אל תשבי ככה סתם
איריס רילוב
₪ 40.00
תקציר
סופר מצליח ונרקיסיסטי קופא בתנוחת בהייה מול מסך מחשב ריק, ומזמֵן בעל כורחו התכנסות משפחתית נדירה; צעיר במשבר שמתכונן למסע חייו נקרא לסעוד את סבו הזקן; ילדה חוֹוה את ניצני התבגרותה המינית על רקע מלחמת יום כיפור, בעוד השושלת הנשית במשפחתה מתייצבת לקרבות משלה; אישה באמצע חייה מהגרת עם משפחתה לפרבר אמריקאי, ומנסה לברוח מן השגרה המשמימה באמצעות כתיבה ופנטזיות.
איריס רילוב מובילה את קוראיה ביד בוטחת דרך מגוון דמויות ומצבים, ומסירה את הלוט מעל לסורגי הכלא הבלתי־נראים, שהזמן, המקום והמוסכמות החברתיות מציבים סביב כולנו. בד בבד היא גם מסמנת, מבלי לרכך דבר, את ראשית המוצא מן המלכודות הללו; כמו באגדה על הגיבור הנודד שמגלה את האוצר הנכסף חבוי בחצר ביתו, כל דמות מגלה בתורהּ כי המפתח אותו הרחיקה לחפש טמון באגרוף קפוץ היטב, סמוך מאוד, שרק המתין למגע הנכון על מנת לשוב ולהיפתח.
איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית ומתרגמת. היא מוסמכת התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, וזכתה בפרסים על סיפוריה מטעם קרן ארדיטי ואתר הספרים הדיגיטליים עברית. ספר שיריה על ציר האפשר ראה אור בפרדס (2019). יצירות פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת. אל תשבי סתם ככה הוא ספר הפרוזה הראשון שלה.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: פרדס
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: פרדס
פרק ראשון
— אמא אני לא הצלחתי לעשות את המבחן ניסיתי אבל ממש לא יכולתי להתרכז ודרור אמר בסדר שאני אגש למועד ב' ודי אני לא יכולה להישאר יותר בבית ספר אז אני אבוא עכשיו לבקר אותך, בסדר?
— טוב חמודה, אבל בחוץ ממש סופה, יש לך מטרייה?
— לא אבל אל תדאגי זה ממש קרוב. סך הכול תחנה אחת באוטובוס.
— תיכנסי למעלית שעולה למחלקת אשפוז, ותשאלי בקבלה. חדר חמש.
— טוב.
מירי מניחה את הטלפון הנייד לצדה. במיטה מתחילים להצטבר הגאדג'טים: מחשב, טלפון, ספר, בובת קוף פרוותי בצבעי ורוד וסגול. בדיוק התחילה להתנמנם כשהילדה צלצלה, אבל לא אכפת לה. היא מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב. בהשכמת הבוקר, אחרי שהאח האחראי ניתק אותה מן העירוי, הגיעה אחות אחרת, חסרת סבלנות, שהאיצה בה להתיישב ולהתקלח. ברגע שהתרוממה במיטה תקפו אותה רעד, בחילה וסחרחורת, והיא סירבה בתוקף לקום. טוב שהתעקשה: חידשו לה את העירוי לעוד שעה, הוסיפו משהו נגד בחילה, וגם זריקה בטוסיק לכאבים. היא חיכתה לאורן, שעבר אצלה בדרך לעבודה, ורק אז העזה לצאת מן המיטה. אורן תמך בה, פסע איתה למקלחת ונשאר מאחורי הדלת, מוכן לכל קריאה. אחר כך טייל איתה במסדרון, לאט־לאט, הצליח לבלום את עצמו, להתאים צעדיו אליה. זה לא מובן מאליו בשבילו. הוא גם אמר שהחליט בסופו של דבר לבטל את הנסיעה לירושלים בערב, והיא הייתה מרוצה והבליעה חיוך. בסופו של דבר, האחות צדקה: ברגע שהתרחצה והחלה לשבת, לעמוד, ללכת, הרגישה מאוששת.
היא לוחצת על השַלָּט, מגביהה את גב המיטה המתכווננת, מיטיבה את החלוק על גופה. מבטה נשלח אל החלון הגדול: את צדו השמאלי ממלא קיר מתקלף ועלוב, אבל מימין נשקף המפרץ במלוא הדרו. היום השמים והים חלביים־אפורים ולא ניתן להפריד ביניהם. את קו האופק, שגם בימים כתיקונם הוא דמיוני, בלע כליל דרקון של ערפל סמיך. הבטיחו סערת חורף, וקיימו.
