אלוהים והמפץ הגדול

פרק א בראשית

בראשית, לפני 14 מיליארד שנים, היה המפץ הגדול. ברִיק הקדמון לא היה כל חומר, אבל הוא לא היה רֵיק ממש. הוא היה במצב של אנרגיה מינימלית, טעון בפוטנציאל, רוחש חלקיקים וירטואליים. עקב תנודה קוונטית, מעין בועה שהתהוותה בתוך הרִיק, הופיע זרע לוהט וצפוף, אמנם קטן לאין ערוך מפרוטון, אבל הוא הכיל בתוכו את כל המסה והאנרגיה של היקום שלנו. בתוך פחות מטריליונית השנייה התקרר הזרע הזה, התפשט במהירות מסחררת, גדולה ממהירות האור, וצמח לגודל של אשכולית.10

בהרף העין הזה לא יכלו עדיין המסה והאנרגיה הפוטנציאליות להתגלות כחלקיקים; המרחב התפשט מהר מכדי שחלקיקים כלשהם יוכלו להתקרש מתוך הרִיק. אבל ככל שהאטה ההתפשטות את קצבה, התעבתה אנרגיה שהייתה חבויה בריק כחלקיקים ואנטי-חלקיקים. פרט לאחד מתוך כל מיליארד חלקיקים, הם השמידו אלה את אלה. אלה ששרדו הפכו אבני היסוד של החומר. השמדה זו חוללה הצפה של אנרגיה, שיצרה את הקרינה של המפץ הגדול. כדור היקום המשיך להתפשט, ולא פסק מעולם.

בשניותיו הראשונות היה היקום שלנו מרק אחיד של חומר וקרינה. בתוך דקות ספורות הם החלו להתקרר במידה מספקת, כדי לאפשר את התחברותם של פרוטונים ונויטרונים לגרעינים פשוטים של מימן כבד והליום. אבל הטמפרטורה הייתה עדיין גבוהה מכדי לאפשר היווצרות של אטומים יציבים. בתוך עשר דקות נעצרה היווצרותם של הגרעינים.11

במשך מאות אלפי שנים אחר כך היה היקום דומה לפנימיותו של כוכב, מלא חלקיקים תת-אטומיים ופוטונים (חלקיקים בוהקים של אנרגיה). בעידן המוקדם הזה היה הספקטרום האלקטרומגנטי של הפוטונים מעבר ליכולת הראייה של העין האנושית. כה סוערת ואנרגטית הייתה הקרינה, עד שאלקטרונים לא יכלו להתחבר לגרעינים וליצור אטומים של ממש. ברגע שהחל להיווצר אטום, הרסה אותו הקרינה מיד. פוטונים אחוזי תזזית התנגשו באלקטרונים חופשיים ולא יכלו לנוע יותר מאשר כברת דרך זעירה לפני שנבלעו בהתנגשות הבאה או הוסטו ממסלולם. אף פוטון לא יכול היה להימלט, ותערובת זו של קרינה וחלקיקים הייתה, במהותה, עמומה כמו ערפל סמיך ובלתי חדיר.

ככל שהמשיך היקום להתפשט, פחתו בהדרגה הטמפרטורה והאנרגיה שלו. לאחר כ-400,000 שנים של התקררות, כשהגיעה הטמפרטורה ל-3,000 מעלות קלווין (2,727 מעלות צלזיוס), חל שינוי.12 מכיוון שהפוטונים איבדו כמות קריטית של אנרגיה, הם לא יכלו עוד לקרוע את האלקטרונים ולהסיטם מהמסלולים שבהם הם הקיפו את הגרעינים. ללא ההטרדה הבלתי-פוסקת מהפוטונים יכלו כעת האלקטרונים, בפעם הראשונה, להתיישב במסלול הַקָּפָה סביב הגרעינים וליצור אטומים יציבים של מימן והליום. מיליארדי שנים אחר כך חברו האטומים הזעירים יחדיו ויצרו את הכוכבים. העדר האלקטרונים החופשיים, שהסיטו את הפוטונים ממסלולם או בלעו אותם, שחרר גם את אלה האחרונים, והם יכלו עכשיו לנוע למרחקים עצומים בלי להתנגש באלקטרונים. הפוטונים התנתקו מאבני הבניין של החומר והפכו נראים, תוך שהם טסים בחלל לכל הכיוונים. חומר וקרינה נפרדו זה מזה, והיקום הפך שקוף. זהו הרגע של "יְהִי אוֹר".13

ההד של המפץ הגדול

מאז ועד היום, במשך 14 מיליארד שנים, חדרה הקרינה לחלל. ככל שהתפשט היקום והתקרר, פחתה בהתמדה תדירותה של הקרינה, עד שירדה מתחת לטווח האור הנראה והתת-אדום לתוך קרינת גל המיקרו. קרינת הרקע הקוסמית היא השריד האנרגטי של המפץ הגדול - ההד החלוש שלו שאינו פוסק לעולם.

