אליך

כשאמות,
מה תעשו עם צלליתי המיותרת,
המשוטטת בדד?
היכן תניחוה, שיהיה לה רך וטוב?
רק טוב?
הספר מדבר שירה.
שירה, שירה מעמקי הנפש,
שירה מעומק הלב
שיצרו את המילים וחרתו
את אשר על ליבי.
הן מבטאות את כל מחשבותיי הנודדות
שסוחפות אותי הלאה למרחקים.
“הילדים האלה היינו אנחנו.
בחיינו האחרים היינו שמחים וצעירים.
אור ניצת בעינינו דאז.
התמימות, הבוהקות,
אור שכזה, אור יקרות.
השמחה הייתה תמיד,
האושר לא נמוג.
היינו ילדים,
היו אז קולות צחוק”.

הודיה כתבה את השירה – שירה שנגעה לה בלב,
שירה שנגעה בבעיות היום-יום שלה, בחיים שלה.
הודיה לוקה במאניה-דפרסיה, שניכרת בשירה שלה.