אתמול, כשחיכו בחדר הזה שיורידו אותה לניתוח, השמים היו צלולים והים עצום וכחול. הנמל הצטייר בבהירות ממש מתחתיהם, המְכוּלוֹת והמנופים בכתום ואדום כמו צעצועי ילדים מפלסטיק. אורן החזיק לה את היד והיא אמרה במהירות את המשפט המביך שהתאמנה עליו, מדקלמת טקסט מסרט הוליוודי: אם יקרה לי משהו, תחכה שנתיים, תדאג לילדים; אחרי זה, אני משחררת אותך, תמצא אהבה חדשה. אורן צחק ועשה מזה בדיחה, כמו שידעה שיעשה. מפתיע אותה לפעמים כמה הוא כבר לא מפתיע אותה, איך היא מכירה אותו מבפנים, יודעת לצפות בדיוק את המחווֹת, את המשפטים הקבועים, מנחשת מראש את הפרצופים המטופשים, הקולות והמקצב, את המרגיז והמצחיק והנוגע. וזה לא משעמם לה, להֶפך. השקעים והקמרים המוכרים נותנים תחושה של יציבות ונחמה, וכמו עוטפים אותה בשמיכה ישנה וטובה.
עולה בה רצון לקום, לצעוד למעלית ולפגוש את הילדה. אני צריכה להתאמן בהליכה, היא מְתָרֶצֶת, אבל יודעת שבעצם היא רוצה להסתיר לילדה בגופהּ משהו ממראות בית החולים. בעיקר בגללה דחתה ודחתה את הניתוח, פחדה לערער איזה איזון שברירי שהתחיל להתהוות. המריבות, מצבי הרוח המתחלפים, הלילות הלבנים, טריקות הדלת, ההסתגרויות בחדר, ואצלה, החרדה שמתחלפת בכעס וחוזר חלילה, איך אפשר להכיל בתוך סחרור כזה פתאום גם חולי וחולשה ואובדן אפשרי. תני לה קצת קרדיט, היא מצליחה לנצח את הדחף: הנה, היא התקשרה והודיעה שהיא מגיעה, לגמרי ביוזמתה — הרי בהתחלה לא רצתה בכלל לשמוע על הניתוח. אבל כשנוקפות הדקות ומטח גשם חדש פורץ, היא כבר לא מתאפקת, ומתקשרת, רוצה להגיד: וַתרי על זה, אל תסתובבי במזג אוויר סוער כל כך, תגיעי כבר בערב עם אבא — והילדה עונה מיד: בדיוק הגעתי! אני עולה.
ושוב היא עוצרת עצמה מלגשת ולפתוח את דלת החדר, לשרבב ראש למסדרון, לחפש את הילדה, לאותת לה, הנה אני. היא מחכה בשקט במיטה. דפיקות נמרצות על הדלת. הגיעה.
היא נכנסת. בלחייה פורח סומק ועיניה לוהבות. איזו חמדת נעורים. היא נועלת את מגפוני העור החומים עם העקב הקטן שמירי קנתה לעצמה לפני חודש. עליה הם נראים נהדר, היא חושבת בסיפוק, וחשה רק שמץ קנאה.
— איזה קטע, איך שירדתי מהאוטובוס התחיל גשם כזה חזק.
— אבל את לא רטובה.
— דווקא כן, ברגליים.
היא נראית עליזה ומפוטפטת. מירי שמחה. היא לא רוצה לדאוג ולשאול יותר מדי על המבחן ועל בית הספר ועל איך ישנה בלילה. רק אומרת: כל הכבוד שהלכת היום לבית הספר.
— אבא הכריח אותי — היא צוחקת — אבל אחר כך הייתי עייפה מדי וכל הזמן נרדמתי. אז איך את מרגישה, אמא?
— ממש לא רע. הרופא שלי אמר שאני מצטיינת מחלקה.
— איזה יופי. ראית את הסרטים שהקלטתי לך?
— עוד לא, אבל את רואה, הקוף הסגול שנתת לי איתי במיטה. צריך לתת לו שם.
— אולי אדוארדו?
— אחלה שֵם.
שתיקה קלה. הילדה מתבוננת סביבה בחוסר שקט.
— אפשר להדליק טלוויזיה? היא שואלת בזהירות.
— בטח, רק שאין שַלָּט.
— אני אסתדר.
היא ניגשת ומתעסקת במרץ עם הלחצנים בצד המכשיר. מירי מתבוננת בה. כואב לה כשהיא מזדקפת ומיטיבה את ישיבתה, אבל זה כאב עמום; היא נושמת נשימה ארוכה והנה, כבר עבר. הילדה מצאה בינתיים סדרת טלוויזיה שהיא אוהבת והתיישבה בכורסה.
— איזה יופי! גִילְמוֹר גִירְלְס. רוצה לראות?
— אפשר...
הילדה בוהה. מירי משתדלת להיות סבלנית ומנסה לפענח את ההתרחשויות על המסך, לזהות את הדמויות ולהבין את היחסים ביניהן, אבל כל בנות גילמור נראות בדיוק אותו הדבר, בשיער חלק וגולש, ריסים ארוכים והבעה מופתעת או מבודחת. פעם סיפרה לה הילדה על חברה שצופה בסדרה הזו באדיקות עם אמא שלה, כיף שבועי משותף של שתיהן, מחובקות על הספה, מוחות דמעות בטישוּ ומתגלגלות יחד מצחוק, ואין דבר שהיא רוצה יותר מלהיות אמא כיפית כזאת. אבל היא משתעממת. וגם צריכה פיפי.