בשנות ה-40 המאוחרות של המאה ה-20 הניחו הפיזיקאים רלף אלפר (Ralph Alpher) ורוברט הרמן (Robert Herman), שהמפץ הגדול עדיין מהדהד בכל רחבי היקום. אבל רק ב-1964 התגלה ההד הזה, לגמרי במקרה, בניו ג'רזי.

שני מומחים לאסטרונומיית רדיו, ארנו פנזיאס (Arno Penzias) ורוברט וילסון (Robert Wilson), סרקו את השמים בעזרת אנטנה חדשה, דמוית שופר, עם פתח ברוחב שישה מטרים, שהותקנה במעבדות בֶּל בעיירה הולמדל שבניו ג'רזי. בכל כיוון שהפנו אליו את האנטנה הם קלטו לחישת רקע מסתורית. תחילה הם ייחסו את הרעש לחשמל סטטי שנוצר בשל חומרים מזהמים בתוך אנטנת השופר, גללי יונים אולי. הם פירקו את האנטנה וניקו את צווארה, אבל ההפרעות לא פסקו. בינתיים, במרחק כ-40 ק"מ מהם, באוניברסיטת פרינסטון, תכננו הפיזיקאי רוברט דיקה (Robert Dicke) ועמיתיו ניסוי שנועד לגלות את השארית הקוסמית של המפץ הגדול. פנזיאס שמע על המחקר שמתנהל בפרינסטון והתקשר לדיקה. כשדיקה שמע על התגלית של פנזיאס ווילסון, הוא פנה לעמיתיו והכריז: "חבר'ה, הקדימו אותנו!" לחישת הרקע המסתורית אכן הייתה קרינת הרקע הקוסמית, ההד של המפץ הגדול. הטמפרטורה שלה הייתה קרובה לזו שחזו אלפר והרמן שנים רבות קודם לכן: שלוש מעלות קלווין מעל לאפס המוחלט.14

קרינת הרקע הקוסמית מאפשרת לנו מבט על היקום כפי שהיה 400,000 שנים אחרי המפץ הגדול, הפעם האחרונה שבה קרינה וחומר הגיבו זה לזה. בשנת 1989 שלחה סוכנות החלל האמריקנית את לוויין המחקר COBE (Cosmic Background Explorer), כדי לנתח לפרטי פרטים את מבנה הקרינה. כעבור שלוש שנים הכריזו אנשי הצוות של COBE שהם גילו שינויים קלים בטמפרטורת הקרינה - עקבות של אַדְווֹת עתיקות במארג של מרחב-זמן. שינויים אלה, שחלו עקב הבדלים זעומים בצפיפות היקום באזורים שונים, מגלים לנו שהחומר לא התפזר באופן אחיד: פה ושם כבר החלו מימן והליום להידבק זה לזה על ידי "חומר אפל" בלתי נראה וליצור מבנה שברבות הימים יתפתח לגלקסיות ולכוכבים. המבנים הגדולים ביקום של היום - צבירים של אלפי גלקסיות - מאירים את האדוות העתיקות האלה "כמו נצנצים שפוזרו על קווי דבק בלתי-נראים".15

באזורים של היקום שבהם הייתה צפיפות החומר גדולה מהממוצע השפיע כוח הכבידה במשך מיליארדי שנים על האטת ההתפשטות.

תארו לעצמכם גלקסיה בראשית היווצרותה: חומר אפל וחומר רגיל (מימן והליום) יוצרים הילה. בתוך ההילה הזו המימן וההליום מתקררים בהתמדה ומתחילים ליפול לעבר מרכז הגלקסיה המתהווה. צפיפותם של ענני חומר בוהקים אלה הולכת וגוברת, והם יוצרים כוכבים. בתוך כל כוכב, אטומים של מימן הופכים אטומים של הליום בתהליך היתוך המפיק אנרגיה, שהיא מקור החום של הכוכב. לאחר שרוב ליבת הכוכב הופכת הליום, הכוכב הופך ענק אדום ומתחיל להתיך הליום לגרעינים כבדים אף יותר, כמו פחמן, סיליקון וחמצן, ובדרך זו ממשיך להפיק אנרגיה.

אם גודל הכוכב בינוני (בעל מסה גדולה יותר מהשמש שלנו), אז אחרי שיהפוך ענק אדום, תתנפץ שכבתו החיצונית ותהפוך ענן גז - ערפילית פלנטרית. ערפיליות אלה מפזרות בחלל יסודות כמו פחמן, חנקן וחמצן.

