אל תוך המים

ליבי

"עוד פעם! עוד פעם!"

הגברים קושרים אותה שוב. הפעם אחרת: אגודל שמאל אל בוהן ימין, אגודל ימין אל בוהן שמאל. החבל סביב מותניה. הפעם הם נושאים אותה אל תוך המים.

"בבקשה," היא מתחילה להתחנן כי היא לא בטוחה אם היא תוכל לעמוד בזה, בחשיכה ובקור. היא רוצה לחזור אל בית שלא קיים עוד, לימים שהיא ודודתה ישבו מול האח המבוערת וסיפרו זו לזו סיפורים. היא רוצה להיות במיטתה בבית הקטן שלהן, היא רוצה להיות שוב קטנה, לנשום את ריח העשן של העץ הבוער ושל הוורדים ואת החמימות המתוקה שעלתה מהעור של דודתה.

"בבקשה."

היא שוקעת. כשגוררים אותה החוצה בפעם השנייה, שפתיה כחולות ונשימתה כבויה לעד.

היה משהו שרצית לספר לי, לא? מה זה היה שניסית לומר? אני מרגישה שיצאתי מהשיחה הזאת לפני המון זמן. הפסקתי להתרכז, חשבתי על משהו אחר, המשכתי בדרכי, לא הקשבתי, איבדתי את חוט המחשבה. טוב, עכשיו כולי אוזן. אבל יש לי הרגשה שהחמצתי כמה מהנקודות היותר חשובות.

כשבאו לספר לי, כעסתי. בהתחלה הוקל לי, כי כאשר שני שוטרים מופיעים לך בפתח בדיוק כשאת מחפשת את כרטיס הרכבת וממהרת לעבודה, את מפחדת מהכי גרוע. חששתי לאנשים היקרים לי – החברים שלי, האקס שלי, האנשים שאני עובדת איתם. אבל זה לא קשור אליהם, הם אמרו, זה קשור אלייך. אז הוקל לי, רק לרגע, ואז הם סיפרו לי מה קרה, מה עשית, וסיפרו לי שהיית במים ואז כעסתי. כעסתי ופחדתי.

חשבתי על מה שאני הולכת להגיד לך כשאגיע לשם, איך ידעתי שעשית את זה כדי להכעיס אותי, לעצבן אותי, להפחיד אותי, לשבש לי את החיים. לזכות בתשומת הלב שלי, לגרור אותי בחזרה למקום שבו רצית שאהיה. אז הנה לך, נל. הצלחת: הנה אני עומדת במקום שכל כך לא רציתי לחזור אליו, לטפל בבת שלך, לנקות אחרייך את הבלגן המחורבן שלך.

מישהו העיר אותי. יצאתי מהמיטה כדי ללכת לשירותים ושמתי לב שהדלת של אמא ואבא פתוחה, וכשהסתכלתי יכולתי לראות שאמא לא הייתה במיטה. אבא נחר כרגיל. השעון של הרדיו הראה שהשעה 4:08. חשבתי שהיא בטח למטה. היו לה בעיות בשינה. לשניהם יש עכשיו, אבל הוא לוקח כדורים, כדורים חזקים כל כך שאפשר לעמוד ממש על יד המיטה שלו ולצעוק לו לתוך האוזן והוא לא יתעורר.

ירדתי למטה ממש בשקט כי בדרך כלל מה שקורה זה שהיא מדליקה את הטלוויזיה וצופה בפרסומות הממש משעממות האלה על מכונות שעוזרות לרדת במשקל או לנקות את הרצפה או לחתוך ירקות בכל מיני צורות ואז היא נרדמת. אבל הטלוויזיה לא הייתה דלוקה והיא לא הייתה על הספה, אז ידעתי שהיא בטח יצאה החוצה.

היא כבר עשתה את זה כמה פעמים – עד כמה שאני יודע, לפחות. אני לא יכול לעקוב אחרי כל אחד כל הזמן. בפעם הראשונה היא אמרה לי שהיא יצאה לטיול כדי לנקות את הראש, אבל בוקר אחד התעוררתי והיא לא הייתה וכשהסתכלתי דרך החלון יכולתי לראות שהמכונית שלה לא חנתה בחוץ כמו תמיד.

אני חושב שהיא הולכת לאורך הנהר או מבקרת בקבר של קייטי. אני עושה את זה לפעמים, אבל לא באמצע הלילה. מפחיד ללכת לשם בחושך, ואני ארגיש מוזר כי זה מה שקייטי בעצמה עשתה: היא קמה באמצע הלילה והלכה אל הנהר ולא חזרה. אבל אני מבין למה אמא עושה את זה: זה הכי קרוב שהיא יכולה להגיע אל קייטי עכשיו, חוץ אולי מלשבת בחדר שלה, שזה משהו אחר שאני יודע שהיא עושה לפעמים. החדר של קייטי צמוד לחדר שלי, ואני יכול לשמוע אותה בוכה.

התיישבתי על הספה לחכות לה, אבל כנראה נרדמתי, כי כששמעתי את הדלת נפתחת כבר היה אור בחוץ וכשהסתכלתי על השעון שעל המדף השעה הייתה אחרי שבע. שמעתי את אמא סוגרת את הדלת מאחוריה ואז רצה ישר למדרגות ועולה למעלה.

עליתי אחריה. עמדתי מחוץ לחדר השינה והצצתי דרך סדק בדלת. היא ירדה על הברכיים מול המיטה, והפנים שלה היו אדומים כאילו חזרה מריצה. היא התנשמה בכבדות ואמרה, "אלק, קום. קום," והיא טלטלה אותו. "נל אבוט מתה," היא אמרה. "מצאו אותה במים. היא קפצה."

אני לא זוכר שאמרתי משהו, אבל כנראה עשיתי רעש כי היא הרימה את המבט אלי וקמה.

"אוי, ג'וש," היא אמרה וניגשה אלי. "הו, ג'וש." דמעות זלגו על פניה והיא חיבקה אותי חזק. כשהתנתקתי ממנה היא עדיין בכתה, אבל היא גם חייכה. "הו, מותק," היא אמרה.

אבא התיישב במיטה. הוא שפשף עיניים. לקח לו המון זמן להתעורר לגמרי.

"אני לא מבין. מתי... את מתכוונת הלילה? איך את יודעת?"

"יצאתי לקנות חלב," היא אמרה. "וכולם דיברו על זה בחנות. מצאו אותה הבוקר." היא התיישבה על המיטה והתחילה שוב לבכות. אבא חיבק אותה, אבל הוא הסתכל עלי והיה לו מבט מוזר בעיניים.

"לאן הלכת?" שאלתי אותה. "איפה היית?"

"בחנות, ג'וש. הרגע אמרתי."

את משקרת, רציתי להגיד. הלכת לפני שעות, לא יצאת לפני רגע לקנות חלב. רציתי להגיד את זה, אבל לא יכולתי, כי ההורים שלי ישבו על המיטה והסתכלו זה על זה, והם נראו מאושרים.