אל תגידו מי אני

1

יו־הוּ!

נועה דילגה לה באושר לאורך המסדרון. קפיצותיה הקטנות כמעט לא נשמעו על הרצפה, מה שהיה מוזר, כי כהרגלה היא נעלה נעלי עקב.

אני יכולה לעוף, חשבה בעונג, איזה כיף לי שהם הסכימו!

שעות, שעות לקח לה לשכנע את הוריה לחתום על המסמכים. ואיך יכלה לוותר על כך? החלום שלה אולי יתגשם, וסוף־סוף יגלו את כישרונה...

היא כבר החלה לזמר כשהגיעה לחדר שחָלקה עם חברותיה ענבל ושירן בפנימייה ונכנסה פנימה בשירה קולנית.

״תגידי שלום לכוכבת החדשה, שחקנית בסדרה ׳אמיתיים׳!״ הכריזה.

ענבל, שישבה על הרצפה מוקפת בחפצים שכבר שעה ניסתה להרכיב מהם פסלון, הרימה את ראשה. ״את לא רצינית,״ אמרה.

״רצינית! רצינית!״ זינקה אליה נועה, משכה אותה בשתי ידיים והרקידה אותה בחלל החדר. ״עברתי את הסינון הראשוני. בקרוב יהיה לי אודישן ויחליטו סופית אם התקבלתי ואיזו דמות אני בסדרה!״

״אז רגע,״ נחלצה ענבל מהריקוד אך בקושי ומיהרה להציל את הפסלון מרגליה המקפצות של נועה. ״התכוונת ברצינות כשאמרת שאת חולמת להיות שחקנית? זה לא יפריע לך בכל הפרויקטים והכתבות שרצית לקחת על עצמך באתר בית הספר?״

נועה הניפה את ידה בביטול. ״אז אני פחות אצלם ויותר אצטלם. מה, כל החיים לפני כדי לנצל את המוח ההיפראקטיבי שלי שחושב על מיליון דברים במקביל. למה לא לנצל עכשיו הזדמנות? וואי, תמיד חלמתי להופיע בסדרה... ואת יודעת מה? אולי אם אבקש יפה, הם יסכימו לעשות גם לך אודישן.״

״ממש,״ גנחה ענבל.

״למה לא? ג׳ינג׳י זה יפה! יש נשים שהורסות את השיער שלהן עם צבע כדי להגיע לכתום שלך, צריך המון מי חמצן, כי הוא אפילו כתום מדי.״ היא הבחינה בהבעת פניה של ענבל ומיהרה לשנות נושא: ״מה זה הדבר הזה?״

״איזה?״

נועה הצביעה בסקרנות על החצי־פסלון של ענבל.

״אויש. זה המיצג באמנות,״ אמרה ענבל בזעף. ״אני לא יודעת מה לעשות איתו. זה התחיל טוב, אבל התפקשש לי אחרי הזרועות. זה אמור להיות איש שלג שבנוי מחלקי רדיו וגרוטאות.״

נועה טילטלה את ראשה. ״זה מדהים, את יודעת.״

״מה? הפסלון?״

״לא, הפסלון מכוער, מדהים שבחרת להיות פה בפנימייה ולעשות את זה. כלומר, ללמוד איתנו, במקום לטוס לחו״ל עם אמא שלך. לפני שבוע עוד היו לך כרטיסים, חשבתן לגור שם תקופה, לעזוב הכול ופתאום, בבת אחת, שינית את דעתך.״

ענבל החרישה. בני נוער אחרים, ידעה, היו אולי קופצים על ההזדמנות לגור באירופה רגע לפני לימודי התיכון. לפני הבגרויות, לפני כאבי הראש, לפני הלבבות השבורים — פשוט לעקור ולברוח. היא כמעט עשתה את זה. זה נראה כמו הדבר הנכון. וברגע האחרון החליטה להישאר בארץ.

ולגור כאן בפנימיית מאור.

״תראי שיהיה כיף,״ עלצה נועה. ״כל החלומות שלנו עומדים להתגשם השנה. יש לי תחושה כזאת.״ היא שלפה מאחורי מיטתה בלוק נייר גדול. ״ולגבי המיצג לאמנות, אני את שלי כבר סיימתי,״ הכריזה. ״תראי, ציירתי את רחשי לבי.״

ענבל בהתה בכתמי הצבע הוורודים והצהובים שמילאו את הדף והזכירו לה סלט פירות עם במבה.

