אל תקרא לי אום כולתום

יום ראשון, 4.6.1967 1.

בבוקר יום ראשון, בארבעה ביוני 1967, כשכולם כבר ידעו שמחר כנראה תפרוץ סוף־סוף המלחמה והשיכונים כבר התמלאו בחומות של שקי חול כדי להגן על כניסות הבתים, והחצרות של השכונה נראו כמו בונקר אחד גדול וההודעות של הג״א כיסו את הפוסטרים של הסרטים על לוחות המודעות, העולם של זמירה התהפך.

באותו בוקר הגיעו לתחנת המשטרה ברחוב אילת בחולון עשרות מתנדבים והיא הייתה צריכה להתקשר לשוטרי יחידת החקירות הקטנה שזומר היה המפקד שלה, ולהודיע להם על כוננות מיוחדת, והיא ישבה ליד הטלפון עד שהעיפרון נשבר באחד החורים של החוגה והראש שלה כמעט התפוצץ מרוב דיבורים – באותו בוקר, בשעה תשע אפס שתיים בדיוק, הטלפון על השולחן שלה צלצל. ״זמירה״, אמר הקול מהצד השני, ״זאת מירי, אני חייבת אותך״. ברגע הראשון היא לא זיהתה את הקול בגלל הרעש בתחנה והבלגן של המלחמה המתקרבת. אבל מירי מיד אמרה שרפול נעלם ושקרה אסון ושהיא צריכה לבוא אליה עכשיו־עכשיו. היא לא ראתה את מירי מאז החתונה שלה לפני כמה ימים, ורק אתמול ראתה את רפול בתחנה. בתור שוטר סמוי לפעמים הוא היה נעלם לכמה ימים, אז נראה לה שאין מה לדאוג. אבל הקול של מירי היה מוזר מאוד, וחוץ מזה, מירי זאת מירי, וגם אם היא הייתה מבקשת את הירח – זמירה הייתה מביאה סולם.

*

בשבועיים האחרונים לא רק שחפרו את כל הרחובות של תל גיבורים ומילאו אותם בשקי חול כדי להגן על כניסות הבתים, ולא רק שלא היו כמעט אוטובוסים והיא הייתה צריכה לתפוס כל פעם טרמפ אחר לתחנה, אלא שזומר, מפקד יחידת־החקירות־של־משטרת־חולון, השתגע כי הוא כבר לא ידע מה חשוב יותר – המלחמה בערבים או המלחמה בפשע. זה שמפקד המחוז התקשר אליו בערך כל שלוש שעות בשביל לשאול מה קורה ועל־הדרך שינה כל פעם את ההנחיות שהוא עצמו נתן לפני יומיים, לא עזר לו יותר מדי. בגיל ארבעים ושלוש, אחרי עשרים ושתיים שנה במשטרה, זומר חשב שמגיע לו שיסמכו עליו וייתנו לו לעבוד כמו שהוא יודע. במקום זה הוא יושב על הכיסא הענקי שלו, במדים שאשתו גיהצה לו כל בוקר, ומולו יושבים ביטון, החוקר הבכיר שלו, ומשומר מהמז״פ, וכל מה שהוא רוצה זה לתלוש לעצמו את השערות שבקושי יש לו, כי הפשע בחולון ממשיך להשתולל, והאולקוס שלו עובד שעות נוספות יחד איתו.

וככה יצא שביום ראשון, אחרי שמירי התקשרה להגיד שרפול נעלם וזמירה ניסתה לחשוב איך למצוא אותו, היא ישבה מול השולחן שלה ושמעה את הצעקות של זומר על ביטון ומשומר דרך הדלת הפתוחה של המשרד שלו. ביטון, בתור החוקר הבכיר ביחידת החקירות, הציע להילחם בערבים כאילו אין פושעים ולהילחם בפושעים כאילו אין ערבים, אבל זומר לא הבין את הבדיחה והתעצבן עוד יותר, וכשביטון ניסה להסביר שזו לא בדיחה אלא אסטרטגיה היסטורית של בן־גוריון, זומר כמעט העיף אותו מהחלון אל מגרש החניה שהיה כמעט ריק, כי חלק מהניידות גויסו וחלק היו בפעילות מבצעית.

ככה זה היה כל השבועיים האחרונים: זומר כרגיל היה מעוצבן, הדובר של המשטרה התקשר כל יומיים והיא הייתה צריכה להרגיע אותו ולהבטיח לו כל מיני הבטחות שהיא לא התכוונה לקיים על זה שזומר תכף מתקשר אליו לעדכן. היא הדפיסה דוחות שאף אחד לא קרא כי כולם היו עסוקים בהכנות למלחמה, וביטון עשה שמיניות באוויר כדי שבכל זאת יהיה אפשר לעצור מישהו על הרצח האחרון מלפני חודש, ומדי פעם עצר ליד השולחן שלה בשביל לשכנע אותה לצאת איתו ולא עם זומר. בשבועיים האלה היא כמעט לא יצאה מהמשרד, כי כולם אמרו שתכף תהיה מלחמה, והיא הדפיסה את הדוחות של זומר והעבירה אליו שיחות ועדכנה את מצבת כוח אדם, שכל הזמן השתנתה, כי גייסו חלק מהשוטרים וחלק הועברו למחוז תל אביב.

״לא יכול להיות כזה בלגן!״ היא שמעה את זומר צועק דרך הדלת הפתוחה, ״אף אחד לא יודע מה השני עושה. כל המדינה על הרגליים בגלל המצרים, ומי יודע אם נהיה פה או בים בעוד חודש, אבל אני מודיע לכם, מה שמעניין עכשיו את יחידת החקירות זה הרצח הזה. הבנתם? שהצבא יתעסק עם המצרים והסורים. אנחנו מטפלים בפושעים, ככה זה עובד!״

היא ישבה בחדר שליד המשרד של זומר ושמעה את הצעקות. היא הייתה היחידה שהצעקות של זומר לא הזיזו לה. היא ידעה שהרצח, שהיה הרצח האחרון בינתיים אבל לא הראשון בין העבריינים של חולון, שיגע את זומר כי במעריב כתבו שהעיר נהייתה כמו שיקגו.

״כל המשטרה על הרגליים״, שאג זומר על ביטון, ״המפכ״ל מתקשר אליי כל שעה – רצח שני בתוך חודש, ומה אתם עושים?״ הצעקות של זומר נהיו יותר ויותר ארסיות, והוא צעק: ״מר מפקח ביטון, אתה החוקר הבכיר כאן ביחידה, אז תגיד לי אתה. לא, ביטון, לא. זה אנחנו שלא מוצאים שום דבר, לא ראיות ולא עדים. זה הכול. זה הברדק שלנו, כל החרא הזה, ואני, ראש יחידת החקירות, אחראי על כל זה״.

גם משומר ישב שם, אבל שתק ורק הזיז קצת את הכיפה מצד לצד על הראש שלו, כי הוא רק מהמז״פ ועדיף לו לשתוק. ביטון ניסה להסביר שחצי מהשוטרים נמצאים בשכונות ועוזרים עם החפירות והמקלטים ועם המילוי שקים, וחייבים להבין את זה ומוכרחים להתארגן מחדש. אבל זה רק עצבן את זומר עוד יותר, שקצין זוטר מלמד אותו מה הוא צריך לעשות. הקול שלו נעשה פתאום שקט, והיא פחדה שהוא תכף יחטוף התקף לב. ״אז מה אתה אומר לי, ביטון״, זומר אמר בקול־של־ההתקף־לב שלו, ״שבנו לנו את כל התחנה המפוארת הזו, שתי קומות, ניידות, ציוד, תשעים שוטרים, ואנחנו לא יכולים לעשות כמה דברים ביחד? יש מלחמה בערבים ויש מלחמה בפשיעה, ואנחנו יושבים כל היום ומגרבצים! אתה יודע מה, ביטון, בוא נשאיר את המלחמה לצבא ואנחנו נעשה את שלנו. מה אתה אומר?״

ביטון פחד לענות לו אבל לא הייתה לו ברירה, והיא שמעה איך הכיסא שלו חורק וידעה שהוא רוצה לזוז אבל פוחד. הוא רק אמר, ״זומר, תירגע, זומר, זה לא ככה...״ אבל זומר לא נרגע, והקול שלו נהיה יותר ויותר מאיים, והיא ידעה שכל העצבים האלה זה כי הוא מפחד על הכיסא שלו. ״ביטון״, הוא אמר בחצי צעקה, ״אני רוצה עדכון שוטף. תשאירו לממשלה ולגנרלים את העבודה שלהם, ואל תבלבלו לי את המוח עם מלחמה או לא מלחמה. אני רוצה לדעת מה קורה אצלנו, מי יושב עם מי ועל מה הם מדברים. אם ישורון הבנזונה מדבר עם מישהו, אני רוצה לדעת. אם טורקו המנוול מסדר משהו למישהו כזה או למישהו אחר, אני רוצה לדעת״.

בשנים האחרונות ביטון היה צמוד לזומר, וזומר היה צמוד לביטון, ושניהם היו כמו תאומים לא זהים – אחד גבוה עם קרחת וכרס והשני נמוך ורזה, אחד נשוי עם ילדים ואחד רווק, אחד צועק כל הזמן ואחד מדבר בשקט. כל אחד מהם היה תלוי בשני, ומצד שני אף אחד מהם לא רצה להיות תלוי ליד השני, כמו בבדיחת הקרש הנצחית של זומר. זמירה, שהכירה טוב מאוד את שניהם, ידעה שכמה שביטון פחד מהצעקות של זומר הוא אף פעם לא נכנע לו, רק עשה את עצמו, כי הוא אולי היה קצת נמוך אבל עם עמוד שדרה מברזל. דליה, שהייתה פקידה בכירה מהיום שהיחידה נפתחה, אמרה שהם הזוג המושלם, כי ביטון הוא כדור ההרגעה של זומר, וזומר הוא כדור המרץ של ביטון.

אז גם עכשיו ביטון עוד ניסה להרגיע קצת את העניינים ואמר עוד פעם: ״זה לא ככה, זומר, יש לנו שם את רפול שנמצא בקשר גם עם האנשים של טורקו ושל ישורון ושל עוד כמה, ומביא לנו מודיעין מבפנים״. הוא הסתכל רגע על משומר ואמר, ״גם משומר פה והמז״פ עובדים קשה על הממצאים שהוצאנו מהזירות, ולאט־לאט אנחנו נצליח לפצח מה קרה שם ונתפוס את הרוצחים, צריך קצת סבלנות, כמו שאמרתי, חסרים לנו עכשיו אנשים, אבל בסוף...״

אבל האוזניים של זומר שמעו רק את מה שהוא רצה לשמוע והוא צעק עוד יותר ואמר: ״ביטון, למפכ״ל אין סבלנות, ולשר אין סבלנות, וגם לי אין סבלנות, ומה אתה מביא לי עכשיו את רפול, אני לא סומך על רפול בגרוש. אני רוצה שיחידת החקירות תתפקד סוף־סוף, וכל זה חוץ מהעזרה להג״א ולכל העולם, בסדר?״

בסוף זומר נרגע איכשהו ואמר כמו בלון שיצא לו כל האוויר: ״בסדר, כולם יודעים מה צריך לעשות? יאללה, תלכו לעבוד. וביטון, אני רוצה יומן מסודר הפעם, כן?״

זומר יצא מהמשרד וביטון ומשומר אחריו, ואז, בלי לעצור לידה, זומר אמר לה: ״עוד פעם איחרת זמירה, העולם מתהפך פה ואת מאחרת. משומר כתב את הפרוטוקול במקומך. תיקחי ממנו ותדפיסי. אני רוצה את זה על השולחן שלי עד הצהריים. ותִראי איך את נראית, תגהצי קצת את המדים שלך״.

ככה הוא אמר ויצא מהחדר. אבל היא – עם השיער הפזור בניגוד לכללים, ועם המדים־מידה־ארבעים־ושתיים המקומטים שלה כי אין לה סבלנות לגהץ כל יום – לא שמה על זומר ולא על אף אחד. זומר יכול לצעוק עליה עד מחר. היא, כמו תמיד, תמשיך להדפיס במכונת כתיבה שלה.

ביטון, שכבר שכח את הצעקות של זומר, שם את ערמת הדפים על השולחן שלה, חייך את החיוך הכי מתוק שלו ושאל ישר לאוזן שלה: ״עוד פעם לא נתת לו?״

הוא דיבר על זומר, אבל בעיניים שלו היא ראתה זרים של פרחים רק בשבילה, ובקול שלו היא שמעה את ניל סדקה שר רק לה, אז היא אמרה: ״מצידי שילך לאלף עזאזל״, וחייכה בפעם הראשונה הבוקר. ביטון, משומר ודליה היו היחידים בתחנה שידעו עליה ועל זומר, אבל לא היה אכפת לה, כי זה לא העסק של אבא שלהם מה היא עושה אחרי העבודה. הם היו החברים היחידים שלה ביחידה, אבל היא לא סמכה על אף אחד בעולם.

ברגע שנהיה קצת שקט היא החליטה לנסות למצוא את רפול בתחנה, אבל אף אחד לא ראה אותו ואף אחד לא ידע איפה הוא, גם לא ביטון ומשומר, ואת זומר היא לא שאלה. כולם יודעים שפקד זומר לא מתעניין בשטויות כאלה. האחרים בקושי ענו לשאלות שלה בגלל הבלגן של המלחמה וגם כי עוד לא התאוששו מהצעקות שלו, וחוץ מזה, מצידם רפול יכול למות והם לא יזיזו בשבילו את קצה הציפורן.

הרבה אנשים היו שמחים אם רפול היה נעלם סופית; קודם כול זומר, שחשב את עצמו לבוס גדול ולא סבל אותו מההתחלה, אבל לא הייתה לו ברירה, כי רפול נכנס למשטרה בפרוטקצייה, ונגד פרוטקצייה אין מה לעשות חוץ מלקלל, ואת זה הוא עשה בשמחה; גם העצירים, שהיו בדרך כלל עברייני צעצוע עם עבירות רכוש קטנות, רצו לחנוק אותו בשתי הידיים כמו שהוא חנק אותם; ואחרונה חביבה היא עצמה, שברצון הייתה הורגת אותו, בעיקר אחרי הערב ההוא לפני שלושה שבועות, כשעזרה למירי למדוד את השמלת־כלה שלה וראתה על היד שלה, מעל המרפק, כתם שבהתחלה היה כחול, אבל אחר כך נהיה סגול כהה.

