא."

*

יעל מנסה לשפר את זווית הישיבה שלה במושב הצפוף, ואני נעשה חסר מנוחה יותר ויותר. אולי הייתי שאנן מדי כל השנה. אולי לפני כמה חודשים הייתי צריך לכתוב ולשאול, להתעניין על תפקידים מתפנים, לפחות להביע את רצוני. במקום זאת, למשך שנה שלמה ניתקתי את עצמי, כי יעל ואני רצינו להיות בשקט. ייתכן שהיתה זו שגיאה, לסמוך על ההחלטות וחווֹת-הדעת שנתקבלו לפני הנסיעה. ועכשיו, לקראת פתיחת שנת הלימודים, אנחנו מגיעים ארצה עם שני הילדים, מבלי לדעת היכן ילמדו והיכן נגור.

אנחנו, המבוגרים, נדע להסתדר, אך הילדים לאחר שנה של ניתוק מהארץ, יתקשו להתרגל למקום חדש, כאשר את הישן כמעט שכחו.

יעל פקחה חצי עין, "אני רואה שאתה לא שקט ונע במקומך."

שיתפתי אותה במחשבותי, והודיתי שייתכן שטעיתי בהתנהגותי, שגרמה לכך שהגענו לחוסר ודאות כזה בדקה ה90-.

יעל, מעשית כרגיל: "דבר ראשון, נחזור הביתה לדירה בחולון, נתארגן כולנו. במקרה הגרוע ביותר, תצטרך לנסוע מרחקים גדולים, אבל גם אם תגיע פחות הביתה, הילדים ואני נחזור לסביבה שלנו הנוחה והמוכרת, וגם זה חשוב."

המטוס החל להנמיך. מבעד לחלונות רואים בבירור את שמש הקיץ שלנו, הכל-כך מוכרת. לאחר שנה של צבעים רבים, ירוק, חום ואור רך, חוזרים אל האור החזק ואל צבעו הצהוב של החול, סימן ההיכר של הבית.

בעודנו יורדים, אני מזהה ליד כבש המטוס את שמוליק גורודיש, ולצידו בני, ראש לשכתו הוותיק. חשבתי שכנראה במחלקת העסקים או בראשונה טס מישהו חשוב, שאלוף פיקוד הדרום החדש בא לקבל את פניו. אך לא: שמוליק, שבא במיוחד לקבל את פני בשובי, לחץ את ידי בחום, חיבק את יעל בחיבה, חייך ואמר "ברוכים הבאים".

שמוליק גורודיש... דרך ארוכה ולא פשוטה עברנו עד שהגענו לרגע זה, שהאלוף "הנורא" יקבל באהבה כזו אותי, החוזר משנת השתלמות.

*

התחלנו בריב קשה. סוף קיץ 66'. שמוליק בתחילת דרכו כמח"ט 7 ואני סרן, המקבל את הפיקוד על הסיירת החטיבתית.

שמוליק, בדרכו חסרת הפשרות, משליט משמעת אימתנית, המתבססת על הוראות חטיבה מדוקדקות, המקיפות את כל הפרטים, קטנים כגדולים, גם בשגרה היומיומית, גם באימונים וגם בפקודות הקרב. הגדרות ברורות של חובות וזכויות החייל. כל המפר את ההוראות מועמד לדין, נשפט, נענש בקנס, בריתוק או במאסר. אם הוא מפקד, צפויה לו סכנת הדחה.

תחושה של פחד, חוסר ביטחון וצייתנות עיוורת היתה לחלק גדול של המפקדים בחטיבה באותה תקופה. עם זאת, יש להודות, תחושה זו לוותה בגאווה על הישגי החטיבה במיעוט תאונות דרכים ותאונות באימונים, אחידות בלבוש, וסדר יוצא-דופן במחנות הגדודים, יחסית לצה"ל.

התחלנו ברגל שמאל. שׁערי היה ארוך מהמקובל בסטנדרטים של שמוליק, והייתי עצמאי מדי לטעמו. לאחר קרוב לשנתיים בתפקיד מ"פ מבצעית בקרבות על המים, המליץ טליק (אלוף ישראל טל), מפקד גיסות השריון, למנותני למפקד הסיירת החטיבתית. שמוליק הסכים, אך לא ראה בי מינוי שלו.

והעימות הראשון הגיע.

היה זה בעת ישיבת מפקדים בראשות המח"ט כחודשיים לאחר כניסתי כמפקד הסיירת בלשכתו. כל ישיבה היתה נפתחת בדיווח "המרגלים", כפי שנהגנו לקרוא להם - נגדים, בראשות רס"ר ותיק, שהיו עורכים ביקורות פתע ביחידות החטיבה, ביום ובלילה, בודקים את השגרה, ובישיבת המפקדים היו מפתיעים את כולם במתן הדיווח. והנה מדווח הרס"ר, "הסיירת בשעת מסדר השכמה: סמל חיים פניכל איחר בדקה להוציא את החיילים להתעמלות בוקר, ובמסדר הבוקר, סג"מ עמוס איילון עמד עם ידיים בכיסים."

שמוליק גורודיש הביט עלי, השתהה קמעה וחתך: "סמל חיים פניכל וסג"מ עמוס איילון יודחו מפלוגת סיור. מייד!"

הסתכלתי מסביבי. אני צעיר המפקדים סביב השולחן, סרן. כל יתר היושבים - מפקדי הגדודים, קציני מטה החטיבה, סגני-אלופים או רבי-סרנים ותיקים. אפשר היה לחתוך את השקט בסכין (שגורודיש נהג לעיתים לשחק בה תוך כדי הישיבה).

לקחתי אוויר, ובשקט אמרתי: "אם הם מודחים, אני לא מפקד פלוגת הסיור."