״הממ... כן, זה... אמנות,״ הסכימה לבסוף.

נועה הניחה את הבלוק והתבוננה בענבל, שחזרה להיאבק בכתפיים של הפסלון. מאז שהכירו, ענבל התחבבה עליה במיוחד בשל אופייה השקול. ענבל היתה ההפך ממנה — היא לא נטתה להתלהב כמוה בקלות מדברים שוליים ולא מיהרה לתת אמון באנשים שלא הכירה. ענבל שמרה עליה ולא היססה לנהוג בקשיחות באנשים שליגלגו עליה, קינאו בה או העליבו אותה. היא יצאה להגנתה כשלא היה לה אומץ או כשלא היה לה נעים לעשות זאת.

נועה מצדה השתדלה לסייע לענבל בכל הדברים ה״שוליים״ שחברתה לא התמצאה בהם, כמו טיפוח, אופנה ויחסים בין בנים לבנות. לא שהיא זקוקה לי במיוחד, חשבה נועה, אם היא הצליחה לגרום לתומר, שחצי מהבנות בשכבה מאוהבות בו, להתאהב בה. האיחוד בין תומר לענבל הפתיע את כולם, אפילו חבריהם הטובים עדיין ניסו להתרגל לרעיון.

דלת החדר נפתחה שוב בחבטה. קובי נכנס פנימה, ואיתי בעקבותיו.

״הלו בנים, אחים שלי,״ התרגזה ענבל. ״מה סיכמנו לגבי נוהל כניסה? תמיד לדפוק קודם!״

״אני הבן זוג של נועה, ביתה הוא ביתי,״ הצטדק קובי.

״ואני החבר שלו, כך שביתה שהוא ביתו הוא גם ביתי,״ אמר איתי.

״יופי,״ רטנה ענבל. ״בקצב הזה לא יישאר לנו בית.״

ביקורי פתע חברתיים כאלה היו עניין שבשגרה. זה היה יכול לקרות גם באמצע שיחת נפש מעמיקה או כל עיסוק אחר. ענבל הביטה בבנים שהתיישבו בקלילות וציינה לעצמה בהתפעלות באיזו מהירות נהפכו הזרים האלה למשפחה החדשה שלה. בטח יותר מהמשפחה הפרטית שלה, כלומר, אמא שלה והיא.

קובי התיישב על המיטה, ליד נועה. ״ומה שלום היפה בנשים? כבר סיפרת?״

״ברור,״ אמרה נועה. ״נראה לי שרק איתי לא מעודכן.״

איתי היה שקוע בהתבוננות בציור המקושקש של נועה. ״מה זה?״ תהה. ״העבודה שלך באמנות? תני לי לנחש. ׳סיוטי הלילה של בוב ספוג׳.״

״זאת אמנות!״ נעלבה נועה. ״נכון, קובי?״

ענבל רמזה לו בתנועות יד נחרצות שיאשר.

קובי, שהתקשה לשקר, גימגם, ״כן... זה מדהים...״

״אל תאמיני לו, הוא גם אמר שאת היפה בנשים,״ אמר איתי.

הוא נמלט מנחת זרועה של נועה. ״שנייה, רצינו לדבר איתכן על משהו!״

״אל תאמיני גם לו, תמשיכי להרביץ,״ אמרה ענבל בשלווה.

״באמת רצינו!״ הוא התחיל לשחק כעת בחצי־פסלון שלה. ״אנחנו צריכים להתייעץ כחבורה. זה חשוב.״

נועה קפצה ומחאה כף אל כף. ״זה בקשר להצעה שקיבלנו אתמול בבוקר?״

איתי חייך. ״אולי.״

״יש!״ צעקה נועה וקיפצה על המיטה עד שקובי הסתחרר ועצר אותה. ״אז כולנו מסכימים? הולכים על זה?״ שאלה.

״תגדירי ׳כולנו׳,״ אמר איתי. ״את תומר עוד צריך לשכנע, אבל זה רק בגלל שהוא לא מאמין שנצליח. הסברתי לו שגם חבורה של אידיוטים יכולה להיות מוכשרת.״

״מי אידיוטים?״ תהתה נועה.