מירי אוחזת במתלה המשולש המשתלשל מעל מיטתה, מושכת עצמה בהדרגה לישיבה. רגל אחת על הרצפה, אחריה עוד אחת. נשענת על השידה. היא מתרוממת לאט, הולכת קצת כפופה, ככה הכאב מורגש פחות. כשהיא חוזרת מן השירותים, עוד הישג קטן, היא אומרת בלי לחשוב:
— זה משעמם אותי. לא בא לי שתשבי פה ותראי טלוויזיה. בואי נטייל קצת, האחיות אמרו לי שחשוב להתנועע.
וכבר מתחרטת על הכעס שאולי התגנב לקולה, איך הרסה וקלקלה, אבל זהו, המילים כבר נשלחו, אי אפשר לתפוס בזנב ולהחזיר.
— טוב — עונה הילדה במהירות, ניגשת לכבות את המכשיר. נדמה למירי שהיא עושה פרצוף אבל איך אפשר לדעת כשהיא רואה אותה מגַבָּהּ.
הן משלבות זרועות, פוסעות בקצב מתון במסדרון. הילדה נראית רצינית ומרוכזת, ומגעה הקל מחמם את מירי מבפנים.
— לא נורא פה, נכון? שואלת מירי.
— המקום בסדר, אבל האנשים החולים שמסתובבים בפיג'מות, סוחבים עירוי...
— הלוואי שעוד הרבה שנים לא תצטרכי לבקר אף אחד בבית חולים. איזה מזל שזאת הפעם הראשונה שלך.
— נכון.
הן מגיעות לחלון הפנורמי הגדול בקצה המסדרון. נוף הכרמל הירוק נשקף מנגד, בוהק ורטוב.
— אז זהו, כבר לא יהיו לך עוד אחים קטנים.
— תגידי, ביקשת מהרופא את הרֶחֶם בצנצנת, כמו שליאור ביקש?
מירי צוחקת בזהירות. כואב.
ב.מן הקצה השני של המסדרון עוקב אחריהן אנואר. בדיוק סיים את המשמרת, והוא בדרכו הביתה. ארבע שעות לפני כן, בהשכמת הבוקר, ניתק את מירי מן העירוי. את הצינורית השאיר תקועה בווריד, פרפר הפלסטיק מוצמד בחוזקה לַפְּנים הרך של המרפק בשתי רצועות דביקות ורחבות. "חייבים להשאיר?" שָאלה, והוא הנהן. בינו לבין עצמו התלבט רגע, והחליט שבמשמרת הבאה יתעסקו עם זה. היא בן אדם בסדר, ממעטת להתלונן או לקרוא לאחים. ועכשיו היא פוסעת שלובת זרוע עם הילדה. צעדיה בנעלי הבית החורפיות קטנים ומהוססים. מדי פעם היא נעצרת להישען על הקיר, תופסת אוויר. שערה סתור, כתונת בית החולים מכוסה בחלוק קל ופרחוני שחגורתו קשורה ברישול. הבת דקיקה מאמה, בג'ינס קרועים ורטובי שוליים שמכסים מגפיים נמוכי עקב, וחולצתה הרפויה שמוטה באגביות, חושפת קימור כתף. העיניים של אנואר הולכות אחריה. ליד החלון הגדול שתיהן הופכות לצלליות. באור החיוור שממסגר אותן הוא לא מסוגל לראות את פניהן, אך את שיחתן הוא שומע. כשמירי מסבה ראש לאחור הוא נבוך, נחפז להסתלק.
במעלית, בלובי כשהוא מעביר כרטיס וגם כשהוא עומד בתחנת האוטובוס, הוא עוד חושב על מירי ועל הילדה היפה שלה. אין לו מטרייה, אבל הגשם חלש, והוא מצטופף עם יתר הממתינים תחת הסככה. הסוודר הירוק והעבה שלו נרטב ושולי השרוולים נדבקים אל פרקי ידיו. הצמר הלח מגרד, ריח של כפר עולה ממנו. הילדה הזאת, בת שש־עשרה או שבע־עשרה, אולי פעם ראשונה בחיים שלה בבית חולים. אחר כך הוא חושב על אמא שלו, על הפעם הראשונה שביקר אותה. הוא לא מצליח להחליט אם היה בן שמונה או אחת־עשרה, היו כל כך הרבה פעמים, וכולן מתערבבות לחוויה אחת ארוכה של מסדרונות ומיטות ברזל וריח תרופות ושתן וחיוורון ושתיקות ופחד סתום. אחר כך הוא חושב על עצמו ועל אשתו, על המריבה אתמול בערב, לפני שיצא למשמרת, איך ירק עליה מילים מרות וכמה בזוי הרגיש אחר כך. הוא לא מצליח לזכור בכלל איך הכול התחיל. המבט שליווה אותו בדרכו החוצה, חורים בגב קדחו לו העיניים שלה הרושפות, והקרוסלה הזו, כן־לא־כן־לא, כל מריבה זורקת אותם אחורנית, כל כך רחוק זה מזו ומכל אפשרות שאי פעם יצליחו להתחבר ולהציל משהו, ועד שהם מגששים שוב את דרכם, מתקרבים בזהירות, שני קיפודים, משהו מתלקח וגלי הֶדֶף מעיפים אותם ומפרקים הכול.
