אל תתקשרו אני אעדכן

Dont_Call-5 אז זהו, טיפול ראשון 10.5.2023

חמישה חודשים מטלטלים. ממצאים שנוחתים בזה אחר זה ויוצרים מבנה, שכמעט כמו מבוך, מוביל ליציאה אחת בלבד – לא זאת שקיוויתְ לה, אבל מה לעשות, זאת המציאות.

רק לחשוב שתוך כדי הוצאתי את הסרטן איתנו לטיול של חודש בניו זילנד.

אחרי ההלם הראשון, כי ממש חשבתי שאני פשוט מתפלחת כמו בפעם הקודמת, ויוצאת עם "קנס" קטן של ניתוח והקרנות, אני מתעשתת ומבינה שהפעם זה לא ילך.

אני מובלת על ידי האונקולוגית שמלווה אותי עוד מהפעם הקודמת, לפני תשע שנים, באופן ברור מאוד לקראת הטיפולים המאוד לא רצויים.

התהליך מלווה בלא מעט חרדות; זה לא מוכר, לא ידידותי ולא טוב לבריאות, אבל קטלני לתאים סרטניים שאולי הצליחו להימלט וכעת יצאו לסיור בכלי תחבורה זמין מאוד בגוף, נוזלי הלימפה ואולי הדם.

אני נכנעת בבושת פנים ובצער גדול, ומקווה מאוד שתופעות הלוואי של התרופות, שאני מכירה היטב בגלל מקצועי, יהיו קטנות ככל האפשר.

אבל אין ספק, אצטרך להיפרד מהשערות שלי.

היו לי הרהורים של אומץ ותעוזה, פשוט אצא לרחוב עם ראש קירח, ככה אני חושבת ופתאום נבהלת.

מתחילה לאגור צעיפים מלבניים ארוכים מחברות וממשפחה; יהיה לי מראה קוּל, מטפחת כרוכה על הראש. עוברים כמה רגעים ואני מבינה שאין לי כל מושג מה ארגיש ואיך אתרגל למראה החייזרי החדש, ובהחלטה חפוזה, כמו כמעט כל דבר שאני עושה בחיי, אני קובעת תור לסַפָּר שמכין פאות רפואיות.

מה אומר, סלון "אור לשיער" מתגלה כמקום מקצועי ביותר ומפתיע אותי בכל רגע במהלך שיחת הייעוץ. אני מייד מצהירה שאני רק רוצה לשמוע, אחליט בהמשך.

מסבירים לי שייקחו מידות ויצלמו אותי ואת השערות ללא כל מחויבות, כדי שאם אחליט בהמשך שכן, לא אצטרך לבוא שוב.

בסיום שיחת הייעוץ אני יוצאת ומייד אומרת לעצמי, הם ממש טובים. נראה לי שאני הולכת על זה.

בקיצור, אני מזמינה פאה ומציבה להם אתגר, כי לדבריהם:

יש לי שיער מיוחד מאוד; קשה למצוא שיער שיבה; יש לי גוונים שונים לגמרי באזורים שונים בראש; צפיפות השערות שלי בנקודה העליונה של הסקאלה (מתחילה ב־50 ומסתיימת ב־180), אבל אמרו שיתחילו לעבוד על זה.

עובר שבוע מתוח מאוד, עם התפרצויות של רחמים עצמיים ובכי, אולם אני קוטעת אותו די מהר. קשה לי לאפשר לעצמי לבכות, להישבר. אני הרי נינג'ה עם כתפיים רחבות, שיכולות לשאת משא אין־סופי.

מתברר שלא.

יום אחד הרופאה מסבירה לי מה עומד לקרות ואני מתחילה לחשוב שהחיים שלי עוברים למצב של HOLD. זה מלחיץ אותי אפילו יותר מהאיום של המחלה או הטיפול או תופעות הלוואי.

למוחרת, בהדרכת האחות, היא משדרת עידוד ודווקא אומרת שאם בדיקות הדם יהיו בסדר, בנורמה, אוכל להמשיך כרגיל. מייד מתקשרים ומזמינים שוב מקומות לקונצרט של הפילהרמונית, שביטלנו אתמול.

נחמד, כל החברים מציעים עזרה, אבל אין לי מושג איזה סוג עזרה אני רוצה. אני בכלל לא מרגישה שאני זקוקה לעזרה.

מי שמכיר אותנו יודע זאת, ומי שלא, והמסמך הזה הגיע לידיו בטעות, יבין במהירות שבכל מקרה ישראל, בעלי, הוא זה שבאופן שגרתי עושה קניות, מבשל, מתקן תקלות בבית ועוד ועוד.