גורודיש הביט ישר לעינַי ואמר, "זו לא החלטה שלך."

"נכון," אמרתי, "נלך לטליק."

גורודיש הוכיח שהוא חכם. "הבנתי," אמר, "נדון בכך לאחר הישיבה."

בגמר הישיבה, חיכיתי בחדר ההמתנה. ערב ראש השנה, השעה מאוחרת, יעל מחכה בבאר-שבע, עם עמיתי, שהיה בן שנה, שאבוא עם הג'יפ וניסע צפונה, לחגוג עם המשפחה.

בשעת אחר-צהריים מאוחרת נכנסתי לשיחה בארבע עיניים עם גורודיש. ההצגה שהיתה בישיבת המפקדים לא חזרה על עצמה. לאחר שנתן לי הרצאה על משמעת, הבהרתי שאני אחראי על הפלוגה, ולא אתן שמפקדים יודחו בברוטליות שכזו. הבטחתי לו שהוא עוד יתגאה בסיירת. גורודיש חזר בו, ואף אחד לא הודח.

סמל חיים פניכל נהרג במלחמת ששת-הימים בצומת רפיח, וקיבל ציון לשבח מאת הרמטכ"ל על חילוץ רכב משדה מוקשים, בעודו פצוע. עמוס פיקד בהצטיינות על צוות סיור בקרב.

זו היתה תחילתה של תקופת יצירה, אמון והערכה הדדית. חיזוק חשוב לאמון בינינו ניתן בפעולת סמוע, בנובמבר 66'. היתה זו פעולתה המבצעית הראשונה של חטיבה 7, תחת פיקודו של שמוליק.

שמוליק היה מתוח מאוד, חסר שקט, והרים את קולו ללא צורך, לעיתים גם ברשת הקשר. היה זה לילה חשוך מאוד. הסיירת מנווטת ומובילה את החטיבה, מאזור באר-שבע להר חברון. הכוח החטיבתי היה צריך להתייצב בעמדות עם עלות השחר, בערך בחמש בבוקר, כשחלק ממשיך עם הצנחנים לכיוון סמוע, והיתר, עם גורודיש, למשטרת מדפה וכמה יעדים נוספים.

התנועה היתה איטית. הכוח נע בחשכה מוחלטת. באותה תקופה לא היו שום אמצעי ראיית לילה. רק אנחנו, ג'יפי הסיירת, נסענו עם אורות קטנים מואפלים. המ"מ המנווט הוא סגן-משנה עמוס איילון, הזכור מפרשת "ההדחה שלא היתה", ואני בג'יפ אחריו. שעת חצות כבר מזמן מאחורינו, ואני מרגיש ברשת הקשר איך המח"ט לא שקט. בצד יכולת טכנית והכרת הטנקים המדהימה בהן ניחן שמוליק, הוא סבל מבעיות ראייה קשות. הוא הרכיב משקפיים בעלי עדשות עבות, והתקשה בקריאת מפות ובזיהוי שטח, במיוחד בלילה.

בסביבות ארבע בבוקר אני שומע בקשר, "כולם לעצור! חמש - אלי!" חמש הינו קוד הסיירת ברשת הקשר. עם המפה, בחושך, אני חוזר לאט לאט לזחל"מ הפיקוד של שמוליק, מטפס בשקט. יאנוש, קצין האג"מ, עומד לידו, ושניהם מתוחים. "היכן אנחנו? מתי נגיע?" נשמע קולו של גורודיש, כאילו רוטן.

פרשׁתי את המפה, ועם פנס מואפל ועיפרון שחור סימנתי את המקום המדויק, והוספתי, "בעשר דקות לחמש נגיע למקומנו." שמוליק הביט בי וסינן מבין שפתיו, "קדימה!"

ברבע לחמש, בחושך מוחלט, הכוח החטיבתי הגיע לאזור העמדות. זזנו עם הג'יפים לאחור ופתחנו קופסת לוּף.

*

מאותו לילה של פעולת סמוע התבסס האמון בין אל"מ גורודיש, המח"ט המטיל מורא על כולם, וביני, אמון שהלך והפך לחברות, בקרבות מלחמת ששת-הימים ולאחריה.

ועכשיו, עם נחיתתנו, שמוליק לקח אותנו במכוניתו מהמטוס לחדר בשדה-התעופה, וכאשר נפתחה הדלת כל המשפחה חייכה אלינו. עמיתי, איילת, הורי, אחַי ואחיותי חיכו לנו. פעם ראשונה שזכינו להיפגש בחדר האח"מים. התרגשנו לחבק את הילדים, ולראות את הורי וכל היקרים לי לאחר שנה. הודיתי לשמוליק על הרעיון ועל המפגש החגיגי המרגש.

ואז שמוליק לוקח אותי הצידה ומודיע לי שהוחלט השבוע, שאני אקבל חטיבת מילואים בפיקוד הצפון, ואתמנה מייד למח"ט. הרעיון הוא של דדו (רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל): להתחיל להצעיר את מפקדי החטיבות. שמוליק הוסיף שהוא מאוד מצטער שהחטיבה שאקבל היא לא בפיקוד דרום. אבל הואיל ובפיקוד שלו אין חילופים בימים אלה, הוא תמך בכך שאקבל חטיבה מייד, גם אם לא בפיקודו.

נסענו יחד עם הילדים משדה-התעופה. השיחה קלחה. כולנו נכנסנו זה לדברי זה, מתוך רצון להשלים את החסר מהתקופה שלא היינו יחד.

בלילה מאוחר, אחרי שהילדים הלכו לישון, סיפרתי ליעל, כמעט כבדרך-אגב, שאני הולך לקבל חטיבת טנקים בצפון.