אליס בטינדרלנד

1

"ואז הוא אומר לי, תקשיבי לחוצפה, שאני, אני, מפרקת־משפחות. שבגלל נשים כמוני משפחות נהרסות. היית מאמינה?"

"לא מבינה. מה ז'תומרת?"

"שהקונספט הזה של "לא־לעשות־נשואים", במטרה להגן על אחיותינו, מביא לתוצאה ההפוכה. כאילו הסירוב שלי מאלץ אותו להתגרש, כדי שיוכל לשכב איתי. ככה אמר. לא תגידי שאנחנו ברומן סוער כבר שנתיים ונתתי לו אולטימטום, אני או היא. כולה שיחה ראשונה, עוד לא נפגשנו. אז מה את חושבת? עניתי שאני מוכנה לשכב איתו רק כדי להציל לו את הנישואים. וטרקתי לו בפנים. חתכת דביל."

הטלפון הרטיט את פלטת הזכוכית העגולה שחיפתה על השולחן, והיא השיבה לו בהרעדה־שכנגד, כך שהוא ניתר על מקומו סביב ציר לא ידוע, כמו סביבון רגוז־מעי. על מרקעו עלתה תמונה של גבר ארוך שיער כסוף, שנשפך עד לכתפיים מתחת לכובע בוקרים. ממש כאילו גזור מפרסומת עתיקה לסיגריות או לאפטר שייב לבני הגיל השלישי.

"... אויש, שיט, סליחה, אני חייבת לענות." הפניתי אל אלונה את המסך, כך שלפחות תראה לרגע עם מי אני מדברת. "אחרי זה אני מכבה. מבטיחה." תיקנתי את ישיבתי על הכיסא לקראת השיחה, או יותר נכון לקראת הלקוח הזה, וההזדקפות גררה איתה הבעת פנים תואמת. אפילו שזו לא הייתה שיחת וידאו.

"ערב טוב, מיקי" הכרזתי בחגיגיות, כאילו אני באמת נרגשת. "אתה בטח קורא את הטיוטה ולא מצליח להתאפק מלהביע הערכה." לפעמים כשאני עונה למי שלא היה לי חשק לשמוע, אני דווקא מתחילה ראשונה בשיחה קולחת, שלא יחשוד.

"שנייה אני שמה אותך על רמקול, שגם חברה שלי כאן תשמע את המחמא... לא, לא, אני צוחקת... מה? עכשיו? לא מיקי, אני נורא מצטערת. אני בארוחת ערב עם חברת ילדות. הגיעה מחו"ל. ואני רואה אותה עכשיו פעם ראשונה אחרי שנים שלא נפגשנו."

אלונה מחייכת בהבנה, ואני מרחיקה את הטלפון מפניי ומביטה בו בעווית של תימהון מהול ברתיעה, כאילו דא??!! כן. זו מחווה שנקלטה אחרי צפייה בכמה סדרות אמריקאיות, וכולם כבר מבינים מה המסר שמאחוריה, אפילו האחיינית שלי.

"אחרי הארוחה, מה אני עושה??" אני חוזרת על שאלתו כדי שאלונה תבין למה אני חוזרת על אותה תנועה של הרחקת הטלפון, הפעם עם הבעת גועל, ואז חוזרת מהר למתק שפתיים.

"השתגעת, מיקי? שתבזבז ערב יפה כזה על לשבת איתי ולעבור על נספחים?" אלונה שומעת את החנופה, מכניסה אצבע לפה ועושה העוויה של הולכת להקיא.

"תשמע, מיקי, באמת אין דחיפות. ממילא סופשבוע ויש לנו עד רביעי להגיש אותה. נקבע בראשון או שני. או, אתה יודע מה, למה שלא פשוט תעביר לי הערות במייל? מצטערת, באמת הייתי שמחה, אבל אני ממש־ממש חייבת לסיים, מאוד לא נעים לי. כן. ממנה ומשאר ה... כן, גם לך ערב טוב. ביי. להתראות. ביי."