אילו במקורו היה הכוכב מסיבי במידה מספקת (כלומר אילו הייתה מסתו פי שמונה לפחות מזו של השמש), בסופו של דבר הוא היה ממיר את כל החומר בליבתו לברזל. מכיוון שגרעין הברזל בנוי מקשרים חזקים מאוד, אי אפשר להפיק ממנו עוד אנרגיה באמצעות סינתזה גרעינית. בנקודה זו נחתם גורלו של הכוכב המסיבי. האנרגיה שנוצרה באמצעות היתוך תמכה בשכבותיו החיצוניות ונטרלה את כוח הכבידה; ללא התמיכה הזו הוא קרס. כשכל המסה של הכוכב צונחת לעבר הליבה, נהדף ממנה פֶּרֶץ אנרגיה בגל הלם עצום. הכוכב מתפוצץ, ותהליך אלים זה מחולל את היווצרותם של יסודות כבדים אף יותר, כמו נחושת וכסף. יסודות אלה, יחד עם יסודות קלים יותר, נפלטים מהליבה המתפוצצת לחלל (יסודות כבדים אחרים, כמו זהב, פלטינה ואורניום, נפלטים כנראה עקב התמזגות של כוכבים קומפקטיים מאוד הידועים ככוכבי נויטרונים). בתהליך שנמשך עידנים רבים הם ממחזרים את עצמם לתוך מערכות שמש אחרות. מערכת השמש שלנו היא דוגמה אחת למִחזוּר כזה, תערובת של חומר שנוצר על ידי מחזורים של יצירה והתפוצצות של כוכבים. אנחנו, כמו גם כדור הארץ כולו וכל אשר בו, נוצרנו מאבק כוכבים, ממש כך.16

בחישת המרק הקדמון

עשרה מיליארד שנים לאחר תחילת הזמן החל להתכווץ ענן עצום של גז ואבק בגלקסיה לוליינית המכונה שביל החלב, במרחק כשני שלישים מהדרך בין מרכזה לקצותיה (הגז היה עשוי ממימן ומהליום; האבק היה מורכב מחלקיקים בין-כוכביים, כמו אטומי פחמן וסיליקון). ככל שקרס הענן לעבר מרכזו, גברה מהירות הסחרור שלו. ניתן לדמות את זה למהירות הסחרור הגוברת של רקדנית על הקרח, כאשר היא מקרבת את ידיה לגופה. הכוח הצנטריפוגלי של הסחרור גרם לענן להיות שטוח כמו דיסקה. כנגד הדחף הזה כלפי חוץ, משך כוח הכבידה את רוב החומר אל המרכז. כך, בסופו של דבר, נוצרה השמש. בתוך הדיסק ההולך ומשתטח התקררו חלקיקים שלא נמשכו לעבר המרכז, נקבצו יחדיו ויצרו גושי חומר, שבתורם התנגשו זה בזה ויצרו את כוכבי הלכת. כוח הכבידה של השמש השפיע על כל אחד מכוכבי הלכת האלה וגרם לו, בסופו של דבר, להתיישב בתוך מסלול תנועה סביב מרכז השמש. עם זאת יש להניח שבימיה הראשונים של מערכת השמש התחוללו מספר אירועים של ארגון מחדש.17

כוכב הלכת שאנחנו מכנים כדור הארץ החל להיווצר ולהתקרר לפני כ-4.5 מיליארד שנים. כמיליארד שנים מאוחר יותר החלו להיווצר בו מיקרואורגניזמים (יצורונים) שונים. איש אינו יודע איך בדיוק, אבל יודעים שהאטמוספירה הקדומה של כדור הארץ הייתה מורכבת ממימן, מאדי מים, מפחמן דו חמצני, כמו גם מגזים פשוטים כמו אמוניה ומתאן. ייתכן שסביבה כזו אפשרה סינתזה ספונטנית של תרכובות אורגניות. מדענים שחזרו את האטמוספירה הראשונית של כדור הארץ על ידי ערבוב מולקולות של מרכיביה, וחשפו את התערובת לאור על-סגול (שהיה חזק יותר בימיו הראשונים של כדור הארץ) ולניצוצות חשמל (שדמו לפעולתם של ברקים). התוצאה: נוצרו חומצות אמינו ומולקולות אורגניות אחרות. ייתכן גם שהחיים נדדו לעבר כדור הארץ בדמות נבגים ממערכת שמש אחרת בגלקסיה שלנו.

