פתח דבר
מאז שנפתח בפנַי הדף התלמודי הראשון לפני שלושים שנה, נעשה התלמוד חלק מעולמי ואני חוזרת ולומדת, בשמחה ובהפתעה שלא נגמרות, את שפתו, את הנימה שלו, את עולמו הרוחני, את טעמו, את הסגנון, את הנפשות הפועלות בו, את ההיגיון שבו, את הרוח הרדיקלית והחתרנות שמפעמות בו בד בבד עם המחויבות לבניית קהילה והנהגת ציבור.
בלימוד, כמו באהבה, ההתקרבות היא גם לימוד שפה. שפת מושא האהבה. שפת התלמוד נעשתה חלק מכלי החשיבה שלי. היא השפיעה על לשוני והרחיבה את גבולות עולמי, לרוחב ולעומק. נתנה לי מפתחות לעולמם הרוחני של חכמים, גברים בני המאות הראשונות לספירה שכמעט כל דבר בחיי היומיום שלהם ובתפיסת עולמם שונה משלי, ועם זאת, הפרויקט הגדול שהם בונים יקר מאוד ללבי. הפרויקט הוא היהודיות הרבנית, הקהילה שלאחר החורבן, חברת הלומדים ובמיוחד ספרות האגדה הייחודית לה, המורכבת ממאות יצירות מיניאטוריות אנונימיות, יצירות שעניינן שכלול הנפש, תיקון האדם ויצירת חברת מופת בעולם חסר צדק. המפעל התרבותי הזה מסעיר ומושך ומגייס גם אותי, ובמידת היכולת שלי בחיי כיהודייה, כאישה, כשליחת ציבור, אני מבקשת לקחת בו חלק.
מהו התלמוד?
כדי לפשט את התשובה מאוד, אפשר להמשיל את הספרות היהודית הקנונית לעוגה אחת גדולה: שכבת הבסיס, הבצק, היא התנ"ך - תורה, נביאים וכתובים, המוכרים לכל בוגרי ובוגרות מערכת החינוך הממלכתית. השכבה השנייה היא המשנה, שנערכה עד לסוף המאה השנייה לספירה. השכבה השלישית שמעל למשנה היא התלמוד, המכונה גם גמרא. התלמוד הירושלמי נערך בטבריה במאה הרביעית ובמאה החמישית נערך בבבל התלמוד הבבלי. זה וגם זה ערוכים כפסיפס מופלא העשוי מגוון שיחות ודיונים שכולם פירוש למשנה. התלמוד הוא הקרם שבראש העוגה. הוא הקורפוס המרכזי ביהדות כפי שאנו מכירים אותה.
הספרים הגדולים של התרבות העברית שונים בהיקפם: אם נתבונן בהם על המדף, התנ"ך אינו אלא ספר אחד עב כרס. המשנה, הרחבה מעט יותר, בנויה משישה ספרים הקרויים סדרים, ואילו התלמוד מהווה מדף שלם של לימוד מפורט ותגובה עשירה למשנה. כל שאר המדפים בספרייה היהודית הקלאסית מלאים תגובות ודיונים, ספריות קטנות העוסקות במקורות הראשונים. ובספרייה שלי, גם הספרות העברית החדשה מנהלת דיאלוג על-זמני רדיקלי ודמוקרטי עם הספרות הקנונית. ובמידת-מה כך גם אנחנו, הקוראים, ואני עכשיו, בספר זה. אף על פי שאין אחידות תוכנית בין ה"ספריות" השונות של התרבות העברית-יהודית, כולן מתארות ומהוות שיחה על-זמנית אחת שבין יהודי/יה לעולמ/ה, לכל מישורי הקיום האנושי ולמי שאמר והיה העולם.
מדוע אלפא-ביתא?
בזכות לימוד התלמוד, עולם שלם קם לתחייה על אף שכל הנזכרים בו - אנשיו, ישיבותיו, בתי המגורים, בתי המרחץ, השווקים והרחובות - כבר עברו מן העולם.