*

היא לא תשכח את זה כל החיים. באותו ערב לפני שלושה שבועות מירי פתחה את הדלת יחפה עם האבו עגילה הנצחית שלה, שנראתה כאילו היא תכף מתמוטטת, ולבשה חולצה שאפילו ספונג׳ה אי אפשר לעשות איתה ומכנסיים קצרים קרועים בצד. החלונות והתריסים בדירה היו פתוחים והאור נכנס פנימה, אבל לזמירה נהיה שחור בעיניים.

״תגידי מירי״, היא ישר אמרה לה, ״עוד מעט החתונה, ככה את הולכת להתחתן? ככה נראית כלה?״ ומירי צחקה צחוק קטן של בהלה ואמרה: ״אני ככה רק כשהוא לא פה״, והושיטה את היד שלה עם האצבעות הדקות להראות לה את הטבעת נישואין החדשה שלה.

״ממש יפה״, היא אמרה והלב שלה בכה קצת, ״איפה קנית?״

״אצל הצורף בסוקולוב״, אמרה מירי, ״הלכתי לבד ובחרתי. רפול היה צריך ללכת דחוף לאיזה מקום, וחוץ מזה הוא לא מבין כלום בתכשיטים. נכון יפה?״ וזמירה אמרה עוד פעם: ״ממש יפה. למה לא אמרת לי, הייתי באה איתך. עכשיו את נראית כמו סינדרלה – אבו עגילה, בגדים של ספונג׳ה וטבעת זהב. חסר לך רק הנסיך״.

מירי צחקה והתחילה לשיר ולרקוד, רַנִּי לִי, שְׁוַיַּה־שְׁוַיַּה, רַנִי לִי, וַח׳וּד׳ עַיְנַיַּא,1 אבל היא עשתה את עצמה לא רואה ולא שומעת את השיר הזה, שהיה מלווה אותה כל בוקר מאז שהיא זוכרת את עצמה.

בסוף מירי ביקשה שתעזור לה לסמן את המכפלת ולקצר את השמלת־כלה שהיא קיבלה מבת דודה שלה, כי הבת דודה קצת יותר גבוהה ממנה, אבל לפני זה היא רעבה ורוצה לאכול.

לפני שאימא של מירי השתגעה סופית ואחר כך מתה, היא עוד הספיקה ללמד אותה לבשל, אבל לא הצליחה לשכנע אותה לאכול. וככה מירי נשארה רזה־מקל, אבל זמירה השמינה בכל פעם שבאה אליה. עכשיו אכלה אורז אדום וקציצות בשר וסלט קצוץ דק־דק, ומירי אכלה כמו תמיד רק פרוסה עם שוקולד אפיפון והסתכלה עליה ושאלה מה אומרים במשטרה, אם באמת תהיה מלחמה, כי אמרו ברדיו שהכוחות המזוינים של מצרים עומדים הכן. ככה הם אמרו והיא זוכרת כל מילה. ״רק שזה לא יהיה בדיוק ביום שאני מתחתנת״, אמרה מירי בעיניים רטובות, והיא אמרה שאין סיכוי כזה, אלוהים לא יעשה לה דבר כזה, היא חותמת על זה. אבל בלב שלה היא חשבה שאלוהים כבר עשה דברים יותר גרועים, ואולי בעצם זה רעיון לא כל כך רע.

כל השנתיים שמירי הייתה עם רפול, היא לא סבלה אותו, ומהרגע שהתגייס למשטרה היא הבינה טוב יותר למה. מהרגע שהוא הגיע ליחידה דליה לא הפסיקה להגיד שהלב שלו שחור, והיא צדקה במאה אחוזים. אבל מירי הייתה מאוהבת בו, ככה היא אמרה גם כשהיא שאלה אותה למה היא מרשה לו לדבר אליה ככה, כאילו שהיא המשרתת שלו, ולמה הוא אף פעם לא עושה בשבילה משהו, תמיד היא עושה בשבילו הכול. אבל עם אהבה לא מתווכחים, או יותר נכון, עם מירי לא מתווכחים, כי החיוך שלה ישר ממיס לך את הלב ואת מסכימה לכל מה שהיא תגיד. היא הייתה כמו ילדה קטנה.

כשמירי נכנסה לתוך השמלה עם כל השכבות של הטול ועם החרוזים הלבנים שכיסו את החלק העליון שלה, היא הסתכלה עליה ואמרה: ״אין שום סיכוי שאני אוכל פעם להיכנס לשמלה כזו צרה״, ומירי אמרה: ״את תתחתני במדים של המשטרה, את אף פעם לא מורידה אותם, בגלל זה הם מתקמטים לך כל הזמן״. ואז היא נשענה על הכתף שלה ועלתה על כיסא ואמרה: ״הנה, תיקחי את הסיכות האלה ותקצרי קצת, ככה שלא יִראו את הכתם״, והתכוונה לכתם שהיה על השמלה למטה, מהחתונה של הבת דודה שלה.

לזמירה לא היה מושג איך מקצרים שמלת־כלה, אבל מירי הסבירה לה שלב־שלב ואמרה לה איפה בדיוק לשים כל סיכה ושממילא בסוף רוזה תתפור את זה, רק שאין לה חשק למדוד אצלה אפילו שהיא תופרת מקצועית, כי יש בה משהו מדכא כזה, מהשוֹאָה. בסוף נגמרו הסיכות בכרית הקטיפה הכחולה, והיא זזה אחורה והסתכלה על הכלה שעמדה על הכיסא, ולא האמינה שזו מירי, זמירי שלה.

וזה בדיוק היה הרגע שבו ראתה את הכתם הכחול על הזרוע של מירי וכמעט מתה במקום, אבל לא אמרה כלום וחיכתה לרגע המתאים. במקום זה אמרה: ״איזה יפה את, מירי, הכלה הכי יפה בעולם!״

אבל מירי חשבה על דברים אחרים והייתה מודאגת. ״רק שלא יגייסו אותו עכשיו״, היא אמרה והתכוונה לרפול, והיא שיקרה לה קצת בשביל להרגיע אותה ואמרה שגייסו רק מילואימניקים ושהוא שוטר ואף אחד לא יגייס אותו. אבל בפנים היא עוד פעם חשבה, שאלוהים יסלח לה, שזה יכול היה להיות פתרון לא רע – שרפול יתגייס וימות במלחמה, ומירי תהיה אלמנה ותקבל קצת כסף מהמדינה ותסתדר קצת בחיים, כי אחרת אין לה סיכוי. והוא, הוא רק יעשה טובה לאנושות אם הוא יסתלק לתמיד.

מירי חזרה לחולצה־סמרטוט שלה ולמכנסיים הקצרים, ובקושי שתתה, רק תה בלי סוכר, בזמן שהיא חיסלה את עוגיות השומשום שהכי אהבה בעולם, אלה שמירי תמיד הכינה במיוחד בשבילה. רק אז, כשהצלחת הייתה ריקה ונהיה שקט, היא שאלה בעדינות: ״מה זה על היד שלך?״ ומירי צחקה צחוק כזה ששבר לה את הלב, כי היא ידעה שזה בעצם בכי, ואמרה: ״זה כלום, נתקלתי בדלת״, וזמירה ישר אמרה: ״ואיך קוראים לדלת הזאת? רפול?״ מירי לא ענתה ורק קמה ולקחה את המגש למטבח ולא שמה לב שהיא עוד לא סיימה לשתות את התה שלה, וכשהיא חזרה לסלון היא נשענה על הדלת ואמרה: ״זה היה רק פעם אחת, נשבעת, הוא היה בלחץ בגלל העבודה, זומר עושה לו את המוות, נשבעת לך, פעם אחת, הוא לא התכוון, אחר כך גם ביקש סליחה ואמר שהוא יפצה אותי״.

אבל זמירה, שהיה לה ברור שזאת לא פעם ראשונה ולא אחרונה ושרפול יודע בדיוק איך להרביץ בלי להשאיר סימנים, ואולי רק בפעם הזו התפלק לו, אמרה בקול הכי שקט שהיא יכלה באותו רגע: ״את צריכה לעזוב אותו עכשיו. שמעת? תעזבי אותו! את רוצה לגמור כמו סימה, לבד עם ילד וחיים בזבל?״ אבל היא ידעה שזה לא יקרה; מירי לא תעזוב את רפול, ורוזה תקצר לה את השמלה, והיא תתחתן באולמי שאלתיאל, ואחרי שכולם יגמרו את העוף והאורז היא תחזור לדירה הזו ותמשיך לקבל מכות מרפול.

״הוא ישתנה, את תראי״, אמרה מירי, העיניים שלה זזו לכל מקום, רק לא לפגוש את העיניים שלה, ״את לא מכירה אותו כמוני״. היא לא ענתה, כי מה יש לענות על שטויות כאלה – כל יומיים נשים באות למשטרה להתלונן שהבעל שלהן הרג אותן במכות ויום אחרי זה הן מבטלות כי הוא ישתנה והוא הבטיח והוא אמר. ובמשטרה לא עושים כלום, חוץ מהפעם ההיא עם האחות של משומר ששלח שוטרים להרביץ לבעלה, ומאז נהיה שמה שקט. אז גם היא לא תעשה עכשיו שום דבר, אבל יום אחד היא תדאג שמישהו יכניס מכות לרפול, ככה שהוא ילמד מה זה.

ואז מירי אמרה בלי לעצור לנשום: ״גם את עושה לפעמים שטויות ואני לא אומרת לך כלום. לא אמרתי מילה על כל מה שקרה עם אבא שלך שנתן אותך לזומר, ועל איך שנכנסת להיריון ומה קרה בסוף. מילה לא. גם לא על זה שעד היום אימא שלך כועסת שלא באת להלוויה של אבא שלך, ולא על זה שאת נשארת עם זומר גם אחרי כל מה שהיה״.

כל המילים האלה יצאו למירי בבת אחת מהפה כמו סיכות חדות, אבל היא עשתה את עצמה לא שומעת, גם כי מירי צודקת וגם כי פחדה שתכף היא תתחיל לבכות פה. וחוץ מזה, זה לא אותו דבר. אף אחד לא הרביץ לה אף פעם. הם עשו דברים גרועים אחרים, זה כן, אבל זה לא קשור. זומר היה מנוול קטן ובכל זאת דאג לה בדרך המעצבנת שלו כשאף אחד אחר לא דאג לה, אבל רפול הוא איש מגעיל ומנוול גדול מאוד – את זה כולם יודעים ביחידת־החקירות־של־משטרת־חולון.

אבל אחר כך שתיהן נרגעו, ומירי הלכה להביא את הדוגמאות להזמנות לחתונה כדי שהיא תעזור לה לבחור אחת, והן ישבו צמודות וצחקו מהציורים הטיפשיים של החתן־כלה והפרחים והציפורים, ובגלל שזה היה נורא יקר מירי בחרה בסוף הזמנה בלי פרחים וציפורים, כזו שרק כתוב בה באותיות כחולות כפולות: ״שמחים להזמינכם לחתונה, רפאל לוי ובח״ל מרים שמעון״, וזמירה חיבקה אותה ככה שיישאר לה החיבוק לעוד הרבה זמן, ושגם אחרי החתונה הוא לא יעבור.

כל זה היה לפני שלושה שבועות וגם החתונה כבר עברה איכשהו, אבל עכשיו בתחנת המשטרה ובתוך הלחץ של המלחמה, שאולי כבר התחילה ואולי עוד לא, כשמירי התקשרה להגיד שרפול נעלם, היא החליטה לעשות עוד כמה פעולות חקירה, כי אחרת בשביל מה היא יושבת כל יום ביחידת־החקירות־של־משטרת־חולון. אז בתור התחלה, כבר הערב, איך שהיא תגמור לעבוד, היא תלך למירי ותברר מה קרה עם רפול.

וככה היא חיכתה שהיום הזה ייגמר ושהיא תוכל ללכת סוף־סוף אל מירי לבדוק אם רפול באמת נעלם. בינתיים, בזמן שכולם היו עסוקים ועצבניים, היא ישבה מול השולחן שלה והדפיסה את הדוח של אתמול והקשיבה לטרנזיסטור שלה, שהיה תמיד צמוד אליה. ״אַתְּ והטרנזיסטור שלך״, אמר לה פעם ביטון, ״זה כמו רווקה עם כלב. את כל היום מלטפת אותו והוא נובח עלייך. לא עדיף לך לקחת בעל נורמלי במקום הטרנזיסטור וזומר?״ היא צחקה, אבל ידעה שהוא צודק ושהוא אומר לה את זה כי אכפת לו ממנה; לזומר יש את אשתו והילדים והיא רק מהצד, והטרנזיסטור לא עונה לה כשהיא מדברת אליו.

״את הורסת את עצמך״, אמר לה ביטון, ״מה יש לך לחפש איתו? פה הוא הבוס שלך, אבל למה את צריכה אותו גם בבית? חוץ מזה, הוא יכול להיות אבא שלך. תתחתני איתי, תאמיני לי, תחיי כמו מלכה!״ הוא חייך אבל התכוון לכל מילה.

היא באמת צריכה לעשות משהו יותר טוב עם החיים שלה. מצד שני, הנה מירי, התחתנה בסוף עם רפאל לוי, שוטר במשטרת ישראל, אלוהים ישמור. כבר יותר טוב להתחתן עם פושע. אפילו זומר מנסה להעיף אותו מיחידת החקירות, אבל מי שיש לו פרוטקצייה כמו לרפול לא צריך מזל. אפילו שוּפֵל לא יזיז אותו מפה. טוב, גם מחשבות סתם לא יביאו אותך לשום מקום.