תהא התחלת החיים אשר תהא, כל צורות החיים חולקות קוד גנטי, וניתן לשחזר את אביהן המשותף; כל צורות החיים הן קרובות משפחה. אנחנו, בני האדם, אוהבים לראות את עצמנו כגולת הכותרת של הבריאה, וככל שידיעתנו מגעת, אנחנו אכן היצורים המורכבים ביותר ביקום. אנחנו מורכבים מ-10 טריליון תאים. רשתית העין האנושית לבדה מכילה שלושה מיליון תאים, כל אחד מהם מחובר למוח בכבל ייחודי לו בתוך העצב האופטי. במוח שלנו מצויים 100 מיליארד תאים המחוברים זה לזה בעזרת 100 טריליון חיבורים סינפטיים. ובכל זאת אנחנו חלק מתהליך אבולוציוני, צאצאים של יצורים חד-תאיים שחיו לפני 3.5 מיליארד שנים. הגענו לכאן באמצעות צירוף מורכב וייחודי במינו של מוטציות אקראיות וברֵרה טבעית. המין שלנו, ההומו-סאפיינס, התפתח באפריקה, כשהתפצל לפני כשבעה מיליון שנים מקו ההתפתחות של השימפנזים. אנחנו עדיין חולקים עם השימפנזים 98% מהגנים הפעילים שלנו. אנחנו, במחילה מכם, גרסה משופרת של קוף.

לפני המפץ הגדול

המפץ הגדול אינו עובדה אלא תיאוריה. לקוסמולוגים מספקת תיאוריה זו את ההסבר המשכנע ביותר בדבר האבולוציה של היקום, "האומדן המוצלח ביותר של האמת שמצוי בידינו כרגע".18 בקרב המדענים רווחת ההסכמה שתיאוריית המפץ הגדול נכונה בתוך המתחם המסוים שלה: האבולוציה של היקום שלנו החל ממיליארדית השנייה בקירוב לאחר התהוותו ועד לימינו אנו. כל מה שקרה לפני חלקיק השנייה הזעיר הזה מצוי מעבר לגבולות תיאוריה זו. המונח "המפץ הגדול" עשוי להשרות עלינו תחושה של התחלה ברורה בנקודת זמן מסוימת בעבר, אבל התיאוריה אינה מגיעה עד לשם. במובן זה השורה הראשונה בפרק זה מטעה. היה נכון יותר להתחיל במילים "מיליארדית שנייה לאחר ה'ראשית' היה המפץ הגדול", שכן עדיין אין יודעים מהו המקור האולטימטיבי של היקום.19

ב-1979 הניח הקוסמולוג אלן גות' (Alan Guth) את קיומה של התפשטות "אינפלציונית" קוסמית, רעיון שפיתח לאחר מכן. על פי תיאוריה מהפכנית זו, התפשט המרחב באופן מעריכי (אקספוננציאלי), אולי פי 1050, במשך שבריר זעיר מאוד של זמן לאחר "הראשית". לאחר מכן המשיך היקום להתפשט, אבל במהירות קטנה בהרבה. מיד לאחר היוולדו הייתה צפיפות היקום הצעיר אחידה למדי, פרט לווריאציות זעירות שיצרו התנודות הקוונטיות, אבל האינפלציה הגדילה מאוד את הווריאציות האלה. הווריאציות האלה בתורן שימשו זרעי הגלקסיות.20

בעשורים האחרונים הפך רעיונו של גות' למודל התיאורטי המוביל בהבנת היקום בשלביו הראשונים. קוסמולוג מסטנפורד, אנדרי לינדה (Andrei Linde), ניסח גרסה מסוימת של תיאוריית האינפלציה; הוא תיאר יקום המשכפל עצמו ללא הרף וכך הופך בן-אלמוות. היקום על פי לינדה הוא אחד מאין ספור יקומים עוללים או מה שהוא כינה "בועות". התנאים ההתחלתיים של כל אחת מהבועות שונים אלה מאלה, ומגוון רב של חלקיקים אלמנטריים מגיבים זה לזה בדרכים שהן מעבר לדמיוננו. ייתכן שבכל אחד מהם פועלים חוקי פיזיקה אחרים. ייתכן אפילו שהם מכילים מספרים שונים של ממדי מרחב-זמן.21

לא כל המתחמים מתפשטים לכדי בועות גדולות. אלה שעושים זאת, כמו המתחם שלנו, הופכים דומיננטיים במרחב היקום וגורמים לנביטתן של בועות חדשות בתגובת שרשרת תמידית. היקום כולו הוא עץ חיים, צביר של בועות הקשורות זו לזו והגדלות עם הזמן באופן מעריכי (אקספוננציאלי). כל אחד מהיקומים העוללים האלה נולד בתהליך שניתן לכנותו מפץ גדול - ואולי עלינו לכנותו מפץ קטן? - תנודה של הריק שאחריה קורית אינפלציה (התנפחות). כל אחד מהעולמות פרץ בזמן כלשהו בעבר ויתפוגג בזמן כלשהו בעתיד, אבל היקום כולו הוא אינסופי. אשר לתחילתו של היקום כולו, התיאוריה של לינדה גורסת אמנם את אפשרות התחוללותו של מפץ התחלתי, אבל גם את האפשרות שהוא לא קרה. לינדה, שהשתמש בביטויים הגובלים בעולם הדת, טען שאלוהים "ברא יקום היוצר, ללא הרף, יקומים שונים מכל סוג אפשרי".22 בתהליך האבולוציה היקום מממש את כל האפשרויות: "הבית הקוסמי שלנו גָּדֵל, מתנודד ומשכפל את עצמו לעד בכל הצורות האפשריות. הוא מתאים את עצמו, כביכול, לכל צורות החיים האפשריות שהוא יכול לתמוך בהן. הופעה זו נמשכת עדיין ותימשך לעד. משקיפים שונים, בחלקים שונים של היקום, צופים במגוון האינסופי שלו".23