כיוון שאין ביכולתי להקיף את שפת התלמוד כולה, בחרתי ליצור ספר אלפא ביתא של דוגמאות ומושגים, שינסה להעביר אל הקורא את רוח השפה, את סגנונה, את הנימה שלה, ומתוך כך, את דמות האדם הטוב שהיא מציירת.
זהו ספר העוסק בשפה עתיקה - מתוך סיפורים ורגעים שליקטתי מן התלמוד - המבקש לגעת באנשים היום. הספר הזה משתמש בטקסט עתיק שהניע בני אדם לבחור במימוש האנושיות שלהם עד תום, עד שהאדם נוגע בצלם אלוהים שבו. במובן מסוים אני רואה את התלמוד כספר מוסר. מדריך ל"איך להיות אדם".
בחירת המושגים
בחירת המושגים נעשתה על פי האותיות. האותיות הגבילו אותי במסגרת הכרחית כדי שלא אלך לאיבוד בים התלמוד שאין לו סוף. בכל אות חיפשתי מושג המסביר לא רק את משמעותו המילולית בעולמם של חכמים, אלא גם מבטא משהו מהותי בתפיסת העולם והאדם שלהם. הדמויות, העלילות, המקומות והרגעים הדרמטיים שבאים לידי ביטוי באמצעות המושגים הללו, הם הריהוט התודעתי של "ארמון המחשבה התלמודי" שאליו, באמצעות לימוד, יכול כל אדם להיכנס, ללמוד ולחיות בו.
בקופסת הכרטיסיות שעל שולחן הכתיבה שלי אספתי במשך שנים רבות מושגים מן העולם התלמודי, שאותם סידרתי לפי האלף-בית. בחרתי בהם כמו שאוספים צדפים או ספרים - מה ששבה את לבי, שריתק אותי, שחידש את הראייה שלי, מה שרציתי לשמור ולא לשכוח. הבחירה שלי במושגים היא מקרית ואישית. כיוון שאי-אפשר להקיף את עולם המושגים התלמודי כולו בספר קטן אחד, ניסיתי לבחור מושגים שהיו חדשים עבורי והעשירו את צורת המחשבה שלי, מושגים מרכזיים במה שאני רואה כ"תלמודי", שמאפיינים את החשיבה התלמודית. מושגים שנעשו חלק מתהליכי קבלת ההחלטות שלי, שעיצבו את היהודיות שלי-עצמי, שסללו את הדרך שבה אני מבינה ומממשת את היותי יהודייה.
כמו בסיפורי זֶן, כך רוב הסיפורים המופיעים כאן מזמינים לקריאה דינמית. משהו עשוי לקרות לקורא בעת המפגש עם הטקסט, רגע של הפתעה או אי-הבנה עשוי לעורר מחשבה חדשה, אמיצה. התנועה הנפשית הזאת שמתרחשת במהלך הקריאה היא מגע ידו של הכותב הקדמון שמגיעה עד אלינו, עד לרגע השקט שבו הקורא מצוי לבדו. מגע הקסם הזה של מפגש אינטימי מעבר לזמן ולמקום, מגע המחולל שינוי אמיתי בנפשו של הקורא, הרגעים הללו הם הסוד שגורם לדורות רבים של יהודים להתמכר באהבה ללימוד התלמוד.
שיחה על-זמנית
התלמוד הוא שׂיאה של שיחה שהתחילה בדברי אלוהים אל אברהם וממשיכה עד היום. שיחה של יהודים שמכונה "לימוד תורה". ייחודה הבא לביטוי בתלמוד הוא בכך שלא מתקיימת בה היררכיה מסורתית רגילה, וכל מי שמעוניין להיות שותף לה זכאי ומוזמן להתחבר, כמו בשיחת ועידה על-זמנית רב-ערוצית, ולהגיד את דברו כשווה בין שווים. מבחן הערך הוא מבחן ההישרדות. מה שיצוטט, ישמש מושא למחלוקת ולפיתוח - מה שייזכר יזכה לעבור לדורות הבאים.