״בדיוק.״

ענבל הרגישה סחרחורת. לא בגלל משהו שאיתי אמר, אלא משום שחולשה משונה תקפה אותה. ״אני יוצאת רגע,״ אמרה. ״אני צריכה אוויר.״

״טוב די, אתם חונקים את ענבל!״ קראה נועה.

״אין בעיה! קובי, תנשום קצת פחות בבקשה,״ פקד איתי.

״אני???״

ענבל התעלמה ויצאה החוצה. היא התקשתה להסתיר מחבריה, ובעיקר מחברתה הטובה, את הסיבה האמיתית שבגללה נשארה בפנימייה.

בינתיים סיפרה נועה לבנים בהתלהבות על האודישן המתוכנן שלה לסדרת הרשת, ואיתי העמיד פנים שהוא מקשיב, כשבעצם ניסה להבין איזה מהמקלות שבולטים מהפסלון של ענבל הוא רגל ואיזה הוא יד. קובי מצדו ניסה לשחזר מה באמת קרה אתמול בבוקר כדי להיזכר מה היתה עמדתו בנושא. כי היתה לו עמדה.

* * *

בוקר לפני כן, כשהאוטובוס של תלמידי פנימיית מאור הגיע וחנה סמוך לשער הגדול, היושבים בספסל האחורי פשוט סירבו לקום. לבסוף, ראשון דהר החוצה איתי, זוהר בעליצותו ובעורו השזוף, ובעקבותיו קובי הגבוה והצנום, בשערו השחור המסורק ובמבט המודאג שנשקף תמיד מבעד למשקפיו. נועה נתמכה עליו, בשמלה ורודה ועקבים, והתלוננה ללא הרף על הבחילה שעשו לה הסיבובים של האוטובוס. ידיו של קובי, שישב לידה חצי מזמן הנסיעה ב״היכון״, עם שקית פתוחה מתחת לסנטרה, כבר כאבו.

״העיקר שהגענו,״ גנח תומר, שירד אחרון. הוא העביר יד בשערו הבהיר, מנסה כהרגלו להחליק למטה את הבלורית שהזדקרה מעל מצחו ומעולם לא הסתדרה. הוא לא סבל את זה שהיא אף פעם לא מסתדרת, אפילו שזה בדיוק מה שגרם לאחרים, בעיקר לאחרות, לרצות לשלוח יד כדי להחליק אותה. זה והעיניים הכחולות שלו, שצבען היה צלול ועז.

״אל תשכחו, שרגא ביקש לדבר איתנו כשאנחנו מגיעים. רק איתנו,״ הזכיר להם תומר.

איתי חיבק את כתפו של תומר. ״ועל מה המנהל המכובד של בית הספר רוצה לדבר רק איתנו?״

״בטח הוא רוצה להחמיא לנו על העבודה הקשה שאנחנו עושים באתר חדשות הנוער ׳ארגמן׳. הרי הוא זה שגייס אותנו כעיתונאים צעירים, ובזכותנו זה אתר איכותי!״

״אוף,״ גנח קובי, שסחב את המזוודה שלו ואת התרמיל הוורוד של נועה משני צדי גופו.

בינתיים, באוטובוס השני, שטרם עבר בשער הפנימייה, ישבה ענבל, חיבקה את התרמיל שלה והביטה מהחלון. ברגע זה היתה אמורה להביט מחלון חדר המלון שלה ושל אמה, אי־שם באירופה. במקום זה תכף תפגוש את חבריה למערכת העיתון, שמעולם לא חשבה שהיא מספיק כישרונית לקחת בו חלק. וגם לא באתר.

״בואו נשב רגע, גם ככה לא חכם להגיע למנהל כשאנחנו ירוקים מבחילת נסיעות,״ אמר תומר. ״מי עוד רוצה צ׳יפס מהקיוסק?״

״אני!״ קרא איתי.

״יופי,״ אמר תומר. ״תביא לי גם.״

איש מהם לא תיכנן את המציאות המוזרה הזאת, שבה מצאו את עצמם מופקדים על ״ארגמן״. כשהגיעו לראשונה לפנימייה, היו בכלל על תקן תלמידים בעייתיים שנשלחו לשם ללימודי קיץ, על חשבון החופש הגדול, כדי להשלים חומר. אלא שפנימיית מאור, מתברר, היתה גם המקום שבו נוסדה מערכת ״ארגמן״, שבדיוק חיפשה עיתונאים צעירים לעיתון ולאתר בקרב התלמידים, באמצעות משימה תמימה כביכול של כתיבת סיפורים, שנתנה להם המורה אלמוג.