אם זה נכון, ייתכן שהמילה הראשונה בתורה מתארת היטב את התהליך הזה. בדרך כלל נוטים לפרש את המילה "בראשית" כמילה המתייחסת להתחלה היחידה של כל ההוויה, אבל ניתן גם לפרשה כראשית כלשהי, כאחת ההתחלות הרבות שהיקום יוצר ללא הרף מתוך עצמו.24

אבל מה קרה לפני הראשית הזו?

הראשון שדיבר על תיאוריית המפץ הגדול, בשנת 1931, היה ג'ורג' למייטרה (Georges Lemaître), מתמטיקאי, אסטרונום וכומר בלגי. הוא טען שהתפרצות של "אטום קדמון" יצרה את היקום. התיאוריה שלו הניחה שהיקום בקע מנקודה זעירה במרחב שבה היה דחוס חומר בעל צפיפות אינסופית, "הנקודה הסינגולרית" בפי הפיזיקאים. התמונה הזו מדהימה, אבל התיאור של הרף-עין קדום מתאים לאמונה הדתית המסורתית המייחסת ליקום נקודת התחלה מסוימת. אין פלא אפוא שהכנסייה הקתולית הכריזה ב-1951 על תמיכתה במודל המפץ הגדול, בטענה שהוא מתיישב עם המקרא.25

המדענים, לעומת זאת, חיפשו איך התפשטות היקום מנקודה סינגולרית מתיישבת עם תורת היחסות של איינשטיין. בשנות ה-70 הצליחו הפיזיקאים סטיבן הוקינג (Stephen Hawking) ורוג'ר פנרוז (Roger Penrose) לפצח את השאלה. אבל מאוחר יותר הניח הוקינג שבשלבים ההתחלתיים של היקום המצב הסינגולרי נעלם.26

ביקום של הוקינג מהווים המרחב והזמן יחדיו "קצף ארבעה-ממדי של מרחב-זמן", שגודלו סופי ועם זאת אין לו גבול או קצה. אם קשה לכם לדמיין זאת בעיני רוחכם, אל ייאוש: זה לא קשה; זה בלתי אפשרי. אבל הוקינג מציע שנתחיל בכך שנדמיין לעצמנו את פני הארץ כדו-ממד, שטח סופי, אבל ללא קצה או גבול: לא משנה כמה רחוק נפליג, לעולם לא ניפול ממנו. נוסיף כעת עוד ממד של מרחב ועוד ממד אחר: זמן. למרחב-זמן שנוצר אין גבולות, אין מצב סינגולרי. מכאן שלדיבורים על מה התחולל בגבול אין כל משמעות, והרעיון של התחלה או ראשית אינו רלוונטי.

הבה נשוב ארצה. נעמוד במקום כלשהו על קו המשווה ונתחיל במסע צפונה. בסופו של דבר, לאחר שנעטה על עצמנו בדרך מספר שכבות של בגדים, נמצא את עצמנו בקוטב הצפוני. איננו יכולים להצפין עוד; המושג "צפון" מאבד את משמעותו. בדומה לכך, בראשיתו של היקום קשה מאוד להגדיר את מושג הזמן. לדבר שאנחנו מכנים "זמן" יש אמנם התחלה, אבל אין פירוש הדבר שלמרחב-זמן יש קצה, בדיוק כשם שלפּני הארץ אין קצה בקוטב הצפוני.27

אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו שהזמן נמשך לאחור לנצח, אפילו לפני התהוות היקום. אבל זמן הוא פשוט אמצעי המאפשר לנו לתייג אירועים הקורים בתוך היקום. הוא פרמטר, וככזה נקודת ההתחלה שלו שרירותית, ואין לה כל קשר לקצה המציאות. הזמן מוגדר אך ורק בתוך היקום. מעבר למרחב-זמן, לפני תחילת היקום, לזמן אין כל משמעות. לשאול מה קרה לפני התהוות היקום זה כמו לחפש נקודה המצויה מעלה אחת צפונית לקוטב הצפוני: נקודה כזו פשוט אינה מוגדרת. במקום לנסות ולחשוב על היקום כמשהו שמתהווה או מתפוגג, עלינו לקלוט שהוא פשוט קיים.28

