אלפינה

פרק ראשון: פעם

 

פעם שאלתי אוֹתוֹ אם זה בסדר מִצִּדּוֹ שאכתוב ספר על המפגשים אִתּוֹ בנושאים השונים.

- "אין צורך, ילד יקר, יגיע יום שבו תכתוב את הספר שלך", ענה.

התפלאתי מאוד.

שום דבר כזה לא היה קיים בתוכניות שלי, ולא חשתי תשוקה לכתוב משהו מיוחד, אבל נראה שבעריסתו של זמן אחר נם לו בשלוות עולם חלום קטנטן בדמותו של ספר. וכך ישן החלום את שנת הישרים העמוקה השמורה על ידי השכינה רק לחלומות שנועדו להתגשם.

ופתאום... ממחילות האינסוף... הגיח לו שֹרף הזמן האדיר, ובעדינות רבה ביותר חפן את הקטנטן אל תוך כף ידו הנעלמה, וכהרף עין הסיע אותו מעריסתו שבעולמות העליונים היישר אל העולמות התחתונים.

החלום הקטן שהיה אפוף והפוך, נבהל ממש.

- "בטח, גם אני הייתי נבהל".

- "אתה! מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?"

- "ככה בא לי!"

- "אוקיי 'ככה באלי'. אולי תציג את עצמך".

- "לשם שינוי אני מתחשב, זה יכול לחכות".

- "שיהיה..."

איפה היינו?

... אה ... ובבת אחת הניח שֹרף הזמן האדיר את החלום הקטנטן בעדינות רבה עוד יותר מאשר קודם, לא פחות ולא יותר, דווקא ב...

בית קפה.

זה באמת היה מבהיל.

למה דווקא בבית הקפה? למה לא במרפסת מתחת לאשכולות הכחולים של הַוִּיסְטֶרְיָה או בטיסה ליפן אחרי אותה מלחמה שאינה מוצאת לעצמה ולנו כפרה עד היום, או באלף ואחד מקומות שקטים יותר?

כן, דווקא בית קפה.

ולא תאמינו, זה היה לו טוב מאוד.

מתברר שעל אף שאיש לא לימד אותו את זה בפקולטה לחלומות, ממש התאים לו לקטנצ'יק איזה קפה חזק כדי להתעורר כמו בן אדם.

וזהו.

 

לאט-לאט גילה החלום הקטן שהוא פשוט חלם... להתבגר ולהתגשם, וזה לקח לו בערך ארבע-עשרה שנים.

- "ארבע-עשרה שנים, מה נהיה? כל כך מהר הוא התבגר?"

- "שוב אתה?"

- "ברור, לָמָּה מי אתה בלעדיי, אה?"

- "ידעתי שלא תוכל להתאפק ותביא לי את זה ישר לפנים".

- "אני אביא לך את זה לפנים כמה שבא לי, ובכלל, אתה יודע יפה מאוד שמי שיש לו כאן אומץ משנינו, הוא לא אתה!"

- "בסדר, תירגע בָּ..." לרגע שכחתי שהבטחתי לא לגלות את השם שלך.

- עדיין.

- "ולשאלתך, חבר שלי, חלומות אינם כמו בני אדם".

- "למה, מה 'סְגר אִתם, עם אלה?"

- "הם נולדים וגדלים אחרת מאתנו".

- "לא מבין אותך, אח שלי".

- "אנחנו תקועים עם 'זמן'... איך אני אומר לך בעדינות... קצת טיפש.

- לחלומות קֵרידו יש זמן אחר לגמרי. לפעמים קוראים לו 'זמן איינשטיין'.

- לפעמים הם נולדים ובן רגע גדלים. לפעמים הם נולדים ומתים מיד".

- "אוּף, איזה עצוב זה..."

- "נכון. לפעמים הם נולדים וגדלים במהלך עשר שנים, מאה שנים או אפילו אלף שנים. לפעמים מאה שנים הוא 'בן רגע' בזמן של החלומות.

- ובכלל, אם לא ידעת, ברגע שגילינו שיש זמן שהוא רב-ממדי תחת שמי הקוונטים, הפסיק האור להיות הדבר הכי מהיר שיש".

- "אח שלי, מיד שתפסיק! אתה נורא מפחיד אותי. מה זה כל המילים האלה, מה נהיה? תְ'חרפנת לי?"