כמעט כל יום ביטון היה מוצא זמן לעמוד ליד השולחן שלה ולהגיד לה שהוא לא מבין איך היא יכולה להיות עם זומר – לא מספיק שהוא נשוי עם ילדים, הוא גם מניאק. וכמעט כל יום היא הייתה עונה לו שזה באמת אסון שלפקידה יש רומן עם הבוס שלה, בעיקר אסון לפקידה. ביטון היה צוחק ואומר לה שהיא משוגעת על כל הראש, ושיום אחד היא תבין בעצמה איזה טעות גדולה היא עושה, ושהוא רק לא מבין איך אימא שלה לא אומרת לה כלום. היא לא ענתה לו ולא אמרה כלום על אימא שלה, כי זה לא עניין של אף אחד ביחידה, וזה כולל את ביטון ואת דליה, כמה שהם חברים טובים שלה. אבל ידעה שאם היא רק הייתה זורקת את המילה הנכונה, מלחמה או לא מלחמה, כבר מחר היא הייתה עם ביטון מתחת לחופה באולמי שאלתיאל, עם הרבע־עוף והאפונה והמוזיקה היוונית.

*

כבר היה ברור שהמלחמה זה עניין של יום או יומיים, ככה שגם בערב הזה תחנת המשטרה הייתה מלאה מתנדבים וכמעט ריקה משוטרים – חלק התגייסו לצבא, חלק שובצו זמנית להג״א, והשאר יצאו לשטח – אבל ביחידה שלהם היה פתאום שקט יחסית. דליה חזרה למשרד להתעסק ברשימות כוח אדם שלא נגמרות. שתיהן עבדו כל היום בלי הפסקה, אבל אצל דליה שום שערה לא זזה בתסרוקת קוקו־מתוח שלה, והאיפור על הפנים שלה נראה כאילו רק עכשיו היא יצאה מסלון כלות; ככה זה היה תמיד, וזמירה הפסיקה להתפעל מזה.

ואז פתאום משומר מהמז״פ נכנס למשרד כאילו רוח העיפה אותו פנימה. הוא היה אדום כולו ומזיע והחולצה שלו הייתה מחוץ למכנסיים עם הבטן קצת בחוץ. והוא בקושי נשם ובקושי דיבר. הכיפה שסרגה לו אשתו נפלה לו מהראש, והוא אפילו לא שם לב עד שדליה התכופפה והרימה אותה ונתנה לו. ״מה קרה״, היא שאלה, ״מי מת עכשיו?״

״אף אחד״, אמר כשהצליח סוף־סוף לנשום. ״יותר גרוע. מישהו גנב את הלארק של החקירות מהחניה״. שתיהן הסתכלו עליו כאילו נפל מהירח. ״על מה אתה מדבר״, היא אמרה, ״הלארק של זומר? הוא בטח נסע איתה הביתה״.

״לא״, אמר משומר והכניס חצי מהחולצה למכנסיים, ״זומר היה עייף ונסע עם כהן בניידת שלו״.

״אבל איך אתה יודע שגנבו אותה ולא סתם מישהו לקח אותה?״ שאלה דליה. משומר הסתכל עליה במבט רצח ואמר: ״כי גם המפתח שהיה בארון של זומר נעלם, דליה. את נתת אותו למישהו? לא״.

דליה ישר סתמה והתחילה לסדר את המסמכים שהיו לה על השולחן עד שהם נהיו חיילים־חיילים. ״איפה ביטון?״ שאל משומר והתיישב על הכיסא עייף־מת, ״אני חייב לדווח לו״.

״הוא תכף יגיע״, היא אמרה, ״אבל תודיע בַּקשר שיבדקו, אולי מישהו ימצא משהו. אתה רואה מה זה, עם ישראל במלחמה אבל הפשע לא נח״.

משומר הוציא את מכשיר הקשר ושאל פחות או יותר את כל היחידות במשטרת ישראל אם נמצאה מכונית גנובה בעשרים וארבע השעות האחרונות. הוא לא אמר את המילה ״לארק״, כי רק זה חסר לו – שכל משטרת ישראל תדע על הפשלות של יחידת־החקירות־של־משטרת־חולון. היו איזה עשר מכוניות גנובות, אבל שום לארק לא הייתה ביניהן. הפנים של משומר הפכו מאדומות ללבנות, כי הוא ידע איזה צעקות הוא הולך לחטוף מזומר, שהלארק הייתה גאוות חייו ושמחת ראשו, כמו שפעם אמר ביטון.

״אל תדאג״, היא אמרה, ״תגיד תודה לנאצר וחוסיין שסידרו לנו כזה בלגן, ככה זומר יהיה עסוק עד מעל לראש ולא ישים לב שאהובת ליבו חסרה״. אבל היא לא התאפקה והוסיפה, ״אבל תנסה בכל זאת למצוא אותה לפני שהוא ירגיש״.

העיניים של משומר התחילו לזוז ימינה ושמאלה ולחפש משהו לעשות לפני שהוא ישתגע. ״דליה״, הוא אמר בסוף, ״אני יכול לקחת וספה אחת? אני ייסע קצת באזור, אולי אני ימצא את האוטו״.

דליה, הבנאדם הכי מסודר ביחידת החקירות, ישר הוציאה מהמגירה את המפתח של אחת הווספות ונתנה לו אותו. ״רק תיזהר שלא יגנבו גם אותה״, היא אמרה, ״אני רצינית, העבריינים יודעים שאנחנו עסוקים עכשיו בדברים אחרים״. משומר הסתכל עליה רגע ואז רץ החוצה. ״איזה בלגן״, אמרה דליה, ״איזה בלגן!״

ואז, באמצע הבלגן, מירי מתקשרת עוד פעם ואומרת לה: ״זמירה, את חייבת לבוא כבר, אני משתגעת פה״. ברגע הראשון היא רצתה להגיד לה שהיא עסוקה ושזה ממילא זמן ללכת לישון ושמחר בבוקר בטח רפול יגיע, אבל אז היא נזכרה שמירי אף פעם לא התקשרה אליה לעבודה, והיום זאת כבר הפעם השנייה שלה, אז בטח יש פה משהו רציני. ״איפה את עכשיו״, היא שאלה, ומירי אמרה שהיא בטלפון הציבורי ליד הצרכנייה בשכונה. בשקט, שדליה לא תשמע, היא אמרה לה ללכת הביתה ולחכות לה שם, היא כבר תגיע עם איזה טרמפ כי אין כבר אוטובוסים, ושתפסיק לבכות עכשיו. רק אז היא שמה לב שמירי בכלל לא בכתה, אלא הייתה רגועה והקול שלה היה קפוא לגמרי.

היא ידעה שאפילו שכבר ערב, דליה בחיים לא תיתן לה לעזוב עכשיו הכול ולנסוע למירי; עדיף שלא תגיד מילה, וגם אין מה לחפש איזה שוטרת מחליפה, אין לה שום סיכוי למצוא. היא פשוט צריכה להסתלק בלי שאף אחד ירגיש. אז היא אמרה לדליה שהיא כנראה קיבלה מחזור ושהיא הולכת להתארגן בשירותים והיא תכף חוזרת. וככה היא יצאה מתחנת המשטרה ישר לכביש, ושם הרימה יד ומישהו על אופנוע־עם־סירה עצר לה ולקח אותה לרחוב המעפילים פינת רחוב הבנים. הוא היה לוקח אותה עד הדלת של הבית אבל הוא חייב להגיע לתל אביב בתוך עשרים רגע, ככה הוא אמר. הבחור, שהיא ישר שכחה את השם שלו, ניסה להתחיל איתה ולקחת ממנה פרטים, אז היא המציאה על מקום כתובת ואמרה לו תודה רבה והוא אמר: ״בבקשה, שוטרת, בבקשה״. מה יש להגיד, היא רק צריכה לשים מדים, וכולם כבר רוצים לצאת איתה.

היא רצה לכיוון השיכונים והתפללה שרפול יהיה בבית ושמירי רק נכנסה להיסטריה של כלות חדשות ושסתם היא עזבה את התחנה באמצע הבלגן הכי גדול שמשטרת ישראל ידעה אי־פעם. אבל הלב שלה אמר לה משהו אחר.

2.

הילד השעין את גבו אל קיר הבטון המחורר, נזהר שלא לרמוס את פרחי מקור החסידה והחרציות שנשארו – מזכרת אביבית בין קוצי הקיץ המכסים את גבעת הכורכר בצל עצי הברוש. ענף שהכניס לתוך אחד מחרכי הירי הישנים של מבנה הפילבוקס שימש לו וו, ועליו תלה בזהירות את הילקוט. הוא חיכה.

החורשה העבותה שעל הגבעה הסתירה מן העין את שני המבנים שבראשה, הגבוה והנמוך, וגלשה מטה, חוצצת בין השכונה ובין הכביש המוביל אל העיר הגדולה תל אביב. הפילבוקס השקיף על השכונה והגדיר את גבולותיה. מנומר פצעי ירי רבים עמד המבנה, שצורתו גליל ובחזית שלו פתח אחד ויחיד, ולידו המבנה הנמוך המפולש ששני פתחיו הקמורים סגורים בשערי ברזל. ביום היו אתר משחקי מלחמה לילדי השכונה, ובערב נהפכו למקום מסתור לזוגות צעירים. הילד אימץ את עיניו לראות את השביל היורד מראש הגבעה אל תחתיתה, שם התחבר אל הכביש המתעקל עד בית הספר. ריח הברושים המקיפים את המבנה הגלילי והחשש שמא המורה לספורט ישים לב לחסרונו מילאו אותו בתחושות מעורבות של חופש, יִראה וחרדה.

עכשיו כל הילדים מתאמנים בכדור במגרש הגדול של בית הספר, לבושים מכנסיים קצרים ונעולים נעלי התעמלות, ומולם המורה הגוער בהם ולא מרגיש בחסרונו. עוד מעט יישמע הצלצול, אבל הוא דחה בכוח את המחשבה שעליו למהר לרוץ לאורך הרחוב הנמשך מהפילבוקס עד בית הספר ולהצטרף אל הילדים האחרים. הוא לא רצה לאחר, אבל חיכה עוד קצת.

אוזניו דימו לשמוע את קולו של מנהל בית הספר ברמקול החורק: ״היום יום ראשון, שבו היו הלוויים אומרים...״ מעולם לא הצליח לזכור מה הם היו אומרים, אבל היום יום ראשון. הוא היה בטוח בכך. אבל אף אחד לא בא. גם היום הוא יאחר, חשב הילד, ולא הצליח להחליט אם לוותר ולרוץ לבית הספר או לחכות עוד קצת. המורה להתעמלות לא ישים לב, אבל המורה ענת תראה מיד שהוא חסר. יותר מכול חשש מהפתק שיצטרך לתת לאימא. אבל אבא אמר לחכות. ליבו פרפר מעט, אבל הוא נשען על הקיר הטחוב והקריר, מבטו נעוץ בשביל העפר וגבו אל האנדרטה, וחיכה. הוא יספור עד מאה ואז ירוץ לבית הספר. אחת... שתיים... שלוש... ארבע... ספר בליבו, וקול יבבה לכד את אוזניו. ג׳מבו, זיהה מיד. הענף ניתק ממקומו כשמשך אליו במהירות את הילקוט והחל לרוץ במורד הגבעה, אבל פתאום נעצר. בתוך החורשה הבחין באיש לבוש שחורים בועט בכלב. קול יבבה נשמע. האיש הרים את ראשו, ומבטו לכד את הילד הקופא על מקומו. הוא הסתובב ונעלם בין העצים.

הילד עמד בלי לדעת מה יעשה. ופתאום התחיל לרוץ אל ג׳מבו, מסלק מדרכו ענפים שצמחו פרא, עד שהחמיץ ענף בוגדני אחד ונפל על ברכיו. הוא התנשם. הברכיים כאבו. הוא קם לאיטו. אבא נעלם. הכלב נעלם. דמעות עלו בעיניו. אבל מרחוק, מסתתר בין העצים, נצנץ משהו. מכונית. הברך והכלב ואבא והמורה ענת – כולם נשכחו בבת אחת והוא מיהר לצלוע לעבר המכונית עד שהצליעה כבר נהפכה לריצה כואבת.

כשהגיע אל המכונית עצר בבת אחת, ופליאה מילאה אותו: לארק סטודיבייקר! באמצע החורשה! ליבו הלם בכוח. המכונית משכה אותו אליה, דלתותיה פעורות בהזמנה – לארק סטודיבייקר בצבע קרם. הוא רץ אליה. רק לרגע אחד יציץ, ייגע בהגה, מעולם לא נגע בהגה, ומיד ירוץ לכיתה. הוא רץ בדילוגים, מתחמק משיח צבר אחד שגדל פרא בין העצים, השליך את הילקוט הצידה אל האדמה ונעצר ליד הדלת הקדמית הפתוחה.

גלגל ההגה היה שחור ומזמין, וידו הושטה אליו מהססת ומלטפת. בהחלטה פתאומית נכנס והתיישב על מושב העור, פניו אל ההגה: כמו מאליה נשלחה ידו הימנית אל הגוּלה הלבנה של ידית ההילוכים כדי להניע אותה הנה והנה, אך ללא הצלחה.

עתה פנה לבחון את שלושת השעונים העגולים שמולו – זגוגיתו של אחד השעונים הייתה מנופצת. המראה הכאיב לו. הוא הזדקף במושב הנהג וסובב את ההגה בשתי ידיים. אוווווווווּ, השמיע את קולו המשוער של המנוע, אוווווווווּ. חשק עז עלה בו ללחוץ את כרית כף ידו אל ידית הצופר הכסופה ולשמוע את הקול, אבל אומץ ליבו עזב אותו. הוא טיפס על המושב, נעמד על ברכיו והסתובב אל החלון האחורי. משונה היה בעיניו לראות את החורשה המוכרת ממוסגרת שם בתוך החלון המלבני הנטוי אל פנים המכונית. הוא השפיל את מבטו אל המושבים האחוריים ונרתע; ריח רע עלה משמיכת צמר אפורה וגסה שהושלכה עליהם. דחף פתאומי גרם לו לאחוז בשוליה ולמשוך אותה מעט. הריח התגבר והוא נסוג לאחור על ברכיו, חש כיצד הן משתפשפות בציפוי העור של מושב הנהג. פנים המכונית הסתחרר מול עיניו וטשטש את ראייתו. הוא עצר, ירד בזהירות ממושב הנהג, נזהר שלא לגעת שוב בהגה, יצא והביט במכונית ממרחק־מה, עד שנזכר בשיעור והחל ללכת בחוסר חשק לעבר הכביש, מושך בקושי את ברכו הכואבת וגורר את התיק על האדמה, בין הסביונים ומקור החסידה. רק כשהגיע אל קצה הרחוב, מול השער לבית הספר, עמד מתנשם והביט לאחור. כתם שחור ומטושטש נע על הכביש הריק. ״ג׳מבו!״ צעק הילד, אבל צעקתו אבדה בכביש הריק ובצלצול שעלה בצרימה פתאומית מבית הספר. ״צלצול״, אמר לעצמו ורץ אל הכיתה. הכלב הביט בו מרחוק, יודע שלא יוכל לרוץ אליו ולהשיגו.