על פי הוקינג, החל הזמן עצמו עם המפץ הגדול.29 כמו קודמיו, פילון האלכסנדרוני היהודי (במאה הראשונה) ואוגוסטינוס הנוצרי (במאות הרביעית והחמישית), תחם הוקינג את הזמן בתוך היקום. פילון הניח שהזמן החל עם הבריאה או לאחריה, עם תחילת התנועה.30 אוגוסטינוס הסיק שאלוהים יצר את הזמן:

"מה עשה אלוהים בטרם עשותו שמים וארץ?" איני משיב את התשובה המבודחת שהשיב מישהו בהתחמקו מן השאלה התוקפנית שנשאל: "הוא הכין את הגיהינום למעמיקים [מדי] לחקור." [...] לא כך אני עונה. הייתי מעדיף לענות כך: [...] "בטרם עשות האל שמים וארץ לא עשה מאומה." [...] אתה, אל כל-יכול, [...] אתה עשית את הזמן עצמו. [...] לא היה "אז" בטרם היות הזמן.31

פילון ואוגוסטינוס האמינו באלוהים הבורא את היקום וחונך את הזמן. אבל על פי הוקינג, היקום עומד בזכות עצמו ואינו תלוי בדבר, אין לו גבול או קצה, ואין "סיבה ראשונה" חיצונית היוצרת אותו. הוקינג שאל: "מהו אפוא מקומו של הבורא?"32

בקרב המדענים אין הסכמה גורפת בדבר המקור הסופי. יש תיאוריות הגורסות התחלה מוגדרת; אחרות, כמו זו של הוקינג, אינן גורסות כך. אבל אלה ואלה מציעות פירוש אחר לגמרי לסיפור הבריאה בספר בראשית. אם ברא אלוהים את העולם בדברו, הדיבור האלוהי הוא אנרגיה, אותיות האלף-בית הן החלקיקים האלמנטריים והדקדוק האלוהי הוא חוקי הטבע.33 מדענים רבים חשו בממד הרוחני הטמון בחיפוש אחר חוקים אלה. איינשטיין חש שתפיסת חוקי הטבע היא דרך לגלות איך אלוהים חושב.34

אבל האם ליקום יש תכלית? האם לקיומנו יש משמעות? למה עלינו לחיות באופן מוסרי? כאן אין ביכולתה של הקוסמולוגיה לעזור לנו. דרווין מעצים את תהייתנו. האם אנחנו שונים מחיות אחרות? האם ביכולתנו להתעלות מעבר לאלימות ולבריונות? כשבמאה ה-19 שמעה לראשונה אשתו של בישוף אנגליקני על תורתו של דרווין, היא אמרה: "מוצאנו מהקופים?! יקירי, בוא נקווה שזה לא נכון. אבל אם זה נכון, בוא נתפלל שרוב האנושות לא תדע זאת". בדבריה מהדהד הפחד שהידיעה על טבעם האמיתי של אבותינו תשבש את הסדר החברתי.35

מיתוס ומשמעות בחיינו

איבדנו את המיתוס שלנו. מיתוס הוא סיפור, אמיתי או מדומה, הבונה מציאות, ובכך עוזר לנו להבין את החוויה שלנו. זהו נרטיב רב-עוצמה שמחלץ סדר מתוך הכאוס. קשה לנו להכיל אירועים שאיננו יכולים להסבירם או לראות את הקשר ביניהם. אנחנו כמהים לזהות סדר כלשהו שהעולם מושתת עליו. מיתוס מספר לנו למה הדברים כפי שהם ומאין באו. הסבר כזה הוא לא רק נוח, מקנה ביטחון ושימושי מבחינה חברתית; הוא חיוני. ללא מיתוס אין לחיים משמעות או תכלית. המיתוסים עושים הרבה יותר מאשר להסביר. הם מדריכים תהליכי מחשבה, מתנים את אופני החשיבה שלנו ומשפיעים אפילו על התפיסה החושית שלנו. הם מספקים לבני האדם מודלים להתנהגות אנושית. בערב שבת, כשמשפחתנו מתכוננת לקראת יום המנוחה, אני מדמה לעצמי לפעמים את אלוהים, שסוף סוף מרשה לעצמו לנוח, אחרי שבוע דחוס במיוחד שבו יצר את העולם; שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.36 הדימוי המיתי הזה מאפשר לי להאט, לעצור ולהוקיר את הבריאה. כשאני שומר שבת, אני מחקה את הבורא. סדר בוקע ועולה שוב מתוך הכאוס המאיים של החיים.