המחשבות האלה מעוררות בו עצב של בדידות וגעגוע, געגוע למקום שבכלל לא ברור אם הוא קיים, והוא עייף כל כך, אבל אין לו שום חשק לחזור הביתה. לראות שוב את העיניים שלה ככה שחורות, כאילו האישונים בלעו את הכול, הוא לא מוכן לזה עכשיו. וכך הוא מוצא את עצמו עולה על אוטובוס אחר. אין לו מושג לאן הוא נוסע, איכשהו נדחק לשם עם עוד שני אנשים מן התחנה שעלו.
האוטובוס מחומם מאוד ובהתחלה זו הרגשה טובה כי הרגליים התחילו קצת לקפוא לו, אבל אחר כך נעשה דחוס ומחניק. אנואר עומד, לא כי אין מקום לשבת אלא כי בעצם לא החליט אם הוא נשאר שם. להתיישב זה לסמן טריטוריה ולהתביית, גם אם לזמן קצוב, והוא עכשיו בזמן ביניים, בהשהיה. הוא עומד. לא בא לו להמשיך לחשוב, אז הוא עוצם עיניים, יד אחת נתלית במוט המתכת הצונן שעל תקרת האוטובוס, והוא מרפה את גופו, נותן עצמו לזמן ולתנועה, מיטלטל לקצב הנסיעה, מתנודד ונבלם בכל עצירה, ושוב תזוזה, מעבר לעפעפיים הסגורים ולגוף המתכנס דלתות נפתחות בנשיפה ונטרקות בגניחה, גופים נעים, קרבים ומתרחקים, לרגע מתחככים ואז מתנתקים, קולות דיבור גסים ודקים במקצבים משתנים מתערבבים בהמיית מנוע, ומשהו מתרגל בו, גם לאוויר הסמיך, ובשרירים מתפשט סוג של נעימות, אפילו בדל התנמנמות מזדחל ונמוג, אפשר פשוט להמשיך כך, לנסוע, לא צריך לבחור אם לרדת, והיכן, והוא מהמהם לעצמו בשקט עם המוזיקה המסולסלת שבוקעת מן הרדיו.
כשהוא פוקח עיניים מבטו נוחת על נוסעת קשישה, סל פלסטיק כתום גדוש ירקות בין רגליה, מטרייה מטפטפת אחוזה בידה, פניה הקמוטים — רק מחציתם נגלית בין הצעיף הסרוג, הכבד, לכובע שיורד על מצחה — מופנים אליו. עיניה סדק צר, מצומצם, חשדני. שתפחד, חושב לעצמו אנואר, אבל בעורף כבר מזמזם לו: תסתלק. בתחנה הבאה הוא יורד.
הגשם פסק. אנואר מתבונן מסביב. לצדו דוכן ספרים משומשים ועיתונים, חוסֶה תחת סככת בד מטפטפת. בהמשך — בית קפה קטן ושני שולחנות עגולים, רטובים, מיותמים; חנות שוקולדים מהודרת שכאילו גזרו ממגזין של חוץ לארץ והדביקו כאן; סניף בנק שבפתחו מאבטח משועמם במשקפי שמש ואקדח; עוד בית קפה, של רשת מוּכּרת, ועוד חנויות — אחת למזון בעלי חיים, שנייה לאופנה של נשים מבוגרות, ולפניהן רצועת דשא מוזנחת. אנואר מזהה במורד הרחוב את התחנה הצהובה של הכרמלית, ומעבר לכביש את גן האם. זה המרכז הישן של הכרמל. פעם, כשהיה אולי בן ארבע או חמש, לקחה אותו אמא איתה לעבודה, ממש כאן, ברחוב הסמוך, רחוב פנורמה, שהיום קוראים לו יפה־נוף. היה חולה בדלקת גרון ולא היה מי שישגיח עליו בבית, אז לקחה אותו. רצתה לשמח אותו, ונסעו בכרמלית. עשתה מזה סיפור גדול: ברכבת תיסע! ברכבת שבתוך האדמה! במנהרה! כל הדרך שתק ואחז בחוזקה בידה. היה נרעש, מוקסם, אבל גם פחד. לא בטח ברכבת הזאתי, לא היה משוכנע שאחרי שבלעה אותם במעמקי האדמה תסכים גם להקיא אותם החוצה. אחר כך, בבית המאופק, ישב והתבונן בידיים החרוצות והזריזות של אמא סוחטות את הסחבה, ממרקות את הזגוגית שחוצצת בין חיות חרסינה אטומות מבע לבין העולם החי שבחוץ. הוא זוכר ברבור זכוכית שקוף, ופילון אפור זקור חדק עם חטי שנהב דקים ומחודדים, שהשתוקק מאוד ללטף ולחוש את דקירתם באצבעו. אמא אמרה: אסור, והוא ציית. היה ילד ממושמע, שאהב להתבונן ולהקשיב.
אנואר נכנס לבית הקפה של הרשת המוכרת. שם צריך למסור את השֵם כשמזמינים את הקפה, ואז קוראים לך ברמקול. אנואר מבקש קפה הפוך גדול. הוא חושב שלקפה מעורר הוא זקוק אחרי לילה ארוך, והקפה צריך להיות גדול, כי יש לו הרבה זמן למשוך. לשום מקום הוא לא ממהר. והפוך כי היום יום הפוך. עבד בלילה ויישן ביום. נסע אחורה במקום קדימה. הוא מרגיש שהעייפות ממסמסת לו את המחשבות. הצעירה מאחורי הדלפק שואלת אותו לשמו. "אדם", הוא אומר. מוצא שולחן בצד ומתיישב, גבו לקיר.