״ששש...״ אמרה המורה ענת למורה נילי כשראתה אותו, והמילים ״מלחמה״, ״אסון״ ו״הפצצות״ שאמרה למורה נילי חדלו מיד. הילד עמד במסדרון וחיכה לה. עיניו נעות בחוסר סבלנות על פני תמונות המחזור התלויות על הקיר – הנה התמונה של שמואל המנהל, הנה המורה ענת והמורה נילי והמורה אבנר – יותר מזה לא הכיר. פני התלמידים נשקפו אליו מתוך הריבועים, זרים ורציניים, ומבטם יודע סוד שהוא עדיין לא הצליח לפענח. המורה ענת והמורה נילי עמדו בהמשך המסדרון והביטו בו. דיבורן נהפך ללחש. ״תכף אתפנה ונלך יחד לכיתה״, אמרה לו המורה ענת, ושוב שמע מקצה המסדרון מילים שלא הצטרפו למשפטים: ״מילואים״, ״דובר צה״ל״, ״ממשלת אחדות לאומית״, וגם, כמו מילת גנאי, ״השכונה״.

איש לא הזכיר חורשה ומכונית. הילד השפיל את עיניו ונעץ אותן ברצפה. אוזניו עדיין שמעו את היבבה, גופו בער, רגליו ביקשו לרוץ. הוא התאפק.

״מדוע איחרת לשיעור?״ שאלה המורה ענת כשהמורה נילי התרחקה במסדרון. ״אתה יודע יפה מאוד שאסור לאחר, במיוחד בימים האלה, נכון?״ הוא לא השיב. ״כבר דיברנו על כך, נכון? לא חשוב. אני מבקשת להקפיד להבא״, אמרה המורה ענת וידה ריחפה מעל שערו. היא חייכה אליו, והבערה בגופו שככה. ״היום תלך לכיתה בלעדיי. תכף אצטרף גם אני. היום יהיה תרגיל הג״א. אתה זוכר שדיברנו על זה אתמול?״ אמרה ונעלמה גם היא בהמשך המסדרון בלי לחכות לתשובתו. הילד לא זכר את התרגיל ולא מה צריך לתרגל. הוא רץ אל הכיתה.

הכיתה רחשה והוא לא ידע על מה. ראשו הסתחרר וליבו נמלא חרדה. הקולות והמראות התערבלו בתוכו: אבא, מכונית לארק, פילבוקס. הוא מיהר לשבת בכיסא והניח את ידיו הרועדות על השולחן משני צידיו של השקע המיועד לעיפרון וניסה להשקיט אותן. בטנו כאבה. הוא שלח יד אל הילקוט ומישש את הכריך שאימא שמה בתוכו. הוא הוציא מחברת ואת קלמר העץ ומשך את המכסה החוצה, חושף שני עפרונות כתומים מחודדים. הוא היה מוכן לשיעור.

הרחש נפסק בבת אחת. המורה ענת נכנסה לכיתה ובידיה ספר תורה עטוף בד כחול ויומן. היא קראה שמות, אבל הוא לא שמע גם כשאמרה את שמו פעמיים. עיפרון ננעץ בגבו. הוא התרומם. היא חייכה אליו. ״ממש בעל החלומות״, אמרה ופתחה את ספר בראשית. הכיתה צחקה.

״מי רוצה לספר במילים שלו את חלום יוסף?״ אצבעות הורמו ושולחנות חרקו, והוא לא שמע את ההמשך אבל שמח שגם המורה ענת איחרה.

״השעה שתים עשרה ורבע״, שמע פתאום את קולה של המורה ענת. הוא הופתע שהזמן עבר מהר כל כך. לצידה של המורה ענת ראה את אחד מתלמידי כיתה ח. הוא לא ידע את שמו, אבל זכר אותו מההפסקות בחצר ולא הבין כיצד הגיע לכיתה. ״עוד מעט יהיה צלצול. הצלצול זה במקום אזעקת אמת. כשנשמע אותו נלך כולנו למקלט מספר אחד בשקט מופתי, בצורה מסודרת, בלי לרוץ. הטור השמאלי שקרוב לדלת יצא ראשון, ואחריו הטורים הבאים, לפי הסדר״. הרחש הנרגש שעלה בכיתה הדביק גם אותו והשכיח ממנו הכול. בחשאי היטיב את שערו, סידר את צווארון החולצה וּוידא שהסמל שתפרה לו רוזה עדיין שם, על הכיס. הוא היה בטור השמאלי, הקרוב לדלת. המורה ענת אחזה בידו והובילה את הטור הראשון, והילד מכיתה ח סימן לטור השני להתכונן לצאת. אבל בחצר שוב נחרד כשחשב על הלארק סטודיבייקר: ההגה המצופה עור, הצופר, השמיכה, הריח. המחשבה הסעירה והפחידה אותו. הוא רצה למחוק את זכר המכונית מראשו, אבל לא הצליח. הוא לא ידע מה עשה שם אבא. הוא פחד.

בבית הספר היו שני מקלטים – מספר אחת ליד חדר האוכל, ומספר שתיים ליד חדר המנהל. הוא ניסה לכבוש את חרדתו כשצעד יד ביד עם המורה ענת בראש הטור וחצה איתה את החצר ואת מגרש הספורט לעבר חדר המנהל. הוא הפנה את ראשו לראות את הטור הארוך מתפתל ואת הטורים הנרגשים האחרים, מכיתות אחרות ועם מורות אחרות, חולפים על פניהם ומתפצלים בדרכם אל שני המקלטים. אבל אז ראה פתאום את שער בית הספר ואת הרחוב המתעקל ממנו אל הפילבוקס, וחרדתו התגברה מאוד. לשווא ניסה להסתתר, לא לראות את השער והגדר והרחוב, אבל המורה ענת אחזה בידו בכוח והוא חדל לזוז ולנשום ורק אגרף את ידו הפנויה. מהמקום שבו עמדו שניהם כבר לא ראה את קצה הרחוב ואת החורשה. הוא התפלל בדממה, אולי לא הייתה בכלל מכונית ולא ג׳מבו ואף אחד לא בעט בו. אולי הוא חלם.

ליד פתח המקלט עצרה המורה ענת, ואיתה חיכה הטור כולו עד שאשר, המורה לספורט, סימן להם להיכנס. ״למה חשוך כל כך?״ שאלה המורה ענת והצביעה על הנורה הצהובה היחידה שהאירה את המקלט, והמורה משך בכתפיו, ״לא יודע, המנורות האחרות נשרפו. אחר כך נבדוק״. הם התיישבו צמוד לקיר וצפו בטורים האחרים שנכנסו בשקט מופתי, בצורה מסודרת, בלי לרוץ. המחשבה שהמורה ענת ודאי גאה בהם שימחה אותו.

תלמידי כיתות ו היו האחרונים, וכשהתיישבו גם הם אמר אשר, המורה לספורט, שבפעם הבאה הם צריכים להזדרז קצת יותר, כי אולי נאצר מחכה לרבין אבל להם הוא לא יחכה. כולם צחקו וגם הילד צחק, אם כי לא ידע מי הם נאצר ורבין. גם המורה ענת והמורות שעמדו לידה חייכו. המורה אשר אמר שתלמידי הכיתות הגבוהות אחראים על הסדר במקלטים יחד עם המורות, וכשסימן בידו לעברן הן הנידו בראשן.

המורה ענת צעדה קדימה וחייכה. ״בזמן שאתם יושבים כאן אתם מוזמנים להתבונן בבריסטולים שמקשטים את המקלט, שהם מעשה ידיהן להתפאר של בנות כיתה ח אחת״, אמרה. רק עתה גילה באפלולית שהקירות קושטו בציורים של חיילים וטנקים ושל ילדים מנפנפים בדגל ישראל. הכול מחאו כפיים וגם הוא. המורה ענת זזה לאחור, והמורה אשר תפס את מקומה. ״לפני שאנחנו גומרים את התרגיל״, אמר, ״אני רוצה להזכיר לכם שבמקרה של מלחמה תהיה אזעקה, ולא צלצול רגיל. אני מבקש שתשימו לב גם מחר להודעות של דובר צה״ל בחדשות. במקרה של מלחמה, אולי לא יתקיימו לימודים. ההורים שלכם יודיעו לכם. זהו. אפשר לחזור לכיתות בשקט מופתי ובצורה מסודרת ולקחת את הילקוטים. הלימודים נגמרו להיום״. תלמידי כיתות ח סימנו לטורים לצאת החוצה בסדר הפוך לכניסתם. הילד חיפש את ידה של המורה ענת, אבל היא כבר דיברה שוב עם המורה נילי. הוא רץ אל השער ומשם אל הדרך המובילה הביתה.

3.

הרחובות כבר היו חשוכים לגמרי. הפנסים היו צבועים כחול ובקושי האירו, והשיכונים נראו בחושך כמו קרונות רכבת שירדו מהפסים, עומדים במקביל, מלאים חלונות שחורים כמו הלילה. רק פה ושם זרחה נקודת אור כי לא כולם הדביקו טוב את הבריסטול או שסתם שמו שמיכה קרועה.

זמירה הלכה בזהירות כי אי אפשר היה לראות איפה נגמרת המדרכה ומתחילות החפירות, איפה יש חומות של שקי חול ואיפה סתם שמו ערמות חול שנשארו בצד. מירי גרה באחד השיכונים, בקומה הראשונה בכניסה שלוש, בדירה של אימא שלה זיכרונה לברכה. שנים שאימא שלה גרה שם, אחרי שבעלה, האבא הנחמד של מירי, עזב אותה עם תינוקת קטנה ובלי פרנסה. בבניין בדיוק ממול, זה שהיה יותר קרוב לכביש, בכניסה שלוש בקומה ראשונה, גרה אימא שלה, אבל היא השתדלה לשכוח את זה כדי שלא תתחיל עכשיו לבכות.

״גם אם תמותי עשר פעמים לא תוכלי לשכוח מאיפה באת, גברת אום כולתום״, אמר לה פעם זומר המניאק, אחרי שחסכה כסף ולקחה משכנתה ועברה לגור בדירה פצפונת – חדר וחצי עם מטבחון ובלי מרפסת ברחוב המעפילים – לא כל כך רחוק מהשכונה, אבל מספיק רחוק. בן זונה. בכל מקרה, היא ניסתה לשכוח. בכל פעם שהיא באה לבית של מירי ונכנסת לכניסה מספר שלוש, עם צבע השמן האפור והפס הירוק המתקלף למעלה, היא מסובבת את הראש כדי שלא לראות את הבניין ממול, שהייתה בו אותה כניסה בדיוק, עם אותו צבע אפור ואותו פס ירוק מתקלף – הכניסה למה שהיה פעם הבית שלה. היא השתדלה גם לא להגיע לשכונה בבגדים אזרחיים, אלא רק במדים, שזה כמו שריון או כמו תעודת הבגרות שלא עשתה – המדים היו תעודת ההצטיינות שלה.

״אז למה את הולכת לשם״, אמרה לה דליה, ״אחר כך לוקח לי יומיים להוציא אותך מהמצב־רוח־זיפת שלך... אולי תעשי טובה לי ולאנושות ותקבעי עם מירי ליד קולנוע רינה או משהו, במקום בדירה שלה?״ נכון, היא שנאה את השכונה הזו אבל גם אהבה אותה באותו זמן, ומירי הייתה חברה שלה מאז שהיא זוכרת את עצמה והן גרו דירה מול דירה, שיכון מול שיכון, אימא מול אימא. אלה החיים ועם זה צריך להסתדר.

שתיהן גדלו באוהלים במעבּרה. היא לא זכרה משם הרבה, אבל מירי לא הצליחה לשכוח – לא את הבוץ ולא את הקור בחורף ואת החום בקיץ ולא את החצי לירה שאימא שלה קיבלה בעבודה במפעל הבוטנים ונתנה לאבא שלה, שבזבז הכול על קלפים. מירי הייתה מספרת, וזמירה הייתה ישר שוכחת, כי מה יש לספר עכשיו על דברים מפעם, ממילא אי אפשר לשנות אותם והם רק צובטים לה את הלב.

כשהיו בנות חמש המשפחות של שתיהן עברו, בדיוק באותו שבוע, לשיכונים ברחוב הבנים. איך שהן נכנסו לגן מרילה הגננת חגגה לשתיהן יום הולדת, וזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו חגג להן. מרילה הייתה גם הראשונה שהמציאה לשתיהן את השם ״זמירי״ – שם משותף שישר תפס בכל השכונה, עד שגם הן עצמן התחילו לקרוא אחת לשנייה ״זמירי״.

מירי הייתה אלופת העולם בשני־חבלים ובגומי וניסתה ללמד גם אותה, אבל היא הייתה כמו שק תפוחי אדמה שמנסה לקפוץ. וחוץ מזה היה למירי גם הקול הכי יפה בעולם, וגם עכשיו יש לה אותו, ויחד הן היו יושבות על המדרגות בכניסה ושרות שירים של שושנה דמארי ונחמה הנדל, ואחר כך גם שירים של פול אנקה והפלטרס וניל סדקה.

כל השנים האלה שהן היו חברות הן היו יושבות על המדרכה בחוץ ומקשקשות על כל העולם, והיא הייתה ממשיכה לזכור את מה שמירי רצתה לשכוח; למשל את המכות שמירי חטפה מאבא שלה, את שני התינוקות שאימא שלה מסרה לאימוץ אחד אחרי השני כי לא רצתה לגדל אותם בבית כזה, וככה מירי נשארה בת יחידה. גם זה לא עזר לה. להפך, אחרי שאבא שלה הסתלק לנצח היא הייתה צריכה לטפל לבדה באימא שלה, שהלכה והשתגעה עד שאשפזו אותה ובסוף היא מתה בבית חולים כמו כלב.