אבל מה עלינו לעשות, כשהופרך המיתוס של המסורת, כשקשה להאמין באלוהי המקרא? האם באמת יש מישהו שם למעלה שמשגיח על הכול, מכוון את מהלך ההיסטוריה, מושיט את ידו כדי לחלץ את הזקוקים לעזרתו ומסכם את מעשינו הטובים והרעים לצורך שכר ועונש? רבים השילו מעליהם את הביטחון של האמונה המסורתית; ההסתברות שיחושו רִיק עצום וכואב גדולה מזו שיחושו את המלאוּת המספקת של נוכחותו של אלוהים. אם יאמינו במשהו, סביר שמושאי אמונתם יהיו המדע והטכנולוגיה. ומה נותן להם המדע בתמורה לאמונתם? קִדמה בכל תחום, פרט לאחד: המשמעות האולטימטיבית של החיים. יש מדענים הטוענים בנחרצות שאין כל משמעות. כך ניסח זאת פיזיקאי נודע: "ככל שאנחנו יודעים יותר על היקום, אנחנו הולכים ומבינים שאין לו תכלית ולא משמעות".37

המדע אינו קריאת התיגר היחידה על האמונה באלוהים. גם הסבל האנושי מכרסם בה, כי הוא משאיר אותנו לבד, ללא קרקע מוצקה תחת רגלינו. כשם שסבלו של איוב גרם לו להטיל ספק בהגינותו של אלוהים, גרמה השואה לרבים לתהות אם אלוהים מת. אבל "אלוהים מת" היא קביעה הנוגעת לבני האדם; היא אומרת שהתפוגגה התפיסה המסורתית של האלוהות. כי איך אפשר, אחרי אושוויץ, לדבר על אלוהים אישי, אכפתי ומלא חמלה?38

יהודים, נוצרים ומוסלמים הביטו על ההיסטוריה שלהם מבעד לעדשת האמונה וחיפשו את עקבותיה של תכנית אלוהית. היהודים במיוחד פירשו את הטראומות ההיסטוריות שלהם כעונש משמים. נקודת מבט זו עזרה להם להתמודד עם חייהם מלאי הסכנות ואפשרה להם לחלץ מתוך הסבל תחושת משמעות. נביאי המקרא קישרו בין חורבן הבית הראשון לפגמים המוסריים בעם. יוחנן בן זכאי, אחד ממייסדי היהדות הרבנית, הסביר בדרך דומה את חורבן הבית השני.39 בתפילת מוסף של שלושת הרגלים מופיעה הקינה הזו:

ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעלות וְלֵרָאוֹת ולהשתחוות לפניך, ולעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו.

יש הדבקים בעיקרון זה, בבקשם להסביר את השואה; למשל: הרב השישי בשושלת רבני לובביץ', יוסף יצחק שניאורסון, הסביר שהיטלר היה כלי בידי אלוהים ששימש כדי לייסר את היהודים שזנחו את דרכי התורה. זה אמנם רעיון מסורתי, אבל מגונה. המקבילה הוולגרית שלו בקרב הנוצרים - זו שבימינו זוכה לגינויים רשמיים, אף שבחוגים מסוימים היא עדיין רווחת - אומרת ש"רוצחי ישו המשיח קיבלו את מה שמגיע להם". רוב היהודים והנוצרים נרתעים מפירושים כאלה של השואה.40

בסופו של דבר יש רק שתי אפשרויות: או שאין אלוהים או שהוא או היא שונים מאוד מהדמות שבנינו.

10. Ferris, Coming of Age in the Milky Way, pp. 351-361.

11. Steven Weinberg, The First Three Minutes, p. 102.

12. סולם קלווין מתחיל באפס המוחלט, הטמפרטורה שבה האנרגיה המולקולרית מינימלית. הטמפרטורה המקבילה לה היא מינוס 273.15 מעלות צלזיוס. המרווח של מעלה בסולם קלווין זהה למרווח של מעלה בסולם צלזיוס.

13. ראו Ferris, Coming of Age in the Milky Way, p. 343; Weinberg, The First Three Minutes, pp. 7-8; Gerald L. Schroeder, Genesis and the Big Bang, pp. 88-90. ניתן למצוא ביקורת על ניסיונו של שרודר להתאים את הקוסמולוגיה המדעית למסגרת סיפור הבריאה המקראי אצל Friedman, The Disappearance of God, pp. 230-234.

14. Michael D. Lemonick, Echo of the Big Bang, p. 43.

15. ראו George Smoot and Keay Davidson, Wrinkles in Time, p. 285; John Gribbin, In the Beginning, p. 37; Joel R. Primack and Nancy E. Abrams, "'In a Beginning...': Quantum Cosmology and Kabbalah", p. 68; Friedman, The Disappearance of God, pp. 223-227.