התברר שאיתי, למרות הקשיים שלו בלימודים, מצליח להצחיק את כולם ושהוא מקורי ומעניין ואלוף בהמצאת רעיונות; שתומר, למרות המרדנות והסכסוכים שלו עם מורים, ניחן בכישרון כתיבה נדיר; שנועה, למרות ההיפראקטיביות שלה, היא צלמת מעולה. שנים של אימון, מודעות לאסתטיקה והיכרות עם אפליקציות וידיאו ותמונות עשו אותה כמעט מומחית; ושענבל, הטוֹמבּוֹי הג׳ינג׳ית שאוהבת לעשות הכול בדרכה, יודעת להביא בטורים אישיים קול נשי מרענן שעורך העיתון התלהב ממנו מאוד; ואילו שירן, המחוננת והצעירה שבחבורה, שהיתה בשכבה מתחתיהם, האפילה על כולם בניסוח חדשות ובכתיבת מאמרים מדעיים.

וכך, כל אחד מהחמישה הפתיע את עצמו — ובעיקר את הוריו — ביכולותיו כעיתונאי צעיר בניגוד לתחומים אחרים שבהם נכשל. ומשם זה היה רק עניין של זמן עד שהחליטו, כל אחד מהם, לעזוב את בית הספר שלו, את העיר, את המשפחה והחברים, ולעבור ללמוד ולהתגורר בפנימייה הזאת, בקצה הארץ, עם החבורה המוזרה הזאת מהעיתון.

נחשול התלמידים שירדו מהאוטובוס עשה את דרכו אל תוך הפנימייה, כשהאוטובוס השני נכנס באטיות אל החניון. גם ממנו נפלטו בני נוער, חלקם, כמו נועה, מותשים מהנסיעה, אחרים צוהלים וצועקים. בין כולם בלטה אישה זרה, ככל הנראה מורה חדשה, בכובע פרחוני, שנראתה זועפת מאוד.

״כולם!״ היא שאגה.

איתי, תומר, קובי ונועה נעצרו אוטומטית במקומם. משהו בקולה של האישה הנמוכה והתקיפה עורר בהם דחף להתיישר ולצעוק: ״כן, המפקדת!״

״נא לגשת, אחד־אחד, לכיוון הבניין! חדשים למזכירות! ישָנים לכיתות עם המזוודות!״

״ישנים?״ חזרה נועה, ״יש כזה דבר, ילדים ישנים?״

האישה, שהיתה רחוקה מכדי לשמוע אותה, הסתובבה אליהם פתאום בחדות, כמו ניחנה בשמיעת־על. ״לאן אתם? למזכירות? לכיתות?״

״אנחנו יש לנו שיחה עם שרגא,״ אמר איתי.

״שרגא?״

״המנהל,״ מיהר תומר לתקן. ״אנחנו הכתבים הצעירים של ׳ארגמן׳.״

״לא אכפת לי מה אתם,״ אמרה האישה. ״אני הרכזת של החטיבה העליונה. גשו למזכירות או לכיתות.״

נהדר, רכזת חדשה, חשב קובי ותהה כמה זמן ייקח עד שיעצבן אותה בגלל איזו טעות.

ונועה חשבה, יופי, אולי אעזור לה לשנות את הלוק שלה ונעצה מבט נוקב בשמלה, שלא תאמה את הכובע הפרחוני.

״היי,״ הופיעה ענבל מאחוריהם עם הג׳ינס הקרוע הנצחי שלה ושערה הפזור שנח ברישול על כתפיה.

נועה הדפה הצדה את קובי המנומנם והתנפלה עליה בצווחות: ״ענבלי, איך התגעגעתי אלייך!״ וקובי נתקף לרגע חשש, שאחרי שהתאפקה כל הנסיעה היא תקיא עליה.

״בַּכמה ימים שלא התראינו?״ גיחכה ענבל.

״מבחינתי זה היה נצח,״ הצהירה נועה.

תומר חייך אליה. ענבל התכווצה. מצד אחד הרגישה פרץ של חמימות כשראתה אותו, ומצד שני רצתה להיעלם.

״היי,״ אמרה לו.

״היי,״ אמר באותו טון אדיש וידידותי שבו דיבר אל כולם.