אני דואגת לכביסה, לתלייה ולקיפול, מטפלת בקקטוסים ובסוקולנטים שמאכלסים את המרפסת שלנו, מכינה ריבות בסוף עונות פרי, מדי פעם אופה, כשצריך לחדש את מלאי הלחם או כשצריך עוגה לאורחים, מסדרת כל מה שדורש פעולה מקוונת, סורגת, צופה בסדרות בטלוויזיה ויוצרת כלי קרמיקה בסטודיו. כאן אני מסרבת להפסיק וחייבת לשבח את בעלת הסטודיו, גילי, שאמרה שאוכל לבוא כשארגיש טוב וכשהספירות יאפשרו לי, וגם אם אחליט שאני לא רוצה להיות עם תלמיד אחד נוסף לידי, יפתחו את הסטודיו רק בשבילי. זה היה מרגש ברמות של בכי נוסף, ככה זה.

לכן נראה לי שישראל ימשיך לעשות מה שעשה עד עכשיו, וגם אני, אלא אם יהיו לי ימים של באסה או חולשה.

כבר מזמן הבנתי שמה שמאפשר לי לרוץ הלאה – זה פשוט להמשיך לרוץ. אם לא תהיה לי פעילות, בייחוד עבודות יד וספיגה של אומנות במופעים מכל הסוגים – אחדל להתקיים.

רק אם יִכלוּ כל הקיצים, נבקש עזרה, אבל כל דבר בעיתו.

אז – טיפול ראשון.

ממש פחדתי, הרגשתי את הלחץ בחזה ובמצח. אמרתי, אקח נשימה עמוקה ושני קלמנרבין ויהיה בסדר.

וכך היה.

רק אל תשאלו אותי איך אני מרגישה נפשית, כי שוב אשבר.

גם אל תגידו לי שאתם דואגים לי, קשה לי עם זה, כי אם אתם דואגים לי זה מדאיג אותי עוד יותר, אז חבר'ה, תרגיעו.

כלומר תרגיעו את עצמכם.

לוקחים לי דגימה מהאצבע לספירת דם, ישראל מעביר את המבחנה למעבדה ואני ממתינה להיכנס לרופאה שתיתן אור ירוק לטיפול ומשקשקת. הרבה.

הכול תקין, הרופאה מאשרת ומסבירה שהורידה 12% מהמינון, כי על פי הגובה והמשקל שלי המינון חורג מכל מינון שאי פעם נתנה, גם לגברים.

זה מחזיר אותי לימים שבהם עבדתי בבית מרקחת בבית החולים וחישבנו את כל המינונים של התרופות בטיפולים הכימותרפיים שהרופאים רשמו, בקרת בטיחות, שלא יהיו טעויות.

אני הולכת לחדר הטיפולים. עשו לי סיור כדי שאדע איפה יהיה משכני פעם בשבועיים בימי רביעי. האחות שלי – כי לכל אחד יש אחות משלו – חייכנית, נעימה ובקיצור, כל מה שאחות צריכה להיות – נהדרת.

מכיוון שאני בת יחידה, טוב שפתאום יש לי אחות.

מגיעים להתבדחויות וצחוקים.

מי היה מאמין שאצחק כשאני מחוברת לעירוי של אדריאמיצין וציטוקסן, כל תרופה בשקית נפרדת; קודם השקית הקטנה יותר עם האדריאמיצין בצבע כתום משגע. אני כל כך אוהבת כתום, אבל זאת תרופה נכלולית מאד, היא תהרוג את התאים הסרטניים שברחו מהכירורגית שכל רצונה היה לסלקם מהגוף, אלא שיחד איתם היא תהרוג עוד אי אלו תאים בריאים, נשמתם עדן. אחר כך השקית עם הציטוקסן, שהיא נכלולית כמו חברתה, ומשלימה את מה שהתחילה הראשונה.

אהה, וגם סטרואידים לתמוך בטיפול, ותרופה נגד בחילות, שבטוח יבואו, כי זה טבעו של הטיפול.

אני צוחקת, יש לי ראש וכוח להתבדח.

מי אני? איזה "אני" נמצאת עכשיו על הכורסה בחדר טיפולים אונקולוגי? אני מזל תאומים, אז זו בוודאי התאומה האמיצה.

זה בילוי ארוך, העירוי עצמו אורך שעתיים וחצי, אלא שיש עוד הרבה מסביב.

הגענו בתשע בבוקר, יצאנו משם בשעה שתיים.

אני מרגישה רגיל לגמרי. מחליטים ללכת לארוחת צוהריים במסעדה שכבר מזמן רצינו לנסות וטרם הספיקונו – "נאופוליטן" בעיר התחתית בחיפה.

פיצה ושהעולם יתהפך.

כל אחד יאכל פיצה.

היום הוא היום ומחר יהיה מחר.

מחר לא נאכל פיצה.

זהו, סגרנו טיפול ראשון. נראה איך אתעורר מחר, אבל יותר חשוב איך אישן בלילה, כי סטרואידים הם לא מרשם לשינה טובה.

המשך יבוא.