אם הוא רק היה איתי

1

לא הייתי עם פִינִי בלילה ההוא באוגוסט, אבל הדמיון שלי צרב את ההתרחשות במוחי עד כדי כך שאני מרגישה כאילו זה זיכרון.

ירד גשם, כמובן. הוא היה עם החברה שלו, סִילְבי וַייטְהָאוּס, נהג בגשם במכונית האדומה שקיבל מאבא שלו ליום הולדת שש־עשרה. הוא עמד להיות בן תשע־עשרה בעוד כמה שבועות.

הם התווכחו. אף אחד לא אומר על מה הם התווכחו. אנשים חושבים שזה לא חשוב לסיפור. מה שהאנשים האלה לא יודעים זה שיש סיפור נוסף, סיפור שחבוי בין העובדות הגלויות לעין ומתחת להן. מה שהם לא יודעים זה מה הייתה הסיבה לוויכוח, והיא מכריעה לגבי הסיפור שלי.

אני ממש רואה את התמונה לנגד עיניי – את הכביש החלקלק מגשם ואת האורות המהבהבים של האמבולנסים ושל ניידות המשטרה שמפלחים את חשכת הלילה ומזהירים את המכוניות שעוברות במקום: קרה כאן אסון. תנהגו לאט, בבקשה. אני רואה את סילבי יושבת באלכסון במושב האחורי של הניידת, רואה את כפות הרגליים שלה שמתופפות על המדרכה הרטובה בזמן שהיא מדברת. אני לא יכולה לשמוע אותה, אבל אני רואה אותה מספרת להם מה הייתה סיבת הוויכוח, ואני יודעת, פשוט יודעת, שאם הוא היה איתי הכול היה שונה.

אני רואה אותם בדמיוני במכונית לפני התאונה – גשם סוחף מרטיב הכול, והמדרכה רטובה וחלקלקה כאילו שימנו אותה לפני בואם. המכונית גולשת כשהם בתוכה – יחד, למרבה הצער – והם מתווכחים. הפנים של פיני זועפות. הוא לא מרוכז. הוא לא חושב על הגשם ועל המכונית ועל הכביש הרטוב שמתחתיה. הוא חושב על הוויכוח שלו עם סילבי. הוא חושב על סיבת הוויכוח, ואז המכונית סוטה בפתאומיות ימינה וקוטעת את חוט המחשבה שלו. אני מדמיינת את סילבי צורחת, ואז הוא שובר חזק מדי שמאלה.

פיני חוגר חגורת בטיחות. הוא חף מאשמה. סילבי היא זו שלא חגרה את חגורת הבטיחות שלה. בזמן התאונה היא מתעופפת קדימה דרך השמשה הקדמית, צונחת לתוך הלילה ובדרך נס, באורח פלא, נפגעת רק מחתכים שטחיים בזרועות ובפנים. אף על פי שזו האמת, קשה להעלות את זה על הדעת, קשה כל כך עד שאפילו אני לא מסוגלת לצייר את התמונה בדמיוני. אני מסוגלת לראות רק את הרגע שאחרי, רגע ההשהיה שהיא מרחפת בו באוויר. הזרועות שלה מתנופפות בהילוך איטי, השיער שלה, מכוסה קצת בדם ורטוב מהגשם, גולש מאחוריה כמו שיער של בת־ים, והפה שלה פעור בזעקת חרדה ונראה כמו האות O. הלילה האפל והרטוב מקיף אותה בצללית מושלמת.

ואז היא צונחת על הכביש, פוגעת במדרכה בחבטה רמה ומאבדת את ההכרה.

היא שוכבת ממוטטת על המדרכה. לפיני אין פצעים וחבלות. הוא נושם בכבדות ובוהה בהלם ובהשתאות בחשכת הלילה. זה רגע ההשהיה שלו, הרגע שבו הוא מרחף. המוח שלו ריק. הוא לא מרגיש כלום. הוא לא חושב כלום. הוא קיים, מושלם, ללא פגע. הוא אפילו לא שומע את הגשם.

תישאר, אני לוחשת אליו. תישאר במכונית. תישאר ברגע הזה.

אבל מובן שהוא לא נשאר.