ג.סוף־סוף נפסק הגשם. לא שהתרטבתי, המדרכה לפני הבנק מוגנת מצוין מגשם בחורף ושמש בקיץ. מעל הראש שלי תלויות המרפסות של הבניין שעושות לי גג, ויש מקום בדיוק לפינה שלי, של המאבטח. אם אני רוצה, אני יכול תמיד להתארגן בצד הפנימי של הדלת המסתובבת, שָׁמָּה העולם יבש ומחומם ומגוהץ ומעל הראש של האנשים בתור לפקיד יש פלזמות בְּלוּפּ של פרסומות שמשקרות שכאן זה חוץ לארץ. אבל לא תודה, אני מעדיף בחוץ, איפה שהמדרכה רטובה ועקומה ועטיפות של מקדונלד'ס וכוסות של ארומה מתעופפות ברוח, ואנשים מכסים את הראש במטרייה או בכובע של המעיל ומסתלקים הכי מהר שאפשר. מכאן יש לי תצפית של מאה שמונים מעלות ואני יכול לתצפת על הרחוב ולראות את הקירות המתקלפים של הבניינים, את האבק הרטוב נוזל על החלונות ראווה, את האוטובוסים עם הדלתות שנוחרות כשהן נפתחות, מקיאים אנשים ותוקעים עשן שחור. אני יכול לראות איך הדשא הנבול בערוגה של המרכז טובע בשלולית של בוץ, וברור לי שכל הגשם בעולם כבר לא יציל אותו. ככה אני יודע שאני בעולם האמיתי.
כוס קפה בארומה עולה שלוש־עשרה שקל, שזה בערך שלושים וחמש דקות עבודה שלי. אז אני מביא תרמוס מהבית. אני שותה המון קפה, גם מהשעמום וגם שאני לא יירדם, ואז יש לי צרבת. אני אוכל שקדים, שידוע שזה עוזר. פתרתי כבר את התשבץ ב"ישראל היום" ואת התשחץ ב"ידיעות". אין היום סודוקו בינוני, רק קשה, אז אני מוותר, כי בַּקָשֶה אני תמיד נתקע באמצע. בתור שעשוע נוסף אני ממיין את האנשים ברחוב. היום בחרתי בג'ירפות, חזירים ולטאות. זה לא קשור לגובה או לרוחב או ליופי, זה עניין של טיפוס. נניח הגברת הזאתי שממהרת במעיל האדום, שמנערת את המטרייה מהגשם וסוגרת ומהדקת ברצועה, היא לדעתי ג'ירפה. בגלל המגפיים עם העקבים החדים שהיא נועצת בשלוליות, בגלל התסרוקת מהמספרה שעכשיו התחרבה לה ברוח, בגלל השפתיים המכווצות שלה. קל לזהות ג'ירפות: הראש שלהן גבוה בעננים מעל כולם ולכן הן לא רואות אף אחד מאלה שלמטה. שני חזירים היו פה בערך לפני שעה וחצי: עצרו ג'יפ שחור בחניה כפולה, השפריצו מים וחסמו שני רכבים, אחד נשאר בפנים על מוזיקה פוּל־ווֹליוּם והשני קפץ לבנק. הוא לא הסתכל עליי כשבדקתי אותו, לא ענה כשאמרתי בוקר טוב, ומיהר פנימה. החזירים, האף שלהם תקוע תמיד בזבל, מחפשים משהו טוב לתפוס ולבלוע ולכן גם כן לא רואים אף אחד ממטר. הלטאות זה רוב האחרים, שזוחלים ומנסים לשרוד. אפורים, מיובשים, מחפשים חור להתחבא. עומדים בתור לפקיד בבנק והעיניים תקועות ברצפה, נאנחים בלב על הזמן שהולך לאיבוד, על הכסף שגונבים להם בכל שעה וכל דקה בסניף המצוחצח, וחותמים בלי מילה על הטופס של העמלה. גם הם לא רואים אף אחד אחר, פשוט כי הם לא מעזים להרים את הראש. וככה יוצא שאף אחד לא רואה אף אחד.
הבנאדם הזה למשל, שעובר פה עכשיו ונכנס לארומה. הוא נראה לי בעיקרון לטאה. קודם כול, כמעט בטוח שהוא ערבי, למרות שאי אפשר לדעת במאה אחוז, ואם הוא ערבי אז מראש הוא במקום של לטאה, ואת זה לא צריך להסביר. חוץ מזה יש לו הליכה מסכנה כזאתי, כאילו שהוא מפחד ממשהו או שלא החליט מה הוא רוצה. מצד שני, אפילו מאחורי המשקפי שמש הכהים שאני מרכיב בשביל הפוזה, למרות שבינתיים אין היום שמש בְּשִיט, אני קולט את העיניים שלו, ואני יכול להישבע שיש שמה נצנוץ של ג'ירפה. משהו מתחצף, שעושה דווקא. אולי בשבילו אני ימציא חיה מיוחדת: לְטָאָפָה. או גִ'ירַפְטָאָה. לא, זה לא נשמע טוב. צריך לחשוב על חיה רביעית.