כמו ב"מפצח האגוזים", שם בכל לילה מתעוררים הצעצועים ורוקדים יחד, כך בשעה שפותחים את הדף התלמודי לשם לימוד, קמים כל הלומדים לתחייה. הלימוד הוא סימפוניה שבה רבא ואביי, תַנָאים, אמוראים וגאונים, רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים, משמיעים את קולם וכמותם גם אנחנו, הקוראים היום. כל זמן הלימוד מתקיים שוויון ערך בין הקולות; זוהי חוויה של ניצוח ושל הקשבה בעת ובעונה אחת. הלומד מאזין, מבצע ויוצר בשעת הלימוד.
מספרי הסתם: הסתמאים
אי שם בבבל, אולי בישיבת פומבדיתא במאה החמישית לערך, אפשר שהתקיים חוג תלמידי חכמים שיצרו ספרות יפה. אפשר, משום שאין למחקר התלמוד עדות ברורה על כך. המספרים לא העידו על עצמם, ואף אחד אחר לא סיפר עליהם. משום כך הם מכונים "סתמאים". כלומר, אנונימיים, כמו קולו של המְספר בסיפור, בתלמוד דווקא הקול היודע-כול נקרא "סתם".
מאות הפרַגמֶנטים הספרותיים הזרויים בגמרא כקימל בלחם, הם אגדה "סתמית", אנונימית. את יצירתם הספרותית, השירית, לא ראו המחברים כיצירה אישית. בניגוד לעיקרון המחייב שיוך שמי בכל הלכה - "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" - ובניגוד לנטייה המקובלת של יוצרים לדרוש הכרה בבעלות על יצירתם, על האגדה לא חתמו יוצריה בשמם.
סיפורים אלה לא נוצרו, כנראה, לשם האמנות. הם תורתם. בצד העבודה ההלכתית, יצירת שתי וערב של הלכות שתכליתן לעצב את חיי הפרט, משמשים סיפורים אלה אמצעי נוסף להכשיר את האדם לחיים שלמים, להבין דרך הכליות והלב את דברי האל, להפוך ולהפוך במה שנחווה כמחברת הפרטית של האלוהים, הכתובה בעצם ידו, ומתוך הקִרבה אליו לדרוש מתוכה את החיים הנכונים לפרט, לחברת תלמידי החכמים ולציבור. הספרות הזאת נכתבה באחריות רבה, על אף שנעשתה בחופש אמנותי רב. אפשר להעריך אותה כאמנות גדולה גם אם יוצריה לא כיוונו לכך.
המדובר כאן בסיפורי אגדה קצרים, מיניאטוריים, בדרך כלל בני עשר שורות או פחות, המקיימים כללים פואטיים קבועים. מן הסיפורים הללו עולה ומצטייר עולמם הרוחני של היוצרים, על הטעם המיוחד להם, על הטון הקיומי המאפיין אותם ומטעין את כתביהם בעוצמה.
הדרמה התלמודית
העולם הדתי של החכמים יוצרי הסיפורים הוא עולם רדיקלי. עולם שנוסד לאחר חורבן הבית, ביבנה, שבה הוקמה תרבות רבנית על הריסות המקדש והכהונה. עבור חכמי התלמוד, המרת הקורבנות בתפילה היתה מעשה מהפכני וחדשני, וכך גם ביזור הפולחן מידי המעמד הכוהני והעברתו לידי כל יהודי (גבר בוגר) בר-דעת. לימוד התורה שקיבל מעמד של מעשה דתי, הגמיש את תפיסת הפולחן הריכוזי, הנייח, ויצר יהדות ניידת: באין מקדש בירושלים, בכל מקום שבו קיימת קהילת לימוד ותפילה יש מקדש-מעט. העולם נפתח, ודף הלימוד הוא מפת הגיאוגרפיה היהודית החדשה.