היא לא הספיקה להחליט אם כן או לא לחבק גם אותו בחוזקה, כי איתי כבר התנפל עליה מאחור. ״מעולה, כולנו כאן!״ הכריז. ״בעצם... לא כולם. איפה שירן?״

״בטח הלכה ישר לכיתה שלה. מחוננת, משקיענית...״ החל קובי לומר.

״התכוונת לומר סנובית. מנסה להתחבב על בני כיתתה. ומה איתנו, החברים האמיתיים שלה? שפחות חכמים ממנה?״

״דווקא הגיוני שהיא תנסה למצוא חן בעיניהם,״ אמר קובי. ״אתה לא היית כזה כשהתחלת בחטיבה?״

״חה!״ אמר איתי. ״אנשים צריכים להגיד תודה על זה שהם זוכים לנשום את אותו אוויר שאני נושם.״

״כי אתה מאלה שגורמים לכולם לחבב אותך בקלות?״

״להפך, כי אני מאלה שעולים לכולם על העצבים בקלות,״ ענה. ״אז למה לטרוח?״

קובי האזין והסתיר את קנאתו. לעתים השתוקק שגם לו לא יהיה אכפת מה אחרים חושבים עליו. הוא החל להשתרך בעקבות כולם, כשנועה מקפצת לפניו, קלת משקל בלי המזוודות, והשתדל לעמוד בקצב שלה. בעבר היה מוטרד מדברים כאלה, כשהיה נער למדן, מתבודד ומלא בחרדות, אך אלה קצת דעכו לאחרונה בזכות נועה, היא היתה מתוקה, קופצנית וקולנית ומשכה תשומת לב בזכות חזותה האופנתית המטופחת. כשהסתובב איתה, הרגיש כאילו זכה בפרס. בעתיד, אמר לעצמו בסתר לבו, עוד יצבור ביטחון עצמי בלי קשר אליה; אבל עד שזה יקרה, נעים שהיא נמצאת לצדו ומושכת אותו כשצריך אל מרכז המעגל.

שרגא, מנהל הפנימייה, התרומם מכיסאו בשמחה כשנכנסו.

״הנה הם, דויד,״ אמר לאיש הזר שישב ליד שולחנו וגרם לחמשת החברים לנעוץ בו מבט. אחרי הרכזת החדשה כבר לא ידעו למה לצפות. ״חברים, תכירו את דויד, המנכ״ל של ׳ידיעון׳. אני לא צריך להסביר לכם מה זה ׳ידיעון׳.״

משרדו הנרחב היה מואר באור השמש שחדר מהחלונות הגדולים. קישטו אותו עציצים ירוקים, והארון היה מלא קלסרים, שחלקם הסתירו את מאגר שקיות החטיפים שלו, שבצבצו בין לבין. מנכ״ל ״ידיעון״, איש שמנמן ומקריח, סקר את חבורת בני הנוער שהתגודדה בפתח בארשת נינוחה וסמכותית, כבוס שבוחן את עובדיו לראשונה. ״צדקת, שרגא, הם נראים פלפל.״

״הא?״ אמרה ענבל.

״הוא מתכוון שאתם האנשים הנכונים בזמן הנכון. בדעתנו להתאחד,״ אמר שרגא בחגיגיות. ״החל מהחודש הבא, ׳ידיעון׳ לוקח את ׳ארגמן׳ תחת חסותו, מה שאומר שהאתר והעיתון שלנו יופיעו כחלק מהאתר והעיתון שלהם והסרטונים והכתבות שלכם יופיעו בעמודים הראשיים של האתר המוביל במדינה!״

כולם הגיבו בחיוכים מהוססים וניסו לרדת לעומק העניין.

רק תומר התכעס. ״מה זאת אומרת, מספחים אותנו?״

״מספחים, אפשר להגיד, מילה גדולה,״ צחק דויד. הוא נשען לאחור על הכיסא, חוכך בדעתו אם להושיט להם ידיים ללחיצה. ״פשוט תהיו עכשיו חלק מהמשפחה המפוארת של ׳ידיעון׳. תמשיכו לעשות מה שאתם עושים הכי טוב, להביא דברים מזווית הראייה של הנוער, ולפעמים נדריך אתכם אילו נושאים להביא.״

״אז מעכשיו צריך להפציץ,״ קרא איתי. ״כל העיניים עלינו!״

״כל הרעיון הוא שאנחנו כותבים מה שבא לנו,״ תומר עדיין הסתייג. ״מה הקטע? שעכשיו יצנזרו אותנו וינחו אותנו לכתוב דברים של עיתון למבוגרים? נצטרך גם להתיישר בענייני פוליטיקה ולשמור על פוליטיקלי קורקט?״

״אתה מעולם לא עברת על כללים של פוליטיקלי קורקט, תומר,״ אמר שרגא. ״איתי, לעומת זאת...״

״זאת לא הנקודה!״ אמר תומר.