והיא, זמירה, אף פעם לא הסכימה לדבר על אבא שלה דויד ועל איך שהוא לא הסכים לה להמשיך לכיתה י״א בתיכון, אפילו שהיא הבת היחידה שלו, כי ״בנות לא צריכות ללמוד ויותר טוב לך ללכת לעבוד, הנה סידרתי לך עבודה במוסך״. וככה בגיל שש עשרה, אפילו שהייתה תלמידה ממש טובה, היא עזבה את הלימודים ובכתה ימים שלמים כי רצתה להמשיך ללמוד אבל אף אחד לא שם עליה. ככה היא הלכה לעבוד בתור פקידה במוסך המסריח של מורדוך, ואחר כך, בגיל שמונה עשרה, במקום להתגייס לצבא אבא שלה נפגש עם זומר וסידר לה עבודה במשטרה, וככה יצא שאחרי קורס של שלושה חודשים בבית ספר לשוטרים בשפרעם היא נהייתה עוד פעם פקידה, אבל במשטרה.

אבל שנתיים אחר כך, אחרי כל מה שקרה איתה ועם זומר, אבא שלה אמר לה לעזוב את הבית ומאז היא לא הסכימה יותר לפגוש אותו, וגם כשמת לא הלכה להלוויה. אימא שלה לא סלחה לה. אבל גם היא לא סלחה לאימא שלה, לא על זה ולא על הדברים האחרים, כי אימא צריכה להיות עם הבת שלה ולא להתנהג כמו עיוורת וחירשת ולעשות רק מה שבעלה אומר לה. רק הגעגוע לכלב שלהם עוד צבט לה את הלב, במקום כל הצביטות האחרות שהיא סילקה ממנו; כל פעם שמירי הייתה אומרת: ״היום ראיתי את ג׳מבו, הוא נהיה קצת זקן״, היא הייתה מתאפקת שלא לבכות. את כל זה היא רצתה לשכוח, אבל לא כל מה שרוצים מקבלים.

וככה הן היו צמודות אחת לשנייה עד שהחיים לאט־לאט הפרידו ביניהן, אבל רק קצת, ואף פעם לא בלב. מירי הייתה ילדה קטנה ונשארה ילדה קטנה, כאילו פשוט לא רצתה לגדול ולדעת מה באמת קורה בעולם. וככה היא, זמירה, נשארה המבוגרת היחידה בעולם של מירי.

אז בכל פעם שהיא הולכת למירי ברחוב הבנים מספר עשר היא עושה את עצמה לא רואה את הבניין ממול, ברחוב הבנים מספר שתים עשרה, וכשהן אוכלות יחד ארוחת ערב היא משתדלת שמירי לא תראה איך היא מסתכלת אל החלון ממול כי אולי תהיה שם דמות קצת כבדה שזזה לאט או איך היא מסתכלת אל הרחוב כי אולי תראה שם לפחות את ג׳מבו.

*

זמירה דפקה על הדלת של הבית של מירי, אבל לא הייתה תשובה. היא לחשה בקול רם, כדי שלא להעיר את השכנים: ״מירי, זאת אני, תפתחי״. מירי פתחה, והיא נכנסה לסלון הקטן שבקושי נכנסו בו ספה ומזנון יד שנייה, רהיטים שמירי קנתה לא מזמן מהכסף שהרוויחה בתור פקידה בכול־בו הגדול בכיכר ויצמן.

הכול היה חשוך ורק מנורה קטנה דלקה בסלון, אבל גם בחושך היה אפשר לראות שמירי יחפה, אבל לבושה כאילו שהיא הולכת עכשיו לרקוד באריאנה – חולצה סטרפלס בצבע תכלת ומכנסיים כחולים צמודים, ונעלי העקב שלה היו זרוקות ליד הדלת. האודם שלה היה מרוח כולו, והאיפור נזל לה מהעיניים כמו דמעות של ליצן עצוב וישר ראו שזה לא מדמעות אלא מזיעה, ובעיניים שלה היה מבט שהיא לא שכחה אחר כך כל החיים – מבט של מישהי שלא מצטערת על כלום ולא אכפת לה מכלום וכדאי שאף אחד לא יתעסק איתה עכשיו. אבל באותו רגע היא לא הצליחה להבין מה המבט הזה אומר.

היה חושך. התריסים היו סגורים, ומתחת לבריסטול השחור שעל החלונות ראו את הפסים של נייר הדבק שמירי הדביקה לאורך ולרוחב, ורק כשהעיניים שלה התרגלו עוד קצת לחושך שמסביב למנורה הקטנה היא ראתה פתאום את שמלת הכלה של בת דודה של מירי תלויה על מסמר גדול על הקיר ואת הנעליים של החתונה עומדות בדיוק מתחתיה, כאילו שיש שמלה ויש נעליים אבל חסרה הכּלה.

הלב שלה דפק בכוח כי משהו פה היה דפוק והיא לא ידעה מה בדיוק, אבל היא התארגנה על עצמה כמו ששוטרת צריכה לעשות ואמרה: ״עכשיו תסבירי לי בדיוק מה קרה ומה היה כל כך דחוף״.

מירי ישבה על הספה בשקט ואפילו שילבה רגליים כמו דוגמנית, ובפנים שלה לא זז שום שריר.

ישר אחרי החתונה, אמרה מירי, רפול התהפך לגמרי ונהיה עצבני. הוא היה בא הביתה, מחליף בגדים וישר יוצא, וכשהיא הייתה שואלת אותו לאן הוא הולך הוא היה אומר שזה לא העניין שלה ושתפסיק לבלבל לו במוח או שהיא תחטוף.

זמירה לא הייתה צריכה לשאול לאן היא חושבת שהוא הלך, זה היה ברור, אבל בכל זאת שאלה, ומירי אמרה שהוא הלך לשחק קלפים, כי עוד לפני החתונה הוא הפסיד את כל הכסף של הירח דבש שלהם, וכמה שהוא ניסה להחזיר לעצמו את הכסף הוא רק הסתבך יותר. ״אולי צדקת, זמירי״, היא אמרה, והלב של זמירה נקרע בשבילה, ״הייתי צריכה ללמוד מאימא שלי. אולי לא הייתי צריכה להתחתן איתו״.

היא לא אמרה על זה כלום ורק שאלה מתי מירי ראתה אותו בפעם האחרונה. ״אתמול בערב״, אמרה מירי, ״הוא בא הביתה ואמר שהוא באמצע משימה אבל הוא רעב מת ורוצה לאכול״. כמו אוטומט היא סיפרה גם שהוא היה שיכור ומסריח מרוב שהוא הקיא. היא שאלה אותו אם הוא לא רוצה להתרחץ קודם, אבל הוא לא ענה. היא הכינה לו צ׳יק־צ׳ק סלט ושמה לו בצלחת קציצות שנשארו לה מהצהריים, והוא שתה עוד שתי כוסיות קוניאק, והיא אמרה לו שלא כדאי כי הוא עוד בתפקיד ובאמצע המשימה, והוא אמר לה שתתעסק בדברים שהיא מבינה. אחר כך הוא אמר שיש לו מלא דברים על הראש ושלא תבלבל לו עכשיו את המוח, הוא רק צריך לעבור דרך הפילבוקס, יש לו משהו לסדר שם. היא שאלה מה יש לו בפילבוקס ואיך הוא יגיע משם לעבודה, כי קו תשעים של אגד בקושי מגיע לשכונה בגלל המצב, אבל הוא עוד פעם אמר לה שזה לא העניין שלה ושתשאיר את האף שלה במקום שהוא צריך להיות. ואחר כך הוא נרגע קצת ואמר שיש לו רכב מיוחד מהמשטרה והתחיל לצחוק, צחוק רע כזה.

זמירה המשיכה לשתוק אבל שאלה את עצמה ממתי רפול מקבל אוטו מהמשטרה, זה משהו שהיא עוד תברר עם דליה, ועכשיו שאלה: ״ומה קרה אחר כך?״ ומירי אמרה: ״אחר כך הוא הלך וזהו, הלכתי לישון״.

״ולא דאגת לו, שהוא נוהג ככה שיכור״, היא שאלה, ומירי חשבה רגע ואמרה: ״כן, דאגתי, ואפילו הלכתי ברגל לפילבוקס לראות שהכול בסדר״.

״אה, אז כן יצאת מהבית״.

״כן״, אמרה מירי, ״זה מה שאמרתי, אבל בסוף הגעתי רק עד סוף רחוב המצודה כי פחדתי מהחושך וחזרתי ישר הביתה״.

״ומה עשית אז?״

מירי הסתכלה עליה ואמרה: ״בבוקר הוא לא חזר, אז חיכיתי כל היום ואפילו התקשרתי פעמיים לתחנה שלכם, היה מלא רעש, אבל השוטרת אמרה לי שהוא לא נמצא, וגם ביומן לא רשום כלום. בסוף החלטתי להתקשר אלייך כי בשביל מה יש חברות״. מירי חייכה, אבל היא שמה לב שזה החיוך שמירי מחייכת כשאין לה ברירה, ולא החיוך שלה כשמצחיקים אותה.

היא שתקה עוד קצת ואחר כך אמרה: ״אל תדאגי מירי, הוא בטח נתקע במשימה שלו ויגיע תכף לאכול את החביתה־שלוש־ביצים שלו״, ומירי חייכה עוד פעם את החיוך הזה שלה.

״למה את לא מדליקה אור נורמלי?״ היא שאלה אותה, ״בשביל מה את יושבת ככה בחושך?״ ומירי אמרה: ״יש האפלה״, אבל זמירה הסתכלה עוד פעם על החלונות והתריסים והיה ברור לה שגם אם היה למירי שנדליר ענקי בבית והיא הייתה מדליקה אותו, שום טייס מצרי לא היה יכול לראות כלום כי הכול היה סגור הרמטית.

היא הרגישה שהיא נחנקת, אז היא הלכה לקחת לעצמה מים מהמטבח של מירי, וראתה שהוא נקי מבריק וכל דבר במקום. אחר כך פתחה את מקרר האמקור הישן והוציאה את הבקבוק שמירי תמיד הייתה ממלאת בו מים, אבל הוא היה ריק. בעצם כל המקרר היה ריק, חוץ מקופסה של גבינה לבנה ובקבוק פתוח של חלב שתכף ייהפך לשמנת. היא מזגה לעצמה מים מהברז ושטפה את הכוס וייבשה אותה, כי חבל ללכלך מטבח כל כך נקי. כשפתחה את ארגז הלחם – הארגז

עם האמייל הלבן והקצת חלודה שהיא זכרה עוד מהזמן שהן היו ילדות – ראתה שגם הוא נקי־מבריק ובלי פירור לחם אחד. מה יקרה אם רפול יופיע פתאום וירצה את החביתה־שלוש־ביצים שלו וסלט? זה יכול להיות בלגן רציני, בלי לחם, בלי ביצים ובלי עגבנייה אחת.

״המקרר שלך ריק״, אמרה למירי כשחזרה לסלון, ״לא הלכת לצרכנייה היום?״ ומירי אמרה בלי קשר, ״אני לא רעבה״. היא הרגישה שהיא מדברת עם רוח ולא עם מירי.

״זמירי״, היא אמרה לה, ״מה קורה?״

מירי הסתכלה אליה אבל העיניים שלה היו ריקות. ״רפול נעלם״, היא אמרה, ״זה מה שקורה. בקושי שבוע אנחנו נשואים ועכשיו אני לבד. רק את פה״.

זה נכון, היא חשבה, אין מה להגיד. רק אני פה והמנוול הלך, אלוהים יודע לאן, אולי נבהל כשהבין שאם הוא התחתן זה אומר שיש בבית מישהי שמחכה לו וצריכה אותו, ולא כמו שהוא חשב, שהוא מצא משרתת. מצד שני אולי הוא הסתבך עם אחד העבריינים שלו, שזה כבר סיפור אחר לגמרי.

״תגידי לי עוד פעם מתי בדיוק הוא יצא מהבית״, אמרה לה, ומירי ענתה בלי להסתכל לה בעיניים, ״אמרתי לך, אתמול בערב בשמונה, שמונה וחצי, היה כבר חושך״.

״מה הוא לבש?״ היא שאלה אותה, ומירי אמרה שהוא לבש אזרחי כמו תמיד, מכנס שחור וחולצה בצבע כחול כהה עם צווארון וכפתורים, ואת הנעליים השחורות הרגילות שלו.

״הוא לקח ארנק?״ המשיכה לשאול, ומירי עשתה תנועה של לא יודעת.

זמירה חשבה רגע, ולא ידעה אם לשאול או לא, כי זה הדבר שיכול לשנות את כל הסיפור. בסוף בכל זאת שאלה אם רפול לקח את האקדח שלו.

״אקדח?״

״כן, אקדח השירות שלו, האקדח של המשטרה, הוא לקח אותו?״

מירי הסתכלה עליה כאילו שהיא לא מבינה עברית אבל בסוף אמרה: ״כן, הוא לקח״. ופתאום העיניים שלה נהיו רטובות והיא אמרה: ״את לא תעזבי אותי, זמירה, נכון?״ והיא חיבקה אותה חיבוק גדול וארוך מאוד, ומירי פתאום התקפלה לה בין הידיים והתחילה לבכות, בהתחלה בלי דמעות, רק עם קול כזה קשה ומוזר שיצא ממנה, אבל אחר כך באו גם הדמעות, הרבה דמעות, וגם היא התחילה לבכות בלי לדעת למה ועזרה למירי לעמוד עוד פעם על הרגליים, וככה הן בכו מחובקות עד שנגמרו להן כל הדמעות.

רק אז היא הכריחה את מירי לשבת בכורסה ואמרה: ״בסדר, זמירי, הכול בסדר. עכשיו תגידי לי מה קרה ביניכם אתמול״, ומירי אמרה: ״שום דבר, באמת שדאגתי לו אתמול, אמרתי לך, בגלל זה הלכתי לכיוון של הפילבוקס, אבל רק עד סוף המצודה, עד הכביש ליד״.

״בטוח שרק עד הכביש ליד? למה רק עד שם?״

״אמרתי לך, היה חושך בחורשה״.

״וראית שם עוד מישהו? חוץ מרפול, היה שם עוד מישהו?״

״לא הסתכלתי, ממש פחדתי. את יודעת איך אני. נכון לא תעזבי אותי?״

״אני לא יעזוב אותך, מירי״, היא ענתה והתכוונה לכל מילה, ״לא משנה מה קרה אני לא יעזוב אותך״.