חכמים הם מנהיגי הרוח. עולמם הרוחני מכיל מתחים עמוקים ומורכב מההתנסות בהתמודדותו של כל אדם עם המתחים הללו. זוהי עבורם פסגת המעשה הדתי, זו העלילה הספרותית.
בחינת מהותם של המתחים היסודיים הללו, המופיעים ביצירתם של חכמי התלמוד, מגלה רשת משמעויות שבאמצעותן ניתן להכיר מעט את הלוך מחשבתם. אלה הם סיפורים של התפכחות. הם מלמדים שהחיים מתנהלים בשגרה וכשמגיע הרגע הדרמטי הנדיר הוא בדרך כלל מוחמץ, משום שקשה לזהות אותו, וגם אם מזהים - קשה לעמוד בתביעה שהוא מציג.
הם מתאפיינים בתיאור כן וישר של קוצר יד, של החטאה ושל טעות. גיבורי הסיפור שונים מאוד מגיבורי הדרמה הקלאסית. הם אינם יפי תואר במיוחד, אינם חזקים במיוחד ואינם מעפילים לרמה המוסרית שהם שואפים אליה. המְספר אינו אורב לרגע הקתרזיס של גבורה, גדולה, או ניצחון מדהים, אלא לתנועה הנפשית הזעירה, שלא פעם מופיעה דווקא לאחר שברון לב, פגיעה באגו, כישלון - תנועה של אמת, של אותנטיות, של שיבה למקום האנושי היסודי. שם, אם בכלל, מתרחש הנס התלמודי.
סיפור מקראי וסיפור תלמודי
המקרא, שאותו ידעו חכמים בעל-פה על בוריו, היה מרכיב יסודי בשפתם, מצוי על לשונם ונוכח ביצירה הספרותית שלהם, לעתים כמקור הזוכה לפרשנות ולעתים כרקע שנועד להדגיש את המהפכנות שביצירה.
הסיפור המקראי גדול מהחיים, הוא עשוי תנועות דרמטיות גדולות, צבעוני, עוצר נשימה, זהו סיפור שבו האל מופיע ונוכח בעולמו כל הזמן, שבו נבחר אדם וזוכה לליווי בלתי פוסק, שבו האל נלחם למען הצדק גם כשהוא עצמו גורם לאי-צדק, שבו נפער ים סוף, מרכבה של אש עולה בסערה השמימה, אש וגופרית ניתכות ארצה מן השמים, סולם מוצב וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו... הסיפור המקראי מצייר עולם בעל יסודות מיתיים בצבעי שמן עזים. עולם של דרמה קוסמית.
האתוס המקראי וגם התיאולוגיה שהוא מציע אינם אפשריים עוד לחכמים, שכן זהו דור ניצול שואה. דור שחווה את חורבן הבית וחורבן תמונת העולם המקראית. ירושלים אינה עוד בירת העולם המאירה, אלא ביתו החרב של האל שגלה מן העולם. המשך הקיום של עולם התודעה היהודי מאוים על ידי הספק: האם ואיך אפשר להמשיך ולהתפלל אל מי שהתיר לחורבן הזה להתרחש?
במהלך המאות הראשונות של הספירה, מן החורבות עולה תודעה חדשה. מוכה. מפוכחת. הדרמות הזעירות הנוצרות לאחר החורבן הן שונות במובהק מהאתוס המקראי-לאומי ויוצרות בדרכן אתוס חדש.
הדרמה הגדולה ביותר, זו המתרחשת בין בני אדם, היא דרמה פסיכולוגית. תנועות הנפש הופכות למוקד הסיפור. המשימה היא להיות אותנטי. היסוד האנושי בסיפורים גדֵל מאוד, נפש האדם נעשית למרחב הדרמטי. הגיבור התלמודי חי מול האל אבל כבר אינו פועל במערכת אינטימית של התגלות כמו הגיבור המקראי.