נגיעה עדינה מספיקה, ובכל זאת אני לוחצת על כל 'כפתור' אפשרי, כלומר נוקרת באצבעי בכל משטח על פני המסך, לוודא שהשיחה נותקה. פעם ועוד פעם. ואז מחכה עוד איזה שנייה וחצי כדי להבטיח שהוא כבר ניתק, למקרה שבגלל החיפזון משהו בכל זאת השתבש לי בין האצבעות. היו דברים מעולם.

אם לכן יש עסק עצמאי, קל וחומר כזה שנותן שירות אישי, כמוני, אז אתן בטח יודעות שאסור, אבל אסור, לאבד לקוח. גם אם זה אומר שלוקח עוד כמה שניות לוודא שהשיחה באמת הסתיימה, לפני שאת מביעה עליו בפני הזולת את דעתך.

"טיפת בושה, תרח! שילם מקדמה על חשבון שכר הטרחה וחושב שהוא קנה גם אותי. 'מה את עושה אחרי הארוחה'," חיקיתי בלגלוג את קולו והוספתי את מה שנראה לי כמו התשובה הראויה שלא יכולתי להשמיע. "אחרי הארוחה? אה, אני מוזמנת לאורגייה רומאית ביקב בהרי יהודה." לקחתי עוד לגימה מהמשקה שלי. אולי קצת ארוכה מדי.

אלונה צחקה, ונדמה לי שגם הבחור החמוד שישב בשולחן ליד. הוא כבר הפנה קודם את ראשו לעברי. כל מי שצוחק מבדיחה שלי הוא חמוד.

"אולי הוא חשב שתהיי לבד ורצה להיות נחמד? ואולי הוא באמת קצת לחוץ בגלל התיק שלו. למה תרח? בן כמה הוא? הממ... דווקא נראה טוב. אולי קצת רטרו. יכול לעדכן את ההופעה. אבל ממש לא - איך את קוראת לזה? 'לפטי'?"

'לפטי' זה כינוי לאחד שאיך שאת רואה את הפנים שלו באפליקציה, את ישר נוגעת עם צד הבוהן, ככה, על התמונה שלו, והופ, שמאלה. כמו "לייק", רק לצד השני. ה'לפטים', לפעמים מרוב שהם ככה מדופדפים שמאלה על ידי כולן, כבר אפשר לראות שהאף שלהם מקבל נטייה לכיוון לחי ימין. לפעמים אפשר לזהות כאלה ברחוב.

"אל תהיי תמימה. מה זה 'רצה להיות נחמד'? כמו כולם. רק דבר אחד יש לו בראש. משחק אותה..." - חיפשתי דוגמה או דוגמן - "יו הפנר" - כנראה שהדוגמה הצליחה כי ההוא בשולחן ליד שוב חייך. גבר נאה. כלומר "י'. אפילו "יוד גדול", מה שמכנות "ביג יוד". "יוד" עומדת עבור "ימין". שיער כהה, מלא. חולצה לבנה מכופתרת. בד דק ושרוול ארוך. אם לא היה עליה אף קמט, הייתי דואגת. לא אוהבת פדאנטים.

"אין פעם שהמיקי הזה לא זורק לי איזה קומפלימנט על איך שאני נראית או מה שאני לובשת", אני מדברת וטיפה פוזלת לכיוונו.

"תהרגי אותי, הבנאדם אומנם לא סופר משכיל, אבל ממש לא אינפנטיל. כמו שהוא יודע להתאפק ולא לעשות במכנסיים, ככה הוא צריך לדעת לשים מחסום לפה." עכשיו אני כאילו מדברת לעצמי, רק בקול. "מציע לי בשישי בלילה לעבור ביחד על טיוטה. יש יותר סליזי מזה?"

"תראי את חצי הכוס עם המחמאה. הוא שבוי בקסמה של עורכת הדין שלו. חוצמיזה, אם באמת היו מפריעים לך החיזורים, היית חוזרת לחוּם הטבעי שלך. את כמו כוכבת קולנוע שההערצה חונקת אותה, עאלק."

היא צודקת תכלס. לא שאני מתלוננת, ברוך השם עדיף על מצב הפוך. אבל אני כן מתלוננת. כי אני כל היום במגננה. או לפחות בתגובה, ליוזמה של מישהו, זר. "ממש סנדביצ'ות על המדף, להיאכל בעמידה." אויש, גם את זה הוא שמע?