״עזבו אותו, הוא סתם חושב שחופש הביטוי יותר חשוב מלהגיע לכמה שיותר אנשים,״ אמר איתי. ״דווקא לי זה נשמע רעיון אדיר. עוד גולשים, עוד אחריות.״

״כן, עוד אחריות,״ גנח קובי.

״זוכר מה אמר אבא של סופרמן?״ זרח איתי, ״עם עוד אחריות מגיע גם כוח גדול.״

״זה היה ספיידרמן,״ הופיעה לפתע שירן. כהרגלה, היא הבליחה ברגע הנכון. ״והמשפט גם הפוך. אבל לא משנה. שרגא, אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות את זה?״

״אני בטוח,״ אמר שרגא. ״מקסימום נפטר את כולכם...״

שירן הזכירה לו שהם בכלל כותבים ב״ארגמן״ בהתנדבות, ושרגא לא טרח להסביר לה שדיבר בצחוק.

דויד סימן לשרגא ״בהצלחה״ בהצדעה שנראתה לאיתי יותר כמו השתתפות בצער ומיהר לצאת מהמשרד.

שרגא נשם עמוק. ״תאמינו לי, הדור שלכם, אני מת מקנאה,״ אמר. ״כל כך קל לכם לממש את הכישרון שלכם, להתפרסם. איזה בזבוז זה לא לעוף על זה. אתה לא מבין, תומר? יותר אנשים יראו מה אתם עושים, יותר אנשים יתלהבו מכם. אומרים שילדים היום לא רוצים להיות מורים או רופאים או עורכי דין, רק סלבריטאים,״ גיחך. ברור, חשבה ענבל, רוצים מקצוע שיקנה לנו הכי הרבה אהבה והכרה מהמבוגרים. ״אז יאללה, הגעתם אלינו למאור עם בעיות בלימודים, עם בעיות קשב, ופה יש לכם ההזדמנות להבריק. תוכיחו לכולם איזה גאונים אתם ותפציצו במגמת תקשורת! העיתון הזה יהיה להיט.״

רגע לפני שסילק אותם החוצה בנימוס, איתי לא התאפק. ״היי, שרגא, מי זאת החברה החדשה שלך?״

״חברה?״ תמה שרגא.

״האישה עם הכובע הפרחוני. ענבל אמרה שהיא היתה על האוטובוס השני וכל הדרך עשתה להם טרור עם הווליום של המוזיקה.״

שרגא גילגל את עיניו. ״זאת אלישבע, הרכזת. ואני מציע לכם לא להסתבך איתה. אם היא אומרת שקט, אז שיהיה שקט.״

״מה זה לא להסתבך, חי־חי... גם אתה מפחד ממנה?״

״כן,״ ענה שרגא בפשטות ושילח את כולם ממשרדו.

* * *

ענבל טיפסה על עץ גדול שצמח בפינת חצר הפנימייה, סמוך לבניין המגורים, שנהגה לעלות עליו. היא ידעה שזה ילדותי ואילו היא כבר עברה את גיל חמש־עשרה, אבל לא יכלה להתאפק. משהו במבנה שלו פשוט הזמין טיפוס — ענפים נמוכים, אזור שקט יחסית. ופה למעלה הרגישה ביטחון.