בעומק הסיפורים מונחת האמירה הערכית של חז"ל, האמירה שבבסיס היהדות הרבנית: אין דבר גדול ויפה יותר מן האנושי, מן המחשבה האנושית.
הספרות הזאת מביעה את הרעיון הזה בכל דרכיה, בלשון מדויקת, בעזרת גלריית הדמויות שאותן פוגש הגיבור הראשי, האדם, שהוא תמיד תלמיד חכם, בן דמותם של המְספרים.
גלריית דמויות המשנה המופיעות בסיפור התלמודי מזמנת לתלמידי החכמים מפגשים עם פנים שונות של האנושיות: דמות ארכיטיפית של מטרוניתא מייצגת את הארוטיקה, דמות הכובס מאפשרת דיון בנושא הכבוד, דמות התינוק מייצגת את התום, הקַצָב את האלימות וכן הלאה. בין הסיפורים מתגבש הרעיון המוסרי-דתי החדש: אלוהים התרחק מן העולם. נוכחותו שוכנת בתודעת האדם. היהודי התלמודי מאמין שבחייו הוא עשוי להיות שותף לתיקון עולמו של הקדוש ברוך הוא. והוא מבקש את הדרך הנכונה לעשות זאת.
בין השורות
הסיפור התלמודי מחולק לתמונות שבהן הדיאלוגים קצרים וטעונים. בדרך כלל נותרים פערים רבים בין השורות, המותירים מקום לפרשנות הקורא, שמצדו הופך למעין בימאי בהצגה המתרחשת בדמיונו.
העלילה מתרחשת בדרך כלל במרחבים קאמריים - בית, עליית גג, בית מדרש, בית דין, בית מרחץ, בית כיסא.
לעתים יוצאים החכמים בדרך למקום כלשהו, אבל אין תיאורי נוף, אין אירועים רבי משתתפים, אין אפילו איתני טבע חריגים: רק חציית נהר, הירטבות בגשם, דרמה זעירה. גם בעלילה הטבעית הכול מתמקד בנפש האדם, בדילמות של חייו, במאמציו להיות ראוי. כל רגע של חיים עשוי להיות רב-עוצמה. האדם מוזמן לחיות בהקשבה דקה, בעדינות, שמא יחמיץ את חייו. לחיות כאילו יש אלוהים גם כאשר העולם לא מאשש את אמונתו ולעתים סותר אותה ממש.
דף התלמוד
דף התלמוד, בעינַי, הוא ההישג האסתטי הגדול ביותר בתרבות היהודית. הנוף היפה בעולם. מקום החמדה.
ואין המדובר בדף מסוים. אפשר לפתוח את הגמרא בכל מקום ובכל מסכת - הדף יהיה תמיד מוכר ובנוי בטיפוגרפיה המוכרת. הוא עשוי אותיות, מילים, רווחים, פסקאות, סימונים ודגשים - אבל אלו יהיו מונחים באופן חד-פעמי וייחודי לדף הזה, כמו דיוקנאות בני אדם שבכולם יש אף ופה ולחיים, אבל אין אחד דומה לחברו.
מעבר לחוויית הלימוד שיש בה מפגש עם תוכן מסוים, דף התלמוד מבטיח מפגש עם שפה, או שפות, שכל אחת מהן מציעה מרקמים מסוגים שונים, וביחד - מסכת שלֵמה של עונג לשוני, העשוי צורה ומשמעות: הציטוטים המקראיים, הטקסט המשנאי בעברית נהדרת והשיחה התלמודית. "סתם התלמוד" - הכותב האנונימי הדובר ארמית במבט מלא הומור, תחכום ותבונה - מגיב לקטע מן המשנה, ויוצר פסיפס משובץ בתוספתא, מדרשי הלכה ואגדה, פתגמים עממיים, אסוציאציות תרבותיות, והשפעות מן היוונית והפרסית. את כל אלה מקיפים אלמנטים של שפה ומחשבה בכתב רש"י בשולי הדף, חובקים אותו מימינו ומשמאלו, ובהם משובצות מילים באשכנזית-גרמנית ובצרפתית עתיקה ופרשנויות מאירות עיניים שתופרות ביחד את המקורות הראשוניים, כאילו עומדים הפרשנים סביב בריכת דגי זהב ומביטים לתוכה, ורואים הכול בפרספקטיבה חדשה.