המשקפי שמש זה לא האביזר היחידי שבא עם התחפושת. חוץ מהמדים, יש לי גם אקדח אמיתי. אני מרגיש אותו בכל רגע, בתוך התיק עור הקטן שלו, מונח לי בנוחיות על הצד, ליד הזין שמקופל במכנסיים. הלחץ שלו על הגוף עושה לי הרגשה חמימה של ביטחון. גם כשאני מחייך בנימוס לכל אדון או גברת שנכנסים לבנק, בפרצוף מתנצל שאין־ברירה וחייבים־לבדוק, סליחה, בבקשה, אפשר לפתוח את התיק, גם כשאני מאחל יום נעים או מתבדח עם מישהו שמרגיש אשם על שאני יושב בקור ובגשם בשכר מינימום בזמן שהוא הולך להשקיע מאה אלף במניות ואז הוא חייב להתחנף אליי, גם בזמן הזה ממש, ואולי דווקא במיוחד בזמן הזה, אני מרגיש את האקדח שלי מתקשה, מתרגש, מזדקף לו, כמו זין נוסף אני מרגיש אותו, וזה עושה לי טוב. לכרישים יש שני אברי מין, אז למה לי לא.
אולי כריש יכול להיות החיה הרביעית. ראיתי פעם סרט על כרישים בטלוויזיה: הכריש דווקא רואה את מי שמסביבו, יש לו חושים חדים שחבל על הזמן, חוש ראייה וחוש ריח ומה לא, וכל מה שהוא קולט מתחלק לשתיים: את מי הוא יכול לטרוף וממי הוא צריך להיזהר שלא יטרוף אותו. הוא רואה ומריח דם, וזה מה שמניע אותו. כריש נמצא כל הזמן בתנועה, אחרת הוא ימות. אני, כלפי חוץ אני יושב על התחת שמונה שעות כל יום, אבל המוח שלי כל הזמן בתנועה, שוחה במעגלים, חותך את המים, קולט מה קורה מסביב, מי טורף ומי נטרף. וואלה כריש אני.
היום סיפרו בחדשות על איזה מוטרף שרוקן מחסניות על סטודנטים באוניברסיטה באמריקה. שָָׁמָּה באמריקה זה קורה כל חודשיים־שלושה. כל אחד יכול שמה לקנות אקדח. וכל אחד הרי יכול להיכנס לאטרף אם ממש מעצבנים אותו. אני, לפעמים אני שואל את עצמי אם הייתי יכול לעשות דבר כזה. סך הכול, יש לי אקדח שיושב עליי כל היום צמוד לגוף ומחמם אותי, ומשעמם לו. הייתי יורה? הייתי נגיד נכנס לבנק, דופק על הדלת של המנהל, אומר לו: בוקר טוב אדוני המנהל, ויורה בו? או אולי פשוט מתחיל לירות כמו בסרט־שוֹדים על כל מי שנמצא שם, לקוחות ופקידים ומנהלים, צובע את הקירות בדם? לא יודע, זה לא נראה לי בטעם טוב, ולא ממש האופי שלי. אני לא בן אדם אַלים בטבע שלי. גם כריש לא תוקף ככה סתם.
לא, אני לא הייתי מתחרפן כמו הבן אדם הזה באמריקה. מה שכּן, אולי הייתי מפוצץ כמה זכוכיות. נגיד, את הזכוכית שהפקידים יושבים מאחוריה. ואת הפלזמות גם. ואת החלונות ראווה של הבנק שמפרידים בינו לבין הרחוב. אני יכול לדמיין את הזכוכיות מתנפצות למיליון רסיסים ונשפכות כמו גשם של יהלומים אל הרצפה, משמיעות מין רשרוש רך כזה שמרגיע את האוזן אחרי הבּוּמים של היריות. המון זכוכיות יכסו את הרצפה של הבנק ואת המדרכה בחוץ, והאורות של הפלורוסנטים מבפנים והאור של השמש מבחוץ יתחברו ויתנצנצו בזכוכיות, וככה לא תהיה יותר הפרדה. האנשים שבאים לבנק לא יהיו מופרדים מהפקידים, והפלזמות לא יפרידו בין המציאות שבאמת למציאות שצבועה בפוטושופ, והבנק לא יהיה בנפרד מהרחוב.
וככה ניפגש.
ד.בזמן שהוא ממתין שיקראו לו בשמו החדש, אנואר מסתכל סביב. בית הקפה כמעט ריק. על הרצפה סימני מים וטביעות רגליים שנמשכות לכאן ולכאן. בשולחן לידו שאריות ארוחה: קערה שריח עז של טוּנה עולה ממנה, שלושה כדורי מפיות מקומטים מוטלים סביבה, ספל טובל בכתמי קפה, מזלג מפלסטיק, הכיסא מוסט באלכסון. קצת בהמשך, איש מתעטף בעיתון, פניו אינם נראים. בשולחן אחר, לא רחוק מדלת הכניסה, שתי נערות שקועות בשיחה קולנית. שותות קפה ומדברות במקום ללמוד. ממקומו אנואר יכול לראות את שתיהן, והוא סוקר אותן בעיון: לאחת מהן, ארוכת פנים ומנומשת, תלתלים ונזם באף, ולשנייה, שמנמנה עם שדיים גדולים בסוודר צמוד, פסים אדומים בשיער. הדלת נפתחת והן מנופפות בעליזות. בפתח נערה שלישית, והיא מתקדמת לעברן.