״את החברה היחידה שלי״, בכתה מירי, והיא אמרה: ״אבל אני גם החברה הכי טובה שלך, אז תפסיקי כבר לבכות לפני שנעשה פה שלולית״, ומירי חייכה חיוך אמיתי של מירי, והדמעות התייבשו לה לאט־לאט.

״עכשיו אני חייבת לחזור לעבודה״, היא אמרה, ״את תשבי פה ותחכי לרפול. בסדר, מותק?״ ומירי עשתה כן עם הראש, אבל העיניים שלה עוד פעם נהיו ריקות.

אחרי רבע שעה היא כבר נסעה בסוסיתא לבנה, שנהג בה מילואימניק שנסע לבסיס שלו בדרום כי שלחו לו צו שמונה והוא ממילא היה צריך לאסוף עוד שניים מג׳סי כהן, אז המשטרה הייתה בדרך שלו. היא חשבה שיש לה מזל יותר משכל, כי בסוף היא נעלמה רק לשעה וחצי ולא תהיה בעיה למצוא איזה תירוץ לדליה. אבל דליה הייתה עסוקה כל כך שאמרה רק: ״או, הנה את, הביאו לנו רשימות חדשות של שוטרים שגייסו ומתנדבים שצריכים להחליף אותם, הנה זו שלך, תתחילי לחייג, מותק״.

*

זמירה התיישבה ליד הטלפון והתחילה לחייג. היא חייגה וחייגה ומחקה בקו את השמות של כל השוטרים שהצליחה להשיג בטלפון. ״בעלי יהרוג אותי״, אמרה דליה, שישבה מולה ותייקה את הדפים עם השמות שנמחקו, ״כבר שלושה ימים שאני יוצאת מהבית בחושך וחוזרת בחושך. הוא אומר שהילדים שלי כבר לא זוכרים איך אומרים ׳אימא׳, רק ׳אבא־אבא׳ כל היום״.

״מזל שלא התחתנתי״, היא אמרה וחשבה על השמלה של מירי, ״את רואה מה יוצא מזה״.

״צודקת״, אמרה דליה ופתחה עוד קלסר חדש, ״יום אחד את מתחת לחופה וכולם אוכלים בורקס בחתונה שלך ואומרים לך שאת נסיכה, ואחרי יומיים בעלך ואימא שלך ואימא של בעלך צועקים עלייך שאת מטפלת בכל העולם אבל הילדה שלך מוזנחת. הוא אמר לי שאם הוא היה יודע שזה יהיה ככה, הוא לא היה מתחתן איתי״.

היא צחקה בקול, אבל בלב בכתה כי חשבה על החתונה של מירי.

ביום החתונה של מירי ורפול הודיעו ברדיו שגמאל עבדול נאצר סגר את מצרי טיראן והודיע שהצבא שלו מוכן למלחמה. זה היה ביום שלישי, שלושים במאי, יום מחורבן לחתונות, כי כולם נהיו מודאגים ופחדו שהמצרים באמת יבואו ויזרקו את כולם לים, ככה שלאף אחד לא היה ראש לחתונה.

באולם הייתה להקה קטנה שרפול גירד מאיזה מקום, בטח ויתר להם על איזה דוח כדי שהם יסכימו לבוא לנגן מוזיקה יוונית עם בוזוקי וגיטרה חשמלית בחתונה שלו. היא אהבה מוזיקה יוונית אבל לא סבלה את רפול, אז היא ישבה בצד ליד הקיר ושמעה חדשות בטרנזיסטור הקטן עם האוזניות שקנתה בשלושים לירות במשביר לצרכן. עמק פרי הודיע שהממשלה החדשה מתכנסת ושארצות הברית ובריטניה מרכזות צי אוניות צבא בים התיכון, והיא שאלה את עצמה אם באמת יזרקו את כולם לים ולא יישאר מי שיכבה את האור, כמו בבדיחת קרש שרצה עכשיו אצלם ביחידה. ואחר כך שאלה את עצמה איזה מין שם זה ״עמק פרי״ ועל מה בדיוק חשבו ההורים שלו שנתנו לו שם כזה, אבל אולי הוא שינה את השם שלו כי פחד שבלי זה בן־גוריון לא יסכים שהוא יהיה קריין ברדיו. איך שלא יהיה, עדיף לחשוב על זה ולא לחשוב על רפול או על נאצר.

האורחים באולמי שאלתיאל ישבו ואכלו את הרבע־עוף שלהם ודגו אפונה במזלגות שלהם, בחתונה הכי עצובה שהיא הייתה בה אי־פעם, ולא רק בגלל שכבר התחילו לגייס מילואים או בגלל ההודעות של עמק פרי. היא הלכה לשבת ליד דליה בשולחן של השוטרים מהתחנה, שאי אפשר להגיד שהיו חברים של רפול, כי לרפול לא היו חברים. אפשר להגיד שהם היו חברים מהעבודה והוא הזמין אותם, אז הם באו. רק זומר לא הגיע. חוץ מהם היו גם כמה מהמשפחה של רפול ועוד כמה שהיא לא הכירה. לא היו כמעט שכנים או חברים של מירי, רק כמה דודים רחוקים, כי היא אמרה שאין להם כסף להרבה אורחים, ככה רפול הודיע לה.

החבר׳ה מהמשטרה ישבו סביב שולחן עגול, שתו קצת יין מתוק של קידוש והתחילו לצחוק ולספר איך פעם ניצב אחד אמר שעד שסוף־סוף הביאו למשטרה נשים, אז הביאו את הכי מכוערות בשביל להפחיד את העבריינים. דליה אמרה שעדיף מכוערות אבל חכמות מאשר סתומים ומכוערים כמוהם, ושאם היא הייתה יודעת שזה יהיה ככה במשטרה, היא הייתה הולכת להיות פקידה במוסך. וככה השיחה התדרדרה והתדרדרה עד שזמירה החליטה לעבור לשולחן אחר, ליד איזה דוד של מירי, שהיה עצוב אבל השתדל לשמח את עצמו בבקבוק הקוניאק שהוא הביא מהבית ולא הפסיק לשתות ממנו ואפילו הציע לה לגימה.

היא קיבלה את ההצעה ושתתה ישר מהבקבוק, וזה סובב לה את הראש ועודד אותה. אחר כך היא שתתה עוד קצת. הדוד השיכור שאל אותה אם זה בסדר לעשות חתונה בספירת העומר, אבל לא היה לה מושג, אז הוא ענה לעצמו ואמר שהחתן־כלה ספרדים, אז מותר. אחר כך שאל: ״ומתי את מתחתנת?״ והיא אמרה שאין לה עם מי, אז הוא ישר הציע את עצמו. הם צחקו קצת ואחר כך הסתכלו על החתן והכלה רוקדים לבד ברחבה, וכל התחנונים של הזמר, שביקש מהקהל העצוב להצטרף אליהם, לא עזרו.

הם המשיכו לרקוד לבד, ורפול לחש משהו באוזן של מירי, בטח לא איזה שיר או מילים רומנטיות, כי רפול לא ידע שיש דברים כאלה בעולם. רק אחר כך מירי סיפרה לה שהוא הודיע לה שאין ירח דבש ואין בטיח, כי כל הכסף שהיא חסכה וכל הכסף שהיא חשבה שהוא חסך הלך בקלפים, ושתגיד תודה שהוא הספיק לשלם לאולם. ככה, באמצע הריקוד.

אבל בערב החתונה היא לא ידעה את כל זה ורק הצמידה עוד יותר את האוזנייה של הטרנזיסטור לאוזן. עמק פרי כבר לא היה שם, אבל מישהו אחר התחיל לדבר על סגירת המֵצרים ואמר שזה קָזוּס בֵּלי מבחינת ממשלת ישראל, וגם בלי להבין את כל המילים היא ידעה שבאמת הולכת להיות מלחמה, ושהולך להיות בלגן גם במשטרה, ושזומר בטח ישתגע כי הוא שונא שינויים שלא הוא תכנן.

בינתיים כולם סיימו לאכול את הקינוח. היא עצמה לא נגעה בכלום כי פחדה להקיא על השולחן ועל מירי שבאה כל רגע לחבק אותה ולבקש ממנה לקום לרקוד. היא לא קמה, ובסוף מירי התייאשה והתיישבה לידה עם השמלת־כלה שנתנה לה בת דודה שלה ושהיא עצמה עזרה לה לקצר, וככה גם לא ראו את הכתם הקטן אבל הבולט בתוך המכפלת החדשה של השמלה הלבנה.

״זמירי״, אמרה לה הכלה העצובה שלה, ״את זוכרת איך כולם בשכונה היו קוראים לך אום כולתום בגלל אימא שלך?״ היא לא ענתה, אבל מירי המשיכה ואמרה: ״ואת זוכרת איך היינו יושבות על המדרגות ואימא שלך הייתה נותנת לנו עוגיות בשביל שהיא תוכל לשטוף את הבית בשקט. אני אפילו לא הזמנתי אותה לחתונה. תשאלי למה?״

היא לא שאלה, אבל מירי ענתה לעצמה: ״קצת בגללך וקצת בגלל שהיא לא סובלת את רפול. תשאלי מאיפה אני יודעת?״ היא לא שאלה ומירי לא ענתה.

המוזיקה התחלפה, ומירי אמרה: ״את זוכרת גם איך היינו שרות סמוק גט אין יור אייז?״

״בטח, מותק״, היא ענתה לה, ״וגם את הו קרול, איים אין לאב ויט יו״.

״רציתי שזה יהיה השיר של החתונה שלי״, אמרה מירי והתחילה לשיר בקול הצלול והגבוה שלה, ככה, ליד השולחן עם הרבע־עוף והדוד עם הקוניאק: ״דיי אסקד מי האו איי ניו, מיי טרו לאב ווז טרו, אההההההה״.

״די זמירי״, היא אמרה לה בעדינות, ״די מותק״, ומירי אמרה: ״רפול לא הסכים, הוא אף פעם לא מסכים לי. אולי את רוצה לרקוד איתי, זמירי?״ והיא אמרה לה עוד פעם, ״די, מותק, די. הכול יהיה בסדר״, אבל ידעה ששום דבר כבר לא יהיה בסדר. זה לא בסדר שהכלה עצובה, ושאין לה אבא ואימא אלא רק דוד שיכור, ושהיא מתחתנת עם מישהו שאין לו חברים ושהמוזמנים שלו לא רצו בכלל לבוא לחתונה שלו, ושתכף תהיה פה עוד פעם מלחמה והלוויות. חתונה צריכה להיות התחלה שמחה ולא סוף עצוב.

4.

״כל לילה הוא בא״, אמרה תקווה וזרועותיה שמוטות לצידי גופה הענקי, הרופס, שדלדולו נשקף מבעד לכתונת הבד הצהובה הדקה שלא הסתירה את החזה הגדול, השמוט על בטנה. היא הניחה את יד שמאל על הבטן הרוטטת ומעליה את יד ימין, מציגה לראווה טבעת זהב עבה, ובלי להזיז את אישוניה, שהביטו בנקודה אחת במזנון הפורמייקה החום, אמרה: ״מסכן, שהוא מפחד לישון לבד״. היא השתתקה רגע, מאזינה לקול המוזיקה שהסתלסלה מדירתה דרך המרפסת הפתוחה. אההההה, שרה הזמרת, וראשה של תקווה נע הנה והנה לפי הקצב. נְסִית א־נוֹם וַאַחְלאמוֹ, נְסִית לַיַאלֵיה וַאַיַּאמוׂ.2 ״שומעים מלמטה עד פה״, היא גירדה את זרוע ימין, משאירה סימני ציפורניים. ״את שומעת?״

רוזה קפאה במקומה, בדיוק כשעמדה לקרוע את חוט התפירה בשיניה, ונעצה בתקווה את עיניה ואחר כך התנערה, הרטיבה את קצה החוט בפיה והשחילה אותו בתנועה מורגלת אל המחט במכונת התפירה. ״שומעת, שומעת. אבל צריך כבר להחליף, תקווה. עוד לא נמאס לך ממנה?״ אבל הזמרת שרה מרחוק, בַּעִיד עַנַּכּ חַיַאתִי עַד׳אבּ, מַא תַבְּעַדנִיש בַּעִיד עַנַּכּ.3 בתנועה כמעט אלימה של מחאה סמויה נגד הכינורות שצרמו באוזניה מתחה רוזה את בד החולצה, וידאה שהמחט מכוונת אל הקו הגירי הלבן המסומן עליו וסובבה בזריזות את הגלגל, עד שהמחט ננעצה בנקודה הרצויה. מכונת התפירה החלה מטרטרת, וצליל הכינורות נבלע בטרטור.

״נמאס? איך נמאס? אמרתי לך, זאתי לא סתם זמרת, אין עוד כמוה בעולם״.

רוזה האיצה את תנועת הרגליים, וטרטור המכונה הזדוני גבר. תקווה הטתה אוזן לעבר המרפסת, מנסה בכל כוחה ללכוד שוב את צלילי הכינורות, ובבת אחת חדלה ממאמציה.

״באו מהסעד לדבר עם סימה והיא, מסכנה, מה תעשה״, אמרה, ״שאלו על הילד, אבל היא אמרה שהוא בא לפה וזהו. הלכו בשקט״, סיכמה והשתתקה. הטרטור חדל בבת אחת. רוזה עיסתה את אצבעותיה הכואבות, מותחת אצבע אחרי אצבע. אחר כך חזרה והפעילה את הדוושה. קולה של מכונת התפירה התערבב בקולן של מחיאות הכפיים של הקהל, שהגיעו מלמטה עד אליהן. הכינורות ניגנו עכשיו בכל הכוח, יוצרים ציפייה מתוחה לקראת חזרתה של הזמרת. בַּחַ׳אפ עַלֵיכּ, וַבַּחַ׳אפ תִנְסַאנִי, וַא־שַׁווק אִלַיְכַּ עַלַא טוּל סַ׳חַאנִי, אההה,4 תקווה האזינה רגע ואמרה: ״ככה זה, האימא עובדת והוא מפחד. שהיא לימדה אותו לחמם לבד, אבל גם היא מפחדת, אז אני פה״.