בעודה מהרהרת בפסלון שלה שנשאר בחדר, בידיה המפוקפקות של נועה, נזכרה באמה, מעצבת האופנה המפורסמת, שהיתה מאוכזבת במקצת שלא הלכה בדרכה. לא פעם חשבה ענבל שנועה היתה מתאימה יותר להיות בתה. לימודי הקיץ, שהעבירה בחברת איתי ויתר החברים, גרמו לה להשתוקק להתרחק מהבית, מהעיר הגדולה, אל הפנימייה הזאת בצפון הארץ, בין ההרים הירוקים, עם חדרי המעונות ומיטות הקומתיים הלא נוחות. אל חדר האוכל שבו טובה הטבחית מכינה להם מאכלים מרוקאיים מעשי ידיה ומתאכזבת כשנערים כמו תומר אינם זזים מהקיבעון שלהם ואוכלים רק את השניצל. ואל המורים, ובמיוחד אלמוג, המחנכת שלהם, שיותר משהיו מורים היו כמו אחים גדולים שגרו איתם בפנימייה. לענבל לא היו אחים. חבריה בפנימייה, שבאו לשבת לידה בחדר, שתקעו בה מרפקים תוך כדי התבדחות וחיבקו אותה כשהיתה עצובה, היו משב רוח רענן בחיים שלה. לכן, כמו חמשת חבריה, החליטה לעבור ללמוד בפנימייה.

״מה את עושה שם למעלה?״

היא כמעט נפלה מהענף. תומר עמד לא רחוק מהגזע, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו, ראשו מופנה אל על, והביט בה במבט מבודח.

״אהמ...״ הימהמה ענבל.

הוא לא נראה לועג, רק משועשע. ״בפעם האחרונה שטיפסתי על עצים הייתי בן עשר.״

״גם אני,״ היא הרגישה צורך להצטדק. ואז פתאום אמרה, ״רגע, מאיפה אתה זוכר בן כמה היית אז? כתבת את זה ביומן או מה?״

תומר צחק. ענבל הרגישה גל קטן של חמימות בלב, היה קשה להצחיק את תומר. גם במעט הפעמים שצחק, צחוקו היה תמיד מין המהום ציני קצר, ובדרך כלל מי שהצליח לעורר אותו היה איתי. הצחוק שצחק, רצתה להאמין, הוא סימן לכך שהיא כנראה מבינה אותו קצת יותר ממה שחשבה. או שאולי הוא צחק סתם כדי לגרום לי להרגיש טוב? חשבה.

תומר קפץ ונאחז בגזע שישבה עליו. ענבל עצרה לרגע את נשימתה. היא היתה בטוחה שילך משם או שיצעק לה לרדת. במקום זה ראתה אותו מטפס ועולה ומתיישב לצדה על הענף. הוא עשה זאת בזריזות מפתיעה, יחסית למי שלא טיפס על עצים מאז גיל עשר.

״האמת, היתה לי תחושה שתהיי כאן,״ אמר.

״על העץ?״

״באזור הזה. הרבה פעמים את הולכת לכיוון הזה, לא?״

איך הוא שם לב, תהתה ענבל. זה היה אחד הדברים המוזרים בתומר, הוא התנהג כאילו אינו מבחין בה ופתאום התברר ששם לב לפרטים ממש קטנים אצלה, שאחרים לא שמו לב אליהם, כמו משהו שאמרה או הבעת פנים. היא שאלה את עצמה מה עוד הוא רואה ואינו מדבר עליו.

״מה אתה אומר על מה שקרה עם העיתון והאתר?״ שאלה. היא חששה שתשתרר ביניהם דממה מעיקה.

״מוזר. אני לא חושב שאני כזה כותב טוב.״

היא השמיעה נחרת צחוק. ״אתה!״

״כן. מה?״

״אתה אחד הכותבים הכי טובים במערכת ואתה יודע את זה. זה שאתה לא עושה כלום עם השירים שלך זאת בחירה שלך.״

תומר חייך חיוך קטן. ״השירים שלי הם שטויות שאני כותב לעצמי, הם לא כתבה עיתונאית. איתי וקובי כותבים הרבה יותר טוב והרבה יותר מצחיק ממני. גם את,״ הזדרז להוסיף.

ענבל הצטנפה מעט במקומה, כי כשאמר זאת הישיר אליה מבט וחייך חצי חיוך. ואז הפנה את עיניו בחזרה קדימה, אל החצר שמולם.

הם ישבו כך, כשרגליהם משתרבבות מהענף, ועכשיו הגיע מה שחששה מפניו, שתיקה. היא רצתה להגיד בקול דברים רבים, ולא רצתה להגיד כלום. היא גילגלה בראשה כמה משפטים, כולם מטופשים. מזל שהוא לא קורא מחשבות, חשבה. אם היה שומע את כל השאלות שהתעופפו במוחה היה קופץ מהעץ בזעקות, במקום לשבת לצדה בשלווה כזאת. על מה הוא בכלל מסתכל? על מה הוא חושב? היא השתוקקה להתקרב אליו, אבל הפחד שיירתע ויתבדח ויהיה ציני השאיר אותה קפואה במקומה.