16. אם לדייק, 90% ממשקלו של גוף האדם (שרובו מורכב מחמצן ופחמן, יחד עם כמויות קטנות של חנקן, סידן וזרחן ומכמויות מזעריות של הרבה חומרי יסוד אחרים) עשויים מאבק כוכבים. כ-10% ממשקלנו מורכבים ממימן, שנוצר במפץ הגדול ובמה שאירע אחריו, זמן רב לפני שנוצרו הכוכבים הראשונים. ראו Primack and Abrams, The View from the Center of the Universe, p. 89; p. 324, n. 1.

17. Ferris, Coming of Age in the Milky Way, p. 167.

18. Barrow and Silk, The Left Hand of Creation, p. 21.

19. ראו Willem B. Drees, Beyond the Big Bang; Hubert Reeves, "Birth of the Myth of the Birth of the Universe".

20. ראו Alan H. Guth, The Inflationary Universe; Singh, Big Bang, pp. 477-479. גות' הציע לראשונה את רעיון האינפלציה כדי לפתור את הבעיה של מונופולים מגנטיים. עד מהרה הוא גילה שהתיאוריה פותרת גם שתי שאלות קוסמולוגיות אחרות: "בעיית השטיחות" ו"בעיית האופק". מאוחר יותר התברר שהאינפלציה מסבירה גם את השינויים בצפיפות. ראו Guth, The Inflationary Universe, pp. 147-187, 213-243.

21. ראו Andre Linde, "The Self-Reproducing Inflationary Universe", pp. 48-55; idem, "Particle Physics and Inflationary Cosmology", p. 68. בדרך כלל מדמיינים מרחב-זמן כמארג ארבעה-ממדי, המורכב משלושת ממדי המרחב ומממד הזמן. כל אירוע ביקום מייצג נקודה אחת במרחב-זמן.

22. Andre Linde, "Inflation and Quantum Cosmology", p. 607.

23. Linde, "The Self-Reproducing Inflationary Universe", p. 55; idem, "Particle Physics and Inflationary Cosmology", p. 68.

24. Primack and Abrams, "'In a Beginning...'", p. 71; idem, The View from the Center of the Universe, p. 7.

25. ראו סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן, עמ' 54; Singh, Big Bang, pp. 360-362.

26. ראו הוקינג, קיצור תולדות הזמן, עמ' 128-135.

27. Stephen W. Hawking, "The Edge of Spacetime", p. 14; Drees, Beyond the Big Bang, p. 55.

28. Stephen W. Hawking, "Quantum Cosmology", p. 651; הוקינג, קיצור תולדות הזמן, עמ' 17.

29. הוקינג, קיצור תולדות הזמן, עמ' 53-54; idem, "Quantum Cosmology", p. 650; Drees, Beyond the Big Bang, p. 55.

30. ראו פילון, על בריאת העולם, פרק ז.

31. אוגוסטינוס, וידויים, ספר יא, פיסקאות יד-טו, עמ' 297-298.

32. הוקינג, קיצור תולדות הזמן, עמ' 135; ראו Paul Davies, The Mind of God, pp. 72-73.

33. Don Page, in Lightman and Brawer (eds.), Origins, p. 409.

34. ראו Norbert M. Samuelson, Judaism and the Doctrine of Creation, p. 237. סמואלסון ציין שהשקפתו של איינשטיין מתיישבת עם הפילוסופיה היהודית הקלאסית.

35. Carl Sagan and Ann Druyan, Shadows of Forgotten Ancestors, p. 276.

36. שמות לא, יז.

37. Steven Weinberg, in Heinz Pagels, Perfect Symmetry, pp. 363-364. ויינברג השמיע רעיון דומה בספרו The First Three Minutes, p. 154; ראו את הדיון שלו בתגובות לקביעתו זו בספרו Dreams of a Final Theory, pp. 255-256. מגוון רחב של תגובות לוויינברג מכ-25 קוסמולוגים מובילים ראו Lightman and Brawer, Origins, passim.

38. ראו Richard L. Rubenstein, After Auschwitz. כפי שציין יוג'ין בורוביץ ( Eugene Borowitz, Renewing the Covenant, pp. 36, 41), זה מכבר מצאו יהודים רבים דרכים שונות בתכלית לתפוס מחדש את האל המסורתי, שרובינשטיין הכריז על מותו.

39. תלמוד בבלי, כתובות סו ע"ב.

40. ראו Rubenstein, After Auschwitz, pp. 11, 16, 160. יוסטינוס מרטיר, מאבות הכנסייה שחי במאה השנייה, הסביר את סבלם של היהודים כעונש שהטיל עליהם אלוהים בעוון הריגת ישו. ראו ספרו, דיאלוג עם טריפון היהודי, פרק טז.