רוזה הנהנה, אבל לא הצליחה להבין אימא של מי לימדה את מי ולמה. אחת עשרה שנים של שכנוּת עם תקווה יוסף לימדו אותה שאין טעם להוסיף לשאול. תושבי השכונה הגיעו אליה היישר מהמעבּרה, וכך התערבבו כאן רומנית, ערבית ועברית שבורה לשפה אחת עילגת, והשנים לא שיפרו אותה. גם הדרך שבה זרמו מחשבותיה של תקווה נדמתה לה רבת־פיתולים ובלתי צפויה, וכך, מה שהבינה, הבינה. אחת עשרה שנים, ובכל יום בעשר בבוקר הייתה תקווה עולה אל הקומה השנייה, נעצרת ונאנחת בכל מדרגה, נזהרת שלא לשפוך את הקפה שהביאה איתה בכוס זכוכית, תמיד באותה כוס זכוכית, דופקת על הדלת ומתיישבת על הספה. ובכל השנים האלו דאגה להשאיר את הדלתות פתוחות, כדי שתוכל לשמוע מהדירה שלה בקומה הראשונה את המוזיקה, תמיד אותה מוזיקה, שלא התחלפה מעולם ושרוזה לא התרגלה אליה אפילו מעט.

״עוד מעט ייגמר הכול. גם החול ייגמר״, המשיכה תקווה ולא חיכתה לתגובה.

״חול? איזה חול?״ שאלה רוזה כשעיניה ממוקדות במחט הנעה במהירות על החולצה.

תקווה הסיטה פתאום את מבטה והתבוננה בה כאילו ראתה אותה לראשונה.

״החול של הים! את לא מבינה?״ אמרה בכעס פתאומי, ״בגלל נאצר! חפרו את הגינה ושמו שקי חול!״

המחט חדלה לרגע, ורוזה מתחה מעט את גבה הכפוף והביטה בתקווה. ״רק אל תתרגזי, תקווה, זה לא טוב לך״. היא פנתה שוב אל המכונה.

״אפילו מקלט אין לנו״, אמרה תקווה, ״לא שמתי קרטונים ולא דבק ולא כלום. אין כוח״.

״על החלונות? היום יבואו מהעירייה לעזור לנו לשים״, אמרה רוזה וקולה רטט. ראשה נע קדימה ואחורה יחד עם רגליה המדוושות כשאמרה: ״ה־א־פ־לה, ככה הם קוראים לזה. ה־א־פ־לה״.

״אבל את אל תדאגי״, אמרה תקווה, ״אולי לא יהיה כלום בסוף״.

רוזה לא השיבה. היא קיפלה את החולצה והניחה אותה על הספה. ידיה רעדו והיא אחזה בכח רב במשענת הספה. ״אבל אם תהיה מלחמה״, אמרה נואשת, ״אז אני אבוא אצלך, תקווה. הם אמרו שאסור להיות בקומה למעלה״.

״אני יגיד לסימה״, אמרה תקווה, ״שתבוא עם הילד״.

״כן, גם הם״, התעודדה רוזה והלכה להביא מהחדר הסמוך שמלה שחורה מנוקדת בלבן, שהייתה תלויה שם על קולב. הכינורות מהקומה הראשונה חידשו פתאום את נגינתם. ״עוד לא נגמר?״ אמרה רוזה, ״כל שיר – שעה. אומרים שנאצר אוהב אותה, יימח שמו״.

״יכול להיות שסתם הוא מדבר, ובסוף לא יעשה כלום״, אמרה תקווה.

רוזה הציגה מולה את השמלה ואמרה בהתרסה: ״תראי את זה, לא חבל לקצר? לא חבל?״

תקווה הנהנה ומשכה את שולי כותונתה אל מתחת לברכיה, מציגה לראווה את האורך הנכון של הכותונת שרוזה תפרה לה לפני כמה שנים. ״את אל תדאגי, שאני פה, ואם יהיה משהו את תבואי אליי״, אמרה.

רוזה הצמידה את רגלית מכונת התפירה לבד השמלה שתפרה. ״את זוכרת את מירי?״ אמרה בקול רם, כדי להחריש את הדברים שלא נאמרו בקול אבל נשמעו בחדר, ״היא באה אליי וקיצרתי לה את השמלת־כלה״.

תקווה השתתקה.

״את זוכרת אותה?״ התעקשה רוזה, ״מירי, החברה של זמ –״

״זוכרת״, אמרה תקווה במהירות, ״בטח זוכרת. יימח שמו וזכרו״.

״מי זה יימח שמו?״ שאלה רוזה בתימהון.

״האבא, כלום את לא יודעת? שהיה מרביץ להם כל הזמן. עכשיו לא יודעים איפה בעלה, מסכנה. נהייתה חולה מהצרות עד שמתה״.

״מי, האמא של מירי? ולא הלכו למשטרה?״ שאלה רוזה, ״ככה נעלם?״

״לא יודעים כלום ולא רוצים לדעת כלום״, אמרה תקווה בהחלטיות. ״איפה התחתנה? בבית כינסת?״

החוט השחור נגמר, ורוזה הוציאה ממגירה קטנה סליל חדש. היא הרכיבה על עיניה את משקפיה והשחילה במומחיות את החוט. הרעש המונוטוני התחדש.

״מה פתאום בית כנסת, לא שמעת? עכשיו הצעירים לא רוצים להתחתן בבית כנסת. רק באולם. ככה היא אמרה כשבאה להביא את השמלה. הוא שוטר ובטח יש לו כסף...״

״ככה זה. הכול משתנה״. מבטה של תקווה נמשך אל המרפסת הפתוחה, שנשקפו ממנה השיכונים שמעבר לכביש. לרגע נראו כמו רכבות קומתיים ארוכות ודוממות, שקפאו על מקומן לצד ערמות החול ושקי החול והמודעות הלבנות של הג״א. ״מה יעשו? אצלנו בבגדד היו מתחתנים בבית. כולם פה כבר התחלפו, ובאו האדוקים. הנה, בנו שמה בית כינסת גדול, עוד לא גמרו, אבל כבר מתפללים שמה״. לפתע חזר הכעס אל קולה, ״למה את לא הולכת לבית כינסת?״

טרטור מכונת התפירה התחדש. ״מה יש לי לעשות שם? אלוהים כבר מת שמה, אצל הגרמנים יימח שמם״, ידיה של רוזה נעו משני צידי המחט והידקו בעדינות את שולי השמלה אל משטח המכונה. ״כל פעם את שואלת ולא שומעת מה אני עונה״.

״כן״, אמרה תקווה, ״אני גם לא הולכת״. היא טפחה בשתי ידיה על ירכיה, ״אין כוח ברגליים. פעם היינו הולכים, אני ודויד ו...״ היא לא השלימה את המשפט.

״מה קרה, כבר שכחת את השם שלה?״ שאלה רוזה בלי לסובב את ראשה.

״איך שכחתי״, אמרה תקווה, ״תגידי לי את, איך יכול להיות שאימא תשכח את הבת שלה? בת יכולה לשכוח, אימא לא״.

בתחושת אשמה קלה החליפה רוזה נושא ושאלה, ״מתי זה היה, תקווה?״

מבטה של תקווה נשא אותה החוצה, אל המרפסת, אל בנייני השיכון, אל הרחובות. ״הייתה קטנה עוד, שמה בבגדד. הייתה רוצה שמלה לבנה לבית כינסת, והיינו הולכים ביחד. גם פה היינו הולכים, עד שגדלה ואמרה לא״.

שקט פתאומי השתרר בדירה הקטנה, כשרוזה חדלה לדווש, וגם הכינורות השתתקו פתאום.

״נגמר״, נאנחה תקווה בקול, ״את זוכרת איך אהב לשמוע אותה? יא ראבּי!״

לרגע הצטערה רוזה על שדממו צליליו האחרונים של השיר. המוזיקה צרמה באוזניה ואת המילים לא הבינה, אבל היא חשבה על דויד, האיש השקט והצנום, שנהג לשבת עד שעות החשכה במרפסת המובילה לגינה הקטנה ולבהות בבניין שממול, מגלגל בידיו שרשרת של חרוזים חומים ומשיב לשאלותיה של תקווה בהנהון או בניד ראש, הכול לפי העניין וללא מילים. היא נזכרה באור שניצת בעיניו בכל פעם שתקווה הפעילה מחדש את הפטפון, והצלילים האלה, ששורטים את אוזניה, היו ממלאים אז את השיכון, ודויד היה מרים את ראשו, מניח מידיו את שרשרת החרוזים ומתופף באצבעותיו על מעקה המרפסת. אחר כך חשבה על הילדה הקטנה שהייתה יוצאת אליו למרפסת ואומרת: ״אבא, כבר חושך״.

סלסילת הבגדים התרוקנה. רוזה קיפלה את הבגדים המתוקנים, הקפידה שלא לקמט אותם והניחה אותם בזהירות בסל הריק. ״עוד מעט יבואו מהג״א לשים לנו ניירות שחורים בחלונות״, אמרה, אבל נראה שתקווה לא שמעה את דבריה. ראשה הזדקף פתאום בהקשבה מאומצת לקול יבבה חרישי שנשמע מבעד לדלת הדירה הקטנה.

״זה הוא, את שומעת אותו? מה קרה לו?״ אמרה תקווה וקמה ממקומה.

״מי, האיש של הג״א?״

״זה הכלב בוכה, מה קרה לו״, תקווה צעדה בכבדות אל עבר הדלת. ״אלוהים ישמור...״

רוזה מיהרה לקום בעקבותיה. הכלב רבץ ליד הדלת והמשיך ליילל אל מול פניה של תקווה, והיא רכנה אליו במאמץ וגנחה, תומכת את גבה ביד אחת ומניחה את האחרת על ראשו הכלבי, עד שחדל ליילל.

״בוא לתקווה, בוא״, שידלה אותו להיכנס לדירה הקטנה. ״בוא, רוזה תיתן לך חלב, אני אין לי כוח לרדת מדרגות, עוד מעט, אלוהים יעזור״.

רוזה צקצקה שוב בלשון מסתייגת, אבל ניגשה אל המטבחון הקטן. עשר שנים לפני כן ראתה אותו תקווה קשור בפינת הרחוב בחבל, כחוש ומייבב, ובלי לשאול שאלות או להסביר אספה אותה אליה הביתה. היא שמעה את ילדי השכנים קוראים לו ״ג׳מבו״, אבל היא קראה לו בפשטות ״הכלב״. ״לְמה לך כלב?״ הייתה רוזה נוזפת בה שוב ושוב, ״מְמַלֵּא לך את הבית שערות וכל היום אַת אחריו, מנקה ועובדת ככה קשה...! לא מספיק את לבד, את צריכה עוד כאב ראש?״ אבל כל המילים האלה חלפו ליד האוזן של תקווה כאילו לא נאמרו.

רוזה הוציאה גביע גבינה ריק ונטול מכסה ומילאה אותו בחלב. הכלב הביט לרגע בתקווה, והיא עודדה אותו: ״תיקח, תיקח, זה חלב טוב״, והוא שתה בבהילות את החלב עד הטיפה האחרונה.

תקווה חזרה אל הספה בסלון, וג׳מבו נגרר בעקבותיה. רוזה הרימה את הגביע הריק וזרקה אותו אל הפח שמתחת לכיור, החזירה את מכסה האלומיניום לבקבוק החלב ואת הבקבוק למקרר. כשחזרה אל הסלון ואל תקווה, כבר יצא הכלב החוצה.

״הלך?״

״הלך. שתה חלב והלך. ידע שאני כאן ועלה עד פה, מה יש לו לעשות בחוץ, אני לא יודעת״, אמרה תקווה.

״אולי הלך לעזור להג״א״, אמרה רוזה וצחקה בחוסר שקט. היא לקחה מטלית לנגב את האבק מהמזנון, הרימה כל אחת מהבובות הקטנות בשמלות המלמלה הוורדרדות שעמדו בשורה על המדף התחתון. ״זה הבאתי מרומניה, אבל תפרתי להם שמלות חדשות, שהישנות כבר התפוררו״.

״עוד לא שתית את התה שלך״, אמרה תקווה.

״תכף״, אמרה רוזה וניערה אבק מן השמלות הקטנטנות והחזירה אותן זו אחר זו למדף. ״הילד של סימה צריך לבוא אלייך היום?״

״ילד טוב, עושה מה שאומרים לו. יבוא בצהריים. כבר שמתי סיר על הגז. מסכנה״.

״מי, סימה?״

״כן, שאין לה אף אחד, ורק הילד. יא ראבּ״. תקווה נאנחה, וגופה הגדול נע קדימה ואחורה, מונע מכוח בלתי נשלט של כאב וצער. ״יא ראבּ״.

*

״ערק! ע־רק!״ נשמעה הקריאה הלילית בין השיכונים.

״ע־רק!״ תקווה סגרה את התריסים ואת החלונות, אך הקריאה הסתננה מבעד להם עם קרני האור של הירח. ״ע־רק!״

אחר כך חזרה הדממה לשיכונים, לשבילים שהפרידו ביניהם ולדירות הקטנטנות החשוכות. תקווה היטיבה את הכרית מתחת לראשה.

הקול היה חלש ובא מבחוץ, כמו שריטה קלה על הדלת. הכלב פקח את עיניו וזקף את אוזניו בחשכה. תקווה שכבה פקוחת עיניים והקשיבה גם היא. דפיקה, ועוד אחת. היא הסירה את השמיכה מעליה ובשתי ידיה אחזה ברגל שמאל והעבירה אותה מהמיטה לרצפה, נאנחת, ובאנחה נוספת העבירה גם את רגל ימין. כל עצמותיה חרקו כשקמה מהמיטה. יא ראבּ, אין כוח, אין. הכלב לא זז ממקומו כשחיפשה את נעלי הבית ונעלה אותן לאט. רק כשיצאה מהחדר קם והלך אחריה. ״מי זה שמה?״

״תקווה, אני יכול לבוא אלייך?״ נשמע קול דק מבחוץ. תקווה סובבה את המפתח. ״תכף״, אמרה ופתחה את הדלת. הילד עמד בחדר המדרגות החשוך והביט בה. ״אני יכול לבוא אלייך?״

״עוד הפעם היא עובדת בלילה?״ היא סגרה את הדלת מאחוריו וסובבה את המפתח. הילד עמד מולה ושתק.