זאת הבת של מירי. אנואר מזהה אותה מיד, וקצת מתרגש. היא צועדת במהירות לעבר חברותיה הצוהלות, מצטרפת לשולחנן, ורחש הפטפוט גואה. קולותיהן מצטרפים לבליל ציוצים אחד, נסער ובלתי ניתן לפענוח. כשהיא פושטת את מעילה ותולה אותו על גב הכיסא, הכתף, אותה כתף משי חלקה מהבוקר, שבה ונחשפת. אנואר חושב בעל כורחו על פניו, המחוספסים מזיפים אחרי משמרת הלילה. כמה רוצה היה לטמון אותם עכשיו באיזה מקום חם ורך, ששם ייחשך וישקט לו.
"אדם!" מכריזים עכשיו ברמקול. אנואר ניגש לקבל את הקפה שלו, ומקבל גם פיסת שוקולד בעטיפה כסופה. הוא פוסע עם הכוס בידו, אבל במקום לשוב לשולחנו הוא פונה אל שולחן הנערות.
— בוקר טוב לכן בנות — הוא אומר בנחת, זקוף מעל שולחנן.
כל השלוש, כאילו לחץ על איזה מתג סמוי, משתתקות, מתבוננות בו מלמטה למעלה במבוכה. השמנמנה פולטת פתאום צחקוק חנוק, צווחני, וכובשת מיד את פיה בידה. אנואר מהסס, אבל רק לרגע. הוא מישיר עיניים אל הבת של מירי:
— את, אמא שלך מאושפזת אצלנו בַּבית חולים, לא?
המבט שלה נפער מול שלו, ניצוצות צהובים קופאים בעיניה. נראה שהיא מתבלבלת, אינה יודעת אם לענות. אבל הוא, עכשיו ברור לו הכיוון שלו, והוא ממשיך:
— ראיתי אותך הבוקר כשביקרת אותה. אישה טובה אמא שלך, בעזרת השם תהיה בריאה. הניתוח שלה עבר בהצלחה, את בטח יודעת.
— כן — היא ממלמלת.
אנואר רואה את ההיסוס שלה — משהו מתרכך אצלה בלסת, הנחיריים העדינים רוטטים — רואֶה איך היא נמשכת לתת בו אמון, איך היא סקרנית לנוכח הזרות שלו והפְּנייה המפתיעה, וגם נרתעת מהן. אבל הוא הרי יודע עליה משהו, וכמו שהוא, זיפים, גרביים רטובים וצמר מגרד, הוא צובר ביטחון וממשיך:
— גם את ילדה טובה, איך באת לבקר ולעודד אותה. אפילו שזה לא מקום נעים בית חולים, בטח אף פעם לא היית במקום כזה. ואפילו שהיית צריכה להפסיד לימודים.
עכשיו היא מחייכת במשוּבה, הניצוצות הצהובים נפתחים אליו.
— טוב, זאת אמא שלי — היא אומרת, קולה מתנגן — חוץ מזה, האמת, לא כל כך אכפת לי להפסיד לימודים, זה אפילו די סבבה — היא מוסיפה, זוקפת ראש בהבעת ניצחון.
החברות שלה מצחקקות. עם המגש אחוז עדיין בידיו, ודאי נדמה להן כמו מלצר משובש.
— אם אתם עדיין רוצים — הוא מרצין — אני יכול לסדר לכם את זה, אתם יודעים.
— את מה?
— את הרֶחֶם.
— מה?
— הרֶחֶם, של אמא שלך. אח שלך ביקש לקבל אותו. בצנצנת, נכון?
החברות, צחוקן גובר. אחת קוראת "איכסה!" וממשיכה לצחוק. אבל היא, הוא רואה, מחווירה. סנטרה נרתע לאחור בתנועה קטנה, עוויתית. אנואר מרגיש פתאום כאב עמום בגב התחתון, קצת מעל עצם הזנב. כל היום ההפוך הזה רובץ עליו במלוא כובדו. הוא בולע רוק, מניד קלות את הבהונות הקפואות בתוך הנעליים, ממשיך להסתכל ישר לתוך עיניה.
— אני עובד בבית חולים, יש לי גישה לדברים האלה... רק אם אתם עדיין רוצים. רחם של אמא, זה חשוב. שמה גדלתם. שיהיה למזכרת. אפשר לשמור על המדף בסלון, מאחורי הזכוכית, איך אתם קוראים לזה, ויטרינה.
ורק כששפתיה מתחילות לרעוד, הוא ממהר להוסיף:
— די, נו, סתם, צחקתי איתך, אל תתרגשי. בעזרת השם, שתהיו בריאים.
ושב למקומו עם המגש, והקפה שכבר קצת התקרר.