״איך נועה שמחה שנשארתי ללמוד פה ולא טסתי,״ היה כל מה שהצליחה לבטא.

״נועה? כן, אני מתאר לעצמי,״ גיחך. ״כולם הופתעו. למה שמישהי תוותר על לגור עם אמא שלה באירופה, עם מלא תצוגות אופנה וכל מה שהן אוהבות, רק כדי לעשות שיעורים באלגברה על מיטת קומתיים בחדר משותף עם עוד בנות ולגנוב פיתות מחדר האוכל?״

היא הסמיקה. ״זה... אני... הם...״

״אני מזכיר לך שאת לא חייבת הסברים לאף אחד.״ אף על פי שלא התקרב אליה יותר, הרגישה את חום גופו לצדה. ״גם אם ישאלו, גם אם יצחקו. גם אם יגידו שבמקומך הם היו עושים אחרת. את שמחה שנשארת?״

היא ענתה כמעט מיד, ״כן.״

״אז זה מה שחשוב. את יודעת יותר טוב מכולם מה מתאים לך.״ הוא נשם נשימה עמוקה. ״גם אני שמח שנשארת.״

ענבל התכווצה. מצד אחד הרגישה פרץ של חמימות, ומצד שני היתה במבוכה גדולה.

״תומר!״ מישהו צעק מלמטה. ענבל חשה הקלה ורוגז בו זמנית כשראתה את ערן מתקרב ומנופף בידו. ״מתחילים סבב קטאן בחדר שלנו. או, היי, ענבל. את יודעת קטאן? רוצה לשחק?״

אף על פי שהודתה בלבה לערן שגאל אותה מהסיטואציה המביכה, היא גם קיוותה קצת שתומר יגיד משהו כמו, ״לא תודה, אנחנו מדברים.״ אבל תומר רק הינהן והושיט יד כדי לסייע לה לרדת מהעץ. ״את משחקת קטאן?״ שאל.

״לא יודעת מה זה,״ אמרה ענבל.

״משחק חֶברה, כזה של זקנים,״ אמר תומר וחייך. פתאום נורא התחשק לה לומר לו בקול, תישאר כמה דקות, עוד לא הספקתי להחליט מה רציתי להגיד לך. ״אל תרגישי חובה להצטרף,״ אמר תומר. ״ערן סתם מנצל אותי כי הוא יודע שאני קורע את לידור. בפעם שעברה כשהלכתי באמצע, לידור השתלט על המשחק אחרי רבע שעה.״

״היית מת!״ קרא ערן. ״אני המלך בקטאן, ואתה יודע את זה.״

תומר ביטל את דבריו בתנועת יד, נתן בענבל מבט משועשע נוסף וירד מהעץ. ענבל הסתכלה אחריו רגע ארוך. בעצם טוב שכך, חשבה. אם הוא היה נשאר, בטח היינו שוקעים בשתיקה למשך הרבה מאוד זמן.

אפילו בינה לבינה לא הודתה שגם אם היו סתם יושבים ושותקים, מביך ככל שזה יהיה, היה בזה משהו נעים. ממש. הידיעה שהוא יושב ממש כאן לידה ושאין לה מושג בשום שלב מה הוא עומד להגיד.

איך אני נראית? היתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחה כשנתקלה בו באותו יום בבוקר. אני בסדר? החולצה שלי הפוכה? ביומיום היתה לפעמים לובשת את החולצה עם התפרים בחוץ. את אמא שלה זה שיגע, ״אף בן בחיים לא יסתכל עלייך כשאת הולכת ככה מרושלת,״ אמרה לה, אבל היה נחמד שחבריה, ובעיקר תומר, קיבלו אותה כמו שהיא. לא מתאמצת, ״זרוקה״. ובכל זאת, רק עם תומר התחיל להיות לה אכפת מהופעתה החיצונית, וזה היה מרגיז, ונעים, ומעייף. אם לתומר לא משנה אם אני נראית כאילו קמתי משנ״צ, למה שלי זה יתחיל לשנות?