״רוצה חלב? לאכול?״

הילד הניד את ראשו לשלילה ורעד בתוך חולצה פרחונית גדולה מאוד ממידותיו. הוא היה יחף, ופניו היו רטובים מזיעה.

״ג׳מבו פה?״

״בטח פה, בוא, בוא לדודה תקווה״, אמרה תקווה והוליכה אותו אל מיטתה. הכלב שכב למרגלות המיטה ונשא אליו את עיניו. הילד חייך אליו באור הקלוש של מנורת הלילה הקטנה וטיפס אל המיטה. תקווה כיסתה אותו בשמיכה. אחר כך התיישבה על המיטה, ובתנועה איטית וכואבת הרימה בשתי ידיה את רגל שמאל ואחריה את רגל ימין, ונשכבה לצידו. ״תישן, תישן. בבוקר אימא תבוא״.

״תקווה״, אמר הילד, ״עוד פעם הוא צעק...״

״זה ערק, אל תדאג, זה רק ערק...״

״אבל למה הוא צועק, תקווה?״ שאל הילד בעקשנות.

תקווה חשבה רגע.

״הוא שיכור, הוא רוצה עוד ערק״, אמרה. היא חשבה עוד רגע. ״לא יכול לישון, מסכן, שותה ערק בשביל לישון קצת״. הילד שתק. נראה שהתשובה הניחה את דעתו. תקווה היטיבה את הכרית ועצמה את עיניה.

״יש אוטו לארק סטודיבייקר בחורשה, ראיתי אותו״, אמר לה הילד בחשכה.

״בחורשה?״ קולה של תקווה נשמע לו ממרחקים

אין־סופיים של חושך, ״איך אוטו בחורשה?״

״ראיתי אותו״, קולו רעד מאוד.

״איך אוטו בחורשה״, חזר אליו קולה של תקווה, ולרגע נכנסה גם בו תהייה, איך אוטו בחורשה? אבל חוט של עקשנות פיעם בו פתאום, חותך את הלילה לעברה, ״היה שם! לארק סטודיבייקר! כשחיכיתי ל...״ ותקווה אמרה, ״שששש, עכשיו תישן. בבוקר אימא תבוא״.

הוא פער את עיניו בחשכה ככל האפשר וניסה לראות את פניה של תקווה, לשכנע אותה במבטו, והרים מעט את קולו: ״גם ג׳מבו היה בחורשה, תקווה״.

״שששש״, היסה אותו קולה של תקווה, ״חלום. זה שום דבר״.

״ער־ק... ער־ק״, שוב חדר הקול מבעד לסדקי החלונות. הילד נרעד.

״תקווה״, אמר הילד. גופה של תקווה נע על המזרן והמיטה חרקה. ״תקווה, לערק אין משפחה?״

״מה אכפת לך עכשיו? תלך לישון״, אמרה תקווה, ולאחר רגע הוסיפה: ״יש לו, למה לא, אחים יש לו, אבל ילדים אין לו״.

הילד הרהר רגע. ״תקווה״, הוא אמר, ״גם לך אין ילדים?״

הוא שמע את נשימתה הכבדה של תקווה נעצרת. הוא חיכה בשקט.

״רק אחת״, הפר קולה של תקווה את השקט ונדם.

הוא לא ידע מה לומר עוד ועצם את עיניו. תקווה נשארה שוכבת על גבה בעיניים פקוחות, מקשיבה לקול כשכוש זנבו של הכלב. כל היום חדשות ברדיו, אין מנוחה. שָׁמה מלחמה, כאן הבן של סימה. והבת שלי איפה, יא ראבּי, איפה היא זמירה, מאיפה אני יביא כוח, מאיפה.

הילד נרדם.

5.

זמירה המשיכה לחייג כל הלילה עם דליה ועם המתנדבים, שישבו כמוה על הטלפונים לבדוק את מצבת כוח האדם החדשה, אבל הראש שלה היה במקום אחר. העיפרון סובב את החוגה, הפה שלה דיבר עם השוטרים ועם המתנדבים, היד שלה מחקה שמות מהרשימה, אבל בראש היא עשתה רשימה אחרת – של המקומות שרפול יכול להיות בהם; בקְלוּבּ של הקלפנים של טורקו או בקלוב ביפו, למשל, או בבית זונות או סתם אצל אישה אחרת.

כשהכינה במטבחון לה ולדליה סנדוויץ׳ עם גבינה לבנה, חשבה על המקרר הנקי והריק של מירי, וכשדליה הורידה נעליים כי הרגליים שלה כבר הרגו אותה, היא נזכרה בנעליים הלבנות מהחתונה של מירי. וכשמשה דיין דיבר ברדיו על המשימות הלאומיות שעומדות בפנינו עתה, היא שאלה את עצמה איזה משימה הייתה לרפול דווקא עכשיו ומי שלח אותו, אולי ביטון, אבל זומר בטוח לא ידע על זה כלום. אבל הכי רצתה לדעת מאיפה היה לו רכב למשימה שלו. אולי ייקח קצת זמן, אבל בסוף היא תגלה את האמת עליו.

בינתיים משומר נכנס כולו מזיע והחולצה שלו בחוץ כמו תמיד, והודיע שלא מצאו את הלארק ושתכף זומר יגיע ואלוקים יעזור לכולנו, ואחר כך, ליתר ביטחון, שאל איך מתקדמים הטלפונים, לפני שזומר ישאל אותו ולא תהיה לו תשובה.

דליה תמיד צחקה ואמרה שמשומר שלומפר מקצועי, אבל כמה שהוא שלומפר ככה הוא מז״פניק מקצועי, וזה היה נכון. הן לא ידעו עליו הרבה חוץ מזה שהוא גר בסוף רחוב אילת עם אשתו ושאין להם ילדים, ודליה גם אמרה פעם שבגלל זה הוא עובד יום ולילה, רק בשביל לא לראות את הבית הריק. באותו רגע הלב של זמירה התכווץ, והיא אמרה: ״למה את אומרת ריק, מי שאין לו ילדים אז הבית שלו ריק?״ ודליה אמרה: ״בטח ריק. תראי את אשתו, איזה יפה, עם שמלות ועקבים וכל שערה שלה במקום, אבל העיניים שלה עצובות. והוא, גם העיניים שלו ככה, עצובות״. הלב של זמירה התכווץ עוד יותר כמו בכל פעם שמדברים איתה על ילדים, אז היא קמה ויצאה לשירותים ונשארה שם עם הדמעות עד שהתייבשו. מאז היא מתייחסת קצת יותר יפה למשומר, חוץ מהפעמים שהוא עולה לה על העצבים כי הוא פוחד פחד מוות מזומר וממש רועד כל פעם שהוא מדבר אליו.

עכשיו משומר נעמד מול השולחן שלה ואמר לה שבעוד כמה חודשים כבר תהיה טלוויזיה בארץ, כמו באמריקה, וסוף־סוף היא תוכל לזרוק את הטרנזיסטור המטרטר שלה כי בטח ישימו להם טלוויזיה גם פה במשרד, אבל בינתיים הוא רוצה לשמוע חדשות כדי לדעת אם באמת משה דיין נהיה שר הביטחון דקה לפני שפורצת מלחמה, כי זה ממש לא הגיוני, ובטח לא הגיוני שהוא רצה להיות אלוף פיקוד דרום במקום גביש.

דליה אמרה שזה מה שאמרו כמה ימים קודם, אבל בעיתון כתבו שהוא אפילו עשה כבר מסיבת עיתונאים בתור שר ביטחון, ככה שאין סיכוי שהוא יהיה גם אלוף פיקוד דרום. ראו על הפנים של משומר שהוא בכלל לא היה בעניינים ושהוא מופתע מזה שדליה יודעת יותר ממנו.

זמירה, שהרגישה פתאום שהיא גאה בדליה שמתמצאת כל כך במה שקורה בממשלה, תקעה לו את הטרנזיסטור ישר לאוזן ואמרה לו: ״קח, שיהיה לך לבריאות״. אבל ברדיו היו רק שירים, והיא ניצלה את ההזדמנות ושאלה כאילו במקרה: ״תגיד, משומר, יש לך מושג איפה רפול?״

משומר קיפל חצי מהצווארון של החולצה, שכח את החצי השני ואמר: ״הייתי כל היום במעבדה של המז״פ, אז אני לא יודע, אבל בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא אמר שהוא צריך להיפגש עם אחד המודיעים שלו, למה את שואלת?״

בלי להתבלבל היא אמרה לו: ״לא, כי הוא ברשימה פה אצלי, אבל אני לא מצליחה להשיג אותו, גם לא בַּקשר. מתי הייתה הפעם האחרונה שראית אותו?״

משומר חשב רגע ואמר: ״במוצאי שבת, בערך בשש. לא ראיתי מתי הוא יצא מפה״.

״מוצאי שבת?״ אמרה זמירה, ״ממתי אתה ורפול עובדים בשבת?״

״פיקוח נפש״, אמר משומר וסידר את הכיפה על הראש, ״יש אישור מהרבנות, בגלל המלחמה״.

זמירה לא ענתה ורק רשמה את הכול על הדף שמולה, וליתר ביטחון שאלה גם מתי הוא ראה את עמוס ושמעון מהרשימה שלה, כי גם איתם אין לה קשר. משומר אמר שראה אותם בבוקר וששניהם כבר משובצים, ככה שהיא יכולה למחוק אותם מהרשימה. גם את רפול משאירים ביחידה, ככה שגם אותו אפשר למחוק. אז היא מחקה ככה שיראה אותה מוחקת, והמשיכה עם הטלפונים.

מה שעוד הדאיג אותה היה המצב של מירי, שנשארה בלי הבעל הטרי שלה והיא בטח בלחץ הרבה יותר ממנה, והתחשק לה לקום וללכת אליה ולראות אם היא נרגעה ואם היא נרדמה אחרי שעזבה אותה.

כל פעם שהדלת של המשרד נפתחה היא קפצה כי חשבה שאולי רפול הגיע, אבל לא רפול ולא נעליים. רק דליה, שהגיעה מהמשרד השני כי הייתה חייבת הפסקה קטנה.

היא סיפרה שהראש שלה כבר מתפוצץ מהאנשים שמגיעים אליהם מכל השכונות בחולון, אפילו שכבר אמצע הלילה, ושואלים מה צריך לעשות – פה יש מישהו חולה ושמה מישהו נכה ואיך הוא ירוץ למקלט – וגם מתקשרים מהטלפון הציבורי עם המון שאלות, ואז צריך לשלוח אליהם מתנדבים שיסבירו ויבדקו מה אפשר לעשות.

היא רצתה לשאול את דליה אם שמעה משהו על רפול, אבל התאפקה. קודם כול, כי בכל זאת נראה שלכולם המלחמה עכשיו יותר חשובה מהמניאק הזה, וחוץ מזה, עדיף שהיא תשתוק, כי יש לה הרגשה שמשהו פה מסריח וכדאי קודם להבין מה קורה.

לאט־לאט נהיו פחות שמות ברשימה, ודליה והמתנדבים כבר יכולים להסתדר חצי שעה בלעדיה כי גם לה יש עכשיו משימה. היא לקחה כמה מסמכים עם התקנות החדשות של המפכ״ל, רק כדי שתהיה לה סיבה להיכנס עם זה לחדר של זומר ולשים לו על השולחן. השולחן שלו היה נקי כמו תמיד, כי הוא שנא שיש עליו כל מיני ניירות שהזכירו לו שהוא לא יכול להספיק הכול, רק שעכשיו זה תקופת חירום ואפילו הוא לא יכול לשנות את זה. מאחורי הכיסא שלו היה דגל ישראל תלוי על מקל, ועל הקיר היו תמונות של הנשיא שז״ר ושל ראש הממשלה לוי אשכול. זומר אהב לשבת ככה, כשהראש שלו ליד הראשים שלהם.

ארון המגירות היה סגור, והיא פתחה אותו במפתח שזומר החביא תמיד במגירה של השולחן, ליד בקבוק הקוניאק הסודי. גם כן מחבוא. היא חיפשה את התיק של רפאל לוי והתיישבה על הכיסא הגדול של זומר והתחילה לקרוא את המסמכים שהיו בו. אם זומר היה רואה אותה זה היה הסוף שלה, אבל הוא היה בישיבה לילית עם עוד כמה מפקדים במשטרה, קיבל איתם הנחיות ועדכונים לאור המצב, ככה שבינתיים היא יכולה להיות שקטה.

בתיק של רפול היו דוחות שהוא מילא על פגישות שלו עם כל מיני עבריינים, כאלה שהיא כבר הכירה עוד מהשכונה, כמו טורקו והחיילים שלו, וגם כמה כאלה שהיא לא שמעה עליהם אף פעם. הכתב של רפול היה של תלמיד כיתה ד לא כל כך מוצלח, והוא החליף חופשי בין אותיות כמו אל״ף ועי״ן, או חי״ת וכ״ף, אבל זה לא הפריע לו במיוחד וגם לא לה, כי היא התרכזה בתוכן.

אף מילה לא נכתבה בתיק על רפול הקלפן ועל חובות שלו לעבריינים ולקלפנים, למשל לטורקו. אולי זה היה סיפור כיסוי ומירי לא יודעת מהחיים שלה, אבל יש סיכוי טוב שדווקא ביטון לא ידע כלום מהחיים שלו. בכל מקרה, בתיק המשטרתי רפול היה שוטר למופת. בטופס הפרטים האישיים נמחקה המילה ״רווק״, ומישהו כתב בעט אדום ״נשוי״, ובשם האישה היה כתוב ״מרים שמעון״. זה הכול. מה אפשר להגיד, שוטר למופת ובעל למופת.

היא נעלה את הארון, החזירה את המפתחות למגירה הסודית של זומר וחזרה לשבת מול דליה, ושתיהן המשיכו לחייג לפי הרשימות בזמן שהן מקשיבות לטרנזיסטור.

1 ״שיר לי, לאט־לאט, שיר לי, וקח את עיניי״.

2 ״שכחתי את שנתי ואת חלומותיי, נשכחו לילותיי וימיי״.

3 ״הרחק ממך חיי הם ייסורים, אל תרחיקני ממך״.

4 ״אני חוששת לך, ופוחדת שתשכחני, וכמיהתי אליך לעולם תעירני״.