על כל אלה זרויים ברווחי הדף, כפרחים רקומים במטפחת, כלי לימוד העשויים גם הם בפשטות נפלאה: אותיות, רווחים וסימני פיסוק, כלים המאפשרים לעין הקוראת כל זאת להחיות את כל חלקי הדף ולהלך בו בדרך אישית, בקצב הנכון לה ובאופן ההבנה ושימת הלב לדגשים המתאימים לה. אפשר לצעוד בדף במסלול מסודר הפותח במשנה וממשיך לפרשנויותיה, ואפשר להלך בו שעה ארוכה ולהתעכב על ביטויי לשון ציוריים כמי שיורד לגנו לקטוף שושנים.
כשמביטים בדף כך מרחוק ובמטושטש ומאפשרים לתוכן להיספג בתוך הצורה, אפשר לראות את גושי הטקסט מונחים על הדף. בין טור לטור של אותיות יש רווח לבן המייצר "ברך" או "יד" - צורה שימושית עבור הלומד המבקש לכוון את חברו, הלומד האחר, החברותא או בר הפלוגתא, אל נקודת ציון בטקסט: "ראה שתי שורות מתחת ל'ברך' ברש"י", למשל.
גושי הטקסט אינם אחידים בצורת האותיות, בדגשים ובסימונים, ובכל זאת מתקיימת שם אחדות הרמונית הדומה לנוף חקלאי המחולק לשדות. בכל אחד מהם גידול אחר, אבל לכולם יחס קבוע לאדמה ולשמים. בדף מתקיים רצף של דוגמאות, דפוסים ותבניות: שורות באורך אחיד, טורים ארוכים או קצרים, רווחים, טור נוסף, שורות ארוכות, שורות באות רגילה ושורות בכתב רש"י. הרצף איננו קבוע. כך נוצר מצב שבו כל עמוד תלמוד הוא יחידאי למרות דמיונו הרב לאלו שלפניו ואחריו. העין מתענגת על הקביעות ועל ההפתעה שבהיעדרה.
הדף הוא טקסט אינטראקטיבי: יש בו קודים רבים שלומד מיומן מגיב להם. למשל, אותיות מודגשות המעידות על תחילתה של משנה חדשה, או על תחילת הדיון בגמרא על המשנה המצוטטת. האסתטיקה פשוטה וצנועה. אסתטיקה של דפוס. דומה לשפת מחשב, שחור או לבן. אות או רווח. אין קישוטים, אין בזבוז. רק שם הפרק מוקף בעיטור צנוע.
דף התלמוד יפה כל כך דווקא משום שלא היתה לו שום כוונה להיות כזה. יופי כלל לא היה ערך נחשב בשיקולי היוצרת המופלאה של הדף, דבורה ראם (נפטרה ב-1903), אלמנתו של בעל הדפוס דוד ראם, זו שתחת ידיה נוצרה מתכונת דף התלמוד הקלאסי. פורמט דפוס וילנָה, המקובל עד היום כפורמט המסורתי ללימוד גמרא, היה חידוש צורני גדול, מעבר לחידושים שהיו בו בזמן הדפסתו בהוספת פרשנים חשובים והקפדה יתרה על עדי הנוסח, כתבי היד המקוריים ששמרו על מסורת הנוסח המדויקת ואיכות המקורות. ייתכן שבזמנו לא הובן החידוש הזה במלוא משמעותו. עד שנערכה מהדורת דפוס וילנה נהגו ללמוד בבתי המדרש מתוך הררי ספרים ומגילות, והיו יושבים אל שולחן עמוס בכרכים, ברשימות ובפנקסים, כולם פתוחים במקום המתייחס לסוגיה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.