ה.נטע הזאתי חושבת את עצמה שחבל־על־הזמן, רק בגלל שאמא שלה סגנית מנהלת בחטיבה ולאבא שלה יש מסעדה, וההורים שלה מה־זה טחונים עם הווילה שלהם בכרמל, ומשלמים עליה, בלי למצמץ, על פעמיים בשבוע פסיכולוגית ושיעורים פרטיים במתמטיקה ולשון והיא פשוט מצפצפת עליהם, מבריזה מבית ספר חצי שבוע ומסתובבת במרכז, גם בחורף, בגרביונים מצוירים וחולצה ארוכה שבקושי מכסה לה את התחת, וחזיית תחרה מרופדת שמציצה לה מהמחשוף. היא לא צריכה להתכופף, הכול מתנפנף לה. עכשיו היא נכנסת לכאן עם כל ההופעה שלה במגפונים חומים עם עקב ומחייכת כאילו אנחנו החברות הכי טובות שלה לפחות, וליהיא מתרגשת, אפשר לחשוב שמלכת אנגליה בכבודה ובעצמה נכנסה לארומה, ואני הכי בא לי לתקוע לה מרפק ולשאול אותה באוזן תגידי מה זה ההתרפסות הזאתי, אבל אני סותמת כי אני יודעת שליהיא סתומה וחנפנית ובסוף היא עוד תגיד לנטע משהו, אז אני בולמת.
היא הואילה הבוקר להופיע למבחן בהיסטוריה אבל תכף אחריו הבריזה. זה אחרי שהתעלקה לי על הסיכומים ושיגעה לי את השכל עד שהחזירה אותם, חצי מהדפים היו מקומטים והיא עוד ציירה פרצופים בשוליים של הפרק על היודנראט. מסתבר שליהיא קבעה איתה כאן ולא טרחה לעדכן אותי, גררה אותי כאילו איתי היא רוצה לבלות ובעצם, עכשיו אני קולטת, רק בשביל שלא תשב לבד בזמן שהיא מחכה להוד מעלתה. איך שנטע מתיישבת אני נדחקת מהתמונה, שתיהן מקשקשות בהתרגשות ואף אחת לא שמה לב אליי. אני מדביקה לעצמי חיוך שלא ירגישו שנעלבתי או משהו, רק זה חסר לי, ומנסה לעקוב אחרי הדיבורים שלהן ולצחוק במקומות המתאימים. הן מדברות על עומר, נו ברור, ומתוך הצחקוקים והמבטים שלהן אני קולטת שנטע כנראה הייתה איתו. איכס.
איש אחד במעיל רטוב ניגש לשולחן שלנו והן בהתחלה לא שמות לב אליו אבל הוא ישר מתביית על נטע. כשהוא מתחיל אז שומעים במבטא שלו שהוא ערבי, וכולנו לובשות פרצוף נחמד ומחונך ומשתדלות לא להקרין לחץ. הוא אומר לנטע שהוא יביא לה את הרחם של אמא שלה בצנצנת. עכשיו, אני כמעט מתעלפת כשאני שומעת את זה, ליהיא לא יכולה להחליט אם לצחוק או לצרוח, אבל נטע מחזיקה פאסון ולא אומרת כלום, רק השפתיים שלה, את זה אני יכולה לראות כי אני יושבת ממש מולה, מתחילות לרעוד. בסוף הוא מסתלק. אני שואלת את נטע מה הקטע והיא אומרת שאין לה מושג מה המשוגע הזה רוצה ממנה. אחר כך היא אומרת שאמא שלה בבית חולים. אני מה־זה התבאסתי, כי אמא שלה הייתה המחנכת שלי בכיתה חי"ת וממש חיבבתי אותה וגם חשבתי שמגיעה לה בת יותר טובה, כזאת שיודעת להעריך אישה כמוה. פעם לפני חצי שנה הייתי בבית שלהם עם עוד כמה חברות, ללמוד למבחן בתנ"ך, והיא הגישה לנו מילק־שייק בכוסות גבוהות וסיפרה לנו סיפורים מצחיקים על החתולים שלהם. נטע עשתה לה פרצופים ובסוף, שהיא לא קלטה את הרמז, אמרה לה בַּפָּנים: טוב, אמא, מה את חופרת? אנחנו מנסות פה ללמוד. אני פשוט לא האמנתי איזו ילדה חוצפנית, אבל המורה מירי לא התרגשה, ורק אמרה בנימוס: טוב, בנות, לא אפריע לכן יותר, ויצאה וסגרה אחריה את הדלת.
ליהיא ונטע ממשיכות בדיבורים אבל אני כבר לא יכולה יותר לשמוע. אני שואלת את נטע מה קרה לאמא שלה, והיא אומרת: זה לא רציני, הוציאו לה את הרחם כי היא כבר מבוגרת ומחר־מחרתיים מקסימום היא חוזרת הביתה. אני אומרת לה: הגזמת, היא בכלל לא מבוגרת, אמא שלי הרבה יותר מבוגרת ממנה. אבל נטע מושכת בכתפיים ולא אומרת שום דבר ואז היא מראה לליהיא איזה ווטסאפ שקיבלה ושתיהן מתפקעות מצחוק ומתייעצות מה לכתוב בחזרה לעומר ששלח לנטע ציורים של לבבות בכל מיני צבעים. איזה פתטי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.